כפרשת אלון התפוצצה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי רשימה ראשונית על העניין ובה טענתי שהפרשה תתרום רבות להצפת סוגיית ההומוסקסואליות בציבור הסרוג בארץ. אלו היו הימים בהם פרסם פורום תקנה את התלונות שהגיעו אליו לגבי אלון, אשר מעשיו על פיו לא היו פליליים, אלא רק "מנוגדים לערכי קדושה ומוסר". אחר כך כבר דיברו על "קשר בעל אופי מיני ברור לאורך זמן", ומכל אלה אפשר היה להסיק שלאלון היה פשוט רומן הומוסקסואלי עם גבר צעיר.

אחר כך כבר הגיע הפירוט הבא:

בחודש סיון תשס"ו (יוני 2006), הגיעה אל הפורום תלונה חמורה הרבה יותר על הרב אלון, הנוגעת לקיום מערכת יחסים פיסית, בעלת אופי מיני ברור, עם אדם שהיה בעבר תלמידו. מערכת היחסים הזאת, שנמשכה לפי התלונה שנים אחדות, התרחשה גם בזמן שבו הרב אלון הצהיר בפני ההרכב הנ"ל כי נגמל ממעשים כגון אלה, ואף אחרי שחתם על כתב ההתחייבות הנ"ל. המעשים אירעו במקומות שונים, כולל מוסדות חינוכיים שבהם לימד הרב אלון, בתי מלון ועוד. (כל הציטוטים מאתר פורום תקנה).

חשיפת הפרשה, אם כן, נראתה לי הזדמנות מצויינת לבירור חברתי-הלכתי רציני בנושא.

והנה, כתב האישום נגד הרב אלון הולך עוד צעד לכיוון הזה. שימו לב שההאשמות נגד הרב אלון הן בסך הכל מתונות (חיכוך עם בגדים וכו'). משום כך ייתכן מאוד שההגנה תטען שכל שהיה הם אך ורק חיבוקים אבהיים. מה שיקרה אז הוא שייתכן שלצורך שכנוע השופטים שהרב אכן הפיק הנאה מינית מהעניין, הקטגורים יהיו חייבים לזמן עדים שיעידו שהרב אלון קיים איתם יחסי מין. אותם עדים – שיכולים להיות גם אנשי פורום תקנה, כעדי שמיעה, דבר שבהחלט יהיה מעניין – יהיו אלו ששכבו עם אלון מרצון וכאשר הם היו בגירים (גם אם צעירים), ולכן המעשים לא מהווים עברה פלילית, אבל כן מאפשרים לתביעה לבסס את הדעה שהרב אלון הוא הומו, ולכן חיבק והתחכך בתלמידיו כדי להפיק הנאה מינית.

והנה מה שכתבתי בפברואר 2010:

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי. עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט.

[…] מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

דבר אחרון: חשוב לומר שמה שאלון עשה, אם עשה, הוא פשע וחטא מחליא ומכוער במיוחד, והנזק הנפשי שנגרם לצעירים שבאו להיוועץ עמו, אם אכן כתב האישום נכון, הוא נורא. לניצול מיני אין שום קשר הכרחי להומוסקסואליות, כידוע לכולנו. על אלון, אם הוא אשם, להישלח לכלא ולהיות מוקע ומנודה. כאן כתבתי רק על ההשפעות העקיפות החיוביות שתיתכנה למקרה.

סתם

—

עוד על הרב אלון בבלוג:
הערות ראשוניות על פרשת אלון
פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה
המהפכה שמנהיג מוטי אלון

לכאורה, הגל המיזוגני שעובר בשנים האחרונות על היהדות האורתודוקסית בארץ הוא מתכון ברור לכשלון מביש. לא מפני שקשה היום לקחת ברצינות זרם דתי שמפחד לשמוע אישה שרה – הרי אמונות משונות יש לכל דת – אלא מפני שכל כך מובן לנו (המערביים החיים במדינות דמוקרטיות) שמעמדן של נשים ראוי להיות זהה לזה של גברים, שאפליה שובניסטית היא דבר מגונה, שדיכוי נשים הוא לא מוסרי; כלומר, בין אם נכון שעל החברה המתוקנת לתת לנשים שוויון הזדמנויות ובין אם לא, הדעה הזאת שוכנת לבטח בסל ה"דעות שראוי לחשוב". אם יש משהו שנשאר תקף מאוד בלבבות ההמונים כמורשת מההומניזם הוא ההנחה שכל בני האדם שווים, ושגם נשים הן בני אדם. עד כדי כך הצליחה המהפכה הפמיניסטית.

