ביום א' השבוע הלכה זוגתי שתחייה (כן, כן, יש דבר כזה) למעין תיקון שבועות שלפני שבועות שהתקיים במכללת אורנים. המפגש נערך ביוזמת "ניגון נשים", שהוא "בית מדרש לנשים חילוניות ודתיות ע"ש אלגה סטולמן במדרשה באורנים", ובו, כך למדתי מזוגתי, לומדות נשים סוגיות ולאחר מכן כותבות עליהן מדרשים.
פני הספר
כן, קראתם נכון: נשים כותבות מדרשי חז"ל. מדרשי חז"ל חדשים נכתבים בזמן הזה. על ידי נשים. האירוע כולו נערך לכבוד הספר "דרשוני – מדרשי נשים" שיצא לפני שנה בהוצאת ידיעות, ובערב דיברו עורכות הספר, נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה. כמו כן דיברה בערב רבקה לוביץ, שהיא למעשה חלוצת התחום והראשונה שכתבה מדרש ישראלי בעת החדשה (התלמוד האמריקאי כבר החל להיכתב קודם).
בקיצור, על פי עדותה של זוגתי הערב היה משובח ומרומם נפש, נאמרו בו דברי טעם ודברי יופי, דובר בו על מדרשי נשים ועל נשים בכלל, ובאופן כללי הוא היווה עוד עדות לתמורה הפמיניסטית הגדולה שעוברת על היהדות בימינו. אני כמובן (וכרגיל, מאוחר מדי) הצטערתי שלא באתי, אבל כפרס ניחומים קיבלתי במתנה את אותו הספר, והתענגתי על כמה מדרשים שמיד קראנו יחד.
אני רוצה להביא כאן את המדרש הראשון שכתבה רבקה לוביץ, שמורכב בעצם מסדרה של מדרשים – "מדרשי בנות צלופחד" – ובעצם אלו המדרשים המודרניים הנשיים הראשונים שנכתבו כאן, והם נהדרים ומאירי עיניים. אביא את השניים האחרונים.
אך ראשית תזכורת קטנה: בנות צלופחד כשמן כן הן, בנותיו של צלופחד, שמת ללא בנים יורשים, והן מבקשות ממשה שיתן להם את נחלת אביהם, אף על פי שעד אז לא היתה הלכה בנוגע לירושת נשים – רק זכרים היו יכולים לרשת את אבותיהם. הנה הפסוקים, מתוך במדבר כ"ז, א-יא:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנתָיו: מַחְלָה נעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמדְנָה לִפְנֵי משֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל הָעֵדָה – פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד, לֵאמר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת-קרַח: כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.
וַיאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת – נָתן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמר: אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ – וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ, בַּת – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אתָהּ; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.
כלומר בנות צלופחד מבקשות להמשיך את שם אביהן בנחלה שתינתן להן. משה קצת בהלם מהבקשה, לא יודע מה לעשות ופונה מיד אל הקב"ה. אומר לו ה': כן בנות צלפחד דוברות, זה בסדר, תן להן נחלה, ולא רק זה, אלא בהזדמנות זאת נחוקק בחקיקת בזק דיני ירושה לכל מקרה שלא יבוא (שבו אין לאדם המת בנים, שאז העניין פשוט וטבעי כמובן).
ובכן כותבת רבקה לוביץ:
'כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת'
שאלה תנות את אלוהים: אם אמת דיברו בנות צלפחד, מדוע לא כתבת כן בתורתך, שהרי אתה אמת ותורתך אמת ודברך קיים לעולם?
ענה לה האלוהים: 'אמת מארץ תצמח' (תהילים פה,יב).
שאלה תנות: וכי לא נאמר 'תורת ה' תמימה' (שם, יט, ח).
ענה לה האלוהים: כבר כתבתי בתורתי 'תמים תהיה עם ה' אלוהיך' (דברים יח, יג).
ועוד שאמרתי: 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א).
