התמיהה המובנת שאחזה כל בר דעת בראותו אלפי חרדים שיוצאים להפגין בלהט נגד העברת עצמותיהם של קבוצת פגאנים עלומים, לא היתה יכולה שלא להתגבר כששזפו עיניו ברבבות בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, רבנים ואדמו"רים "מחרפים נפשם" למען "קידוש השם" בהפגינם נגד "הגזירה הנוראה" בדבר הלימוד המשותף של בנות חסידות סלונים עם בנות משפחות חרדים ספרדיות.

למתבונן מהצד נראה הדבר תמוה שפעם אחר פעם בוחרים חרדים להילחם דווקא למען מטרות שלא רק שהן אבודות, אלא שהן פשוט לא מובנות. הנה, אומר לעצמו אותו אזרח תמים, חלק מרבני הציונות הדתית דרשו בעת הפינוי מעזה לסרב פקודה ולא להשתתף בפעילות. יכול להיות שאני מסכים איתם ויכול להיות שלא, אבל כך או כך אני מבין אותם. יש להם מטרה ברורה (מניעת נסיגות מאדמת א"י), ולא רק זאת, אלא שהם (לרוב) לא עוטפים את מעשיהם בסופרלטיבים מופרכים כ"קידוש שם שמיים" ו"מסירות נפש". מה, אם כן, שואל הוא, הסיפור עם החרדים האלה?

ובכן, להלן ננסה להשיב לתמיהתו המובנת של אותו אזרח תמים ולהראות שיש, אכן, הגיון בשיגעון החרדי. נחלק את התשובה לשתי חטיבות. בראשונה, התשובה המתבקשת, הכמעט מובנת מאליה: החרדים יוצאים לקרב כדי למלא את חייהם במשמעות. ולא שאין מספיק סוגיות תלמודיות ללמוד, אלא שכאן מדובר במשהו שהוא מעבר לידע שאפשר לרכוש מספר. העניין הוא פשוט: כפי שכל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו.

דא עקא, שכמעט בכל תחום ותחום החברה המקיפה את החרדים ממש טובה אליהם. היא מתחשבת, מכבדת, מתספקת ואף מממנת אותם. איך אם כן יוכלו החרדים להרגיש עליונים במלכות של חסד, איך ירגישו מוסריים יותר כשאלו שסביבם שואלים "עד איפה?" בכל פעם שהם אומרים "קיפצו"? אין ברירה, אם כן, אלא להיתפס לזוטות, לראות צלליות עכברים כהרים, ולהקים מהומה רבה על לא מאומה.

כפתור ופרח – זאת אם כן הסיבה הברורה, הפשוטה. אולם הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, גם היא מתחום הפסיכולוגיה של הדת, אולם כאן גם נתחשב במימד ההיסטורי של הדת בימינו, בשונה מזמנים עברו. הסבר זה גם יאפשר לנו להבין יותר לעומק את המצוקה של המאמין בימינו, שהיא עמוקה ואין לזלזל בה.

ובכן, ידוע לנו שבעבר אנשים אכן מסרו נפשם ומתו על קידוש השם (בלי מרכאות כפולות). זה היה כאשר אמונות שונות התחרו זו בזו, ודתות נהגו לכפות את עצמן על בני אדם. יהודים שלא היו מוכנים להתנצר או להתאסלם (ועוד קודם לכן, לזבוח לזאוס), שילמו על כך לפעמים בחייהם. היום זה כמובן לא קורה. לא בגלל שאנשים הפכו לנחמדים יותר, אלא בגלל שהדת איבדה מכוחה. ולא איבדה הדת מכוחה כי היא מסואבת או צבועה (כי זה לא חדש), אלא משום צורת חשיבה חדשה שעלתה וכבשה את התודעה האנושית: החשיבה הרציונלית.

כיום, בשונה מבעבר כשמיתוסים ואמונות שלטו בהכרותינו, אנו מסוגלים להבדיל, בסיועה של החשיבה הרציונלית, בין אמת לבדיה, בין הגיון בריא לשטות גמורה. לכן (טוב, יש גם כמה סיבות נוספות) היום כבר לא מתים מאמונה. נהפוך הוא: בני אדם חיים, ואילו האמונות הן אלה שפעמים רבות מתות.

אבל אל נא נחפז. כי לפעמים האמונה גוססת, אבל המאמין בה מאוד רוצה – מסיבות חברתיות או פסיכולוגיות – להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה יש צורך להחזיק את האמונה בחיים על ידי הנשמה מלאכותית: האדם הרוצה להאמין ינשים את אמונתו בכוח ובהתמדה כדי לא לתת לה למות. ההנשמה המלאכותית הזאת, אני טוען, מתגשמת בעולם כהפגנות צעקניות כנגד שטויות.

נסביר: כאשר המון גדול יוצא לרחוב ומכריז ש"דעת תורה" חשובה לו יותר מפסיקת בית משפט, אותו המון מאשרר ומחזק את אמונת חבריו – ברור, לא? כאשר אספסוף חרדי משליך חיתולים צואים על המשטרה הוא נהנה מאותה "בצוותא" שבה מתבסמים אוהדי קבוצת כדורגל או חבורה אלימה של אופנוענים – ברור, לא? כך או כך, אמונתו זוכה לעוד מעט חמצן וזמן.