לכן ראוי לשאול, ראשית, למה. למה אנו רואים בשנים האחרונות, בוודאי בשנה האחרונה, בצד פתיחות גוברת ואף העצמה נשית פה ושם, את הנטייה של חלק מהיהדות האורתודוקסית להדרת נשים מתגברת, או לפחות הופכת בולטת יותר ויותר? התופעה הרי מסביבנו: קווי אוטובוסים עם מקומות ישיבה נפרדים לנשים בירושלים, הפרדה בין גברים ונשים גם ברחובות מאה שערים, העלמותן של נשים מלוחות המודעות בירושלים (או השחתת צילומיהן כאשר הן מופיעות), פסיקה הלכתית של הרבנות הראשית שבטקסים צבאיים יש להזמין רק זמרים ולא זמרות, העברת חיילות למתחם אטום ומגודר בחגיגות שמחת תורה בצה"ל, וכל זה בלי לציין את אובססיית ה"צניעות" שכבר מזמן מפרנסת כרכי הלכה וקריירות רבניות (וראו מאמר מצויין של בכל סרלואי אולמן בנושא).

אוקי, אז למה. למה דווקא לעניין הזה נטפלים, למה דווקא את זה מעלים על ראש שמחתנו? הרי כל בר דעת מבין שלחבב את היהדות האורתודוקסית על הציבור הרחב, זה לא יחבב. למה במקום, כפי שבוודאי אפשר, למצוא אלף תירוצים למה כל מני הלכות סקסיסטיות אינן תקפות בימינו; במקום, כפי שבוודאי אפשר, לכל הפחות להתעלם מאותן הלכות, כל מני רבנים וקבוצות דווקא מדגישים, מעלים על נס ונראה שגם די נהנים להתעקש על מני מנהגים מיזוגנים. למה?

כי הן שם

אני רוצה לתת כאן כמה תשובות, שלדעתי נכונות כולן, מי במידה גדולה יותר, מי פחותה, ונלך מהפשוט אל המורכב.

תשובה ראשונה, היא פשוט מפני שנשים הן קורבנות זמינים, תמיד היו, וקל להפנות את האיבה כלפיהן כדי להסיח את הדעת מבעיות רבות (כלומר, כפי שהמדינה משתמשת בפלסטינים, באיראן וכו'), ולא חסרות בעיות לאורתודוקסיה, על אחת כמה וכמה לחברה החרדית.

תשובה שנייה, שמובלעת כבר בשאלה לעיל, היא מפני שהגל הפמיניסטי הגיע סוף סוף גם למגזר הדתי בארץ, לפחות לזה הדתי-לאומי, ולכן הריאקציה. מניינים שוויוניים, טקסי חתונה הדדיים יותר, לימוד גמרא – יש התעוררות. גל פמיניסטי תמיד מביא איתו מה שנקרא בלעז בעקלע"ש, ובמגפיו של זה אנו חוזים היום, לא רק בדוגמאות הנ"ל אלא כמובן גם בפסקי ההלכה הנחרצים של הרב אבינר נגד לימוד גמרא לנשים, או למשל בפסיקתו של הרב אליקים לבנון בשנה שעברה נגד האפשרות של נשים להיבחר למזכירות אלון מורה.

