רבות כבר דובר, סופר, תואר ושוּרר אודות מאבקי הטיטנים התורניים שמתחוללים בזמן האחרון בשדות המערכה המחותתים המכונים "הציבור הדתי-לאומי". תנ"ך 'בגובה העיניים' או דווקא 'בגובה השמיים', כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה או לחילופין רואה את הדברים כהוויתם – הפולמוס הזה, שנראה לצופה החילוני כעוד פלפול על היותה של בהמה מסויימת מעלה או לא מעלה גירה, טעון למעשה במשמעויות תיאולוגיות כבדות משקל, כפי שניסיתי להסביר כאן (וראו גם מאמר נהדר מאת חגי משגב).

ברשימה הקצרה הזאת הייתי רוצה להצביע על המימדים הסוציולוגים של מאבק האיתנים הזה, שהינם לא פחות כבדי משקל. גלעד סרי-לוי כתב באריכות וברצינות ארבע רשימות על החלוקות הפנימיות שבתוך המגזר הסרוג (1, 2, 3, 4), ואני ממליץ למי שרוצה לקרוא אותן כדי לקבל מפה של השטח. כאן הייתי רוצה להציע שלוש סיבות חברתיות עקרוניות שעומדות בלב הפולמוס, לבד מזו התיאולוגית כמובן.

וגלוי עיניים (טרוטות)

ראשית כמה מילים כלליות על הסכסוך. הסיפור נוגע לכאורה לתוכני תוכנית הלימודים במקרא שאמורה להילמד לראשונה בשנת הלימודים הקרובה בבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכנית שהכינה המפמ"רית (מפקחת-מרכזת) החדשה של המקצוע בחינוך הדתי, מירי שליסל, נועדה להיות "מפגש של התלמידים עם דבר ה'", כפי שהגדירה זאת שליסל במכתב ההסבר (הציטוט מכתבה של טלילה נשר ב'הארץ'), כלומר להביא את דבר ה' לגובה העיניים.

התוכנית זכתה לקבלת פנים חמה, ולא במובן הטוב של המילה, מצד רבני ישיבות 'הקו', כלומר הישיבות המשתלשלות מבית מדרשו של הרב צבי טאו. מדובר בזרם המשלב תפיסה חרדית של ההלכה עם ממלכתיות אדוקה הנגזרת מראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי ולפני-אחרון בתוכנית הגאולה הכללית של הקב"ה. אל רבנים אלה הצטרפו עוד כמה חרד"לניקים, והם ששיגרו מכתבים של אש וגופרית לכל מי שקשור לנושא. בדבריהם הם מתריעים מפני "מבט קלוקל […] מגובה עיניים טרוטות" ואף "פרשנות של חול ושל גויים", לא עלינו.

אז מי במחנה המתנגדים? ובכן, החשובים ביותר כאן הם הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושלמה אבינר. יש גם אחרים וטובים (למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג, שנתן בזמנו הסכמה לספר תורת המלך, או הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), אבל אלה השמות שעושים רעש. ברקע ניצב כצוק איתן של גרניט אטומה הרב טאו, וסביבו תלמידיו. ראוי לציין כאן שחלק מילדיהם של רבנים אלה, ובפרט של תלמידי הרב טאו, לומדים בכלל בחינוך החרדי, ולא יבואו ממילא במגע עם התוכנית הזאת. ולמרות זאת, הם רוצים לשלוט בתכניה.

סילופים, נשים וחשיבה חופשית

לכאורה, אם כן, מדובר בפולמוס תיאולוגי על דרך הוראת התנ"ך. למעשה, למרות שלתיאולוגיה גרידא יש כאן תפקיד, מדובר גם במאבק על כמה סוגיות חברתיות והנהגותיות. אפשר לקבל רמז לכך מהעובדה הפשוטה שרוב רובן של הזעקות לא יצאו כלל כנגד התוכנית גופא, אלא כנגד המפמ"רית שליסל וכלפי תכנים שהיא העלתה לאתר התוכנית ברשת, ושנועדו כחומר העשרה ופורום לצורך דיונים בין המורים. שימו לב: הרבנים המכובדים הנ"ל יצאו לא ממש נגד התוכנית, אלא נגד העומדת בראשה, ונגד חומרי עזר שהיא פרסמה, שאינם נמצאים בתוכנית עצמה. כפי שכותב הרב ישראל רוזן,

כמדומה שעל התכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' […] ולא מצד רבנים נודעים [… ש]אינם משתייכים כלל לזרם זה. הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע.

מעניין, לא? תוכנית הלימודים עצמה הוכרזה כבעייתית, אולם הביקורת הופנתה כלפי התכנים באתר, שאינם כלולים בתוכנית ושלא היתה שום חובה ללמד אותם או אף לעיין בהם (כך גם מובהר בכתבתה של נשר) – וכמובן, הביקורת הופנתה גם כנגד מי שהעלתה אותם, המפמ"רית מירי שליסל. למעשה, היחיד שיצא נגד התוכנית עצמה היה הרב אבינר, אלא שבגלל שלא מצא בה פגמים אמיתיים נזקק להביא מתוכה ציטוטים קטועים בצורה מגמתית ונבזית (עד כדי כך שהרב אמנון בזק, במאמר שקרע את ביקורתו של אבינר לגזרים, קם ושאל "מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם?").

הנקודה הזאת מביאה אותי להציע שתי סיבות סוציולוגיות ראשונות לזעקות השבר הנוכחיות מצד אותם רבנים:

• 1. האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של המורים להעשיר את עולמם, ולהורות מתוך עולם עשיר? האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של מורים להתדיין בינם לבין עצמם בפורום מיוחד? האם ייתכן שהבעיה, בקיצור, היא החירות האינטלקטואלית שהמפמ"רית מציעה כהעשרה למוריה, הזמנתה אותם להעשיר את עולמם? האם אותם רבני 'קו' מוטרדים פחות מהתוכנית עצמה, ויותר מהאפשרות, הטכנית והעקרונית, להוסיף עליה חומרי העשרה ולשאול לגביה שאלות? לדעתי יש יסוד להאמין שכן. אותם רבנים מעוניינים לשלוט בצורה מוחלטת ועקרונית בכל מה שהמורים מלמדים את ילדיהם. פתיחת האפשרות להעשרה פירושה איבוד השליטה על התכנים בתוכנית, דבר המטריד רבנים אלה גם – ובעיקר – אם תכני התוכנית כשרים לחלוטין.
• 2. הרב טאו, הרב לבנון והרב ליאור התבטאו כולם בעבר כנגד כהונתן של נשים בעמדות סמכות: הרב לבנון אסר על נשים להתמודד למזכירות אלון מורה, הרב ליאור תמך בפסיקתו זו והבהיר שעבודת נשים מחוץ לבית מנוגדת ל"השקפתה של תורה", ורק לאחרונה התבשרנו שהרב טאו גורס גם הוא ש"הבית הוא המקום של האשה ולא המרחב החברתי". הרב אבינר גם הוא אינו ידוע בדעותיו הפרוגרסיביות בנושא. היציאה כגד התוכנית מונעת גם מתוך הרצון להפטר מהמפמ"רית, שבהיותה אישה ממילא אינה אמורה להיות בעמדת קבלת החלטות לדעתם. מידע שהגיע אלי מכמה מקורות מבהיר שבפורומים שונים רבנים המובילים את המאבק אמרו במפורש שהם רוצים להביא לפיטורי שליסל, ושהדבר אף נאמר לפני פרוץ הפולמוס הנוכחי. בשיחות אלה גם הובעה התקווה שכפי שהלחץ לפטר את אדר כהן הביא לתוצאות, יהיה אפשר גם להעיף מפמ"רים אחרים שמפריעים לקו האידיאולוגי.

נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, וושמו להם ראש אחד

אלה, אם כן, שתי סיבות סוציולוגיות שאני מציע שנמצאות בבסיס המאבק. הסיבה השלישית גדולה ומהותית יותר, וממנה, נדמה לי, יונק הזעם הקדוש של הרבנים המתנגדים לתוכנית את מירב הלהט שלו.

העניין הוא כזה: אם ניגשים למיפוי הדמויות המרכזיות בסיפור מוצאים שמי שתומך בתוכנית הם הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, ישעיהו הדרי ואיתן אייזמן. כולם חתומים על מסמך שמגבה את התוכנית. למרות שיש ניסיון להציג את המאבק ככזה המתחולל בין רבני 'הקו' לרבני 'הגוש' (כלומר אנשי ישיבת 'הר עציון' ובנותיה), הרי שאלו אינם רבני 'הגוש', אלא הרבה יותר רבני 'מרכז הרב'.

המאבק, אם כן, למרות שאידיאולוגית הוא נגד גישה המזוהה עם 'הגוש', מעשית הוא נגד אנשים המזוהים עם 'מרכז הרב'. למה אם כן נלחמים בהם?

• 3. אני רוצה להציע שמדובר בעצם במאבק הנהגה, שנערך בדיוק בטריטוריה היחידה שעדיין נתונה למיקוח. המאבק הוא 1) בין המנהיגים; 2) על הציבור המפולג; 3) לגבי הדור הצעיר. כיצד?

ראשית, ניכר שהמאבק הזה נערך בין גדולי רבני הציונות הדתית, הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן מלמד, דב ליאור וצבי טאו. אלה זקני השבט, וכולם סביב שנתם השמונים. שימו לב שלבד מהרב מלמד, שנמנע מתפיסת צד בפולמוס, כל השאר מעורבים בקטטה. המאבק, אם כן, הוא בין המנהיגים היוצאים של הציונות הדתית, כאשר הרב אבינר ותלמידי הרב טאו מנסים למצב את עצמם כמנהיגים החדשים של הדור הבא, כשומרי החומות כנגד מגמות "רפורמיות".

שנית, כל מי שמעט בינה בראשו יודע שהציבור הדתי-לאומי הוא כבר לא ציבור, כלומר, הוא כבר לא אחד. בשביל מי שהחזיק עדיין באיזו אשלייה בעניין הבהיר לאחרונה הרב אבינר ש"הפילוג כבר נעשה". אלא מה? המקום היחיד שבו הציבור הזה יושב יחד הוא במערכת החינוך שלו (לבד, כאמור, מילדים של רבנים מיוחסים, שנשלחים למערכת החינוך החרדית). לכן מערכת החינוך הופכת לשלל האחרון שעליו אפשר לריב.

שלישית, מכיוון שמערכת החינוך היא המוסד המשותף האחרון של הפלגים הסרוגים השונים, לחרד"לניקים יש איזו אשלייה שאם הם ישלטו בתכני הלימוד הם יוכלו לגדל דור של מאמינים תמימים, ולאחד לכאורה מחדש את ממלכות ישראל ויהודה – סליחה, 'הגוש' ו'הקו'. בנוסף לכך, תקיפת תוכנית הלימודים באה כדי לערער את המוניטין ההלכתי של העומדים בראשה (אריאל, דרוקמן וכו'), כך שהמתקיפים יצטיירו כשומרי אמוני ישראל, וממילא כמנהיגים הראויים של הציבור הסרוג. לא מן הנמנע שיש כאן גם ניסיון לחבל במועמדותו המחודשת, בעוד שבעה חודשים, של הרב יעקב אריאל (או רב אחר מרבני 'צהר') לרב האשכנזי הראשי (ראו על מאמצי הבחירות כאן).

דור של אפיקורסים

כל זה כמובן לא יקרה. כתבתי לעיל שזו "אשליה" מפני שרק אנשים שגרים בישובים הומוגניים לחלוטין והמנהיגים אורח חיים סטייל מאה שערים יכולים להעלות על דעתם שרוב מניין ובניין הילדים והנוער חובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים לבלוע את האינדוקטרינציה התפלה והילדותית שהם מציעים בתור חומר לימוד. ססמותיהם בדבר "טהרת הקודש" של החינוך הראוי ל"ילדי ישראל" רק מדגימה עד כמה הם מנותקים מעולמם של מרבית חובשי הכיפה היום, שביטויים חרדיים שכאלה מעוררים בהם לא יראה, אלא גיחוך. אם ישתלטו החרד"לים על בתי הספר לא ילדים טהורי קודש יצאו משם, אלא אפיקורסים.

סתם

—

עדכון 9:45: שני פרטי מידע מעניינים שהגיעו אלי עכשיו, ומצביעים על אופי המאבק שמנהלים המתנגדים לתוכנית:
1. מסתבר שהיה מי שטרח ללכת ולחפש אחר העותק הבודד של עבודת המאסטר של שליסל ולמרקר בה כל משפט שחשוד בשימוש במקורות 'בגובה העיניים'. את הצילומים הוא שלח לרשימת תפוצה של רבנים בדואר רגיל.
2. בנוסף, יו"ר מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, קיבל זימון לדין תורה אצל הרב ליאור, במסמך עם חתימה של הרב רבינוביץ. הבעיה היא שהרב רבינוביץ כלל לא חתם על דבר כזה. הזימון התקבל ממזכירו של הרב ליאור. הרב רבינוביץ התקשר לנזוף במזכיר שהתנצל על "הטעות".

[בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.]

כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי. נהנים מהיתרון של הפרספקטיבה ההיסטורית, היו אנשיה מודעים היטב לסכנות שמציבה התפרצות משיחית למבנה המסורתי של הדת בכלל, ולמסגרת ההלכתית בפרט. בכוונת מכוון הקפידו אנשיה על כל תג ותו, ונזהרו מאוד בכל מקרה לא להצדיק פריצת גבולות מקרית בטיעונים משיחיים, דהיינו לא לזקוף זאת לזכות התפיסה שמכיוון שכמעט הקיץ הקץ, חלק מהמצוות כמעט מתבטלות. ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שליווה את פעילות אנשי ג"א בשנות בשמונים, מספר במחקר שכתב על מקרה שבו במהלך מבצע התנחלות שנמשך אל תוך השבת ניהל רב בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לצורך שמירת מצווה החשובה יותר מהשבת. התגובות למעשה היו קשות, והוא גונה חריפות והושתק.

מים רבים שטפו מאז את גב ההר, וכיום יש מי שייתן אישור רשמי למה שנראה בעבר כחריגה חמורה מההלכה. ביולי 2009 אישר הרב דב ליאור שימוש בטלפון על מנת להזעיק פעילים כדי למנוע פינוי מאחזים בשבת, ומאז אושר גם שימוש במצלמה. נימוקיו כמובן איתו (מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ), אולם אי אפשר שלא לתהות על האופן שבו ההלכה נמתחת והולכת בכדי לתת מקום לפרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ועם זאת, יש מי שעבורו פרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון עצמו כבר איבד את התבלין המשיחי שלו, ועל כן יש להחליפו בפסגה גאולית חדשה. במאמר פובליציסטי מרתק, תחת הכותרת "מהגבעות להר", קרא לפני כשבועיים (כ"ה סיון) מעל דפי החדשות של עיתון זה משה פייגלין לעדכון המטרה המשיחית: "תמו הימים שבהם יכולנו להתגנב באישון לילה לאיזו גבעה ולהחזיק בה מתוך תירוצי ביטחון משפטיים. במרחב החדש חייבים לומר אמת – והיא מובילה להר הבית."

האמת של משה פייגלין מובילה אותו לבית המקדש השלישי. כמובן, לדעתו זו האמת של כולנו, אולם מה שמעניין במאמרו הוא שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי (קל וחומר רוב העם) כלל לא חושב כמוהו. חציו הראשון של המאמר מציג שיחה שקיים פייגלין עם רב מסויים איתו הוא לומד בחברותא. פייגלין אמר לאותו רב שלו הוא היה נבחר לראש הממשלה הוא היה עולה להר הבית ומקריב קורבן פסח. הזעזוע שהפגין הרב מדבריו של פייגלין הביאו את האחרון לחשוב ולהודות ש"ישנם רבנים רבים ומומחים לנושא שכבר הוכיחו באותות ובמופתים את היתכנות הקרבת קרבן הפסח גם קודם לבניית המקדש, אך הם עדיין במיעוט מזהיר. גדולי הדור המוכרים אכן נמצאים במצד השני של המתרס."

מה שמעניין בעמדתו של פייגלין הוא שהוא לא מרגיש מחוייב לדבוק בדעת גדולי הדור. אדרבה, סירובם להתיר את הקרבן מבחינה הלכתית הוא זה שדווקא מבהיר לו שבהחלט אין לשמוע לקולם. להלן אבקש להתעכב על נימוקיו של פייגלין ולנסות לשים אותם בהקשר המתאים להם. זאת משום שראש 'מנהיגות יהודית' מציג במאמרו צורה שונה של משיחיות סרוגת כיפה, הנבדלת מזו של 'גוש אמונים' בצורה מהותית, ולכן למעשה מבקשת בפועל להחליף אותה.

מחכה ליהושע בן נון

בתגובה למצב הפסיקה הנוכחי באשר לאפשרות להקריב קרבנות בהר הבית מציין פייגלין כי "פעמים רבות, כשעם ישראל נמצא על סף שינוי מהותי בהתקדמותו לקראת הגשמת יעודו, רוב גדולי ישראל אינם מזהים זאת ואף נוקטים עמדה שלילית." קרי, מכיוון שאנו נמצאים כעת בזמן של שינוי מהותי לקראת הגשמת יעודנו, לדעת פייגלין ממילא יש לצפות שרוב גדולי ישראל לא יבינו זאת וינקטו עמדה שלילית דווקא לגבי מה שיש בו מן ההכרח. על כן, כאמור, עבור פייגלין עצם התנגדותם של גדולי הדור להקרבת קורבן לפני קיומו של מקדש היא המבהירה לנו עד כמה הדבר מותר ואף חיוני.

זאת ועוד: כדי להתגבר על דעתם מעכבת-הגאולה של גדולי הדור יש צורך ברוח מיוחדת המפעמת בקרבם של יחידים בני סגולה: "אני מכבד מאוד את גדולי ישראל ונשמע להם בכל עניין," ממשיך וכותב פייגלין, "למעט כאשר מדובר בקטגוריה הזו [של הר הבית – ת.פ.]. במקרה זה אני מחפש לי את ה'יהושע בן נון' של הדור הזה. אני לא מביט בכמות הגדולים, אלא ברוח האחרת שמפעמת במעטים שביניהם."

פייגלין אם כן מחפש לא גדולה הלכתית, אלא רוח מרדנית דווקא, פרטית ואינטימית, המחוברת בצורה בלתי אמצעית עם האלוהות. זו הרוח שאיפשרה ליהושע בן נון להתנגד לדעת רוב המרגלים ("ה'גדולים' שבעם" דאז, על פי פייגלין) ולהבין שיש לעלות על הארץ. זו הרוח שתאפשר ליחידים שהיא מפעמת בלבם כיום לעלות על ההר.

כל המכיר את רוח המשיחיות הגוש-אמונית מבין מיד שכאן ניצב לפנינו משהו שונה בתכלית. החתירה לקראת הגאולה במסגרת 'גוש אמונים' ותחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק היתה תמיד עניין קולקטיבי, ציבורי, כללי. רצונו עמוק, האותנטי, של "כלל ישראל" הוא זה שהבטיח לגיטימציה לפעולות האוונגרד האמוני, דהיינו להתיישבות ביהודה ושומרון. אך ורק ההסתמכות על ה"גב" האיתן של התמיכה הציבורית הרחבה בהתיישבות בשטחים, תמיכה שבאותן שנים חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, היא שאיפשרה לרצי"ה ולתלמידיו לפעול על פי מה שתפסו כמנדט האלוהי. הכוונה האלוהית, הבאה לידי ביטוי דרך רצונו הקונקרטי של עמו הנבחר, היא הסמכות שהפעילה את אנשי 'גוש אמונים'.