אבל כאן יש לבוא ולשאול: כל זה טוב ויפה, אולם בכל זאת, למה בוחרים החרדים להילחם דווקא על כאלה דברי איוולת? שיצאו לרחוב, בסדר, אבל כדי למחות על עָנְיָים, על שחיתות השלטון, על הלכלוך ברחובות, על תעריפי הסלולר – למה מתמקדים הם דווקא בקשקושים?

שאלה טובה, אבל התשובה צריכה להיות מובנת: כדי להחזיק בחיים אמונה לא-רציונלית צריך להילחם ברציונליות. פינוי הקברים ליד בית החולים באשקלון, קבלת ילדות ממוצא שונה לכיתה ועוד מקרים דומים הם דברים כל כך ברורים והגיוניים שדווקא כנגדם אפשר "להוכיח" שהאמונה היא "מעל לשכל". המאבק של החרדים במדינה הוא מאבק של האמונה ברציונליות. המאבק הזה נואש לא רק כי הוא הזוי אלא מפני שבסתר ליבם מבינים גם רבים מהחרדים שאותן עצמות עבדו בעבר את הפנתיאון ההלניסטי ושאין סיבה טובה באמת שילדות קטנות לא תוכלנה ללמוד יחד באותה כיתה, אבל דווקא בגלל זה הלהט בהפגנות הללו הוא עצום, דווקא לכן ההפגנות הללו כל כך חשובות להם: כך הם מוכיחים – בראש ובראשונה לעצמם – שהם מאמינים.

ובמהלך ההפגנות הללו, בשקט בשקט, איפשהו, מתישהו, כל אחד מהם חושב בסתר לבו: אני יודע שאני מאמין מפני שאני מתנגד להגיון הבריא. האמונה שלי אמיתית מפני שהיא אבסורד. אכן, לו היה מפגין כנגד הקיצוץ בקצבאות הילודה הרי שלא היה מצהיר על דבר מלבד דאגתו לרווחתו. ודאי שאז המאבק לא היה נצבע בצבעים אפוקליפטים של סטרא אחרא וגוג ומגוג. למה? כי זה לא היה מאבק בין האמונה לשכל. המאבק בנושאים חסרי הגיון יכול להוציא רבבות לרחובות לא מפני שהוא מאבק צודק, אלא מפני שהוא לא. והחרדים יודעים את זה.

ודווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם כן סוג של "מסירות נפש" ו"קידוש השם". לא שבאמת קורה להם משהו רע – הרי יש אסונות גדולים משבוע בכלא עם כל החברים, קייטרינג צמוד וללא מדי אסיר. אלא שכך הם באמת מעידים על אמונתם. כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שהם מאמינים. פעם המרטירים הגנו על אמונתם כאמת בין אמונות כזב שונות. היום הרציונליות אמורה לברור לנו בין אמת לשטות, ולכן במצוקתה מתייצבת האמונה כולה מולה. מתייצבת, וכתינוק בן שנתיים צווחת ככרוכיה – "לא רוצה!!!"

[המאמר פורסם אתמול באתר אבי-חי]

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

—

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308

על האפיפיור, אופיו, השקפותיו, תסכוליו, בעיות כנסייתו, וספר חדש עליה

לפני כשלושה שבועות יצא מגזין טיים במאמר ראשי על המצוקה העצומה שהכנסייה הקתולית נמצאת בה סביב השערורייה הפדופילית האחרונה . כותרתו החיננית: Why Being Pope Means Never Having To Say You're Sorry. במאמר סוקרים Jeff Israely ו- Howard Chua-Eoan את המצב העגום אליו נקלעה הנהגתו של יוזף רצינגר: למרות שהוא דווקא ניסה לטפל במשבר הניצול המיני, ייתכן שהנוקשות שבה הוא ניסח את הבעת הצער שלו וחוסר ההתנצלות שלו על המעשים המיוחסים לו אישית הביאו לתבוסה בשדה הקרב התקשורתי, שמראש לא נוטה חסד לוותיקן.

הכותבים עומדים בעיקר על נקודת ההתנגשות בין השקפתו של האפיפיור לבין השקפתם של רוב הקתולים: רצינגר מעוניין בציות עיוור שנובע ממעמדה המורם-מעם של הכנסייה. העם, כלומר המאמינים, דווקא לא חושבים שהכנסייה לא יכולה, או אף מחוייבת, לענות על שאלות, אף לעמוד למשפט, כמו כל גוף אנושי אחר. בלשונם של הכותבים, התנצלות רפה שמדברת על סליחה וחמלה לא תספק את המאמינים, "who want a very modern kind of accountability" (מושג שבאופן מעניין אי אפשר לתרגם לעברית) וכפי שאומר אחד מהנפגעי הניצול המיני: "זו הכנסייה של העם. אנחנו חייבים להחזיר אותה אלינו."

ואכן, לפני כשבוע התנצל שוב האפיפיור על חטאי כמרים (ודוק: לא על חטאי הכנסייה או על חטאיו), אבל Barbara Blaine, נשיאת ארגון נפגעי הניצול המיני בנ"ל בארה"ב אמרה שהבעיה היתה ונותרה "הכוח הכמעט בלתי-מוגבל" של הבישופים והתרבות שמאפשרת להם להיות "מעל לכל דין וחשבון". כמובן: בתור נציגיו היחידים עלי אדמות, אנשי הכנסייה עומדים למשפט רק בפני האל. אבל נראה שאצל רצינגר הבעייתיות שבתפיסה הזאת מודגשת ומורגשת מאוד.

