רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.

ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).

יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.

בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).

מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.

על החוויה המיסטית והחוק

אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?

אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.

ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):

היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני

כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.

ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.

היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל

ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי

תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]

[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.

[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.

מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.

למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):

עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)

עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)

כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.

אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).

ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.

—

* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"

** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002

"אם אין סמכות אחת המקובלת על כולם, ישראל חלילה יפרד לכמה עמים", כתב לי המגיב מרדכי על הרשימה האחרונה, שעסקה בחוסר המוסריות והטעם של הרישום לנישואין ברבנות (ושכבר עכשיו היא בין הנצפות ביותר שלי אי פעם, מה שמעיד על העניין – והאמוציות – שהנושא מעורר). המגיבה קלאודיה כתבה שם ש"חיים יבין עשה סדרה דוקומנטרית רצינית בעניין והגיע למסקנה שכדאי למי שלא אורתודוקס לשלם מחירים איומים כדי שלא ליצור שני עמים כאן", הכל כדי שאבין שגם אם אני צודק שהרבנות הראשית היא מוסד מסואב, אטום ואף מושחת, גם אם כרגיל לא היינו נוגעים ברבנות הראשית באמת בניין שאורכה ת"ק פרסה, אין ברירה אלא לסתום את האף ולשתף עמה פעולה, אחרת יהיו כאן "שני עמים".

הסוגה הספרותית הזו של ההפחדות או האיומים מפני פיצול ביהדות אף פעם לא הצליחה באמת לנעוץ עוגן בבינתי, ואולי אני באמת לא מבין משהו: האם כבר עכשיו אין זרמים ותתי זרמים ביהדות? האם כבר עכשיו אין גיורים רפורמים וקונסרבטיבים ורקונסטרוקציוניסטים וג'וויש-ריניואליסטים בארה"ב? האם כבר עכשיו אין טקסי נישואין בכל אחד מהזרמים האלה, כל אחד על פי נטיותיו והלכותיו? כלומר, על פי המפחידנים הללו, כבר עכשיו אי אפשר לקבל את יהדות ארה"ב כיהדות, כי הם "עם אחר". זה נשמע הגיוני למישהו?

ומה עם השתלטותה של חב"ד המשיחית על קהילות יהודיות שלמות, למשל ברוסיה? מה עם זה שיהודים רבים בתפוצות חושבים ש"יחי אדוננו וגו'" זה הסיום המקובל לתפילת שחרית או קבלת שבת? הם מאותו "עם" כמונו, או לא?

"בסדר", תאמרו, "אולי, אבל בארץ לפחות הכל דבש!" באמת? שמעתם שיש חילונים שחיים יחד ובכלל לא מתחתנים? ושמעתם שהם גם מולידים ילדים? ושמעתם שהם גם נפרדים ואחרי זה מולידים ילדים עם יהודים אחרים? והכל בארץ הקודש? מה איתם, הם גם עם אחר? ומה אם הילדים שלהם (ממערכות היחסים המאוחרות) ירצו להתחתן ברבנות? יתנו להם או לא? הם אותו עם או לא?

בכלל, כל הפחד הזה מפני פיצול, חלוקה, שונות, גיוון נראה לי פשוט משונה, שכן מה יותר יפה מיהודיות רבות, כל אחת פורחת בדרכה? מה רע ביהודים שונים שעושים דברים שונים, כולם עובדים את ה' על פי הבנתם או סתם חיים (או עושים חיים) על פי הבנתם? האם לא היו לבית הלל ובית שמאי הלכות שונות, והאם הם לא מצאו דרך להתחתן זה עם זה בכל זאת?

