1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

אידיאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. – משה אידל, ""Performance, Intensification and Experience in Jewish Mysticism"

צמד המילים "מדיטציה יהודית" הפך מאז סוף שנות השבעים למטבע לשון משומש, תחילה בארה"ב ולאחרונה גם בישראל. הדבר אינו מובן מאליו, מפני ש"מדיטציה" אינה מילה בעברית, ובמסורת היהודית לא ממש מדגישה תרגולות מדיטטיביות – בפשטות, תרגול מדיטציה אינו מצווה. העובדה שמספרים לא קטנים של יהודים (שאינם מקובלים או אף תלמידי חכמים) חשים צורך לתרגל פרקטיקה רוחנית, העובדה שפרקטיקה זו אינה במסגרת ההלכה, העובדה שהיא מכוונת אותם לפנימיותם, ושעל ידי כך (לתפיסתם) היא מקשרת אותם עם הקב"ה – כל אלה הם סממנים של התפתחות מודרנית שנובעת מתמורות תרבותיות וחברתיות רחבות היקף, שהשפעתה על המסורת היהודית תתברר רק בעתיד. בינתיים כתבתי על זה דוקטורט.

בעוד שבשנות השבעים הטכניקה המדיטטיבית הפופולרית במערב, ובכלל זה בקרב מחפשי-רוחניות יהודים, היתה מלמול מנטרה, הרי שמשנות התשעים הויפאסנה, שמבוססת פחות על שינון וריכוז ויותר על מודעות ואינטרוספקציה, עלתה לבכורה, ומרכזים שונים נפתחו עבור הציבור היהודי המעוניין לתרגלה. במרכזים אלה מציעים פעמים רבות "מדיטציה יהודית" שעושה שימוש בטכניקה הבודהיסטית (לעיתים מבלי להודות בכך), בדרך כלל תוך שימוש במילה "קשיבות" (mindfulness) כדי לאפיין את המדיטציה. הטכניקה נחשבת על ידי מתרגליה לטכניקה אוניברסאלית וגנרית, שאינה מוגבלת לבודהיזם, ויש לומר שהעיבוד המערבי לויפאסנה פעמים רבות אכן מנפה ממנה כל סממן בודהיסטי מסורתי.

בישראל תחום הויפאסנה היהודית מצומצם יותר. במכון 'פרדס' בירושלים מלמד ר' ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס מדיטציה דומה, המתבססת גם כתביו של האדמו"ר מפיאסצנה, ומדי פעם מגיעים לארץ הרבנים הקונסרבטיבים ג'ף רות' וג'ואנה כ"ץ כדי להעביר קורס (ראיינתי את רות' כאן). נדמה לי שהרבה יותר מזה בתחום המדיטציה יהודית מבוססת הויפאסנה אין.

ישנן שתי עמותות גדולות (ועוד כמה מורים וארגונים קטנים) המציעות קורסי ויפאסנה (כפשוטו) לציבור הכללי בישראל, והן העמותה לויפאסנה של המורה ההודי גואנקה המלמדת על פי שיטתו, ועמותת תובנה (בה אני עצמי פעיל כבר כחמש-עשרה שנים) המציעה קורסים שמונהגים על ידי מורים שונים, כל אחד וסגנונו. כעת יוזמה חדשה מבקשת להנגיש את מדיטציית הויפאסנה הבודהיסטית ליהודים שומרי מצוות. ארגון העניין מתבצע בידי זוג, דויד וגיליה וייס, גם הם שומרי מצוות, אשר מצאו לנכון ללמד ויפאסנה ממש, ללא כחל וסרק, בקורס המיועד ליהודים המקפידים על ההלכה האורתודוקסית.

את הקורס הראשון שארגנו הזוג פרסמתי בזמנו בקטנה, ולרגל הקורס השני הצעתי לדויד להתראיין לבלוג. להלן תשובותיו לשאלותי.

ספר לנו כיצד הגעת אל המדיטציה. מי היו מוריך? באיזה זרם של ויפאסנה למדת? האם רק אחרי התרגול המדיטטיבי התחלת לשמור מצוות, והאם היה קשר בין השניים?
התחלתי לתרגל ויפאסאנה בגיל 25, באותו זמן הייתי במצב נפשי לא קל, סבלתי ממצב שאפשר להגדיר כדיכאון רוחני מתמשך, חיפשתי משהו אמתי שימלא את תחושת הריקנות הקיומית שחשתי מאז שעמדתי על דעתי בערך, ואפשר לומר שדי התייאשתי מלמצוא, למרות התנסות במדיטציות שונות (אושו, וכדומה) וכן בצורות בריחה מקובלות מהסבל (אלכוהול וכדומה). באותו זמן הייתי בהתבודדות חסרת כל כיוון במעיין בטבע, ואבא שלי ראה את הסרט "אגף הויפאסאנה" המספר על השפעת הטכניקה על אסירים בכלא הודי, הוא סיפר לי על כך והחלטתי לנסות. הקורס הראשון בו השתתפתי היה קורס בן 10 ימים במסורת של גואנקה. הקורס היה נקודת מפנה גדולה מאוד בחיי, הרגשתי שמצאתי את מה שהיה חסר לי כל חיי – דרך מעשית ואמתית לטיהור הנפש. הרגשתי שיש טעם לחיים ונדמה לי שלראשונה בחיי הרגשתי משהו שאפשר לכנותו "אושר".