בכל אשמים החילונים הרלטיביסטים

רצינגר אוהב מאוד סדר, וסדר משמעותו (בין השאר) היררכיה. זה גם מתאים לרצינגר, כי הוא מבחינתו בראש ההיררכיה הכלל-קוסמית. במאמר על השקפת העולם הפילוסופית של האפיפיור הנוכחי מסיק Nicholas Blincoe שהוד קדושתו חושב שהרציונליות, אם נותרת מיותמת מהאמונה, מוליכה לאנארכיה, וזאת משום שהרציונליות מובילה (לדעתו) לרלטיביזם. רצינגר שונא רלטיביזם יותר מכל, שכן רלטיביזם מוביל לכאוס. הרציונליות, אם כן, היא לדעת רצינגר כוח הנוטה לרוע. מול כוח זה מתייצב כוחו של האל.

כוחו של האל הוא המביא (גם על ידי המתקת הדין של הרציונליות והשימוש בה) לסדר, דבר שכאמור רצינגר אוהב מאוד. Ordnung, כמו שאומרים בשפת אמו, muss sein. הבעיה היא שרצינגר מסוגל כפי הנראה לראות את העולם רק דרך המאבק הכמעט-מניכאי הזה בין סדר לכאוס, ובכל צרה הוא מאשים את הרלטיביזם. כך במרץ השנה, כאשר ביקש סליחה ומחילה על חטאיהם המיניים של כמריו באירלנד, הוא טען שיש להבין את מעשי הפדופיליה האחרונים על רקע תהליכי החילון שעוברים על החברה האירית (כידוע, לפני החילון הכנסייה התנהגה למופת; וראו כאן המחשה ויזואלית).

יש צורך בתקופת צינון בין משרת האינקוויזיטור הגדול ותפקיד האפיפיור

בסרט שראיתי לא מזמן על רצינגר, God's Rottweiler? של Grace Chapman, שהופק ב-2006, מעט אחרי שנכנס לתפקידו, אומר אחד מנציגי הכנסייה (שכחתי מי) שהמתח בין האנושי והאלוהי מובנה באמונה הקתולית – זהו המתח בין ישו האדם וישו האלוהים, ושאין להתפלא על כך שרצינגר מתמודד עמו. רצינגר, הוא מוסיף, היה רוצה להכפיף את האנושי לאלוהי, הן מבחינה דוקטרינלית (כלומר לא לתת לערכי המודרנה להשפיע על החוק הכנסייתי (בנושאים כמו מעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, היחס לדתות אחרות וכו')), והן מבחינה פוליטית (כלומר הוא מאמין בכנסייה ריכוזית, בה הפקודות יורדות מקודקוד הפרמידה מטה (והוא מוסיף: זכרו שהוא גרמני)).

הבעיה היא שמה שרצינגר היה יכול לכפות על הכהונה במסגרת תפקידו הקודם, כראש ה- Congregation for the Doctrine of the Faith, דהיינו הגוף האחראי על הדוגמה, הוא לא יכול לכפות על המוני המאמינים. הם לא מוכנים לקבל פקודות, וגם אי אפשר להעיף אותם מעמדותיהם בכנסייה (כפי שנהג לעשות רצינגר לתיאולוגים שלא חשב שחושבים נכון). העמדות האוטוריטניות של רצינגר הביאו אותו למבוי סתום.

הנפש (של האפיפיור) חפצה, אך הבשר (של ההמונים) חלש

למעשה המשבר הנוכחי הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה מאוד שהכנסייה, כמו גם גופים אורתודוקסים בדתות אחרות, נקלעה אליה בעידן המודרני, והוא בפשטות הדיסוננס בין הדוגמה הדתית לתודעה המודרנית. בספר שיצא זה עתה, קתוליות עכשיו, עומד בצורה נאה המחבר, אביתר מרינברג, על נקודות המתח הללו. הנה העיקריות שבהן (עם ציטוטים מהספר):

• נשים. רוב הקתולים הם קתוליות. במקומות רבים מאמינות לוקחות על עצמן פעילויות התנדבותיות רבות הנעשות במסגרת הכנסייתית. יש גם הרבה יותר נזירות מנזירים. אבל אין אישה אחת שמוסמכת לכמורה, וממילא אין בישופית או קרדינלית. לנשים אם כן אין כלל יצוג בהיררכיה הכנסייתית, ולכן אינן יכולות לקיים טקסים ליתורגים ואינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות בכנסייה. מאידך, בכנסיות רבות לא-קתוליות נשים מוסמכות ככהני דת ומבצעות טקסים בדיוק כמו גברים (מסתבר שזה אפשרי!). בעשורים האחרונים חוסר השוויון הזה מהווה נושא לפולמוס לוהט בכנסייה, וכדי לקבוע עמדה ברורה הכריז ב-1994 יוחנן פאולוס השני כי "לכנסייה אין כל סמכות להסמיך נשים לכהונה. כל הנאמנים לכנסייה חייבים להחזיק בדעה זו באופן תמידי" (לו רק יכול היה ליברמן לצוות: "אין פרטנר ולעולם לא יהיה הסכם. כל הנאמנים למדינה חייבים להחזיק בעמדה זו באופן תמידי").