נראה לי שהחרדה הזאת מאחרוּת חייבת לסמן איזו תשוקה אדירה, קונטרול-פריקית, לשליטה ("שכולם יעשו כמוני!") או לחילופין אפס ביטחון וחוסר אמון מוחלט בחוסנה של היהדות ("הצילו, היהדות מתפרקת!"). כלומר או שאותם דאגנים לא מסוגלים לקבל שיש דרכים אחרות משלהם להיות יהודי, או שהם חוששים שמא אחרי 3000 שנות תלאות ופרעות דווקא זה שכמה אלפי איש יקבלו גיור לקולה, או כמה אלפי נשים יתחתנו עם פלסטינאים, יצליח למחוק את היהדות.

רבותי, תנו קצת אמון בבני אדם, ותנו קצת אמון בתהליכים חברתיים והיסטוריים (וכן, תנו קמצוץ אמון גם בו יתברך). רילקס. ואם אתם בכל זאת רוצים לצעוק על מישהו, הנה לכם הרבנים הגאונים יוסף ואליישיב, צעקו עליהם. למה? כי הם ממש בימים אלה פיצלו לנו את היהדות, כאן בארץ הקודש.

מעשה שהיה כך היה

כידוע, אחרי איומים בחקיקת חוק הגיור הצה"לי, הרב עובדיה נכנס לפעולה, ובאקט שמצביע יותר מכל על גמישותה הפלאית של ההלכה (משל היתה נערת קרקס בת 12 ולא קודקס לגליסטי בן 2000), הכשיר רטרואקטיבית ולאלתר את כל הגיורים שנעשו בצה"ל. הוא עשה את זה כדי שהרב הראשי עמאר, שארכובותיו משקשקות מהקפדתם וקפידתם של הרבנים האשכנזים, יוכל הוא בעצמו להכשירם. לרב עובדיה יש לכאורה עור הלכתי עבה מספיק כדי לספוג את מטח חציהם המורעלים של הליטאים.

והנה, אותם חצים אכן הגיעו, והם מכוונים הישר ללבו של הרב עובדיה. זה התחיל בפשקוויל הזה שצילמתי לפני כשבועיים בירושלים:

המשיך ביתד נאמן שתחת הכותרת "אין לך חילול ה' גדול מזה" כיסה בסופ"ש האחרון את הגר"ע יוסף בזפת ונוצות וטען כי "הנסיבות והלחצים הסביבתיים שאילצו אותו לחולל מהפך מהיר בהשקפת עולמו" גררו "'גיור' חסר כל תוקף – מציאות מחרידה שמשמעותה הישירה הינה פגיעה קשה בטהרת הייחוס והטמעת נוכרים בכרם בית ישראל".

אח"כ צצה כתובת גרפיטי בירושלים שקבעה ש"הרב עובדיה רפורמי", וכעת חיה אנחנו מגיעים לפרק ההדחה, שמשודר בדמות מכתב ובו פסק הלכה רשמי מאת הרב אליישיב ו-16 גדויילים אחרים (שעל פי יאיר אטינגר פורסם ביומונים החרדיים) הקובע כי "הפירצה הקובעת כי יש ל'הכשיר' גיורים שאינם כהלכה, ולהכניס גויים לכרם בית ישראל" משום ש"הכל יודעים שלא היה בכוונת הגויים הללו לקבל על עצמם שום עיקר מעיקרי הדת לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה" ונחתם בתפילה התמימה ש"השם יתברך ייתן בלב התועים בינה".

כלומר הגיורים חד משמעית לא תקפים ותפילתנו נתונה לבינתו של הרב עובדיה. אטינגר מסיים את כתבתו בפסקה הנאה הבאה:

לבד מהמשמעות הציבורית, לפסק ההלכה הגורף של הרבנים האשכנזים עשויה להיות משמעות מהפכנית מבחינה הלכתית, גם לשיטתם. הקביעה כי כל הגרים הם גויים, משליכה למשל על ההכרה במעמדם האישי של כל אלפי המתגיירים ושל ילדיהם, בהווה ולעתיד לבוא. כפועל יוצא של הפסיקה, למשל, אפשר שהרבנים החרדים יקבעו כי אין להכיר בנישואיה של כל גיורת בוגרת מסלולי הגיור של הצבא, כלומר שהיא לא תצטרך גט במקרה של פרידה מבעלה ותוכל להינשא שנית באין מפריע. בהמשך לכך, ילדיה מחוץ לנישואיה הראשונים לא ייחשבו על ידי הרבנים החרדים כממזרים, וזאת בניגוד לעמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקבע באופן גורף – ודרמטי לא פחות – כי כל הגיורים כשרים.

