אמונות פגאניות הן חלק מהניו-אייג' כבר כמה עשורים, אבל מהוות בו בן חריג. למעשה, יש הגורסים שהניו-אייג' והאמונות החדשות באלים הישנים מהווים שתי תנועות תרבותיות נפרדות, שהרי הניו-אייג', כשמו, פניו אל העתיד ואל השחר הקוסמי העולה, ואילו הפגאנים פניהם אל העבר, והשחר עבורם הוא ישות שדורשת פולחן, ולא הכרזה על אוטופיה קרובה. כי בשונה מהניו-אייג'יסטים בתפיסת הפגאנים שום דבר טוב במיוחד לא עומד להתרחש בעתיד (יוצאי דופן: מאמיני 2012 בעלי נטיות בנות-מאיה), אנחנו לא מתקדמים לעבר "עידן חדש" וממילא הזמן הוא מחזורי.
אני חושב שקל לראות שהפגאניות החדשה היא שילוב של כמה דברים שונים: רצון לחזור אל הטבע; רצון לחזור את זמנים פשוטים יותר; נטיות פמיניסטיות וריחוק מהדגם הדתי של האל כפטריארך כעוס; מאיסה כללית בדתות המונותאיסטיות על ההיסטוריה שלהן וההווה שלהן; מאיסה כללית ברעיון הטרנסצנדנציה על הקריאה שלו לקידמה (מוסרית, טכנולוגית); ורצון כללי להנות מהגוף, ממין, מהחושים (מודגש במיוחד בקרב נוצרים לשעבר).
כל זה טוב ויפה – כלומר, יש לזה מקום נאה לדעתי בתוך המגוון הססגוני של הניו-אייג', ויש לקולות האלה זכות וצורך להישמע בתרבות האנושית. אולם מאמר שפורסם ב"הארץ" לפני כמה ימים על התופעה הותיר בפי טעם חמוץ של גדי בחלב אמו. הנה מספר ציטוטים:
אחרי הנצרות על כל גווניה, היהדות, האיסלאם, הבודהיזם והדת הסיקית, משטרת בריטניה מכירה כעת גם בזכותם של השוטרים הפגאנים המשרתים בשורותיה לחגוג את חגיהם. משרד הפנים הבריטי מסר כי שוטרים פגאנים יוכלו ליהנות מיום חופש בימי החג שלהם […]
שמונת החגים העיקריים של הפגאנים הם: סווין (31 באוקטובר), חג תחילת החורף; אימבולק, חג הכבשים המניקות (2 בפברואר); בלטיין, פולחן לאל השמש (30 באפריל ו-1 במאי); לאמאס, חגיגות הקציר (31 ביולי); יול, היפוך החורף (21 בדצמבר); אוסטרה, השוויון האביבי (21 במארס); ליתה, היפוך הקיץ (21 ביוני) ומאבון, השוויון הסתווי (21 בפסטמבר). […]
הפגאניות כוללת למעשה מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, שחלקן זוכות לפרשנות מודרנית. שוטרים המבקשים לממש את אמונתם הפגאנית – בהם דרואידים, מכשפות ושמאנים – יוכלו לקחת את חופשתם הרשמית במועד שבו חלים חגיהם, וכל אחד מהחגים שלהם יזכה לאותו מעמד שלו זוכים חגי שלוש הדתות המונותיאיסטיות – כמו חג המולד, הרמדאן או פסח. השוטרים גם יוכלו מעתה להישבע בדתם בבית המשפט, וכשיישבעו לומר את האמת הם יוכלו להישבע ב"כל מה שקדוש בעיניהם".
אז יופי, אפשר לחגוג את חג הכבשים המניקות ואפשר לסגוד לשמש, שתי פעילויות ששכרן ודאי בצידן, אבל עוקצו של זנב השדון המשולש טמון לדעתי במשפט האחרון: האם אכן טוב שכל אחד ישבע ב"מה שקדוש בעיניו"?
ברמה העקרונית, ודאי שטוב. לאנשים שונים קדושים דברים שונים, ויהיה זה די מגוחך אם פגאני ישבע, נאמר, בספר התנ"ך, כמו שיהודי ודאי לא ירצה להעיד תחת שבועה בישו. ובכל זאת, בהנחה שאנחנו רוצים ששבועה בבית משפט תאמר משהו, כלומר שתהיה לה משמעות אמיתית, שתרעיד איזה נים נסתר בלבו של הנשבע, האם אכן רעיון טוב הוא לאפשר לכל תמהוני ניו-אייג'י להישבע ב"מה שקדוש בשבילו"? האם אכן המילה קדושה כלל תקפה במקרה של אותם פגאנים?