שני צעדים קדימה, וקפיצה

ד"ר שלמה פישר ערך מחקר מרשים ביותר על התגובות השונות של הציונות הדתית למודרנה ולמציאות הפוליטית והחברתית בישראל, ובכוונתי להסתמך על כלי הניתוח שלו להלן, משום שלדעתי הם נוגעים בדיוק לעניינינו. אחת הדוגמאות שמביא פישר במחקרו כדי לאפין את המשיחיות של הרצי"ה היא ציטוט מתוך איגרתו הידועה, "לא תגורו!!" (ספטמבר 1967). בסעיף ה' של אותה איגרת כותב הרב צבי יהודה כי

לפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם.

נשים לב שכמו פייגלין, גם הרצי"ה מוכן לבטל את "היסוסי תלמיד חכמים", אולם שלא כמוהו הוא לא עושה זאת מתוקף הרוח המפעמת בלבו של יהושע בן נון מודרני, אלא "בכוחם של כל ישראל", דהיינו מתוקף רצונו הכללי של העם. בנימה דומה כותבת כמה שנים אחרי כן הרבנית חנה טאו בעלון הישוב קשת כי "הננו שלוחי הציבור האמיתיים המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל." הרצון הכללי, העמוק והאמיתי של העם, הוא זה שמאפשר לשליחיו ליזום פעולות שיענו בפועל לרצון זה ממש.

השליחים אמנם רצים לפני המחנה, אולם רק מפני שברור להם שכל המחנה מיד מאחוריהם. כפי שקבע זאב (זמביש) חבר אחרי התגלותה של המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, ומקובל עלי שלא יותר מזה." (חגי סגל, 'אחים יקרים', עמ' 238) – דהיינו, חברי המחתרת הגזימו במרחק שתפסו מכלל העם. רק השבוע חזר זמביש באירוע התמיכה שנערך לכבודו בעפרה על עמדתו וקבע כי את מפעל ההתנחלויות בונים "יחד עם עם ישראל והנציגות של עם ישראל היא מדינת ישראל ואנחנו בונים אתה יחד ולא נגד."

פישר מאתר את לידתו של רעיון "הרצון הכללי" הלאומי אצל ז'ן ז'ק רוסו, ומצביע על הגעתו לכדי מיצויו המלא והאיום בדמוקרטיה היעקובינית רווית הדמים. בשלטון הצרפתי הבתר-מהפכני נשלחו בשם הרצון הכללי אזרחים שנחשדו בהתנגדות לרוח המהפכנית, דהיינו לרצונו של העם, הישר אל הגליוטינה. שלא כמו בדמוקרטיה הליברלית, בה זכויות אדם ואזרח מהוות חלק בלתי נפרד מצורת הממשל, הדמוקרטיה היעקובינית היא לא יותר מאשר רודנות של הרוב, שבה המיעוט הוא הראשון להיפגע. מובן שהמשיחיות הגוש-אמונית לא התדרדרה לתהומות שכאלה, אולם העיקרון כאן הוא דומה: בשם הרצון הכללי של העם ניתן, ואף הכרחי, להתעלם מ"שיבושי מדינאים" ו"היסוסי תלמידי חכמים".

מתוך כך גם מובן מדוע, אחרי הסכמי קמפ-דיויד, כאשר הבין הרב צבי יהודה שרוב העם תומך בהחזרת סיני, הוא אמר במפורש ש"העם לא איתנו", וציווה להפסיק לאלתר פעולות של התנחלות בלתי חוקית. ללא רצון העם, ממילא אין סמכות לפעול כדי להגשימו. הרצי"ה, מיותר לציין, היה 'ממלכתי' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ומבית מדרשו אכן נולדה התפיסה הממלכתית האדוקה על פיה אין שום עניין או טעם להתנגד לרצון העם, אלא יש להמתין בסבלנות לשינוי רוחו הכללית. בינתיים עלינו לעשות לחינוכו של העם והכוונתו בכיוון הנכון, כמו גם להעמדת תלמידי חכמים שינהיגו אותו בעתיד. זו כמובן גישתן של ישיבות הקו.

מתוך גישה זו ניתן להבין את הצורך האקוטי בין אנשי הזרם הזה לזהות קבוצה קטנה של פרטים שמוליכה שולל את העם. זו אותה תיאוריה על מעגל קונספירטיבי מצומצם אך נחוש העושה בדעת הקהל כבתוך שלו (החשודים המיידיים כאן הם כמובן "התקשורת" ו/או לאחרונה, "הקרן החדשה"). מציאת הגורמים הסמויים מהעין לחוסר העניין המופגן של ההמונים מההתישבות ביהודה ושומרון יכולה לשמש כאליבי להמשך הפעילות ההתנחלותית, וזאת מתוך אמונה שלמרות שלא נראה כך, העם, על "רצונו הפנימי העמוק והבריא", אכן עם המתיישבים.

נבואה ניטשיאנית

אולם זו אינה דרכו של משה פייגלין, מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יראה שהוא לא עוסק הרבה בדעת הקהל או בשיבושה לכאורה על ידי "התקשורת". למעשה, במאמר המדובר מיום שישי האחרון הוא מודה בפה מלא ש"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים – לא של החברה הישראלית." עבורו אין בכך דבר, מפני שממילא הוא אינו זקוק לדעת הקהל על מנת להצדיק פעולות מחישות משיח. פייגלין, כאמור, אינו שואב את הלגיטימציה למעשיו מרצונו הכללי של עם ישראל. לא, הוא מהווה נצר עדכני של זרם משיחי אחר בתולדות הציונות הדתית, קטן בהרבה אולם משמעותי לא פחות.

על הזרם הזה כתב ד"ר ברוך פלח את הדוקטורט שלו. פלח מזהה תנועה משיחית בעלת קוהרנטיות רעיונית הנמשכת מחברי ברית הבריונים (אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר), דרך אברהם (יאיר) שטרן ואנשיו בלח"י, דרך ישראל (שייב) אלדד וכתב העת "סולם" ועד שבתי בן דב. כל החברים בשלשלת המסירה הזו הצביעו על המשמעות הגאולית של חזרת עם ישראל לארצו וכולם הדגישו את חשיבות בנייתו של בית המקדש השלישי. שבתי בן דב הוא כמובן ההוגה המעמיק מכולם, כאשר בכתביו הוא משלב את רוח הנבואה של אצ"ג עם מכלול ההגות של הראי"ה קוק, ובאופן חשוב במיוחד: מוסיף קמצוץ של ניטשה.