בעקבות הקורס חזרתי למעיין והמשכתי לתרגל לבדי כמעט במשך שנה, שבה ישבתי בעוד מספר קורסים וגם שרתתי במרכז ויפאסאנה הישראלי. אחרי מספר חודשים ובעקבות השינוי הגדול שהמשיך בחיי כתוצאה מהתרגול, החלטתי להקדיש לכך זמן יותר רציני – נסעתי להודו ובמשך שנתיים אפשר לומר שנדדתי מקורס לקורס. סה"כ ישבתי ביותר מ-35 קורסים, כולל קורסים ארוכים של 20 ו-30 יום, כולם במסורת של גואנקה, המדגישה את חשיבות ההתבוננות בתחושות הגוף, וכן שרתתי במספר דומה. במהלך תקופה נפלאה זאת קראתי לא מעט כתבי חסידות והרגשתי קרבה גדולה מאוד לקב"ה בתוכי, שבאה לידי ביטוי באושר רוחני ותחושה של משמעות – מה שהיה חסר לי במשך כל חיי. בנוסף הרגשתי גם השגחה פרטית בכל אשר הלכתי, אבל עוד לא שמרתי מצוות. (נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ומילדות היחס שלי ליהדות היה של סלידה וזלזול המושרשים בבורות עמוקה, מה גם שנודע לי בגיל 13 שאינני יהודי…)

ככל שהעמקתי בתרגול, חשתי שמשהו בי נמשך יותר ויותר ליהדות, עצם הקריאה בכתבי הקודש הבהיר לי שמדובר באמת על-אנושית, וככזאת הרגשתי שהיא דורשת ממני התמסרות מלאה, אך אמרתי לעצמי – עוד חזון למועד…ההחלטה להתגייר ולשמור מצוות נפלה כרעם ביום בהיר (אבל גם כתוצאה של הרבה מאוד מחשבה שקדמה לכך): אחרי שחזרתי מהמזרח כדי להיות עם אמי בקורס ויפאסאנה הראשון שלה, החלטתי לחזור להודו, נרשמתי לקורס 30 יום וקניתי כרטיס טיסה. צעדתי לכיוון השגרירות ההודית כדי להוציא ויזה, שבוע לפני הטיסה ופתאום…(אתה בטח מכיר היטב את מוגבלות המילים בבואן לתאר חוויה רוחנית עמוקה באמת, וזה מה שקורה לי תמיד כשאני מנסה לספר מה קרה לי באותו רגע) בכל אופן ברגע אחד גמלה החלטה בליבי לוותר על הטיסה ולהתחיל ללמוד באולפן גיור. זה היה רגע של אמונה וודאות שניתנה לי כמתנה שהיהדות היא אמת מוחלטת, מתנת הבורא לברואיו, ושאני מוזמן אליה, ושאין לי מה לדאוג מכלום כי ה' אמת ותורתו אמת, והוא נמצא ועוזר וקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. אחרי לימוד של שנתיים במכון מאיר בירושלים סיימתי את תהליך הגיור ומאז (לפני כעשור) אני חי כיהודי שומר מצוות, ובמקביל מתרגל ויפאסאנה כל הזמן, כחלק בלתי נפרד מעבודת ה', כפי שאני מבין אותה.

מדוע החלטת לפתוח בקורסי מדיטציה לשומרי מצוות? מה הצורך שאתה מבקש למלא, ולאיזה מטרה אתה מבקש להגיע? מה החזון שלך?
ההחלטה לפתוח קורסים לציבור שומרי המצוות לא נולדה ביום אחד. מאז שאני חי כאדם דתי ובמיוחד מאז שהתחלתי לעבוד כמטפל ברפואה משלימה פגשתי לא מעט אנשים המגדירים את עצמם כדתיים אך מודים שקיום המצוות עבורם הוא פרי של חינוך והרגל, מצוות אנשים מלומדה, ללא תחושה של התקדמות רוחנית, כל שכן של להט דתי. כן סיפרו רבים שהם מחפשים דרך להשתחרר מתאוות ומידות שליליות, אך בדרכים המסורתיות המוכרות להם לא מצאו מזור.

הסיבה העיקרית להחלטה היתה, אם כן, לאפשר לציבור הזה לתרגל דרך מעשית שמניסיוני עונה על המצוקות הללו. סיבה נוספת היא שהתברר לי שישנם אנשים שעברו מסלול דומה לזה שלי – גם הם תרגלו ויפאסאנה במסגרות שונות, ולאחר מכן חזרו בתשובה והרגישו שהם רוצים להמשיך בתרגול, אך לא יכלו להמשיך בו במסגרות הקימות בארץ לתרגול ויפאסאנה, שם אסור לאדם להניח תפילין, להתפלל וכו' [בעמותת 'תובנה' מאפשרים לעשות כן, אם כי זה לא חלק אינהרנטי מהקורסים – ת.פ.]. וזהו הצורך שהקורסים שלנו באים למלא – פשוט לאפשר לאנשים שומרי מצוות לתרגל ויפאסאנה ולהפיק את התועלת הרבה שבתרגול זה, מבלי שהדבר יבוא על חשבון אורח חייהם הדתי, דבר שלמיטב ידיעתנו לא קיים כרגע בשום מסגרת אחרת.