• אמצעי מניעה. ב- 1968 פרסם האפיפיור פאולוס השישי איגרת ובה החלטתו השלילית בעניין אמצעי המניעה. רק שיטת "הימים הבטוחים", שהיתה מותרת גם לפני כן, נותרה לקתולי שרצה לשלוט בפריונו. גם התפרצות מחלת האיידס לא שינתה את דין הכנסייה בעניין, למרות שברור שבאפריקה ודרום אמריקה מתים רבבות רבות בגלל האיסור להשתמש בקונדום. דא עקא, מסתבר שהחלטת הכנסייה לא ממש מרשימה קתולים אירופאים ואמריקאים. אלו משתמשים באמצעי מניעה. "האתגר עבור הכנסייה", כותב מרינברג, "הוא, מחד, להבין את המשמעות הרחבה של העובדה שקתולים רבים דוחים הוראה ברורה של האפיפיור ובכל זאת רואים עצמם כחברים נאמנים בכנסייה, ומאידך לנסות ולמצוא דרך שתצמצם ככל האפשר את הפער בין הוראת ראשי הכנסייה בעניין ובין אופן ראיית הנושא בעיני רוב הציבור הקתולי."

• הומוסקסואליות. אחרי שהבינה הכנסייה שיש פער עצום בין יחסה שלה להומוקסואליות לבין זה של הציבור המערבי, היא מנסה בשנים האחרונות לפחות למנוע השוואת זכויותיהם של הומואים בחוק לאלו של סטרייטים. ב-2003 הוציא רצינגר, אז ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, מסמך התובע מפוליטיקאים קתולים להתנגד "לכל חקיקה המאפשרת הכרה בקיום זוגות הומוסקסואלים או המעניקה להם זכויות משפטיות." את הקהל הרחב הכנסייה כבר הפסידה, והיא מתרכזת במחוקקים.

• נישואים קתולים. כידוע, לקתולים אסור להתגרש (על פי דברי ישו במתי 5, 31-32 ועוד). קתולים שלא מסתדרים נפרדים, אבל אסור להם להתחתן בשנית, מפני שהם עדיין נשואים. אלא ש"בפועל, קתולים גרושים רבים מאוד מתחתנים בכל זאת ללא מעורבות הכנסייה." הבעיה היא שבמקרה כזה הם נחשבים לנואפים, לחיים "חיי חטא", ואף מודרים מהמיסה. מרינברג: "איסור קבלת הלחם והיין המקודשים מקשה מאוד על חייהם הרוחניים של גרושים-שנישאו רבים. רבים מהם מרגישים כי בהינשאם שנית לאחר כישלון נישואים קודמים עשו צעד נכון גם מבחינה מוסרית ודתית, כזה שאין בינו ובין ניאוף ולא כלום."

הבעיה בכל הנקודות האלה היא אחת: חוסר מוחלט בתאימות בין החוק הדתי לתודעה המודרנית. החוק אומר ככה, רוב העולם המערבי חושב ומרגיש אחרת. זאת לא רק בעיה קתולית כמובן, אלא מכשול שנתקלת בו כל מסורת דתית עתיקה, כזו שחוקיה גובשו כאשר התפיסות באשר לאדם ולהתנהגותו הראויה היו שונות, לפעמים הפוכות, מאשר בימינו. זה קשור לתנאי חיים שהשתנו וזה קשור לדעתי גם לתודעה האנושית שהתפתחה, השתכללה והתעדנה.

דא עקא, כל מי שהמסורת הדתית המסויימת חשובה לו, או כל מי שרעיון של מסורת (כקנה מידה אובייקטיבי, הטרונומי, יציב ומייצב) חשוב לו, אינו יכול פשוט לשנות את החוקים בהתאם להלכי הרוח המודרניים. מאידך, ללא שינויים תהפוך אותה מסורת למערך מנוכר של ציוויים מגוחכים, וממילא תאבד ממעמדה. דרושים כאן אם כן חוכמה רבה ואיזון עדין, וייתכן שההתגברות על הבעיה הזו היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בימינו.

כמה מילים על הספר "קתוליות עכשיו"

הספר יצא בהוצאת 'כרמל' ומהווה, ככתוב בתת-הכותרת שלו, "מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו". הוא עושה זאת בצורה טובה מאוד. בשפה ברורה ופשוטה סוקר המחבר את מבנה הכנסייה, חוקיה, מנהגיה, תורתה ואמונותיה. ד"ר מרינברג, שמנהל גם בלוג על הספר, מלמד באוניברסיטת צפון קרוליינה, והינו בוגר המכון הקתולי של פריז (ועוד כמה מקומות). הוא לימד גם בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב (היכן שאני מלמד כיום, ואם מישהו רוצה אפשר לעשות מזה גילוי נאות), וברור מהספר שהוא מבין על מה שהוא מדבר.