תשובה שלישית (וכאן אנחנו כבר מגיעים לעניינים מורכבים יותר) אביא מתוך דבריה של אחת מחוקרות המחשבה היהודית המעניינות של זמננו, תמר רוס, שהיא גם פמיניסטית אורתודוקסית ידועה. במאמר "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן" (מתוך הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת אבינועם רוזנק, מאגנס ומכון ואן-ליר, 2011), מבהירה רוס עד כמה התודעה הפמיניסטית מעמידה את המערכת ההלכתית כולה בפני אתגר אדיר:

מודעתה ותובנתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות. (עמ' 43)

נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון. ניתן לראות זאת היטב בהלכה לגבי שירת נשים. הפוסקים מתלבטים האם הגבר יחוש גירוי מיני אם ישמע אשה שרה, או רק אם גם יראה אותה בשירתה, או רק אם גם יכיר אותה, וכו'. רק על בסיס השינויים הפסיכוסומטיים שהגבר יעבור או לא יעבור תיקבע ההלכה. נקודת המבט של האישה כלל לא קיימת (זה פוגע בה? זה משפיל אותה? ואולי גם היא מתגרה מינית משמיעת גבר שר?). הפמיניזם מכניס למשחק את נקודת המבט של האישה, ולכן הוא כל כך מהפכני עבור מערכת שרובה ככולה בנויה על פי נקודת מבטו של הגבר.

השמעת ביקורת פמיניסטית על הנרטיב ההלכתי הקיים היא פעילות מערערת מהסוג המהפכני ביותר. בעוד שפעולה המאמצת את הרטוריקה ההלכתית הקיימת טוענת: 'קיימות בהלכה פריצות וניתן לנצלן', הביקורת הפמיניסטית הכוללת יותר טוענת: 'ההלכה אינה תופסת אל נכון את העולם שבו אנו חיים', ובכך חותרת לשנות לחלוטין את משמעותה. […] נשים בעלות תודעה פמיניסטית המשמיעות את קולן במובן הרחב יותר, אינן עוסקות ברטוריקה בלבד. הן גם מעניקות ביטוי מטה-הלכתי לתחושת קבוצה שלמה של נשים שסיפור הרקע של ההלכה כבר אינו מתאים לנסיבות חייהן (עמ' 52)

"סיפור הרקע" שרוס מדברת עליו הוא ההגמוניה הגברית והמובן מאיליו שנשים לא נחשבות מבחינה הלכתית-דתית. לא בבית הכנסת, לא בבית המדרש, לא (במהרה בימינו כמובן) בבית המקדש. בכל אתר משמעותי לתפקוד היומיומי של היהדות הגברים הם הפעילים ובעלי הסמכות, הנשים פאסיביות במקרה הטוב, בכלל לא בתמונה במקרה הרע. הגברים נחשבים, הנשים לא. בלי הגברים אי אפשר, בלי הנשים אפשר, ולפעמים אפילו יותר קל. הפמיניזם, במהותו, מבקש לשנות את כל זה.

מכאן מובן מה גודל האיום שמציבה התודעה הפמיניסטית, ומכאן על מה ולמה נזעקים הרבנים, על מה ולמה הם מתעקשים להציב גבולות כבר עכשיו, לא לתת לסכר להיפרץ (וראו בהקשר זה את מאמציו של הרב אבינר לאסור על נשים ללמוד גמרא).

מקור למשמעות ומוסר

ועכשיו לתשובה הרביעית, המשלימה את השלישית מכיוון נוסף, בכך שהיא מסבירה למה התודעה הפמיניסטית כל כך מסוכנת ליהדות האורתודוקסית (תכלס, גם לזו הקונסרבטיבית): לא רק כי היא מאיימת, מבחינה תוכנית, על הנחות היסוד המטא-הלכתיים, אלא מפני שהיא מאפשרת לבעליה נקודת מוצא ומקור סמכות לערוך את הערעור. ובשביל להסביר למה נידרש לפנות לשני הוגים, אמנם גברים, אבל דבריהם דברי טעם.

אני זוכר ששמעי את פרופ' משה הלברטל באיזו הרצאה, מדבר על האתגר האדיר שהעמידו מול האמונה היהודית הציונות והמרקסיזם. הנקודה היתה שהאתגר לאמונה לא היה בזה שההשכלה והמחקר הראו, נאמר, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ולא אלפים, או שמוצא האדם והקוף מאב קדמון משותף, או שהתורה היא הטלאה של מקורות שונים. כל אלה מהווים כולם מכות קשות לאמונה ולמסורת כפי שהיתה בעבר, אולם לרוב לא אלו לבדם מורידים כיפה מראשו של אדם. בשביל שזה יקרה דרושה לו לאדם מסגרת ערכית חילופית.

