שבוע עמוס היה השבוע שעבר עבור הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וחבר "מועצת יש"ע". בסופו הוא קבע כי

רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה

כן כן, לא פחות. זאת מפני ש

דמוקרטיה מעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית; הרבנים מחויבים לאמת מוחלטת

האמת המוחלטת של הרב אליקים לבנון כמובן, ולא של רבנים שחושבים שהאמת היא שצריך לשמור על החוק. קשה להאמין שהרב לבנון ממשיך לקבל כסף מהמדינה אחרי דיבורים כאלה. קשה גם להאמין שהרב לבנון היה יכול להישבע נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ככה זה, אם אתה יהודי, שלא לומר רב, מותר לך לירוק למדינה שממנה אתה מתפרנס בפנים, ולשמוח על חוקים שמגבילים אחרים אבל לא חלים עליך. אולי מפני שעל פי הרב לבנון רבנים שונים מכולם. אכן, באותה הזדמנות הוא קבע ש

רבנים משוחררים לחשוב מחשבות נקיות, צלולות וברורות

כמו הלכות הריגת תינוקות לא-יהודיים, הכוונה. אכן, רבנים הם אזרחים מיוחדים, מיוחסים. להם מותר מה שלאחרים אסור. אבל לבנון לא מעוניין רק לחשוב את מחשבותיו, אלא לכפות את דעותיו על הכלל. הוא הרי זה שהגביל את נשות אלון מורה מלהתמודד בבחירות פנימיות על מקום במזכירות הישוב בטענה ש"מתן שררה לאישה" הוא "בעיה".

אבל שאיפותיו של הרב לבנון חורגות הרבה מעבר לאלון מורה. לא הסתגרות בגטו חרדי החופשי מהשפעות חיצוניות היא מטרתו (מטרה נפסדת כשלעצמה), אלא הפיכת ישראל למדינה בצלמה ובדמותה של ההלכה כפי שהוא תופס אותה. לכן הוא כל כך מסוכן. לכן על המדינה לפטר אותו.

את ההבדל בין ההבדלות החרדית לשתלטנות הד"לית הסביר יפה ד"ר שלמה פישר במאמר שפורסם השבוע באתר סרוגים:

התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה הא-לוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר הא-לוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.
[…]
אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה.

פישר ממשיך ומסביר איך נסוגה הציונות הדתית מהמתינות היחסית שאפיינה אותה בעבר (ויתור על עקרונות ה"קמעא קמעא" וה"כלליות"), ומה הן התוצאות האפשריות של הקצנתה הנוכחית (הפרדת הדת מהמדינה). המאמר בהחלט שווה קריאה, אבל אנחנו נחזור לרב לבנון ולמחשבותיו הנקיות, הצלולות והברורות. עוד כמה מאלו הוא שטח דווקא בתחילת השבוע שעבר, כאשר הוא הכריז ש

אנו [היהודים] עוסקים כל חיינו בהוספת הטוב. אנו עוזרים איש לרעהו, מקימים מוסדות חסד רבים התורמים לנו ולכל העולם. בכל מקום שיש רעידת אדמה אנו הראשונים להיחלץ להצלה. לעומת זאת, הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"! כאשר אנו מבססים עצמנו על "עשה טוב".

חלוקה בינארית כזאת לטובים ורעים היא אדיוטית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע, וקצת קשה לי להאמין שרב לבנון הוא עד כדי כך מטומטם. בכל מקרה, התבטאויות גזעניות של רבנים חסרי-בגרות הם לצערנו באמת כבר לא חדשות. מה שתפס את עיני בדבריו של הרב הגאון מהאירוע ההוא הוא דווקא ציטוט אחר (שהופיע באותו אייטם של אורי פולק באתר כיפה):

חייבים אנו להאמין שישיבתנו כאן, באלון מורה וביהודה ושומרון, היא המעשה האמיתי והנכון, וגם הקב"ה מסכים עמנו במעשה זה, ונותן לנו גיבוי מלא.

באמת, מה צריך יותר מהקב"ה שייתן את הסכמתו וגיבויו המלא? כי לא הרב לבנון עושה את שהקב"ה ציווה עליו – דבר כזה הוא לא לכבודו של הרב לבנון – אלא הקב"ה מסכים ונותן גיבוי למעשיו של הרב לבנון. הבנתם? הכל נקי, צלול וברור.

—

ואולי זה בכלל נראה ככה:

– קבי, אני הולך להתיישב ביו"ש, יש מבין?

– ודאי כבוד הרב, לך לך לארצך ולמולדתך אשר כבשת.

