המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.
ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.
גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.
ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.
בעיה עם מיסטיקנים שפויים
בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.
מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.
הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)
אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:
ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)
לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.
סמים משני תודעה וחיים
בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".
אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי
איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)
דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.
את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.
יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.
נכון לשנות השבעים
מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.
הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.
בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.
גם שפינוזה
יוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.
על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.
אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.
סתם
—
פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'
בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפלייה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים, אבל לא רק. הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודיים אמריקאים ממה שהם תופסים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי-סובלנית ואלימה.
לולאת האל 