והנה כבר שני גויים בבטנך ישראל, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ואז יחזרו ויתאחדו, ואז יפרו וירבו וימלאו את הארץ והעולם בגוני גונים יהודיים ושאינם יהודיים. הקב"ה מחייך חיוך גדול.

—

[ראו שתי רשימות קצרות על חסידות ברסלב בבלוג המשני שניתן לראות את תקציריו משמאל: אחת על השפעת ההשכלה על החסידות, והשנייה על הכתרת ר' ישראל דב אודסר למשיח]

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

ייתכן ששמעתם שתנועת חב"ד מיתגה את עצמה מחדש, מהלך שלמדנו להכיר בקרב בנקים ומשקאות קלים, פחות בקרב חצרות חסידיות, ולכן מהלך שמדגיש את הפנייה היחודית של חב"ד החוצה אל העולם המודרני בכלל, ואל היהודים באשר הם שם בפרט. כדי לעשות את זה בצורה מקצועית הזמינה החסידות סקר דעת קהל (במכון סמית) שיבחן את תדמיתה בין מעגלי הציבור החילוני ובין אלו של הציבור המסורתי ("חילוני" ו"מסורתי" על פי הגדרות עצמיות). כתבתי על כך מעט כאן, אבל כעת תוצאות הסקר כולן הגיעו אלי, והייתי רוצה להצביע דרכן על כמה דברים שנראים לי מעניינים.

ראשית כמה פרטים על היחס לחב"ד

1. מתוך סיכום הסקר: "אולי הממצא החשוב ביותר בסקר הוא ש-35% מהחילונים ו-66% מהמסורתיים ציינו שפעילות חב"ד בארץ חיובית. […] רק 8% מהחילונים נתנו ציון 1 [כלומר, חשבו שפעילות חב"ד "לא חיובית" – ת.פ.]". יוצא כאן שהתדמית של חב"ד חיובית בצורה מרשימה. על פי הסקר רק 10% מהחילונים היו במגע עם חב"ד, ו-65% בכלל לא מכירים את חב"ד! בהתחשב בכך, מדובר בנקודת פתיחה מצויינת לשיווק התנועה.

2. אבל מה כל כך אוהבים חילונים בחב"ד? על פי הסקר חב"ד מעוררת אסוציאציות של "עזרה לזולת" (על נגזרותיה) בקרב 13% מהחילונים ו-24% מהמסורתיים. כמו כן בהקשר לחב"ד עולה בראשם של הנסקרים "פעילות בחו"ל" (20% ו-12% בהתאמה), ואחרי זה "דוסים" (13% לשניהם). אצל החילונים מגיעה אחרי זה ה"מיסיונריות" (7%). כלומר בגדול חב"ד מקושרת לעזרה לזולת (היהודי), בין אם בארץ ובין אם בחו"ל.

3. אבל איזו עזרה צריכים חילונים מחב"ד? מתברר שלא יותר מדי. במענה לשאלה "באיזה פעילויות המאורגנות ע"י חב"ד את/ה או משפחתך היית מעוניין/ת להשתתף?" ענו 78% מהחילונים שהם לא רוצים להשתתף בשום פעילות של חב"ד. 56% מהמסורתיים מסכימים איתם. 25% מהחילונים היו רוצים להשתתף ב"חגים", לעומת 24% מהמסורתיים. הפעילויות האחרות (קייטנות, ספורט, תרבות, לימודי תורה ויהדות) מקבלות אחוזים בודדים. מתברר שאם כבר, חב"ד יכולה לשמש מקסימום כסידור לחג עבור חילונים, וגם כמה מסורתיים.