ברור גם שהוא מחבב את הנושא, כלומר הספר נכתב מתוך כבוד רב לכנסייה, דבר חיובי באופן כללי אבל שלפעמים הרגשתי שהוא קצת מוגזם. מצד שני, מרינברג גם מוכן לטפטף מעט סרקזם עבור אלה הקוראים בתשומת לב ("תשובה [… לבעיית המחסור בכמרים נמצא לדעת חלק מהמאימינים רק ב]תפילה, ובקשה מהאב, מהבן ומהרוח שיעוררו בלב בחורים צעירים את ההבנה כי יעודם בכהונה. חברי כנסייה אלה עשויים לנסות להגדיל את הסיכוי שתפילתם תיענה על ידי ארגון סמינרים והרצאות, והפצת מידע כתוב על הנושא.")

הספר, שכמוהו (נדמה לי) לא היה לפנים בעברית, לא עוסק בהיסטוריה של הכנסייה, אלא מתאר את מצבה הנוכחי בשלל גווניו, וככזה הוא מהווה מבוא מצויין וחיוני לדת של אחד מכל שישה אנשים בעולם, ושמהווה את המוסד ההיררכי הקדום ביותר בעולם.

נספח: על הפרישות המינית, ועל אלוהים

באותו מעמד בו התנצל האפיפיור לפני כשבוע על חטאי כמריו הוא גם הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון להרפות מהאיסור על אלה לקיים יחסי מין. הפרישות, כך אמר, "אפשרית בחסדו של האל […] שמבקש שנתעלה מעל עצמנו." הפרישות היתה "שערוריה", אמר, "רק בעולם ללא אלוהים".

יפה אמר. עולם שיש בו אלוהים שונה בצורה מהותית ועקרונית מעולם שאין בו אלוהים. עולם שיש בו אלוהים מאפשר שפע וטוּב, חסד וחופש, ובמובן מסויים שולל משחק "סכום אפס". העולם שלנו הוא עולם שיש בו אלוהים, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא קיים, וכל עולם שקיים באמת הוא עולם שיש בו אלוהים (ובמובן הזה אלוהים באמת ברא את העולם). לכן, הגם שאני לא בעד פרישות, קיומה של אלוהות אכן פותח פתח להתעלות. למעשה כל ההגיון הנוצרי נשען על הרעיון הזה. כך למשל הקונברסיה. כך למשל הסליחה על החטאים. וכך גם הפיכת לחם הקודש לבשרו של ישו בכל מיסה ומיסה. אבל בעיקר: הושטת הלחי השנייה היא צעד מוסרי הגיוני רק בעולם שיש בו אלוהים. תחשבו על זה.

"ובכן דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?", שאלה בסוף המאה ה-18 אשה אמריקאית את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית. "רפובליקה," הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מובאת לרוב כדי להדגיש את חיוניותה, בעיני פרנקלין, של ההשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים של המדינה כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח 'דמוקרטיה' היא 'שלטון העם', דבר זה אמור להיות מובן מאליו.

אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי, על הערכים שהוא מאפשר ואוכף, הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית מול המלוכה הבריטית.

הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי הנאורות שהציעו שהמשטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא לא פחות מכך כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המילה. המדינה הדמוקרטית מיוסדת בין השאר על ההנחה שהחירות שהיא מציעה לאזרחיה אמורה לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.

כאשר מפרים חרדים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא "בראש זקוף" הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי בו כל אחד זכאי (ושמא: חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה בשום אופן אינו מעל לכל, ובודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחוייבת במקרים מסויימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון, לבין הפרתו בשם ההלכה.

כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי: הנחת היסוד בדמוקרטיה כאמור היא שהמדינה ממילא אמורה לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).

העדפת ההלכה על החוק, על כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת "דעת תורה" על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה כאמור מפנייה אינדבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.

בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. בקלות ניתן להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למעשה למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, וכל פעם מסיבה אחרת.

נכתב והוזכר כבר שהתקוממות חרדית על שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת בכל מדינה מלבד ישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם רוח גבית לתעוזתו הוא מוצא בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית הרי שהמילה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה הופכת לתיאוקרטיה חשוכה.

השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא האם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זו המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.

[פורסם אתמול באתר אבי-חי]

גזענות

יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. בראש ובראשונה כלפי כל מי שאינו יהודי, אבל גם כלפי עדות מסויימות בתוך הציבור היהודי. זה לא צריך להפתיע, משום שדת נשענת על חשיבה מיתית, וחשיבה מיתית היא מהותנית. אם מקבלים כמובן מאליו שליהודים יש יותר נשמות מלגויים, מפסיקים להביט על האדם הספציפי ותופסים כל אחד כסך כל נשמותיו.

היהדות באופן ספציפי לוקה גם באטוויזם חמור, שכן כל היהודים נחשבים למשפחה אחת גדולה. מכאן מגיעה התפיסה שהדת היהודית עוברת בתורשה, שהיא יותר עניין של גנים מאשר של תודעה. הנה ניסוי מחשבתי קטן: אתם פוגשים גרמני נוצרי, קתולי מאמין, שמספר לכם אחרי שיחה ארוכה שלמעשה "סבתו מצד אמו היתה יהודיה". האם לא חולפת בראשכם המחשבה: "אה, הוא יהודי!". שימו לב שהמחשבה הזאת לא רק מופרכת, אלא גזענית.