– אני רק אומר לך כדי שאחר כך לא תגיד שעשיתי את זה בלי לומר וכאילו לא הסכמת או משהו, כן?

– ברור, אני לחלוטין איתך. ורק שתדע שאני לא רק מסכים, אלא גם מגבה את פעילותך הענפה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– אז אתה מסכים, כן?

– כן, אליקים, כבר אמרתי לך, אני לגמרי לגמרי איתך בעניין הזה. חייבים לישב את השטחים וכולי. קדימה, לג'בלאות העירומות. נוע נוע סוף.

– אז זהו, ריבונו של עולם, שהג'בלאות לא לגמרי עירומות. אה… אתה יודע שיש שם כל מני ערבושים, נכון?

– מה, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה? כן, ידוע לי. אני בכל זאת שמתי אותם שם.

– לא, כי היה אפשר לחשוב שאם אתה רוצה שנתיישב שם, היית מפנה את האזור לפני זה, לא?

– אליקים, באמת, אל תהיה ילד. אני לא יכול לעשות הכל. יש לי יקום שלם לנהל. גלקסיות. רק עכשיו גילו כוכב שאולי יש עליו חיים – אתה חושב שזה צץ סתם ככה? אז בנקודה קטנה, פסיק פצפון באסיה לא סיימתי את העבודה. אבל בשביל זה יש לי אותך ואת חבריך, לא? אני הרי לא בורא עולם מושלם. כמו בברית מילה, אתה לא מכיר את המדרש? אז קדימה, הסירו את הערלה.

– ברור, ברור, אתה יכול לסמוך עלינו, קבי. אנחנו נסיר את הערלה. כלומר נפריח את השממה.

– יופי, לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– לא, אבל… יש גם את האמריקאים וזה.

– מי, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק לצחוק, להסתמם, לצפות בטלוויזיה ולהוריד פורנו באינטרנט?

– כן.

– מה איתם?

– הם רוצים שלא נתיישב שם.

– אז רוצים, אז מה? גם אני רוצה הרבה דברים. עוזר לי משהו?

– לא, קבי, פשוט… שלא יקרה מה שקרה בקוניטרה. ובימית. ובדרום לבנון. ובגוש קטיף. ובצפון השומרון.

– מה פתאום! איך אתה בכלל יכול להעלות על דעתך דבר כזה?

– כי זה כבר קרה.

– קרה, קרה. מעכשיו לא יקרה. היה לא תהיה.

– בטוח?

– הכי בטוח. מילה של אלוקים.

– בסדר. ואני גם לא מתכוון להתחשב בדעת הרוב, אם הוא במקרה יתנגד, או בזכויות אדם, אם הן במקרה יפגעו.

– מה, בדמוקרטיה שמעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית? ברור שלא, אתה הרי רב, לא אליקים?

–  כן, בטח שכן. טוב, אז אני הולך, כן?

– לך, לך. סע אפילו. טוס.

– אז אתה מסכים לי?

– מסכים ומגבה.

– קבי… אני אוהב אותך.

– גם אני אליקים שלי. גם אני. לראות איך המוח שלך פועל זו אחת ההנאות הקטנות שיש לי.

—

[עוד כמה עניינים פעוטים:

• רשימות שודרג ועבר דירה (תודה לירדן לוינסקי הפסיכיאטר, לאילן גליני, לאורי ברוכין ולדביר וולק) , ומהיום מי שקיבל בעבר עדכונים מהבלוג הישן לא יקבל יותר. מי שרוצה לעקוב צריך להירשם לבלוג הזה במייל או ברסס (שם למעלה משמאל, מתחת לתמונה שלי).
• היום נתפתחת השנה האקדמית, והשנה אתן באוניברסיטת תל-אביב קורס משותף יחד עם קרן ארבל תחת הכותרת תרגולות מדיטטיביות בבודהיזם ביהדות. הקורס יעסוק בסוגי מדיטציה בשתי דתות גדולות אלה, תוך ראייה כללית של גישות ופרקטיקות שונות, השוואה בין כאן לשם, ומבט משווה גם על העיבוד הניו-אייג'י של המדיטציות הבודהיסטית והיהודית בימינו. נו? מעניין לאללה! אם אתם סטודנטים אפשר עוד להירשם. הקורס כאן מספר 0697.4064
• ב-25 לחודש יתקיים ערב עיון בבית מורשה תחת הכותרת בין סערה לשקט – עמידה מול האל. אתן שם את שני הגרוש שלי, בין רבים וטובים. הנה הפרטים.]