4. ו"מה הכי מפריע לך בפעילות חב"ד?" 25% מהחילונים ו-22% מהמסורתיים ענו: "מיסיונריות / כפייה דתית". 40% ו-36% ענו: כלום. כלומר הפחד העיקרי מחב"ד הוא מהחְזרה בתשובה. צפוי שחב"ד תזהר מאוד בכל הקשור לכך אם כן.

ועכשיו כמה פרטים כלליים

5. איפה לומדים יהדות?

אנשי חב"ד הם האותוריטה ללימוד יהדות עבור חילונים, דבר מדהים כשלעצמו, כאשר יהיו יהודים אורתודוקסים דווקא שיאמרו שמדובר בכופרים סמי-נוצריים. התנועה הרפורמית יכולה לרשום לעצמה שאפו, וכן בתי המדרש החילוניים, שבהחלט מתקבלים כתופעה מורגשת בציבוריות הישראלית. חבל לי שרק 8% חושבים שכדאי ללמוד יהדות באוניברסיטה, בעוד שלדעתי שם תוצג היהדות בצורה המעמיקה והאובייקטיבית ביותר (אבל כמובן, לא בצורה חוויתית). ושימו לב שהקבלה (הניו-אייג'ית) הפכה לשער הכניסה ליהדות, הן אצל חילונים והן אצל מסורתיים, עוד תופעה מרתקת (וחוויתית).

6. ולעניין מעניין ביותר. שימו לב לנתונים הבאים:

מה אנחנו מבינים מכאן? ראשית, שחילונים באופן כללי לא ממש מזדהים עם דתיים. מי שחשב שהנשמה היהודית שלהם תיזכר פתאום שסבא היה רב, טעה. כך יצא שאף זרם דתי לא קיבל מעל ציון 5 בממוצע, כלומר עם אף זרם דתי הציבור החילוני לא יותר מזדהה מאשר לא מזדהה. ברם אולם, הזרם שבכל זאת החילונים הכי מזדהים עם ערכיו הוא הזרם הרפורמי, ויש לזכור שזרם זה אינו ממומן על ידי הממשלה וזוכה תדיר להשמצות (זוכרים שהנשיא השמיני של מדינת ישראל, אחד משה קצב, סירב לכנות את הרב אריק יופה, נציג הקהילות הרפורמיות בארה"ב, "רב"?). נציין שהזדהות עם ערכים אינה מדד להחשבת הזרם כמייצג את "היהדות", אבל כדאי לאורתודוקסים למיניהם שמבקשים את קרבת הציבור החילוני לחשוב מה היה יכול ליצור את המצב הנתון, בו החילונים מזהים עצמם יותר עם הרפורמים מאשר איתם.

והנה ההמשך לאותו עניין:

לגבי המסורתיים, האחוזים שהתקרבו ליהדות מרשימים, ומחזקים את הסברה שתנועת החזרה בתשובה הנוכחית היא לפחות בחלקה הגדול תופעה מזרחית (רוב המסורתיים הם מזרחיים כמובן, גם בסקר זה). ולגבי החילונים, מסתבר לנו שבעשר השנים האחרונות יותר חילונים התרחקו מהדת מאשר התקרבו אליה. הפער קטן וממילא בתוך טעות הדגימה (5%), אבל בזמן של התקרבות כללית ל"יהדות" הוא אומר דרשני. אני דורש אותו בהמשך להזדהות עם ערכי התנועה הרפורמית: כאשר האורתודוקסיה מציגה מדי שבוע בשבוע פנים גזעניות, זעפניות, קטנוניות, מיזוגניות, הומופוביות וקסנופוביות הציבור החילוני מגיב בהתכווצות, ומתרחק מ"היהדות". בשבילו היא כיעור, והוא לא ממש רוצה להתקרב אליה.