וכאן נקפוץ לרגע למרן צ'רלס טיילור, ואחר כך נחזור להלברטל. בספרו Sources of the Self קובע טיילור שכשם שהאדם זקוק למנגנון שייתן לו שיווי משקל פיזי, הוא זקוק במידה לא פחות למסגרת ערכית שתיתן לו שיווי משקל מוסרי. במילים אחרות, לא ייתכן אדם ללא עמוד שדרה מוסרי שיעמיד אותו במקומו, שיהיה בשבילו מצפן; האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק).

האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו, ועד למאה ה-18 הדת היא שסיפקה זאת לאדם המערבי. ואז משהו קרה. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שעלו אז והיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), אובייקטיביות, אתיקה וריחוק נאצל מה"חומר"; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה, ואפשר כמובן לראות אותם עדיין סביבנו, פורחים בעשרות גוונים. כך למשל, כשאתאיסט מתעקש על כך שהוא אמיץ מספיק להתמודד עם החיים (והמוות) ללא הקביים שמהווה אמונה, הוא מבטא עמדה מוסרית הפונה אל הכבוד הסגולי שלו כאדם רציונלי ובעל יושר-אינטלקטואלי נאמן. או למשל, כאשר ניו-אייג'יסט מבקש לבכר את החוויה הרוחנית האישית שהוא זכה לה על פני הדוגמה האמונית שהוא ירש מאבותיו (ולכן, למשל, להחליט שיחסי מין מזדמנים הם דבר חיובי וטוב, וכלל לא אסור ורע), הוא מבטא עמדה מוסרית השואבת סמכות מחיי הנפש שלו ושוללת סמכות מכל דבר חיצוני לו. שימו לב אם כן: לא כל "הוכחה" לכך שאין אלוהים או שישו או משה רבנו לא היו קיימים הם שאיפשרו את החילון, אלא מערכים מוסריים אלטרנטיבים שצמחו עם עידן הנאורות.

חזרה להלברטל. כמו הנאורות והרומנטיקה בזמנן, הלברטל דיבר על זה (אני מקווה שאני זוכר נכון) שהציונות והמרקסיזם בזמנם נתנו ליהודי בתחילת המאה העשרים מסגרת ערכית אלטרנטיבית שאל המרחב האתי שהיא מספקת הוא היה יכול להעביר את אוהלו הפרטי, בהשאירו מאחור את בניין מסורת אבותיו. כלומר, לבד מזה שהוא אולי לא האמין במעמד הר סיני, אותו יהודי היה זקוק גם לתחליף שיעמיד עבורו מערך כולל של זהות, סמכות ומקור מוסרי. הלאומיות הציונית מחד, שביקשה לכונן יהדות חדשה, יהדות הקמה מאפר הגלות ובונה חברת מופת; והאוניברסליזם הסוציאליסטי מאידך, שביקש לכונן אנושות חדשה, אנושות המתקדמת בקצב המטריאליזם הדיאלקטי לעבר חברת מופת, נתנו לו כזה מין תחליף.

הלברטל ציין (אני שוב מקווה שאני זוכר נכון) שאנו כיום חיים בזמנים טובים מאוד לאמונה, אחרי שהמאה העשרים על מלחמותיה המדגישות את בעיות הלאומיות והגותה הפוסטמודרניסטית המפרקת כל יומרה למשיחיות חילונית לא השאירה לאדם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת מסגרות אלטרנטיביות כוללות כל שכאלה. הציונות והמרקסיזם כבר לא נתפסים כאופק אוטופי עבור היהודי או האדם. מה עושים במקרה כזה? עושים תשובה.

אבל מערך ערכי אחד אולי עדיין מאיים על הדת, אמר הלברטל, והוא הפמיניזם. כאן יש עדיין מסגרת ערכית שמסוגלת לתת, גם אם במידה פחותה מהמטא-נראטיבים הגדולים שצוינו לעיל, מקור לזהות ומוסר. קריאת כיוון. כלומר הפמיניזם כיום הוא אחת המסגרות האידיאולוגיות היחידות שמספקות לאוחזים בה מערך אתי אלטרנטיבי. אלטרנטיבי למערך ההלכתי, ולכן כזה שמתוכו אפשר לצאת למתקפה על ההלכה, ואף להחליף איתו את ההלכה. לכן הפמיניזם מסוכן כל כך לאורתודוקסיה. מכל זה נובע שהאורתודוקסיה (שוב חשוב לציין שלא כולה, שהרי חלקה בפירוש מפנימה את המהפכה הפמיניסטית) בחרה לתקוף את האיום הגדול ביותר עליה, את המר שבאויבים.