המטרה והחזון היא להמשיך ולאפשר לציבור גדול ככל הניתן לתרגל ויפאסאנה, בתקווה שנוכל בקרוב להציע קורסים ארוכים יותר וגם קורסים לנשים, ואולי אף ליצור מקום קבוע לתרגול, כמו שקיים במגזר ה"חילוני". (כמובן שזה כולל מציאת דרכים להביא את הידיעה על קיומה של הטכניקה בפני הציבור הדתי – אנחנו פתוחים לרעיונות!)

בניגוד למורי מדיטציה יהודיים רבים, אתה וזוגתך מבהירים בפירוש שמדובר לא בטכניקה יהודית מסורתית, אלא בויפאסנה, שהיא מדיטציה מהמסורת הבודהיסטית. אז שאפו על הכנות, אבל אולי נשאל: למה לקחת מהעמים, אם יש לנו הכל במסורת אבותינו?
אכן לא מדובר בטכניקה "יהודית מסורתית", לפחות לא על פי הידוע לנו, (אם כי ניתן לראות רמזים על תרגול דומה גם במקורות שונים ביהדות) ועם זאת ברור שתרגול ויפאסאנה יכול לתרום רבות לכל מי שהולך בדרך היהדות, אם נניח לרגע בצד את ההבחנה בין תורה לחכמה בגוים (שאנסה להתייחס אליה בהמשך) התרגול הוא אמנם דרך רוחנית המצויה בעיקר בארצות המזרח, אך הבודהא עצמו מעולם לא לימד "דת" במובן המקובל של המילה, אלא דרך מעשית לשחרור מהסבל ולעידון המידות, וכיום מתרגלים דרך זו בכל העולם ללא שום הבחנה דתית או לאומית, וכל מי שעושה זאת מקבל את אותן תוצאות של שחרור מתאוות וחיזוק החלק הרוחני שבו.

ואמנם נכון שיש לנו הכול במסורת אבותינו, וידוע אף על מסורות של מדיטציה שונות ביהדות, ובמסגרת כך כתבו חכמים בזמנים שונים שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לתכלית האמתית של התורה – חיבור רוחני ודבקות בבורא. ואין ספק שטהרת המידות היא תנאי בל יעבור לכך, (כמו שכותב ה"נתיבות שלום": "כי טהרת המידות קודמין לתורה והם מרכבה והשראה לקבלת התורה".) ואין ספק שללא התבוננות פנימית קשה להגיע באמת לטהרת המידות ואין ספק שויפאסאנה היא כלי יעיל ומעשי להגיע לכך (אנו לא מתיימרים שיחידי, אך זהו הניסיון שלנו וממנו אנו מדברים)

הנה שתי דוגמאות שמדברות על כך – כתב ה"חובת הלבבות" בשער חשבון הנפש:

כל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלוקים ולשמור מצוותיו ולהראות חכמתו ויכולתו, מותר לנו וחייבים אנחנו לחקור עליו…

וכן כותב הרמח"ל בפרק א' מסילת ישרים:

ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה…אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החמריות והתלוי בהם…וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.

מי שמתרגל ויפאסאנה לאורך זמן יכול להעיד שמה שקיבל מהתרגול קולע בדיוק להגדרות הללו.

במודעה אתה מספר על "הסכמות" מרבנים לתרגול הטכניקה. תוכל לומר מיהם, וכיצד השתכנעו לתת את הסכמתם?
הרבנים שמהם קיבלנו הסכמות עד כה הם הרב שלמה אבינר, הרב אליעזר מלמד, הרב ציון בוגנים, הרב מזוז מבני ברק, הרב דוד חי הכהן ועוד, וכן שמעתי הסכמות בעל פה מהאדמור"ים אברהם גוטליב ואברהם צבי קלוגער שליט"א. לא הייתי צריך לשכנע אותם לתת את הסכמתם, פשוט שלחתי להם שאלה הלכתית מפורטת שמסבירה, עד כמה שניתן במילים את מהות הטכניקה ואופן התרגול, והם כנראה ראו שאין כאן כל בעיה הלכתית, ורק דברים חיוביים ולכן העניקו את הסכמתם. אני שמח שהיו מספיק פתוחים כדי לראות מבעד לדעות הקדומות שיש לרבים בחברה הדתית לגבי דברים מסוג זה, את האמת והתועלת שבדבר ולתת את הסכמתם. (מצורף גם קובץ נפרד שכתבתי – "מהי ויפאסאנה…" ושם יש פירוט והרחבה לגבי הטכניקה והקשר שלה ליהדות.)