אני כמובן לא טוען שלא תיתכן קדושה בחפצים (כל אדם רגיש שהיה בכותל יכול לראות שכן) או בטבע (כל אדם רגיש שהיה בחורש ירוק או בחוף הים יכול לראות שכן), אבל האם קדושה שכזו, גם אם הספיקה להתנחל בלבבות אותם פגאנים כאמת ברורה ויציבה, אכן דומה לקדושה שנגזרת מסמכותו של האל המנותאיסטי?
לפני שאתם מכריזים שאני פנאט מונותאיסטי דכאני, נסו לחשוב: האם הטבע מצווה? האם הכוכבים מציגים בפנינו מערך אתי? האם הביקור בסטונהנג' הוא חוויה של עמידה אל מול סמכות (או של השתתפות באורגיה של אור)? מה שאני טוען הוא שאין האלילים הפגאנים דורשים מהאדם את שדורש האל המונותאיסטי – ואני חושב שגם הפגאנים עצמם יודו בכך: הרי גם משום כך הם מלכתחילה זנחו את האל המונותאיסטי והפכו לפגאנים!
כלומר מתרחשת כאן למעשה הפקעה של המובן הרווח של המילה "קדושה", והצבתה המחודשת במובן שונה. במקום אידיאל שתובע ממני משהו ("קדושים תהיו כי קדוש אני"), אנחנו פוגשים מהות מסויימת שמרגשת אותי. יוצא שבאותה מידה היה אפשר לבקש שאותם אנשים ישבעו ב"כל מה שמגניב אותם". יש אם כן משהו רדוד, משהו מימי, בשבועה הפגאנית בבית המשפט. אישית אני מעדיף שאותם פגאנים לא ישבעו באודין או בתור, בזאוס או בשמש, ופשוט יבטיחו שיאמרו אמת, פשוט יבטיחו לנהוג כבני אדם הגונים.
אלים חדשים לא משכיחים ישנים
ועוד דבר: האם כאשר נשבעים הפגאנים החדשים באודין, בתור, בזאוס או בשמש – האם שבועתם נושאת את אותה עוצמה רגשית שנושאת שבועה של מונותאיסט באלוהיו? לדעתי לא. אכן, לדעתי אפילו אם אותו מונותאיסט הוא חילוני, אפילו אם הוא אתאיסט, הרי שעצם השבועה באותו אל נשכח תניע אצלו משהו פנימי, ותגרום לו לדבוק ביתר שאת באמת. כמה אלפי שנים של אינדוקטרינציה לא נמחקים בכמה מאות של נאורות.
מנגד, מסופקתני אם כמה שנים בודדות של אמונה באודין או בתור הפכו את האלים המכובדים האלה לישויות משמעותיות בחייו של המאמין. אולי כן, אבל הוא צריך להיות באמת אדם יוצא דופן כדי להפנים מהר כל כך מערכת אמונות זרה כל כך.
שלא יהיה ספק, אני מאוד לא בעד השתלטותה של דת אחת על כל המרחב הציבורי, דבר שיהיה בכל כך הרבה מובנים אסון. אבל דווקא משום כך חשוב לעמוד על ההבדלים בין הדתות. ב"שבועת הפגאנים" יש משום התעלמות מוחלטת מההבדלים האלה בין הדתות, דבר שפרדוקסלית מרדד אותן לכדי דת אחת (משעממת).
ואולי דווקא יש מה ללמוד מדתות העבר
האימפריה הרומית היתה ידועה בסובלנותה כלפי מי שלא עיצבן אותה ובאכזריותה הברוטלית כלפי מי שכן. גם כלפי דתות אחרות היו הרומאים על פי רוב טולרנטים, ואף את היהודים סבלו 90% מהזמן (תודו שזה מרשים). לעומת זאת אל הנוצרים הם התאכזרו כבר מתחילתה של אותה כת משיחית קטנה.
