הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית חשוב לא רק בתכניו, אלא בעצם קיומו בפעם השניה. זאת מפני שיש כאן כבר תחילתה של מסורת, וכולי שמחה על המוסד החשוב הזה שקם ומתגבש, של מקום מפגש לחוקרים של השדה המשמעותי הזה, מקום שיכול להפרות את מחשבתם של החוקרים ולהעניק גם לרוחניקים עצמם אפשרות לביקורת עצמית ורפלקסיה. אז קודם כל, כל הכבוד למארגנות, פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ולשנה הבאה באוניברסיטת חיפה.

ואוי, כמה כיף היה לי עצמי בכנס. הרי זה בדיוק המקום בשבילי, רוחניק אקדמי שכמוני. ואכן, מכרים וחברים הקיפו אותי משני צדדי, ניו-אייג'יסטים מצד אחד וחוקרי ניו-אייג' מהשני, עד שהיה קשה ללהטט בין השיחות ולזכור את מי לברך באנרגיות טובות ועם מי לנתח את מקומה של המילה "אנרגיות" בשדה הסמנטי של הרוחניות העכשווית. כמובן שהחלטתי להרפות ולזרום.

חצי היום הראשון

מושב הפתיחה היה חביב, אבל לטעמי פחות מעניין מזה של שנה שעברה. דיברו בו פרופ' יוסי גליקסון (אונ' בר אילן) וד"ר נדב דוידוביץ' (אונ' בן גוריון) שהתייחסו לחוויות רוחניות מהצד היותר ביולוגי שלהם. פרופ' גליקסון, שעובד במרכז הרב תחומי (המרשים) לחקר המוח שיש בבר אילן ודיבר על ההבדל בין מצבי טראנס למצבי טרנסצאנדנטיות. טראנס, הוא אמר (אני מסכם בקיצור נמרץ) הוא איבוד המודעות הרפלקסיבית. טרנסצאנדנטיות היא הגברת הרפלקסיביות. לי נראה שאלו הגדרות טובות. ד"ר דוידוביץ' דיבר על הדיכוטומיה בין מדע (כתהליך רציונלי) לרוחניות (שאינה), ועל כך שאותה דיכוטומיה פחות חדה ממה שעושים ממנה (הוא לא ממש הסביר על מה ולמה).

אחר כך הייתי במושב שדיבר על יחסי היהדות והבודהיזם כיום. לא אמרו בו דברים שקוראי בלוג זה לא שמעו בעבר. אציין רק שפרופ' יהודה גלמן (בן גוריון) הצביע על כך שהבודהיזם הוא אימון מצויין להסרת המרכזיות-של-העצמי שבאה לידי ביטוי גם בפנאטיות תאיסטית ובתחושה שהעם שלך (למשל, היהודים) עליון על אחרים. לדעתו יכול מאוד להיות שזה מה שקוסם בבודהיזם לכל כך הרבה יהודים בימינו.

אחרי הפסקת הצהריים אני עצמי דיברתי. ההרצאה שלי, "בדרכי נועם: רוחניות הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו", מבוססת על מאמר שאמור להתפרסם בגליון אקדמות הקרוב (או מקסימום זה שאחריו), וכאשר זה יקרה אביא אותו כולו כאן, אז צריך מעט סבלנות. לבד ממני אציין שדיבר במושב שלי גם ד"ר רפאל שוח"ט (בר אילן) שקבע שהעניין הפופולרי בקבלה הוא שילוב של אכזבה מהמדע, תגובה פוסט-טראומטית למלחמת יום כיפור והסתייגות חילונית מהיהדות ההלכתית.

ועכשיו לדברים המעניינים יותר לדעתי

במקצה המושבים השלישי הגעתי לשמוע על "מגמות חדשות בשדה הזהויות היהודיות-ישראליות". ראשונה דיברה ד"ר חגית הכהן-וולף (העברית). ד"ר הכהן-וולף חקרה קבוצה של יהודים שמגדירים עצמם חילונים, אבל לומדים בבתי מדרש פלורליסטים ו/או משתתפים בתפילות בבתי-תפילה (כן: לא בתי-כנסת, אלא התארגנויות ספונטאניות של תפילות של "חילונים"). הממצא המעניין ביותר שלה היה בהשוואה של תפיסת היהדות בין יהודים שכאלה לבין כאלה שלא משתתפים בפעילויות הנ"ל.