באשר להסכמות האלה, הרי הן בדרך כלל מכוונות לטכניקות שמעודדות בריאות נפשית וכו', אבל אני ואתה יודעים יפה מאוד, שהויפאסנה היא טכניקה רוחנית, שמטרתה לגלות את האמת על עצמנו ועל המציאות, ויש לא מעט שיאמרו שהיא קירבה ומקרבת אותם אל אלוהיהם. כלומר, מדובר לא בחכמה, אלא בתורה בגויים. איך זה מתיישב עם עמדתך ההלכתית?
אמנם ויפאסאנה היא טכניקה רוחנית עמוקה מאוד שבאמצעותה אדם מגלה וחווה אמת עמוקה מאוד על טבע המציאות ועל עצמו, ואני הראשון להעיד שכתוצאה מכך הוא חש התקרבות לבורא עולם (את חזרתי בתשובה אני זוקף לחלוטין לתרגול הזה, שזכיתי להכיר בחסדי ה') אבל למיטב הבנתי את האמירה "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", הכוונה היא שאל לנו להאמין לכל אמירה "גויית" המתיימרת לקבלת תורה מן השמים (כפי שמופיע במסורת שלנו בקבלת התורה בסיני), כדוגמת הנצרות והאיסלם, ואין בכך לפסול טכניקות או חכמות המצויות גם בעמים אחרים, אם התוצאה שלהם היא קרבת ה'.

בהקשר זה מעניין לראות את דברי הרמב"ם:

אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו…לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג…

נשים לב שלא כתב הרמב"ם 'לפיכך צריך האדם ללמוד תורה', אלא 'להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו'. ניתן לשער שכוונתו הייתה על חכמת הרפואה אותה למד וכן על מדעי הטבע השונים אשר מלימודם בא אדם בסוד החכמה המופלאה המפעימה כל תא בטבע, ונוכח במורכבות הבריאה ויכולתו של הבורא בה. ולעניות דעתי אפשר לומר שקל וחומר כאשר הדברים נוגעים להתבוננות פנימית בו עצמו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוק" – המביאה גם לטיהור המידות. וכמו שדרשו את הפתגם שבו אנו עוסקים – חכמה בגוים תאמין – באיזה חכמה בגוים תאמין? רק בזו המביאה אותך לאמונה, וכזאת היא הויפאסאנה.

האם אתה עצמך מוצא קשר בין הויפאסנה לשמירת המצוות? האם בקורס יהיה נסיון לבסס קשר כזה, או שמא מדובר פשוט בקורס ויפאסנה שחבריו נדרשים להתפלל שלוש פעמים סיום ולברך לפני שהם אוכלים?
אני מוצא קשר מיוחד מאוד בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי חוץ מהקשר המאוד ברור שאדם מרגיש כתוצאה מתרגול ויפאסאנה בשחרור מתאוות, והתקדמות בעבודת המידות ומצוות שבין אדם לחברו, ישנו לדעתי גם שינוי באופן ההתייחסות למצוות שבין אדם למקום כתוצאה מתרגול ויפאסאנה: בעוד שבאופן ממוצע אדם דתי מקבל את המצוות כציווים מה', והוא חש צורך לקיימם לרוב או מתוך חשש לעונש, או מתוך הרגל, או במקרים טובים יותר מתוך אמונה אמתית והסכמה שכלית עם האמת שבתורה, מעטים הם המקרים בהם אדם ניגש למצוות מתוך המקום העמוק ביותר, אשר מתואר בספרי קבלה ומוסבר היטב בכתבי בעל הסולם [הרב יהודה לייב אשלג – ת.פ.], שבו הוא חש אסירות תודה כה עמוקה על עצם קיומו, המלווה בתחושה של "לחם-חסד", שהדרך היחידה שלו לצאת מאותה תחושה היא בקיום המצוות.

במילים פשוטות: החוויה שלי – ולדעתי כל מי שיתמיד לתרגל בצורה נכונה יכול להגיע לחוויה זאת – היא של אושר רוחני עמוק מאוד על עצם הקיום, על הזכות לנשום, להיות בעל גוף וחושים אנושיים, באמת רק מי שמתרגל יכול להבין מה רב המרחק בין ידיעה שכלית של "אין עוד מלבדו" לבין חוויה מוחשית של כך, הנולדת באופן טבעי מהתרגול הזה והכרת טבע המציאות בתוך מסגרת הגוף. החוויה היא חוויה אמתית של ביטול האגו, ושל הכרת תודה על החיים, שאם אדם זוכה ומנצנצת בליבו גם אמונה בבורא העולם ובתורתו, הרי שהוא בא לקיימה ממקום אחר לגמרי מאשר מי שלא זכה לחוויה הזאת.

בגלל שכך הוא הדבר, אין בקורס כל ניסיון לבסס קשר שכלי בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי הקורס כולו מהווה ביסוס של קשר חוויתי וישיר זה, הקיים ממילא, ובקורס יש לנו את הזכות לחוות זאת ולהעמיק את החוויה והחיבור הפנימי לה' ולתורתו בדרך שתוארה.

כאן המקום להעיר שהקורס פונה לציבור הדתי, והוא מתקיים על מנת למלא את הצורך בכך, כפי שדיברנו בתחילת הדברים, אך הוא פתוח בפני כל מי שרוצה, גם אם אינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות, ואין שום חובה להתפלל או לברך בקורס, אלא שכמובן מי שאינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות ורוצה ללמוד ויפאסאנה, טוב יעשה אם יצטרף לקורס במסגרות הקיימות, שם יקבל תנאים נאותים יותר לתרגול. בקורס הזה אנשים מתפללים ומברכים כזכות ולא כחובה.