הסיבות לכך רבות. הרומאים, למשל, לא אהבו להט מיותר בעבודת האל. הם סלדו מפנאטיות דתית, דבר שאפיין הן את היהודים והן את הנוצרים דאז. למעשה, ההבדל בין דתיות כשרה (religio) לדתיות סוררת (superstitio) היה לדעת הרומאים שהראשונה היא מדודה ברגשותיה ובמעשיה, ואילו השנייה מלאה בהתלהבות ו/או אדיקות מוגזמת.
למה אם כן בכל זאת היו הרומאים לרוב סובלניים כלפי היהודים ואילו את הנוצרים נתנו לאריות הגלדיאטורום? ובכן, הרומאים כיבדו מסורות עתיקות, והסתייגו מדתות חדשות. העולם ההלניסטי ידע לכבד זקנה. למעשה ניתן לומר שהתרבות הרומית השורשית היתה שמרנית למדי. ואמונות חדשות, לא רק שהיו מפוקפקות, אלא עבור הרומאים נחשבו גם לחוצפה כלפי שמיא (וכמובן, לסכנה פוליטית).
הנה למשל כמה מילים שההיסטוריונים המכובדים שכתבו את הספר Religions of Rome* מכנים אותם "הצהרה קלאסית של החשיבות במדיניות דתית מרכזית" ברומא, אותם ניתן לקרוא אצל ההיסטוריון Cassius Dio (המאה ה-3 לספירה):
לא רק שעליך לעבוד את האלוהי בכל מקום ובכל דרך על פי מסורת האבות ולהכריח את כל השאר לעשות כן, אלא עליך גם לדחות ולהעניש את אלה שעורכים חידוש זר בפולחן, ולא רק למען האלים (שכן כל אחד המתעב אותם לא יכבד אף אחד אחר), אלא גם בגלל שאנשים כאלה שיציגו אלים חדשים ישכנעו רבים לשנות את דרכיהם, ויובילו לקונספירציות, מרידות וסכסוכים, שהם לא מתאימים לממלכה.
הבעיה באלים החדשים היא לא שהם מזוייפים (כלומר לא קיימים), אלא שהם מערערים על הלכידות החברתית. ובכן, האם יש ספק שכאשר כל אחד נשבע בבית המשפט במה שבא לו הלכידות החברתית אינה מה שהיתה פעם? אז כמובן, לא נכריח אנשים להאמין במשהו או להאמין בכלל, אבל האם לא ראוי שהמדינה המודרנית גם תשים איזשהו סייג לפני הכנסתן של אמונות חדשות למסגרת החוקית (נתינת ימי חופשה לחגיהן וכו')? האם לא ראוי לדרוש, כמו הרומאים, איזושהי תקופה של הבשלה, שלא לומר פשוט – פז"מ? האם כל שטות שמן דהו משועמם ממציא לעצמו במקלחת אמורה לקבל תשובה מצד המחוקק וסובלנות אוטומטית מצד הציבור? בחיית. במקרה זה כדאי ללמוד משהו מהרומאים. ואם כבר, אפשר גם להכיר בכך שהם צדקו בדחייתם את הפנאטיות כדת מזויפת.
נספח: מה רע בבעל-פעור?
את אלוהים אתה לא בוחר – הוא בוחר אותך. אבל ברגע שיש יותר מאל אחד יש כבר תחרות, כוחות שוק. אז איך בוחרים אלילים? למה את זה כן ואת ההיא לא? בעבר זה היה פשוט: היה אליל לכל מקום, אליל לכל תפקיד. אבל מה היום? איך פגאני הגון אמור להחליט?
ובכן, מסתבר שכמו בתחומים רבים אחרים, פגאנים מקומיים אוהבים תוצרת חוץ. דווקא אל פנתיאונים קלטיים ונורדים מכוונים הפגאנים הישראלים את יראת השמיים שלהם, ובעל ואשרה, כמוש ודגון, מורדוך וענת נותרים בדד. למה? מה רע בהם? אי הצדק זועק לשמיים, ואין עונה. כתבה מלפני זמן מה ובה גם ראיון עם רינת קורבט, חוקרת של העניין. (עדכון 16.6: הנה עוד ראיון עם קורבט, והפעם גם עם שני פגאנים מקומיים, וכאן אפשר למצוא ראיון עם קורבט באודיו – המראיינת היא ד"ר מריאנה רוח מדבר, חוקרת ניו-אייג' ישראלית.)
* Mary Beard, John North, Simon Price, Cambridge University Press, 1998
לולאת האל 