האם יש לה סיכוי? לדעתי רוב הציבור מתבונן בהשתאות ובחוסר נעימות על מפגני המיזוגניה האלו. השאלה שמעניינת אותי היא איך מתייחסות לכל העניין נשים אורתודוקסיות. כאן נראה לי שסיפור מורכב. נדמה לי שפעמים רבות אף הנשים המשכילות, המודרניות וכו' דווקא לא נזעקות מהמהלכים האנטי-פמיניסטים הללו. יש כאלה שמקבלות אותם. למה? אולי דווקא מפני שהן מזהות שישנו כאן מערך ערכי שמאיים על המסגרת ההלכתית בצורה עמוקה, ומכל מני סיבות הן מעוניינות לשמור על אותה מסגרת.

סתם

—

התפרסם היום באתר אבי-חי

* התמונות לקוחות מתוך פרויקט מיוחד לחג הסוכות האחרון, במסגרתו ראיין עיתון הנשים פנינים (54, סוכות תשע"ב), השייך לעיתון החרדי בקהילה, נשות רבנים. מטעמי צניעות לא הביא כמובן העיתון את תמונותיהן של הנשים עצמן, אלא ליווה את דבריהן בתמונות בעליהן. בישיבת מערכת של "לולאת האל" הוחלט שמטעמי צניעות יתרה כדאי גם לא להביא את דבריהן, אלא אך ורק את תמונות בעליהן.

קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

בהארץ של ערב כיפור התפרסם מאמר מעניין של תמר רותם על הטרנד החדש (למעשה, בן כמה שנים) בקרב נשות הציבור הדתי-עד-מתחזק, "סעודות אמנים" שמו. המדובר במפגשים של נשים, עם או בלי מנחָה, שהפולחן בהם מתמצה באמירת "אמן" קולני ומשותף אחרי כל ברכה (בעיקר על אוכל) ועיקרה יצירת מעין קבוצת תמיכה וקהילה זמנית אלטרנטיבית ומחבקת. אמירת האמנים נחשבת סגולה לזיווג, פריון, וכל דבר אחר שאותן נשים מבקשות.

כמה דברים מעניינים נאמרים בכתבה – אצטט ואומר משלי:

1. לאפיון התופעה

"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה בן שחר [שחוקרת את הנושא – ת.פ.]. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".

כלומר הנשים משמשות קבוצת תמיכה + באבא-בובה קיבוצי אחת לשניה. ולמה ניו-אייג'י? מפני שאכן אחד הרעיונות המרכזיים בתיאולוגיה המשותפת של אוסף התנועות והמוצרים המבוזר המכונה "ניו-אייג'" הוא שהמחשבה משפיעה על המציאות. הרעיון חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב- Christian Science, וסופו הוא סרטים כגון "בליפ", ספרים כגון "הסוד", ומני ג'יבריש על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

2. ההתנגדות לתופעה א'

"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".

כמובן, מדובר בפרקטיקה שאינה הלכתית. היא קצת מנוגדת להלכה (כי בארוחה לא מברכים על כל מאכל), ובעיקר היא פשוט לא ממש קשורה אליה, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת המערך הרעיוני שמאחוריה (ראו סעיף 1). ולכן היא מאיימת עליה – היא מהווה באופן מינורי מרד בהלכה כפי שהיא ובסמכות הרבנית, ובאופן מג'ורי תחליף לעבודת האל הכשרה לכאורה (אחד האתגרים הגדולים של שומרי המצוות בימינו הוא הכנסת הרוח אל תוך המעשה – רק זה יכול למנוע צמיחתם של מסלולים מתחרים אל הרוח).