זה אינו הקורס הראשון בסגנון זה שאתה מציע. תוכל לספר על תגובות מצד המתרגלים שכבר עברו קורס כזה, לא רק אחרי הקורס, אלא כמה חודשים לאחריו? מעניין במיוחד: האם הם מרגישים שינוי לטובה בחייהם הרוחניים או הדתיים?
ברוך ה' שזהו הקורס השני שיוצא לדרך. דרך אגב בקורס יש עוד מספר מקומות פנויים ומי שרוצה יכול עוד להירשם. התאריכים שלו: 30 בדצמבר עד 3 בינואר. (קורס זה לגברים בלבד) אני חייב לציין שהופתעתי מהתגובות הנלהבות שהיו לקורס הראשון, בו השתתפו 18 אנשים בקיץ. רק לשם דוגמא אצטט מספר מילים שכתבו בדף שביקשנו בו הערות ופידבקים:

וואו! מה כבר אפשר לכתוב אחרי ימים כאלו, נראה שצריכים כמה שנים בכדי לעכל את כל התוכן והחוויות שראינו פה…אין לי מילים לתאר את מה שעברתי פה, מי ייתן ואזכה לקביעות בדבר הזה, אני כ"כ שמח להיות שותף להתחלה של הדבר הגדול הזה…

תודה מקרב לב על הימים המעירים והמאירים. התנסיתי ולמדתי על עצמי ועל יכולותיי, למדתי להרחיב את גבולותיי הפיזיים והנפשיים ועוד הבנות ותובנות…

ונכון ש"החכמה" היא לשמוע דיבורים מהסוג הזה לא מיד אחרי הקורס, אלא כמה חודשים אחר כך. כיום אני נמצא בקשר עם חלק ממשתתפי הקורס הקודם, חלק מהם אף ממשיכים להגיע לישיבה הקבוצתית אצלנו בישוב חשמונאים, שאנו מקיימים מזה שנה. לשמחתי והפתעתי חלקם ממשיכים לתרגל עד היום באופן קבוע, וסיפרו לי על השפעה מאוד ניכרת שהקורס הביא לחייהם, בין אם בשחרור מתאוות ועיסוקים שליליים שונים וכן ביכולת ריכוז גדולה, או פשוט תחושה טובה של מיקוד פנימי גדול יותר. ומצד שני לא הופתעתי מכך – כי זאת אכן הברכה שהטכניקה הזאת מביאה לחייו של כל מי שזוכה להכירה ולתרגל אותה כראוי. ואין חכם כבעל ניסיון.

סתם

—

ביום חמישי הקרוב (27.12) יתקיים דיון פומבי ביני ובין משה פייגלין,להבהרת עמדותיו לגבי אופי המשטר הדמוקרטי בישראל. הדיון יתקיים בבית 'מנהיגות יהודית', מרכז שטנר 7, גבעת שאול, ירושלים, בשעה 19:00. בציבור הרחב מוזמן, יהיה זמן לשאלות מהקהל.

ארגון 'בית הלל' נוסד לפני כשנה על ידי קבוצה גדולה של רבנים סרוגי-כיפה, שמאסו במצב בו רק קולות קיצוניים מקרב רבני המגזר נשמעים במרחב הציבורי הישראלי. די להזכיר מכתבי רבנים למיניהם על זכאותם של נשיאים-אנסים או מדיניות שכירת דירות בצפת, אחרים המציעים למות מול כיתת יורים ולא לשמוע נשים שרות, נוספים המשמיעים אמירות אנטי-דמוקרטיות למיניהן ומסרבים להגיע לחקירת משטרה, וכיוצא באלו תופינים. מתוך ההבנה, הנכונה מאוד לדעתי, שהכיוון הזה לא רק מגחיך ומשפיל את ההלכה והמסורת, אלא בפשטות מרחיק ממנה חלקים גדולים של הציבור בישראל, ביקשו רבני 'בית הלל' להיות פה לרוב הדומם, ולהציג פנים הלכתיות אחרות.

הקב"ה והטיימליין של הפייסבוק שלי עדים להתלהבותי מהקמתו של הארגון בזמנו. חשבתי אז ואני עדיין חושב שהוא חשוב מאוד בנוף הישראלי, ושבכוחו לחולל שינוי אמיתי לטובה בתחומים רבים הנגזרים מקו התפר בין החילוניות למסורת בישראל. מוקדם כמובן לקבוע אם עוד יצליח, אולם לטעמי בשנה הראשונה לקיומם 'בית הלל' החמיץ כמה וכמה הזדמנויות בהן היה מתבקש מאוד שישמיעו קול "יהודי" אחר. רק כדי לסבר את האוזן, כששר הפנים של ישראל מכריז שהוא יכלא פליטים ומהגרי עבודה ו"ימאיס עליהם את חייהם" חייבת לדעתי לקום זעקה מגוף כזה הדורשת בשם המסורת יחס נאות (אני כבר לא מדבר על אהבה) לגר. לכאורה אפשר לומר שכארגון אורתודוקסי חייב 'בית הלל' להיזהר בדבריו פן ייתפס כליברלי מדי, רחמנא ליצלן, אולם האם הוא לא קם בדיוק בשביל להציג פנים יהודיות שונות?