כידוע, למי שזכה הופכת תורתו של ניטשה לסם חיים, ולתנועה המשיחית הזאת היא בהחלט פתחה פתח חי וחשוב להבנתה המחודשת של הנבואה. שב"ד ראה צורך עז בחידוש הנבואה, וחידוש כזה אפשרי לדעתו עם החזרה לארץ ישראל. אולם אין צורך לחכות לקריאה משמיים: הנביא עבור שב"ד הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. גיבורי המחתרות שהוזכרו קודם ניכנו לדעתו ברוח נבואית, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מההוויה ההומניסטית האירופאית ההססנית, כמו גם על ידי ניתוק מההוויה הרבנית ההססנית. שכן הנביא השב"די הוא חלוץ שלפני המחנה, נועז בבדידותו, המתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו. אותו פרט, היונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

קיום מול יעוד

הבאנו לעיל את דברי התוכחה של זמביש אחרי תפיסתה של המחתרת היהודית. היה זה יהודה עציון אשר במסגרת המחתרת הזו ניסה, כידוע, לפוצץ את כיפת הסלע. עציון לא חשב על הרעיון הזה בעצמו, אלא קיבל אותו משב"ד, כלומר את התפיסה על פיה יש לגיטימציה לפעולה חלוצית ויחידאית של העל-אדם/הנביא שבכוחה לשנות באחת את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה. על פי פלח עציון אף קיבל ממנו, בעוד שב"ד על ערש דווי, אישור ודחיפה לביצוע הפעולה הזאת.

עציון הוא גם זה שערך את כתביו של שב"ד, והוא זה שממשיך להפיץ את רעיונותיו. בחיבוריו מבדיל עציון בין "חוקי קיום" ל"חוקי יעוד". בעוד הראשונים משמשים למען הישרדות גרידא, הרי שהאחרונים מכוונים לקראת מטרה עליונה, ובמקרה של עם ישראל, לקראת הגאולה. עציון פרסם את אבחנתו זו כבר ב-1985 בכתב העת 'נקודה' בזוג מאמרים (הראשון תחת הכותרת "מחוקי הקיום אלי חוקי היעוד"), בהם הוא קורא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. התמורות השלטוניות הללו יתאפשרו, על פיו, מתוך פעולות היחיד שנמצא כחלוץ (הרבה) לפני המחנה. אותו בן-נביא שומע את קול ה' קורא לו:

שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו […] ואז עולה תשובתו: 'הנני, שלחני' והוא קם ומתייצב. (נקודה, טבת תשמ"ו, עמ' 29)

לאותו יחיד מצפה גם משה פייגלין – הוא ה"'יהושע בן נון' של הדור הזה" שמוזכר במאמרו. במאמר זה, שמונה פחות משש-מאות מילה, משתמש פייגלין בשורש י.ע.ד לא פחות משש פעמים. ההשפעה של הגותם של שב"ד ועציון ברורה: היעוד הוא שקורא לנו לפעול, והוא גם שמצדיק פעולה יחידאית שכזו ללא התחשבות ברצון העם. נהפוך הוא: רצונו השפוף של העם הוא שמחייב פעולה מהפכנית שתפקח בבת אחת את עיניו ותחדיר בליבו את יראת ה'. המאמר של פייגלין משמש אם כן כקריאה לאותו יחיד המוכן לומר "הנני, שלחני" ומוכן גם לבצע את שליחותו המהפכנית.

עם הנצח מפחד מדרך ארוכה

שלמה פישר מנתח בצורה מאלפת את ההבדלים הגדולים בין הפרוגרמה המשיחית-ניטשיאנית הזו לבין המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית: ראשית, בעוד זו האחרונה מקבלת, לפחות באופן זמני, את מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מבחינת צורת השלטון והלגיטימציה של מוסדותיו, הראשונה רואה באלה כפירה ושיקוץ, ועושה להחלפתם. שנית ובהמשך לכך, בעוד האחרונה פעולת לשינוי התודעה של העם היושב בציון כאמצעי להתקדמות לקראת הגברת אופייה האמוני של המדינה, הראשונה מציעה להגביר את אופיה האמוני של המדינה על ידי הפיכה פוליטית או פעולה מהפכנית, שיולידו, מתוך התדהמה שתבוא בעקבותיהם, את השינוי הנדרש בתודעתו של העם.

שלישית, בעוד עבור האחרונה הסמכות לשינוי נמצאת ברצונו העמוק של "כלל ישראל", ועל כן יש להמתין עד שתוכשר העת, הרי שעבור הראשונה הסמכות לשינוי נמצאת אצל היחיד שהגיע לנבואה, והעת תגיע לכשרותה דווקא בעקבות פעולתו, שאינה נדרשת על ידי העם. "יסוד ההתקדשות בשליחות שציינו לעיל – הוא גם יסוד הסמכות" כותב עציון (שם). ורביעית, בעוד שאצל המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית האל הוא זה שמכוון את מהלך ההיסטוריה, בהדרגה, מלמעלה למטה, הרי שעבור יהודה עציון האדם הוא זה שקובע את מהלכה של ההיסטוריה (אמנם מתוך מענה לקריאה האלוהית) וביכולתו לשנות סדרי עולם – מלמטה למעלה.

משיחיות מהסוג המהפכני הזה, כפי שמציין פישר, אנו מוצאים כיום לא רק אצל תלמידי יהודה עציון, אלא גם בקרב תלמידי הרב יצחק גינזבורג. המשותף לקבוצות אלה הוא ההסתמכות על הקול הפנימי, הנחשב אותנטי ונבואי, של הפרט, והתעלמות מרצונו הכללי של העם היושב בציון. פישר מדגיש שלא מדובר, על כן, בפונדמנטליזם שיוצא כנגד המודרנה, משום שהפנייה למעמקי הנפש, התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני. האוונגרד המהפכני שיוצא להגשים את מלכות השמיים על פני הארץ גם הוא רעיון מודרני להפליא, והיה אפשר לטעום מעסיס פירותיו לא רק במהפכה הצרפתית אלא גם בזו הבולשביקית.

דרך ארוכה, אם כן, עברנו מאז השמרנות ההלכתית והפוליטית של 'גוש אמונים'. השבר האמוני שהביאה איתה ההתנתקות מהווה דשן המיטיב בצורה חסרת תקדים עם צמיחתה של התפיסה השב"דית-עציונית-גינזבורגית, שניזונה היטב גם מהחיכוכים הנוכחיים בנוגע לפינויים הממשמשים ובאים. האכזבה מחוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות עושה גם היא את שלה, ונראה שלפחות לחלק מבניו של עם הנצח נמאס לא לפחד מדרך ארוכה. כאמור לעיל, תפיסתו המשיחית-מהפכנית היא שהביאה את יהודה עציון לשמוע את קריאתו של האל בתוכו ולנסות להשמיד את כיפת הסלע. משה פייגלין עדיין ממתין ליהושע בן נון של הדור הזה, ונותר רק לחכות ולראות מה יצווה על בן-נביא חלוצי זה קולו הפנימי, האלוהי.