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי

ודאי כבר שמעתם: על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסתבר ש-5.4 מהאוכלוסייה היהודית בארץ מגדירים עצמם כ"חוזרים בתשובה". הממצא הזה, שזכה לכותרות שונות במקומות שונים, לא באמת דרמטי לדעתי, גם מכיוון שהמספר הזה אינו גדול (בוודאי בהתחשב בנסיבות), גם מכיוון שקשה הרבה יותר לדעת כמה מהאוכלוסייה הדתית עוברת לצד החילוני, וגם מכיוון שהחזרה בתשובה היום שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים מאותו גל מפורסם של חזרה בתשובה משנות השבעים.

כיצד שונה? שאול מייזליש כתב על כך לא מזמן (מוסף "עמדה" של "מקור ראשון", 17.9.10):

הזרם העכשווי הגדול ביותר של השבים שיך לבעלי תשובה "חלקיים". התופעה עצמה מתבטאת בהתעניינות עצומה בכל מקצועות היהדות, ברצון להתעמק בהם, ובמיוחד בתחומי הקבלה והמיסטיקה, אך מבלי להפוך ל"דתיים".

כלומר, הדגש בחזרה בתשובה העכשווית איננו קיום מצוות, אלא לימוד טקסטואלי ו/או קרבה לאלוהות דרך חוויות רוחניות. זה הבדל עקרוני, והוא נובע מכמה סיבות, שמביניהן אותי מעניינת במיוחד התקבלותו של ההגיון הניו-אייג'י בין היהודים המחפשים את דתם. בקצרה: החזרה בתשובה היום היא יותר פרטית, ויותר פנימית.

האם אפשר לחזור בתשובה בצורה שונה? בוודאי. בשנה שעברה, כשלימדתי קורס בנושא "רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו", ניסיתי להסביר זאת לסטודנטים, כלומר להסביר עד כמה החוזרים בתשובה של ימינו שונים מאלו של שנות השבעים, ימי אורי זוהר והטראומה של מלחמת יום-הכיפורים. אני מקווה שהצלחתי, אבל ודאי היה לי קל יותר אם הייתי מביא דברים הישר מפי האתון. בכתבה נאה של נטע סלע (שהתפרסמה בסופ"ש הזה) על תנועת החזרה בתשובה הנוכחית והאתגרים שהיא מציבה בפני הציבור החרדי נוכל למצוא את אותם דברים מפורשים. מסתבר שלמי שמעורה בעניין לא קשה להבחין בהבדלים הנ"ל, והכתבה מביאה כמה ציטוטים חשובים לאותו עניין. הנה:

העיתונאי ישראל גליס היה בין הנפשות הפעילות ביותר בתנועות התשובה שצצו בהמוניהן החל משנות השבעים. "בתחילת הדרך הייתה כמות קטנה של חוזרים בתשובה. החזרה המאסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול." […] אבל כאמור בין גל התשובה שפקד אותנו בשנות השבעים לזה שאנו חווים היום קיים הבדל מהותי. "אם פעם יכולת לעבור ליד אור שמח ולשמוע מבפנים ויכוחים רמים וחוצבי להבות עד השעות הקטנות של הלילה בדבר השאלות הגדולות: האם יש אלוקים בכלל, ומה מהותו האמיתית של היהודי, כיום זה נעלם כמעט לגמרי", מאבחן גליס. "אנשים כבר לא שואלים בכלל את השאלות האלה. זה כבר מובן מאליו. היום בעיקר מחפשים להתחבר, לחוות חוויות רוחניות. אין שאלות תיאולוגיות קשות מדי".
[…]
[מרדכי (פופיק) ארנון, המשתייך לדור בעלי התשובה של שנות השבעים] גם מבקש לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. "ההבדל בין התקופה שאנחנו חזרנו בתשובה ובין התקופה כיום הוא שאנחנו חיפשנו את האמת, מתוך ייסורי נפש גדולים וחיפוש אחר משמעות החיים. מי אני ומה אני מחפש בעולם. הם מחפשים בעיקר חוויות. מדובר בהבדל תהומי". […] בשאט נפש הוא מדבר על אלה שרוקדים ברחובות או יושבים באמצע המדבר ושרים שירים, ובכך מחפשים כיצד להתחבר לבורא עולם. "החוזרים בתשובה היום לא מחפשים את ההתקשרות לקדוש ברוך הוא אלא את החוויה. אם הם על הדרך מתקשרים לקדוש ברוך הוא, טוב, אבל גם אם לא. עובדה שבהודו מתקשרים לא רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לכל מיני שדים ורוחות". […] לדעתו של ארנון, הדרך היחידה להתקשר לבורא עולם היא אחת: "קיום מצוות בלבד. אין דרך אחרת, ואחת המצוות הגדולות זה תלמוד תורה. היא עומדת נגד כולן. כל הדרכים האחרות זה הווי יהודי".
[…]
[נדבר עם] רב מבקש להיוותר בעילום שם, ונקרא לו הרב אהרון לצורך הכתבה. כמו רבים אחרים, הרב אהרון מעיד על השינויים שפקדו את רוח החזרה בתשובה לאורך השנים. "תקופת הניו אייג' לא פסחה על העולם היהודי, ואני רואה גם את עצמי חלק מהתהליך הזה", הוא אומר. "בשנים קודמות אנשים באמת רצו הוכחות לקיומו של בורא עולם, והכניסה ליהדות הייתה יותר דרך השכל. כיום יש רצון לבנות איזשהו קשר ישיר ואישי יותר עם בורא עולם, ואחת הדרכים לכך היא התבוננות, התבודדות והסתכלות בפלאי הטבע".