בתום כשנה של פעילות מוציא הארגון עלון ראשון ובו הצהרת עמדות ושני פסקי הלכה ראשונים, בנוגע לאכילה אצל יהודים שאינם שומרי כשרות ובנוגע ליחסי נשים וגברים במקומות העבודה (העלון כולו נמצא להורדה כאן ב-pdf). פסקי ההלכה, לעניות דעתי ההלכתית, לא מביאים בשורה אמיתית. אין בהם חידוש ממשי, ומה שיש בהם לא מספק, אפילו לא בקירוב. לרגל צאתם ביקשתי מהרבנית ד"ר פנינה נויבירט לענות על כמה שאלות, ותוכלו לקרוא את ההגנה שלה על הפסקים האלו להלן, שיש בה בהחלט דברי טעם. בניגוד לפסקים הלא מלהיבים, מה שכן מלהיב הוא שהייתי יכול לבקש תגובה עליהם מהרבנית ד"ר פנינה נויבירט. מה שמחדש באמת 'בית הלל', אפוא, ואת זה יש לזקוף לזכותו ההיסטורית, הוא שילובן של נשים, תלמידות חכמים, הן במוסדות הארגון והן כפוסקות הלכה. 'בית הלל' הוא הארגון האורתודוקסי ראשון שמשתף נשים באופן מלא בהנהגתו ובניסוח פסיקותיו ההלכתיות, וזה בהחלט לא דבר קטן.

ברמה העקרונית, ניכר כי הקו ההלכתי של 'בית הלל' מבקש להתחשב, לכתחילה ואופן מודע, בתפיסות עולם וערכים מודרניים, כשאיפה לשוויון בין בני אדם, זכויות אדם, השקפה דמוקרטית ותוקף המחקר המדעי. זוהי גישה הפוכה לחלוטין מזו של העמדה החרדית העקרונית, ואף מזו שמפגינים חלקים גדולים של הציבור החרד"לי, וגם על כך יש כמובן לברך. אין ספק שאם הארגון שואף, כדבריו, ל"השתלבות ולא התבדלות" ול"הנהגה תורנית קשובה", הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות ביקום מקביל שבו חז"ל אינם טועים לעולם ונשים נחותות מהותית מגברים. הבשורה העקרונית כאן היא על כן חיובית מאוד, ונותר לחכות ולראות אם היא תבוא לידי ביטוי הלכה למעשה. גם על כך שאלתי את הרבנית נויבירט.

איך בעצם הגעת ל'בית הלל', ומה תפקידך בארגון?
רונן (בעלי) ואני היינו מעורבים בהקמת 'בית הלל' (למעשה ניתן לומר שהרעיון נהגה בסלון ביתנו). 'בית הלל' הוקם מתוך צורך עמוק לחולל שינוי תודעתי בחברה הישראלי בכלל, ובציבוריות הדתית לאומית בפרט. חשנו מתוסכלים מאוד מכך שקולה של הציונות הדתית האותנטית אינו נשמע במרחב הציבורי, והחלטנו לעשות מעשה. תוצאות המעשה הפתיעו גם אותנו, התחלנו לפנות לרבנים ולרבניות שהנחנו שחשים את אותן תחושות וההיענות היתה מדהימה. תוך כחודש היו חברים ב'בית הלל' כמאה וחמישים רבנים ורבניות שמוכנים לפעולה. כיום אני חברה בהנהלה המורחבת של בית הלל וכן חברה בבית המדרש ההגותי של בית הלל.

נדמה לי שהבשורה העיקרית של 'בית הלל' נכון להיום, הוא שהוא משלב לראשונה נשים כפוסקות הלכה –
אינני מסכימה עם הנחה זו, השמעת הקול הנשי בזירה ההלכתית היא חלק מהבשורה, אבל לא כל הבשורה. בית הלל הציב לעצמו כמטרה להשמיע את הקול של הציונות הדתית האותנטית והשקולה, בשלב זה בחרנו להתמקד בשלושה נושאים מרכזיים והם ערכי דמוקרטיה, מעמד האשה וחינוך. אנו פועלים בזירה ההלכתית, ההשקפתית והציבורית להטמעת מסרים מהותיים הנוגעים לשלושת נושאים אלו. ובכלל, שילוב הנשים אינו רק בשיח ההלכתי כי אם בשיח התורני כמכלול, וכן בהנהגה המשותפת.

כיצד הוחלט אילו נשים ישמשו כפוסקות? מה הופך אותן למוכשרות לכך, ומי החליט מהם הקריטריונים? במילים אחרות, מי הסמיך אותן כ"רבניות"?
בית הלל אינו מתעסק בכותרות ואינו מעניק סמיכה לרבנות, אנו מתמקדים במהות. רבניות בית הלל הינן נשים ששמן הולך לפניהן כתלמידות חכמים, המשמשות בפועל בתפקידי הנהגה ציבוריים מרכזיים ו/או במשרות הוראה תורניות מובילות.