היא מצאה שאלו שלומדים בבתי מדרש ומתפללים בבית תפילה מחזיקים בהגדרה רחבה הרבה יותר של היהדות. כלומר בעוד החילונים הרגילים מזהים את היהדות עם האורתודוקסיה, החילונים שמתעניינים ומממשים את דתם לא חושבים שהאורתודוקסיה היא הייצוג הלגיטימי היחיד של היהדות. כלומר אם אך ורק בשררה מעוניינים רבני האורתודוקסיה, כדאי להם לשמור על החילונים בורים בקשר ליהדותם, ועד כמה שאפשר יבשים מבחינה רליגיוזית.

אסף ליבוביץ' (העברית) דיבר על "מסורתיים חדשים בישראל". על פיו בישראל מתעצבת זהות מסורתית חדשה שמשלבת בין המסורתיות המזרחית המוכרת, שיח ליברלי ורוחניות ניו-אייג'. וכל זה קורה לא באתרים המסורתיים של המסורתיות המסורתית (דהיינו, הפריפריה), אלא במרכזי התרבות הישראלית (דהינו, תל-אביב). ליבוביץ' חזר אל הקונספציה המחקרית הקלאסית ביחס למזרחיות (אייזנשטט ועוד), על כך שזו נוצרה בין היהודים המזרחיים משום שאלו נפגשו בצורה איטית ומתונה יותר עם המודרנה, ועל כן לא התפלגו, כמו אחיהם האשכנזים, לשני מחנות ברורים, חילונים וחרדים. על פי התזה הזאת עלייתם של המזרחיים למדינת ישראל המודרנית תביא להעלמותה של המזרחיות, כאשר המסורתיים נודדים לאחד הקצוות שהאשכנזים הקדימו והכינו עבורם. זה כמובן לא קרה.

המסורתיים החדשים הם התפתחות חדשה מתוך המסורתיות הישנה שלא נעלמה: הם מקבלים את מסורת הוריהם ושומרים עליה, אבל א) ליברלים יותר מהם (פמניסטים, מקבלים הומוסקסואליות); ב) מתעניינים ברוחניות, כלומר הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו'; ג) הם מחזיקים בהון התרבותי שמאפשר להם להבין ולפעול במרכזים התרבותיים של ישראל. דוגמאות למסורתיים חדשים: 1) צבי יחזקאלי 2) עמוס תמם, שגם אמר לליבוביץ' את המשפט הנהדר הבא, שבעצם מסכם הכל: "אני תל-אביבי, ולכן המסורתיות שלי אחרת ופרטית ופנימית".

שמעון פוגל (בן גוריון) דיבר על "לימוד מגמות רוחניות בלימוד הגמרא בישיבות ההסדר". על פיו אנחנו בעיצומו של משבר כללי בלימודי הגמרא, שנתפסים (על פי השיטה בה הם נלמדים, כלומר השיטה הליטאית, בריסקאית, שמתמקדת בכמה מסכתות שהינן יותר "משפטיות" שמנותחות בכלים אנליטיים) כלא רלוונטים ומשעממים. לצד המבקשים לשמר את השיטה הזו, יש המחדשים. מגמה מסויימת של חידוש היא שילוב מימד רוחני בלימוד התלמוד.