כלומר אם הדגש לפני ארבעים שנה היה על חקירה שכלית ושכנוע מתוך טיעונים רציונליים (או פסאודו-רציונליים), כיום הדגש הוא על רגש, חוויה ומיסטיקה. לא בכדי חסידות ברסלב קולטת כל כך הרבה חוזרים, עם כל חגיגות הרגש (התלהבות, בכי) והנטייה האנטי-אינטלקטואלית שלה.

יוצאת מכאן מסקנה עגומה במקצת: כפי שמוזכר כאן, בעבר חזרה בתשובה נערכה לאחר בירור רציונלי, שלא לומר פולמוס אינטלקטואלי, ועל כן היתה תוצאה של מאבק בין אידיאולוגיות. השבר של מלחמת יום כיפור הביא רבים לחפש משמעות וזהות שונה (או נוספת) מזו הציונית או הישראלית. הצדדים הציבו את ערכיהם בשדה הקרב: מדינה מול אומה, דמוקרטיה מול דין תורה, סוציאליזם והומניזם מול נעשה ונשמע – מי שבחר באחרונים עשה זאת אחרי שיקול ערכי. כיום אין לזה זכר: מי שחוזר בתשובה עושה זאת בדרך כלל מתוך ניסיון למילוי של ריק ערכי בחוויה, שהיא פעמים רבות ריקה לא פחות. המצב הפוסטמודרני לא השאיר חטיבות אידיאולוגיות שילחמו זו בזו, ונותר רק לנהור אחרי מי שמבטיח הרפתקה גדולה יותר.

מצד שני, וזה חשוב מאוד לדעתי, יש כאן אפשרות לכניסה לתהליך נפשי אמיתי וטרנספורמטיבי, מה שאולי לא עמד בראש מעיניהם של החוזרים ההם (האם אורי זוהר באמת השתנה?). הדגש, מראש ומאופן מודע, על עבודה פנימית, על נגיעה בכאב ועבודה עם תשוקה, ועל הגעה לקשר אינטימי עם האלוהות, מזמין מסע אישי שהוא משמעותי הרבה יותר מהחלפת הגרדרובה וסוג הבילוי בערב שבת.

את מרדכי ארנון, שעבורו הדרך היחידה לקשור קשר עם בורא עולם היא "קיום מצוות בלבד", זה מבהיל. "הולכת ונוצרת פה דת חדשה", הוא טוען. אכן, אם הדגש על דיקדוקי מצוות הוא הקריטריון היחיד לדתיות יהודית בעיניך, זו המסקנה המתבקשת. אבל אם מכירים בכך שלא רק שתיתכן יהדות שמעמידה את המגע האינטימי עם האלוהות במרכז (למשל, תנועת החסידות) אלא שהשתכללותה של הנפש האנושית אף מחייבת יהדות מהסוג היותר חי, אפשר להבין שההתפתחויות האלה הן לא רק בלתי נמנעות במצב החברתי הנוכחי, אלא גם חלק מתנועת ההתחדשות של היהדות בהתמודדותה עם העידן הזה.

—

[ביום א' הקרוב יערך "כנס אדם עולם לחינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי", שיכנס בפעם הראשונה בישראל נציגים של החינוך האנתרופוסופי, של זרמי החינוך האלטרנטיבי ושל משרד חינוך, כולם סביב אותו שולחן. פרטים כאן.]

יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.

הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש

בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.

יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.

"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.

הדתיים החדשים, היהודים החדשים

לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.

בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."

בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש

לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.

טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.

לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:

[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).

ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.

רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:

יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.

מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.

—

כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"