האם רבניות אלה משמשות גם כפוסקות ביחידות? כלומר, האם הן כותבות פסקי הלכה במנותק מ"בית המדרש"?
חשוב להסביר איך עובד בית המדרש ההלכתי (וכן ההגותי) של בית הלל. כל יתרונו של בית הלל נעוץ בהיותו מכפיל כח. הדבר מאפיין גם את מנגנוני פסיקת ההלכה של בית הלל, שהיא פסיקת רבים, ולכן לא מתוכננת הוצאת פסקי יחיד במסגרת בית המדרש. עם זאת בשו"ת האינטרנטי (בין היתר ב- NRG יהדות המתהווה) וכן בשו"ת הפייסבוק נשים נותנות תשובות.

ידועה התנגדותם של רבנים כלבנון ואבינר להצבת נשים בעמדות סמכות. יש לשער שרבנים חרד"ליים אחרים מחזיקים בעמדה דומה. אולי הגיע הזמן להכיר בכך שאת וחברייך מחד, והם מאידך גיסא, אינם מייצגים את אותו זרם דתי, כלומר שהציבור הציוני-דתי מורכב משני זרמים הלכתיים (או יותר)?
אין זה סוד כי קיימות מחלוקות הלכתיות ואידיאולוגיות מהותיות בינינו לבין הרבנים שמנית, וכן אחרים, בכל אחד משלושת הנושאים שהוזכרו לעיל, היינו מעמד האשה, יחס לדמוקרטיה וחינוך. עם זאת אני מאמינה בכל מאודי כי רב המשותף על המפריד. הקמת 'בית הלל' נבעה מכך שהקול התורני הדומיננטי שנשמע עד כה במרחב הציבורי היה בעל גוון אחד בעיקר, ומתוך רצון להשמיע קול נוסף, המייצג, להערכתנו, את הרוב הדומם של הציונות הדתית. אני רואה בציבור הדתי הלאומי, על גווניו, משפחה אחת גדולה שיש בה מגוון של דעות. חילוקי דעות יכולים להיות חיוביים ומפרים, כל זאת בתנאי שכל הדעות הרלוונטיות נשמעות.

בקשר ליצוג הרוב הדומם כדבריך, הייתי אומר ש'בית הלל' קם על רקע מה שנתפס בציבור כמרחק הולך וגדל בין פסיקות הלכתיות לבין ההגיון הבריא והמוסר הפשוט, ובעצם נוסד כדי לייצג (ואולי אפילו להנהיג) ציבור רחב של שומרי מצוות שהרגיש שאין לו פה. מאידך, עד כה לא שמענו ממנו קול על שום סוגייה רצינית שהיתה על סדר היום הלאומי. גיוס חרדים, פליטים על הגבול, "תג מחיר", נישואים אזרחיים, הרבנות הראשית. האם אין כוונה להתוות דרך מוסרית? האם נאלץ להסתפק רק בפסקי הלכה מדי פעם?
'בית הלל' הוקם – יש מאין – לפני כעשרה חודשים. שאיפתנו להשמיע קול בכל סוגיה רצינית שעל סדר היום הלאומי כפי שאמרת. עם זאת, איננו מסתפקים בהפרחת סיסמאות לחלל האויר כי אם בהענקת משנה סדורה, עמוקה, מגובה במקורות. לשם כך הקמנו את בית המדרש ההלכתי, אשר שני פסקי ההלכה הראשונים שלו יצאו השבוע לאור, וכן הקמנו את בית המדרש ההגותי, אשר יעסוק בסוגיות מהותיות השקפתיות. בנוסף כדאי לעיין במודל הפעילות של 'בית הלל' המתמצת את היעדים החינוכיים והציבוריים שהצבנו לעצמנו. עם זאת חשוב להבהיר, כי כבר הבענו עמדות ציבוריות במרבית הסוגיות שהזכרת, הן במצע של בית הלל והן במסמכי עמדה. בכלל זה דנו ביחס לפליטים, פעולות תג מחיר, אלימות כלפי חיילים בפינוי יישובים, גיוס חרדים ועוד. לבירור עמדות בית הלל ולבחינת מודל הפעילות של בית הלל ממליצה לעיין באתר 'בית הלל', וכן בדף הפייסבוק שלו.

נעבור אם כן לפסיקות. עם כל הרצון לפרגן, קשה שלא להרגיש שהפסיקות הראשונות שהוצאתם אינן מביאות בשורה אמיתית. בנוגע לאכילה בבית של מי שאינם שומרי מצוות, הרי שמדובר רק על אוכל קנוי, כלומר להזמין חברים לארוחה עדיין אי אפשר. בעצם זה פשוט הדגשה של הלכות קיימות. בנוגע להלכות יחסי עבודה, הרי שהן לא רלוונטיות מבחינה אחרת, והיא שרוב הציבור הסרוג ממילא לא מעלה על דעתו להימנע מלהימצא באותו חדר לבד עם חבר/ה לעבודה מהמין השני, או להימנע משיחות אינטימיות איתה/ו. הציבור כבר מזמן נמצא במקום אחר. האם הרצון להיות נאמנים למסורת לא הביא לשיתוק מסויים, כך שיצא שכרנו בהפסדנו? האם יש טעם לפרסם פסקי הלכה שלא באמת משנים דבר?
מטרתנו איננה להיתפס לסוגיות אקזוטיות שתופסות רייטינג, כי אם לעסוק בחיי היום יום של כל אחד ואחת (בד בבד, איננו חוששים לעסוק בכל נושא). הסוגיות בהן פתחנו רלוונטיות ונוגעות לכל אדם – דתי ולא דתי. בתשובה העוסקת באכילה בבית של מי שאינם שומרי מצוות ישנם קריטריונים הלכתיים ידועים וידועים פחות. הפסק נסמך על יסודות הלכתיים איתנים, ברם עניינים רבים הנדונים בפסק לא ידועים לציבור הרחב, כדוגמת אופן חימום אוכל, הגשת אוכל, אכילת פירות וירקות וכיוצ"ב.