בנתונים האלה, אם כן, יש עניין מיוחד דווקא בימים אלה של "מאבק", לכאורה, על "יהדותה של המדינה" או על "השרדותו של העם היהודי" (שלדעתי מונע בעיקר מהיסטריה חסרת בסיס וגזענות נמוכת-מצח), שכן הם מסמנים שהיהודים המבקשים לשמור על טוהר הגזע נמצאים במלכוד: בנסותם (למשל) להזהיר את בנות ישראל התמימות והפותות שלא להיענות לחיזורי נוכרים שחומי-עור ומסוקסים הם מדגישים את הצד הגזעני של היהדות, תוך שימוש במונחים כגון "גויים", "דם", זרע" ו"רחם". אלא שגזענות באופן כללי, ושימוש במונחים כאלה (מיתיים וגרוטסקיים כפי שהינם) באופן פרטי, מרחיקים יהודים שחמים ונעים להם בביתם בתרבות המודרנית.

ושוב, בעוד שקשה להאמין שבחורות (בין אם חילוניות שאין להם בעיה לפתח רומן עם פלסטינאים, ובין אם נשים "במצוקה" (פיקטיביות או לא) שמה שיכול להציע להן בן כפר מתרבות זרה הוא הטוב ביותר שהן יכולות לקוות לו) יושפעו בצורה כלשהי מ"מכתב" אינפנטילי של "רבניות" שהן בחיים לא שמעו עליהן, הרי שברור לדעתי שאותו מהלך רק דוחף יהודים ליברלים רחוק ממסורת אבותיהם, אותה הם יותר ויותר רואים כפרימיטיבית ומנוולת. כך יוצא שכרם של המייהדים הנלהבים בהפסדם, וממילא גם המדינה הופכת לפחות "יהודית", שכן לא מעט מאותם יהודים חילונים ליברליים הם מעצבי דעת קהל למיניהם. ונשאלת השאלה: למה ברא הקב"ה עולם כל כך מורכב???

ולמסקנות הסקר

קווי הפעילות המוצעים לחב"ד

• ליצור בידול בין תנועת חב"ד לבין זרמים אחרים ביהדות החרדית, ובמיוחד התנועה החסידית וחסידי ברסלב.
• לגרום לציבור החילוני להשתתף יותר בפעילויות של חב"ד בארץ, כאשר הפעילויות המועדפות הן הרצאות וחגי ישראל.

כל מוצר צריך להיות מזוהה וליצור לעצמו "חותמת אישית". על חב"ד להבדיל עצמה מ"התנועה החסידית" (מכון סמית מבין עניין) ומברסלב, עמה היא מבולבלת בקרב החילונים הבורים בענייני חסידויות. מנגד, עליה לשתף חילונים אלה בפעילויותיה, כדי שילמדו לחבבה. מאוחר יותר כתוב שיש להיזהר בנושא המיסיונריות. ולאורך הסקר כולו, על שאלותיו ומסקנותיו, לא הוזכרה ולו פעם אחת המילה "משיח".

האמת היא שבמסקנות אלה אין הרבה חדש, וזו הדרך שחב"ד הולכים בה כבר כמה עשורים, בצורה מתגברת והולכת (כפי שכתבתי לא מזמן כאן). יחד עם הסמל החדש והמיתוג המעודכן, עושה רושם שחב"ד אכן הופכים במודע ובכוונה למקדונלדס של היהדות: סניפים פזורים, מסבירי פנים וצבעוניים, בהם ניתן לקבל מנה אחידה וזולה של יידישקייט. ניתן להעריך שעם דעיכת הציפייה הממשית ל"התגלותו" של הרבי מלך המשיח, תהפוך חב"ד למסדר דתי, קריפטו-משיחי, המתחזק את הממשק היהודי בכל זמן ובכל מקום, עם "כל הלב לכל אחד". אם הם באמת ירחקו ממיסיונריות זה בכלל לא רע.