יש אמת היורדת מהמרומים ויש אמת הצומחת מלמטה. אשרי הדור שבו פוגשת אמת של מעלה באמת של מטה. הוא שנאמר 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהילים פה, יב).<>
ציניקנים שבאותו הדור היו אומרים: בנות צלפחד אין פיהן ולבן שווה.
אמרו: לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, על מנת להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, שלא לשם שמיים הן עושות.
לפיכך אמרה תורה 'כן בנות צלפחד דברת'. 'כן' משום 'כנות'. 'כן' משום 'נכון דיברו'.
לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, על מנת להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, לשם שמיים הן עושות.
איזה יופי! תחילה שואלת תנות (דמות שקיבלה את חייה מלוביץ ומקור שמה מוסבר במדרש אחר) את אלוהים למה הוא לא כתב מלכתחילה בתורה שנשים יכולות לרשת את אביהן אם אין להן אחים, והרי 'תורת ה' תמימה', כלומר שלמה. אבל האל מסביר שאין השלמות הזאת מונעת שינויים ועדכונים, אלא להיפך: שינוייה ועדכוניה הם שהופכים את התורה לשלמה, וללא אלו היא תהיה חסרה! מלאכת הפיכת התורה לתמימה מוטלת על האדם, עלינו, וזה פירוש הציווי להיות תמימים עם ה', ולהתהלך לפניו בתמימות: לעזור לקב"ה להשלים את תורתו – עלינו מוטל לילד מתוך הקב"ה את האמת שבה, את הצדק שבה, את החסד שבה. ואשרי הדור שבו עושים בני האדם, עושות בנות חווה, מלאכתם זו.
וציניקנים אלה שמדברים סרה באותן נשים שמבקשות להתהלך לפניו יתברך בתמימות, אליהם דיברה תורה בלשון מפורשת כאשר הדגישה מפי ה' ש'כן בנות צלפחד דברת'. ולא טעו אותם ציניקנים מפוחדים בכך שחשבו שהנשים עושות למען כוחן, עושרן ושוויון מעמדן, שכן כל זה נכון מאוד, אלא טעו שחשבו שכל זה אינו לשם שמיים, והרי זה אכן מגיע מתוך מניע תמים וטוב, והרי זה אכן תמים וטוב, והרי זה אכן מה שהשמיים מבקשים, ולמעשה בדיוק מה שהשמיים נזקקים לו נואשות.
אשרי הדור, אשרי הדור שבו חידוש הנבואה מחד גיסא, וחידוש המדרש מאידך גיסא, ומים תחתונים עולים לקראת מים עליונים, וצורך גבוה נענה על ידי תמימים, ונמלאת הארץ דעת וחוכמה, ונגלה שם ההויה שבתורה, והופך השם שלם והכסא שלם, ונוספת אמת, ויפעה, ואורה, ותפארה.
נספח:
המדרש הזה פורסם לראשונה במאמרה של לוביץ "ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר", בתוך האשה ביהדות: סדרת דיונים, עורכת טובה כהן, 11 (תשס"ג). לוביץ היא טוענת רבנית, עובדת ב'מרכז צדק לנשים', ויש לה טור קבוע בערוץ היהדות של וואי-נט. הנה רשימתה האחרונה, ומספיק להביט בטוקבקים תחתיה כדי להבין שעם כל השמחה על ההתפתחויות האחרונות, העבודה עדיין רבה רבה.
וכל זה מזכיר לי שהמפגש הרציני הראשון שלי עם התלמוד על מדרשיו התרחש בבית מדרש אוניברסיטאי קטן בשם "בצוותא" שהתקיים לפני כתריסר שנים באוניברסיטת חיפה, עת עמלתי על התואר הראשון שלי. הוא נוסד על ידי הרב ברני הוך ופרופ' מנחם קלנר ולימדו בו שניים, מהם אני זוכר רק את הרב רונן לוביץ – שהוא כמובן נשוי לרבקה לוביץ. ואותו מפגש ראשוני עם השפה התלמודית עורר בי אז חשק עז גם כן לכתוב מדרשים, אם כי הם באמת הרבה פחות רציניים משל לוביץ או חברותיה, ואני מפנה אליהם בעיקר לשם ערכם הבידורי. הנה.