לכן יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. הרב חיים נבון כתב אתמול מאמר חריף על העניין (שגם ממחיש את הקרע ההולך וגדל בין הציונות הדתית לחרדים). הנה פסקה אחת ממנו:

ההורים אומרים שההפרדה בתוך בית הספר אינה על רקע עדתי, אלא על רקע רמה דתית. הייתי מאמין להם, לולא הייתי מכיר את הגזענות האנטי-ספרדית הרווחת בחברה החרדית. אני מכיר כמה חוזרים בתשובה, שנאלצו לשנות את שם משפחתם לשם אשכנזי, כדי שילדיהם יתקבלו לבתי ספר טובים. בחלק מהמקרים זה לא עזר להם: המנהלים החקרנים גילו שמוצא המשפחה אינו מוורשה אלא מצנעא, והילדים נאלצו לחפש בית ספר אחר. בהכירי את כל אלה, אני קצת חשדן לגבי מקרה עמנואל.

השפלה

ההשפלה האמיתית שה"ספרדים" סופגים בסיפור הזה היא לא מצד האשכנזים, אלא מצד "נציגיהם". הנה שר הדתות יעקב מרגי (ש"ס): "אני קורא לא לצאת להפגין מחר אלא להמשיך לחיות בהרמוניה עם האשכנזים". זאת ההרמוניה של הסוס ורוכבו כמובן. ועוד מפי השר: "הציבור הספרדי לא מעורב, יש לו את הפתרון לתלמידות שלו". כמובן: שתשפלנה ראש ותכנסנה בכניסה נפרדת, עם תלבושת נפרדת, לכיתות נפרדות ותלמדנה מפי מורות נפרדות. מה הבעיה?

אבל מה כי נלין על השר, כאשר מרן בעצמו גוזר בפומבי את זקנו: "אני מזועזע מהעתירה לערכאות, דבר שלא ייעשה". הרב עובדיה נגד עצם העתירה ל"ערכאות". שתי סוגיות מעורבבות כאן: א. כניעתו המבישה של מי שדרש "להחזיר עטרה ליושנה" בפני החרדים האשכנזים – כניעה שהיא לא חדשה, אבל בפרשה הזו בוטה במיוחד וזועקת לשמיים (אבל השמיים לא שומעים, שהרי אלוהים אשכנזי); ב. פסילה של שלטון החוק האזרחי, שכן "ערכאות" הוא שם קוד הלכתי לבית משפט שעבור היהודים הוא חסר תוקף, ולכן שאין לפנות אליו – או (לכתחילה) לקבל את דינו. הרב עובדיה חושב כנראה שבתי המשפט בישראל אינם המקום המתאים להילחם על זכותם של מזרחיים לשוויון. אבל אם ככה, למה הוא רץ לכנסת? למה הוא מחוקק חוקים? אבל חמור יותר, ניכר בדבריו הזלזול, שלא לומר תיעוב, כלפי מערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.

מרד במלכות

את מה שעובדיה יוסף אומר במרומז צועק בקול ח"כ(!) גפני: "אנחנו, הציבור החרדי, לא נכבד פסקי דין, לא של ערכאה נמוכה ולא של עליון, שיהיה מנוגד לדעת התורה". פשוט: כל קפריזה של הרבנים שלנו תהיה חשובה יותר מהחוק במדינת ישראל. אולי לפני המשפט המטורף הזה היה אפשר לנסות להגיע לפשרה בבית הספר. עכשיו כל פשרה שתעשה המדינה תהיה הכרה בגבולותיו של שלטון החוק, דהיינו גבולות בני ברק ומאה שערים. נכון שכבר שנים אלו אקס-טריטוריה עבור פקידי משרד הפנים ורשות המיסים. אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אפרת שפירא-רוזנברג כותבת הבוקר יפה על טיבה הקלוקל של ה– Casus Belli שבחרו להם החרדים:

באמת, יצאה קצת מעפנה, המלחמה של החרדים בדמוקרטיה הליברלית החילונית. במקום לחכות לאיזה קונפליקט אמיתי ולצאת אבירי זכויות אדם העומדים על זכותם לממש את זהותם בחברה רב תרבותית, הם שמו את כל הקופה על חבורה של הזויים קיצוניים, שאפילו לא מקובלים על רוב רובה של החברה החרדית […]

גזענות?

אבל האם אכן מופלות התלמידות בעמנואל משום עדתן, או אולי, כמו שטוענים החרדים שם, משום דתן? אולי הן פשוט לא דתיות מספיק? בעידן האינטרנט הניחוש הוא פעולה שהולכת ונעלמת. הנה כל ההחלטות ופסק הדין שנוגעות למקרה הזה באתר בג"ץ. הנה פסק הדין עצמו ב-pdf, כפי שניתן בינואר 2009.

מפסק הדין עולה שבסכסוך בעמנואל נרשמו שלבים רבים. אחרי שבשנת 2007 בוצעו השינויים במבנה ביה"ס שהדירו את התלמידות המזרחיות, פנו משפחות אחדות למשרד החינוך בבקשה שיתערב. "בעקבות כך, פנתה מנכ"לית משרד החינוך, גב' שלומית עמיחי, למרכז החינוך העצמאי בדרישה לבטל את ההפרדה בבית הספר ולפעול להחזרת המצב לקדמותו"(עמ' 2). כשבקשותיה לא נענו היא מינתה את עו"ד מרדכי בס "לבחון את הטענות שנשמעו כנגד הנהלת בית הספר" (שם). בס קבע שההפרדה היא דתית ולא גזענית.