יתר על כן, הפסק מעלה נקודות חדשניות וחשובות הנוגעות, בין היתר, לאמינותו של בעל בית המצהיר על כשרותו, לשתיית יין שלא בושל שנמזג בידי מי שאיננו שומר שבת, ועוד. הניסיון מלמד כי בורות הלכתית מובילה להצבת חומות מיותרות בין אדם לאדם ללא ביסוס, ואת המצב הזה אנו מבקשים לתקן. הבשורה האמיתית שבפסק הינה בחידוד המסר המעודד אנשים לנתץ חומות, תוך כיבוד הפתרונות ההלכתיים המאפשרים דו קיום נהדר.

אפרופו הצבת חומות בין אדם לאדם, הפסק מדבר על אחדות עם ישראל, וזאת כמניע לניסיון ליצור אפשרות לאכילה משותפת. יחד עם זאת, האם אי אפשר להכיל את אותן פסיקות שהבאתם, או לפחות את חלקן, גם על אכילה אצל לא-יהודים, למשל אצל חברים בחו"ל, או אצל ידידים פלסטינים? כלומר, אם אנחנו יודעים שמדובר באנשים הגונים, האם אי אפשר פשוט לאכול אצלם תחת אותם תנאים? ואם לא, למה לא? מה ההבדל?
קיים הבדל מהותי בין שני המקרים. חלק גדול מהלכות הכשרות נועד ליצור בידול חברתי של החברה היהודית מן החברה הלא יהודית כדי למנוע התבוללות. לעומת זאת הלכות הכשרות לא נועדו ליצור חיץ בין יהודי אחד למשנהו. בהחלט קיים ערך הלכתי בחיבור בין כל גווני העם היהודי. ההשוואה בין המקרים איננה רלוונטית.

ובנוגע לפסק בדבר הלכות יחסי עבודה, הרי שעד כה הקול הרבני הדומיננטי שנשמע בזירה הציבורית שלל חברה מעורבת, זאת בעוד מרבית הציבור הדתי לאומי חי בחברה מעורבת ועובד בחברה מעורבת. אנו מבקשים לתת מענה תורני רלוונטי לאותו ציבור, הזקוק להכוונה. אני אישית הופתעתי מהאימפקט שיצרו שני הפסקים, ההדים התקשורתיים, מספר הפניות שקיבלנו וכן הרעש הגדול שנוצר כתוצאה מפרסומם. כל אלה מעידים כי גם דברים שנחזים כמתבקשים אינם מובנים מאליהם ומצריכים הבלטה והדגשה. יתר על כן, אני מאוד שמחה שהצלחנו להשפיע על השיח הציבורי. השבוע לא דיברו בשם היהדות על נשים שיושבות בירכתיים של אוטובוסים, כי אם על חיבור וליכוד בין דתיים ושאינם דתיים.

מהן התוכניות לעתיד? אילו סוגיות מובאות בימים אלה לפני בית המדרש? גיור? שבעה נקיים? היחס להומוסקסואליות? היחס ללא-יהודים?
נכון להיום בית המדרש ההלכתי מתמקד בסוגיות בענייני דת ומדינה ומעמד האשה. המשך יבוא ב"ה.

סתם

—

פורסם באתר אבי-חי. כל תגובה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין תימחק מיד.

גיליון 'שמע' של דצמבר יצא לאור, והוא מורחב ומוקדש לתנועות חברתיות: מהפכניות, חברתיות, שמרניות, ניו-אייג'יות, משיחיות, מנקודת מבט יהודית כמובן, בהתאם לאופי כתב העת. תרמתי מאמרון על 'גוש אמונים', בעמ' 12.

ביום א' ה-9.12 רואיינתי בתוכנית 'אנשים בלילה' עם קובי מידן בגלי צה"ל. ההקלטה הועלתה לכאן. והנה האתר ובו הקלטות נוספות של התוכנית.

וידאו של הרצאה שנתתי ב'מרכז שפע' של הרב שטיינזלץ ביום חמישי האחרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו לפרדס' הועלה לאתר שם. הנה הלינק לדף של הסוגייה שבחרתי, והנה לינק ישיר להרצאה.

באתר 'צו פיוס' פורסם מאמר קצר שלי על מצבה הפרודי של פסיקת ההלכה בימינו.

המאמר שלי על תפיסת הדמוקרטיה של משה פייגלין תורגם ופורסם באנגלית. שלחו למכריכם בנכר. ומפגש עם פייגלין ייערך כנראה ב-27 לחודש זה, בירושלים. פרטים בהמשך.

בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

—

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.