הפולחן מתבצע בשדה שונה, בין נשים בארוחה משותפת, ולא בבית הכנסת או בית המדרש, ולא תוך קיום מצוות כהלכתן, מהווה לא רק אפיק אלטרנטיבי לעבודת האל, אלא גם הצהרת עצמאות ליטורגית-נשית. נדמה לי שהנקודה הזאת – נשים שמבצעות טקס דתי לעצמן בעצמן – מאיימת מאוד על הגברים בכלל והרבנים בפרט.

אז האיום הוא ממשי, אבל הנימוק שמתרץ את ההתנגדות כאן הוא מצחיק: "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני" – הא! דווקא כשזה באופן יזום זה יהפוך טכני? ואילו כשמכריחים אותנו זה לא טכני כמובן. ובכלל, אם נתחיל לשלול את כל מה שטכני בקיום מצוות, לא נישאר עם הרבה.

3. ההתנגדות לתופעה ב'

"אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".

אז קודם כל חוזרים על זה שזה פשוט לא מצווה – התנגדות דומה לזו שנשמעת נגד הנסיעה לאומן. אבל "אני לא מבין מה זה נותן להן"? אחווה, שיתוף, תמיכה, קהילה, אמונה תפלה ורוחניות – זה לא מספיק? אם לא, הנשים תסברנה:

4. התמיכה בתופעה א'

נריה בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".

נוסיף אם כן עצמאות, העצמה, ויצירתיות.

אבל גם הסיפא של דברי בן שחר חשוב ביותר. לאמור, לא רציתם אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים. ושוב: הפרדתם אותן בבתי הספר, בבתי הכנסת, נידיתם אותן לאחורי האוטובוסים? מה אם כן הפליאה שהן מתגבשות ויוצרות מסגרות עצמאיות, על טהרת הנשים בלבד?

5. התמיכה בתופעה ב'

[דברי הכתבת, אני משער:] דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.

אני לא יודע אם זה מה שישחוק את צייתנות. הסעודות האלה הרי מראות שהצייתנות כבר נשחקה. הן מראות שהצייתנות כשלעצמה אינה מספקת את הנשים בתור נדבך מרכזי בזהותן הדתית. הן מוכנות לוותר עליה עבור משהו אחר. מצד שני, גם לא צריך להגזים כמובן. חריגה זמנית מהסדר הטוב יכולה גם לחזק אותו כנורמה מחייבת. ייתכן שכל מה שיש כאן הוא חיפוש מרפא לגוף ושחרור קיטור רוחני מתוך מצוקת החרד"ליות היבשושית.

אבל ה"רגש הדתי" כאן הוא אכן ההסבר, שוב, לפופולריות של הסעודות. יש כאן משהו שהוא בדיוק ההפך מעניין "טכני", בדיוק ההפך מקיום מצוות סטנדרטי. יש כאן התלהבות, רגשנות, תפילה "מהלב". ונכון שניתן למצוא כאן קשר לברסלב, שממילא מדגישים את הרגש וגם נוהגים ב'התבודדות', שהיא, שוב, פרקטיקה חוץ-הלכתית לקשר עם האלוהות.

ועוד דבר חשוב: אל מול תזת שחרור הקיטור, יש לציין את האפשרות הנדירה יותר שיש כאן תחילתה של תנועת תחייה רוחנית. שימו לב שיש דמיון בין הסעודות האלה למפגשים של תנועת ה'חבורות' שהתחילו את ה-Jewish Renewal בקרב יהדות ארה"ב. גם אלו נפגשו, החל מסוף שנות השישים, בינם לבין עצמם, באופן דמוקרטי (כלומר ללא סמכות רבנית), וגם אלו הדגישו את הרגש ואת החוויה.

אולם יש הבדל גדול: ה'חבורות' התכוונו לייסד קהילות יציבות, והקהילתיות היתה חשובה להם מאוד. כאן נראה שיש משהו, שעם כל התמיכה החברתית, הוא יותר אינדבידואלי. הכוונה היא לא ליצור קהילות, אלא לינוק שפע, בצורת ברכות, לצורך טובות הנאה אישיות. היניקה מתבצעת יחד, אולם כל אחת הולכת לביתה לבדה. כדי שהתופעה הזאת תתפתח לתנועת תחייה היא תהיה חייבת ליצור מסגרות יציבות יותר, להתכוון, כמו תמיד במקרים כאלה, לתיקון החברה ולא רק לתיקון הפרט.