נספח: הרב לבנון מחפש סכין חדה שתביא לשינוי בהנהגת המדינה

בגליון יום שישי (pdf) של עלון מעייני הישועה כתב הרב אליקים לבנון את הדברים הבאים:

יש זמנים בחיי האומה, גם כאשר היא בארצה, בה מתחייבים שינויים, לא בדרך של עליה מתונה, אלא בזינוק, עם שינוי דרסטי. נראה שבימים אלה הננו זקוקים לאותה "סכינא חריפא" אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו.

כבר לפני שנתיים קבע הרב לבנון ש"רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה", ונראה שכעת הוא היה רוצה לא רק פריצה, אלא את סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". לבנון, שלמד שנים בישיבת מרכז הרב, מייצג היטב את המעבר מהממלכתיות הישנה והפרגמטית של 'מרכז' למשיחיות חסרת-הסבלנות שתסכולי ההווה מייצרים אצל מאמינים חסרי-בגרות. לתשומת לב המחלקה היהודית בשב"כ.

סתם

—

המאמר (ללא הנספח) פורסם במוסף 'שבת של מקור ראשון ביום שישי, 29.6.12. על יחסו המשועמם של פייגלין להלכה ראו כאן. למתעניינים, הנה מאמר של שלמה פישר (pdf) שפורסם באקדמות ושנוגע בחלק מהנושאים לעיל.

אני רוצה להביע את ההוקרה העצומה שאני מרגיש כלפיכם, קוראותי וקוראי הותיקים, וגם אחרים שהזדהו עם המאבק. תודה רבה רבה על התמיכה המתפרצת והמחבקת לה זכיתי, מורלית וכספית. הפוסט הקודם נצפה על ידי כמעט שבעת אלפים איש, ויותר ממאתיים איש תרמו ממיטב כספם לטובת הבלוג וההגנה המשפטית, דבר שכמובן מאוד מאוד עוזר לי. מה אפשר לומר? זה פשוט מפגן של תמיכה שאני מאושר להתברך בו. מצד קוראי הותיקים אני רואה בכך לא רק הבעה של אהבה לכתיבתי אלא גם אמון, שלא אכתוב משהו שאני לא יכול לעמוד מאחוריו. מצד מי שהגיע לכאן לראשונה, זו הבעת סולידריות והתנגדות לניסיון להשתקה בחסות המשפט. תודה רבה רבה לכולכם.

הכסף יוקדש למערכה המשפטית. כל התרומות מתועדות כמובן, ודו"ח סופי יפורסם בבלוג, בשקיפות מלאה, כראוי. במסגרת ניהול המשפט בקוד פתוח אני אשמח גם לשלוח את כתב התביעה, ב-pdf, לכל מי שחפץ בכך (הנה המסמך ב-scribd). העדכון כרגע הוא שאנחנו, כלומר טובלי, עו"דינו, אנוכי ועו"דיני נפגשים ביום ד' בבוקר לדיון ראשוני וחשוב. משם יתברר אם ואיך אנחנו הולכים למשפט. מתוך כך יתברר גם כמה כסף כל הבלגן הזה הולך לעלות לי. משפט שמתנהל (בהצלחה) עד סופו עולה כמה עשרות אלפי שקלים. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

ומה עוד? בינתיים קיבלתי עדויות חדשות ומצויינות על מעללי טובלי, ואני מבקש עוד עדויות, לכל מי שנפגע או יודע על פגיעה מפעילותו. אפשר ורצויי גם לשלוח מאמרים שהתפרסמו על טובלי בעיתונות (לא ברשת), למי שבמקרה מחזיק ארכיון פרטי בבית. כמו כן, ב- 9.3.07 שודרה כתבה על הקהילה של טובלי ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 – האם למישהו יש הקלטה? זה גם יכול לעזור.

ורק אומר שכמו כמה מגיבים, גם אני מאוד רוצה לשוב למתכונת הרגילה של הבלוג, ללא קשקושי טובלי. באמת שיש דברים הרבה יותר משמעותיים לכתוב עליהם. אבל כנראה בזמן הקרוב תשמעו קצת יותר על זה, אז אנא סבלנותכם. את השבוע האחרון למשל הקדשתי כמעט כולו להכנה למשפט. בסוף גם זה בטח יהפוך לפוסט. שקיפות מלאה, כאמור.

ג'ייקובס בראש

אבל פטור בלא כלום אי אפשר – בשבוע שעבר בכל זאת התרחשו שני אירועים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שנבחר ראש חדש לתנועה הרפורמית. הרב ריצ'רד ג'ייקובס נבחר אחרי חודשים של דיונים, וצפוי להחליף את הרב אריק יופה, שנמצא בתפקיד כבר 15 שנה (יופה, כזכור, הוא זה שהאנס המורשע משה קצב, עוד בהיותו נשיא מדינת ישראל, סירב לכנות אותו "רב"). ג'ייקובס, אם כן, ינהיג תנועה שמכנסת תחתיה כ-900 בתי כנסת ומיליון וחצי יהודים אמריקאים.

ולמה זה משמעותי? תשובה לכך אפשר למצוא בכתבה מצויינת של נועם שיזף במוסף הארץ האחרון. שיזף מתאר בה את הפער, שלא לומר קרע, ההולך וגדל בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל. מספר מרואיינים מספרים לו על כך שישראל הפכה לנושא שאי אפשר לדבר עליו בין יהודי ארה"ב, כל כך חריפות המחלוקות ביניהם בקשר אליה. כל זאת מפני שעבור יהודים אמריקאים רבים חלק מרכזי בזהות היהודית הוא נאמנות לתפיסה ליברלית ומוסר אגליטרי. הנה:

הבעיה עם ישראל אינה נוגעת רק לתהליך השלום ולכיבוש. במידה רבה, דווקא להתפתחויות הפנימיות בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר עבור רבים. יהודים ליברלים מוטרדים מרדיפת ארגוני זכויות האדם, מהקווים הנפרדים לנשים ולגברים בירושלים וממכתבי הרבנים; לא פחות מ-1,000 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה בתגובה לאיסור השכרת הדירות לערבים. שני נושאים אחרים שזכו לפרסום ניכר בקרב יהודי ארצות הברית כמעט שאינם מקבלים תשומת לב בדיון הציבורי בישראל: חוק הגיור, שיעניק את המונופול בשאלת הגיורים לרבנות הראשית וכבר יצר בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות תחושה שמותירים אותם מחוץ לגדר, והמעצר על ידי משטרת ירושלים של נשים מארגון "נשות הכותל" שביקשו להתפלל עם ספר תורה, כנהוג בקהילות שלהם, ברחבת הכותל בירושלים.