בינתיים הוגשה העתירה לבג"צ, ובסוף 2008 התבקשה תשובה ממרכז החינוך העצמאי (שאם אני לא טועה הוא חלק במשרד החינוך האחראי על ביה"ס בעמנואל) באשר לעניין. זה שינה את עמדתו מספר פעמים, ומשרד החינוך לא קיבל אותה פעם אחרי פעם, ופסק ש"הקמתו ופעילותו של בית הספר החדש והנפרד נעשו תוך הפרה בוטה של הדין, התעלמות מוחלטת מהוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, הפרת הנחיותיו של משרד החינוך ופגיעה קשה בתנאי הרישיון של בית הספר הקיים" (עמ' 6).

ביה"ס ומרכז החינוך העצמאי הבינו שהם בבעיה, והציעו פשרה: "הוסכם בין המשיבים כי במסגרת בית הספר יתקיימו שתי מגמות, חסידית וכללית, אשר יאושרו על- ידי משרד החינוך, ולרשות התלמידות תעמוד זכות הבחירה ביניהן, בקבלתן לבית הספר, וזאת בתנאי שיקבלו על עצמן את אורחות הדת הנוהגות במגמה בה יבחרו". (שם) – כלומר יש כאן ניסיון למיין את התלמידות על פי קריטריונים דתיים, וכך להימנע ממראית עין של גזענות.

והנה החלק הבאמת נפלא:

מרכז החינוך העצמאי אף העביר נוסח של תקנון מוצע למגמה החסידית לאישורו של משרד החינוך. עם סעיפיו, לרבות בנספח אשר יועד לעיון הורי התלמידות בלבד, נמנו אלה:

• א. התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בלשון הקודש (הברה אשכנזית). על מנת להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל בביתן בהברה זו, על ההורים לדאוג לכך שגם בבית תתרגלנה התלמידות להתפלל כמו בבית הספר.
• ב. למגמה החסידית תהיה הסמכות הרוחנית בדמותו של הרב ברלב שליט"א, אשר ינחה את תלמידות בית הספר בענייני התנהגות והלכה. ההורים מתחייבים שלא לאפשר מצב שבו תהיה התנגשות בין הסמכות הרוחנית הנוהגת בביתם לבין זו שאומצה בבית-הספר.
• ג. מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית.
• ד. על ההורים לוודא כי החברות עמן נפגשות בנותיהם בשעות אחר הצהריים, תהיינה אך ורק מבתים התואמים את רוח החינוך של "בית יעקב" בכל התחומים.
• ה. על ההורים לנהוג בלבוש בהתאם לקביעת ועדת הרבנים לענייני לבוש שעל-ידי בית-הדין של הרה"ג וואזנר שליט"א.
• ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
• ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות. (עמ' 7)

דהיינו כדי להתקבל ל"מגמה החסידית", נדרשות התלמידות לעמוד בכמה תנאי סף. נעבור סעיף סעיף:

א. התלמידות המזרחיות נדרשות ללמוד מחדש איך להתפלל. אפשר להתאמן בבית עם ההורים. טוב, די ברור שדרישה זו מכוונת כדי שלא לאפשר לאף תלמידה מזרחית להתקבל. דרישה זו נמחקה מאוחר יותר.

ב. ההורים מתבקשים לוותר על סמכותם הרוחנית – דבר נורמלי בהחלט בציבור החרדי.

ג. נא לא לרכוב על אופניים מחוץ לבית. בתוך הבית שתרכבנה כאוות נפשן.

ד. הגבלה על החברות. נאמר שזה נורמלי.

ה. תלבושת אחידה לא רק לתלמידים אלא גם להורים – נורמלי אצל החרדים.

ו. חרם על אמצעי התקשורת. נו טוב, המדיום הוא הרי המסר, וללא מדיום לא יתקבלו מסרים סותרים.

ז. בינגו: הנה הסעיף שמסגיר את טיב האפלייה, ובעיקר חלקו האחרון: "אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות" – לכאורה, דאגה כנה להשפעות חיצוניות שתקלקלנה את התלמידות. למעשה, סעיף שמבדיל כמעט באופן מושלם בין דם לדם. פשוט: לאשכנזים חרדים יש סיכוי נמוך בצורה משמעותית להיות קרובי משפחה של יהודים שאינם חרדים. למזרחיים סיכוי גבוה הרבה יותר.

למה? זהו אותו סיפור ישן על "המסורתיים": האשכנזים הגיעו מאירופה או חרדים, או חילונים; המזרחיים הגיעו פרוסים על פני מנעד מגוון של אדיקות דתית. כאשר הם הגיעו, הם נתקלו בהפרדה החדה שהיתה כבר קיימת בחברה הישראלית, והיו שהרגישו צורך "לבחור צד". חלק הפכו לחרדים (כן, אביו של אריה דרעי לא לבש חליפה שחורה וכובע שחור במרוקו). אבל רבים נשארו "מסורתיים".

לא ניכנס עכשיו לניסיונות להגדיר את המסורתיים, תחביב שהופך לפופולרי בשנים האחרונות. לעניינינו מספיק להבין שבשונה מהאשכנזים, שהגיעו בחלקם חרדים קומפלט מאירופה, כמעט שאין משפחה מזרחית שאין לה חלק מסורתי ו/או חילוני. סעיף ז, אם כן, מבקש ממשפחות התלמידות לנתק קשר עם קרובי משפחתן. מכיוון שברור שזה בלתי אפשרי עבור רובן, ברור שהסעיף הזה לא מאפשר את קבלתן ל"מגמה החסידית". מכיוון שהחלוקה כאן היא לא רק דתית אלא גם עדתית, ברור שיש כאן מימד גזעני.

האם אפשר לומר שבית הספר הוא חד משמעית גזעני? נראה שלא. כמו שאומרים בפייסבוק, it's complicated. ייתכן שהאשכנזים באמת מודאגים מרמת אדיקותן של המזרחיים – הרי עם קרובי משפחה "מסורתיים" מוצגת בפניהם אפשרות לחיים אפשריים שונים. הבעיה היא שכאשר האדיקות נחתכת בצורה כל כך בוטה על פי מאפיינים עדתיים, קשה גם שלא להרגיש שיש כאן גזענות (ועוד על רקע כל מה שאנחנו יודעים על החברה החרדית).

מצד שלישי, גם בג"צ מודה ש- 27% מהתלמידות במגמה החסידית הן מזרחיות. אלא שכנראה מדובר במכסה קבועה שנקבעת בהוראת הרבנים, בדיוק בשביל שלא יוכלו לומר שקיימת גזענות (ראו כאן דיון בתגובות בין יוסי דר למנחם רבוי), וממילא, אם הן מתפללות בהברה אשכנזית ואין להם קרובי משפחה שאינם חרדים, ברור שמדובר בתלמידות למשפחות שעברו השתכנזות למהדרין שבמהדרין.

ואכן, בית המשפט קבע כי "העדפתן של תלמידות מעדה פלונית בקבלה למגמה החסידית, תוך הערמת קשיים בירוקרטים על הורי תלמידות מעדה אלמונית המבקשים לרשום את בנותיהם למגמה, פוגעת קשות בזכות לשוויון" (עמ' 23-24).

ובכלל, לעותרים יש תחושה שכל התקנון הזה הוא מצג שווא שנועד לתת בשר בירוקרטי לרוח הגזענית שמרחפת על פני בית הספר: "העותרים עומדים על טענתם בדבר אפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר – אפליה אשר אין באימוץ תקנון זה או אחר כדי לשנותה. נטען, כי התקנון המתוקן אינו אלא סדרה של תיקונים לשוניים, אשר מחפים על העדפה עדתית בוטה באמרות חלולות […]" (עמ' 8)

כלומר הגזענות כאן, על אף כל המספרים והפשרות, עמוקה יותר מכל פשרה, וזה בעצם מה שמרתיח את העותרים. הם צודקים בכעסם, אבל הדרך להילחם בגזענות כזאת אינה בחרבו של בית המשפט. זה עניין של חינוך. זה גם עניין של הרמת ראש, אולי על פי הדגם שהציע מרטין לותר קינג בארה"ב, שהצליח לטעת בלבותיהם של חסידיו את הידיעה ש"שחור הוא יפה". ש"ס היתה אמורה לשמש מעין מנוף לראשיהם של המזרחיים, אבל היא כאמור אסקופה נדרסת. בצר להם לא נותר לנפגעים דבר מלבד לפנות לרשויות החוק.

ורשויות החוק, מה הן יודעות לעשות? הן יודעות לשלוח הורים לכלא. זה נראה לי טיפשי. עדיף היה לפרק את ביה"ס. אבל אולי זה לא אפשרי על פי חוק, והכלא נותר המוצא היחיד של בג"צ אחרי שההורים ביזו את החלטותיו. כך או כך, לא זה יפתור את הגזענות המובנית בתוך החרדיות. ובתוך היהדות.

היהדות

וזאת הרי הבעיה: ישנה גזענות אינהרנטית בתוך הדת היהודית. אי אפשר לוותר עליה ללא ויתור על מאפיינים מרכזיים בדת, כגון החשבתה למשפחה גדולה, כגון הערבות ההדדית העקרונית שקיימת בין חבריה. לכן ההבחנה בין יהודי לשאינו על פי מאפיינים גזעיים כנראה תישאר. אבל האם ניתן להוציא ממנה את העוקץ ההיררכי? האם ניתן להמשיך להבחין בין יהודים לשאינם על פי בסיס גזעי ללא החשבת אלו שאינם לנחותים?

אני מתפלל שכן. לא רק כי זה מעורר בי בחילה. כל עוד העליונות האתנוצנטרית הזאת תישמר, תישמרנה גם חלוקות פנימיות, גזעניות, ליהודים טובים יותר ופחות, גם כשברור עובדתית שאשכנזים אינם טובים ממזרחיים. וכל עוד העליונות האתנוצנטרית הזו תישמר, גם כשברור עובדתית שיהודים אינם טובים יותר מאלה שאינם, פחות ופחות יהודים משכילים ירצו לשמור על יהדותם.