בהמשך הכתבה מסביר שמואל רוזנר, שבדיוק יצא לאור ספרו העוסק ביהודי ארצות הברית ("שטעטל, בייגל, בייסבול" – כתר):

חשוב להדגיש שאין נתונים חד משמעיים בנושא, בין השאר כי קשה למדוד יחס רגשי. מה שכן ניכר זה פער תרבותי עמוק מאוד בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. אצל האמריקאים, ליברליות פוליטית היא במידה רבה חלק מהדת. הם הטמיעו את הערכים הפוליטיים הליברליים שלהם כל כך עמוק לתוך ההוויה היהודית שלהם, שמאוד קשה לזהות איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחילה הדת.

לאותה תפיסה הרואה במוסר עמוד תווך מרכזי בזהות היהודית יש שורשים שמגיעים בעת החדשה עד למנדלסון, והיא שוכללה מאוד בקרב התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית. עבור אותם יהודים אי אפשר להפריד בין נאמנות ליהדות לבין נאמנות למוסר אוניברסלי. מכאן מובן למה להסמיך נשים או הומוסקסואלים לרבנות, למשל, הוא עבורם עניין בעל חשיבות יהודית, ולא פשרה על ערכי היהדות. מכאן מובנת הרגישות לעוולות שנעשות כלפי החלש והזר. מכאן מובן גם למה כשמדינת ישראל לא נאמנה לאותו מוסר, היא מהווה מקור לרגישות שהנגיעה בו מעוררת לא מעט אמוציות.

ולכן מעניינת מאוד מה היא העמדה המוסרית של הרב ריצ'רד ג'ייקובס. בהתחשב בכך שהוא היה יו"ר הועדה לפלורליזם בקרן החדשה לישראל, שבמסגרתה פעל במשך כעשרים שנה, ומכיוון שרק לאחרונה תמך בזכותם של יזמים מוסלמים לבנות את אותו מסגד ליד אתר התאומים, אפשר להבין לא רע איפה הוא על הסקאלה שבין ברוך מרזל למרטין לותר קינג. אם רק לפני חודשיים אמר יופה שישראל לא נראית לאחרונה כמו דמוקרטיה, מותר להניח שג'ייקובס מסכים איתו ואף מעבר לכך. מותר גם להניח שתהיה לזה השפעה על יחסי יהדות ארה"ב ומדינת ישראל.

ליאור בראש

העניין המעניין השני הוא "ועד רבנים" חדש שלכאורה הוקם, ושאמור לשמש כ"בית הוראה" שבו יידונו נושאים הנוגעים "לציבור, לעם ולמדינה" ו"תקבע דעה תורנית ברורה וכן יעדים ומשימות הראויים להיקבע על פי דעת תורתנו". בדיוק מה שהיה חסר. ומי ברבנים?

בראש בית ההוראה עומד הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון, הנחשב לפוסק הבכיר ביותר מבין חברי הועד. כמו כן חברים בבית ההוראה הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, הרב אליקים לבנון, הרב האזורי לשומרון, הרב דוד חי הכהן, רבה של בת ים, הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה והרב שמעון כהן, רבה של באר שבע. לכיפה נודע כי אל הועד הוזמנו גם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, יחד עם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת – אך השניים טרם קיבלו החלטה בנושא.

נו, כל התכשיטים במקום אחד. אם כי מעניין אם הרב אליהו, שמנסה למצב את עצמו כיורשו של אביו, יסכים להיכנס תחת מרותו של ליאור. ושימו לב:

הרב בורשטין טוען כי ועד הרבנים החדש איננו גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר"

קרי: ועד הרבנים הוא גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר". כנראה מפני ש"צהר" הפך לגוף שמוציא ניירות עמדה לגבי ענייני דיומא, ואותם רבנים ימניים ותיאוקרטים יותר הרגישו שדרוש גוף שיתן תגובה חרד"לית הולמת. וכל זה כדי לומר, שהקווים מתחדדים ומתבהרים. ברגע שיש גוף, ברגע שלגוף יש שם, אפשר כבר להתייחס אליו כזרם. ברגע שיש זרם, יש זרם שממול. והנה יש לנו כעת את הרבנים ה"צוהריסטים" ומולם, נאמר, ה"בית-הוראיסטים", או "הליאוריסטים".

שבוע עמוס היה השבוע שעבר עבור הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וחבר "מועצת יש"ע". בסופו הוא קבע כי

רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה

כן כן, לא פחות. זאת מפני ש

דמוקרטיה מעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית; הרבנים מחויבים לאמת מוחלטת

האמת המוחלטת של הרב אליקים לבנון כמובן, ולא של רבנים שחושבים שהאמת היא שצריך לשמור על החוק. קשה להאמין שהרב לבנון ממשיך לקבל כסף מהמדינה אחרי דיבורים כאלה. קשה גם להאמין שהרב לבנון היה יכול להישבע נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ככה זה, אם אתה יהודי, שלא לומר רב, מותר לך לירוק למדינה שממנה אתה מתפרנס בפנים, ולשמוח על חוקים שמגבילים אחרים אבל לא חלים עליך. אולי מפני שעל פי הרב לבנון רבנים שונים מכולם. אכן, באותה הזדמנות הוא קבע ש

רבנים משוחררים לחשוב מחשבות נקיות, צלולות וברורות

כמו הלכות הריגת תינוקות לא-יהודיים, הכוונה. אכן, רבנים הם אזרחים מיוחדים, מיוחסים. להם מותר מה שלאחרים אסור. אבל לבנון לא מעוניין רק לחשוב את מחשבותיו, אלא לכפות את דעותיו על הכלל. הוא הרי זה שהגביל את נשות אלון מורה מלהתמודד בבחירות פנימיות על מקום במזכירות הישוב בטענה ש"מתן שררה לאישה" הוא "בעיה".

אבל שאיפותיו של הרב לבנון חורגות הרבה מעבר לאלון מורה. לא הסתגרות בגטו חרדי החופשי מהשפעות חיצוניות היא מטרתו (מטרה נפסדת כשלעצמה), אלא הפיכת ישראל למדינה בצלמה ובדמותה של ההלכה כפי שהוא תופס אותה. לכן הוא כל כך מסוכן. לכן על המדינה לפטר אותו.

את ההבדל בין ההבדלות החרדית לשתלטנות הד"לית הסביר יפה ד"ר שלמה פישר במאמר שפורסם השבוע באתר סרוגים:

התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה הא-לוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר הא-לוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.
[…]
אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה.

פישר ממשיך ומסביר איך נסוגה הציונות הדתית מהמתינות היחסית שאפיינה אותה בעבר (ויתור על עקרונות ה"קמעא קמעא" וה"כלליות"), ומה הן התוצאות האפשריות של הקצנתה הנוכחית (הפרדת הדת מהמדינה). המאמר בהחלט שווה קריאה, אבל אנחנו נחזור לרב לבנון ולמחשבותיו הנקיות, הצלולות והברורות. עוד כמה מאלו הוא שטח דווקא בתחילת השבוע שעבר, כאשר הוא הכריז ש

אנו [היהודים] עוסקים כל חיינו בהוספת הטוב. אנו עוזרים איש לרעהו, מקימים מוסדות חסד רבים התורמים לנו ולכל העולם. בכל מקום שיש רעידת אדמה אנו הראשונים להיחלץ להצלה. לעומת זאת, הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"! כאשר אנו מבססים עצמנו על "עשה טוב".

חלוקה בינארית כזאת לטובים ורעים היא אדיוטית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע, וקצת קשה לי להאמין שרב לבנון הוא עד כדי כך מטומטם. בכל מקרה, התבטאויות גזעניות של רבנים חסרי-בגרות הם לצערנו באמת כבר לא חדשות. מה שתפס את עיני בדבריו של הרב הגאון מהאירוע ההוא הוא דווקא ציטוט אחר (שהופיע באותו אייטם של אורי פולק באתר כיפה):

חייבים אנו להאמין שישיבתנו כאן, באלון מורה וביהודה ושומרון, היא המעשה האמיתי והנכון, וגם הקב"ה מסכים עמנו במעשה זה, ונותן לנו גיבוי מלא.

באמת, מה צריך יותר מהקב"ה שייתן את הסכמתו וגיבויו המלא? כי לא הרב לבנון עושה את שהקב"ה ציווה עליו – דבר כזה הוא לא לכבודו של הרב לבנון – אלא הקב"ה מסכים ונותן גיבוי למעשיו של הרב לבנון. הבנתם? הכל נקי, צלול וברור.

—

ואולי זה בכלל נראה ככה:

– קבי, אני הולך להתיישב ביו"ש, יש מבין?

– ודאי כבוד הרב, לך לך לארצך ולמולדתך אשר כבשת.

– אני רק אומר לך כדי שאחר כך לא תגיד שעשיתי את זה בלי לומר וכאילו לא הסכמת או משהו, כן?

– ברור, אני לחלוטין איתך. ורק שתדע שאני לא רק מסכים, אלא גם מגבה את פעילותך הענפה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– אז אתה מסכים, כן?

– כן, אליקים, כבר אמרתי לך, אני לגמרי לגמרי איתך בעניין הזה. חייבים לישב את השטחים וכולי. קדימה, לג'בלאות העירומות. נוע נוע סוף.

– אז זהו, ריבונו של עולם, שהג'בלאות לא לגמרי עירומות. אה… אתה יודע שיש שם כל מני ערבושים, נכון?

– מה, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה? כן, ידוע לי. אני בכל זאת שמתי אותם שם.

– לא, כי היה אפשר לחשוב שאם אתה רוצה שנתיישב שם, היית מפנה את האזור לפני זה, לא?

– אליקים, באמת, אל תהיה ילד. אני לא יכול לעשות הכל. יש לי יקום שלם לנהל. גלקסיות. רק עכשיו גילו כוכב שאולי יש עליו חיים – אתה חושב שזה צץ סתם ככה? אז בנקודה קטנה, פסיק פצפון באסיה לא סיימתי את העבודה. אבל בשביל זה יש לי אותך ואת חבריך, לא? אני הרי לא בורא עולם מושלם. כמו בברית מילה, אתה לא מכיר את המדרש? אז קדימה, הסירו את הערלה.

– ברור, ברור, אתה יכול לסמוך עלינו, קבי. אנחנו נסיר את הערלה. כלומר נפריח את השממה.

– יופי, לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– לא, אבל… יש גם את האמריקאים וזה.

– מי, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק לצחוק, להסתמם, לצפות בטלוויזיה ולהוריד פורנו באינטרנט?

– כן.

– מה איתם?

– הם רוצים שלא נתיישב שם.

– אז רוצים, אז מה? גם אני רוצה הרבה דברים. עוזר לי משהו?

– לא, קבי, פשוט… שלא יקרה מה שקרה בקוניטרה. ובימית. ובדרום לבנון. ובגוש קטיף. ובצפון השומרון.

– מה פתאום! איך אתה בכלל יכול להעלות על דעתך דבר כזה?

– כי זה כבר קרה.

– קרה, קרה. מעכשיו לא יקרה. היה לא תהיה.

– בטוח?

– הכי בטוח. מילה של אלוקים.

– בסדר. ואני גם לא מתכוון להתחשב בדעת הרוב, אם הוא במקרה יתנגד, או בזכויות אדם, אם הן במקרה יפגעו.

– מה, בדמוקרטיה שמעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית? ברור שלא, אתה הרי רב, לא אליקים?

–  כן, בטח שכן. טוב, אז אני הולך, כן?

– לך, לך. סע אפילו. טוס.

– אז אתה מסכים לי?

– מסכים ומגבה.

– קבי… אני אוהב אותך.

– גם אני אליקים שלי. גם אני. לראות איך המוח שלך פועל זו אחת ההנאות הקטנות שיש לי.

—

[עוד כמה עניינים פעוטים:

• רשימות שודרג ועבר דירה (תודה לירדן לוינסקי הפסיכיאטר, לאילן גליני, לאורי ברוכין ולדביר וולק) , ומהיום מי שקיבל בעבר עדכונים מהבלוג הישן לא יקבל יותר. מי שרוצה לעקוב צריך להירשם לבלוג הזה במייל או ברסס (שם למעלה משמאל, מתחת לתמונה שלי).
• היום נתפתחת השנה האקדמית, והשנה אתן באוניברסיטת תל-אביב קורס משותף יחד עם קרן ארבל תחת הכותרת תרגולות מדיטטיביות בבודהיזם ביהדות. הקורס יעסוק בסוגי מדיטציה בשתי דתות גדולות אלה, תוך ראייה כללית של גישות ופרקטיקות שונות, השוואה בין כאן לשם, ומבט משווה גם על העיבוד הניו-אייג'י של המדיטציות הבודהיסטית והיהודית בימינו. נו? מעניין לאללה! אם אתם סטודנטים אפשר עוד להירשם. הקורס כאן מספר 0697.4064
• ב-25 לחודש יתקיים ערב עיון בבית מורשה תחת הכותרת בין סערה לשקט – עמידה מול האל. אתן שם את שני הגרוש שלי, בין רבים וטובים. הנה הפרטים.]