פוגל ציין כמה אסכולות בתוך כיוון זה. הרב יהושע ויצמן מישיבת ההסדר במעלות, למשל, טוען כי בארץ ישראל יש לשנות את לימוד התלמוד ולא ללמוד כפי שלמדו אבותינו בבריסק. בישיבתו, לצד לימוד השיטה הישנה, מנסים גם למצוא את "פנימיות" הכתוב, או את "הסוד" שהוא אוצר. על פי פוגל התלמוד נתפס אצלו כטקסט מרובד, בעל עומקים, כאשר ברור שהרובד העמוק יותר הוא החשוב יותר. בעוד הרובד הראשון, השטחי, הוא הרובד ההלכתי, הרובד השני הוא קבלי, והוא תכליתו האמיתית של הלימוד.

כדוגמא לסוגייה שנלמדת כך הביא פוגל את סוגיית החמור ש"בעליו עמו" או שלא (בבא-מציעא). הסוגייה הזו, שעוסקת בשימוש בחמור ובאשמים על שימוש לא מיטיב בו, הופכת לדיון בפריקת עול מצוות של הציונות בתחילת דרכה ולשאלה האם הציונים אשמים, או דווקא הקב"ה הוא שאחראי. דוגמא נוספת לחיפוש של רובד קבלי בתלמוד הביא פוגל משל הרב אהרן הראל מישיבת שילה. בשונה מהרב ויצמן מנסה הרב הראל למצוא בעיקר טעמי מצוות קבליים בתוך הטקסט התלמודי.

אסכולה תלמודית-רוחנית אחרת היא זו של הרב שג"ר מישיבת שיח ושל הרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל. שניהם מנסים למצוא מסלולי המראה לדיון בערכים מופשטים וסוגיות אשר ברוח בתוך הסוגיות עצמן, כלומר כאן אין תפיסה של רבדים גיאולוגים בטקסט התלמודי אליהם יש לחפור מבעד לקרום החיצוני, אלא השקפה על פיה ניתן להבין שמאחורי החלטות חז"ל עמד מערך ערכי או רוחני שאותו ניתן לגלות מתוך לימוד הסוגייה עצמה בצורה נכונה.

כותרת הרצאתו של אודי אברמוביץ' (בן גוריון) היתה "פוליטיקה אנטי-פוליטית: המיסטיקה הפוסט-ציונית של הרב מנחם פרומן", וההרצאה שלו הצליחה לסדר לי בראש כמה דברים שידעתי על הרב פרומן ולא התאימו לכאורה. הרב פרומן הוא כמובן אחת הדמויות היותר מעניינות בין הכיפות הסרגות היום, ואחת הדמויות האהובות, באמת אהובות למרות שאני לא מכיר אותו כלל, עלי באופן אישי. כולם כבר שמעו על הרעיון שלו על פיו שלום באזור יכול לבוא דווקא על ידי המנהיגים הדתיים. אברמוביץ' התייחס בהרצאתו לפן מסויים אצל פרומן, והוא השילוב שלו בין מיסטיקה לפוליטיקה.

אז לכאורה נראה שאין שילוב מעולה מזה. הרי רק צריך לערבב טוב טוב ולזרוק גפרור, וכולנו עולים בסערה השמיימה. ואכן, אומר אברמוביץ', לא בכדי רוב האורתודוקסים מנסים לא להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך יהודי-מוסלמי. על פי אברמוביץ', על אף מה שמקובל לומר, גוש אמונים נזהר מאוד לא לעשות כן. הקוקיזם העניק מובן דתי-מיסטי ללאומיות, אבל לא לסכסוך בין העמים. כאשר אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר אברמוביץ', שאל חנן פורת את הרצי"ה קוק האם הגיע זמן ללמוד הלכות מקדש וכהונה, ענה לו הרצי"ה שעוד שנים רבות מאוד נלמד הלכות מלכים ומלחמות, דהיינו: ממלכה, לא מקדש עומדים בראש סדר היום.

הרב פרומן נוקט בגישה שונה. העניין הוא כזה, והוא העניין שממנו הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בעבר: אצל הרב פרומן חשובה מאוד האירוטיקה. הארוס שמחבר בין בני אדם, בין בני אדם לאלוהיהם ובין בני אדם לאדמתם, הוא מה שפועם במרכז התיאולוגיה שלו. הרב פרומן כמובן לא המציא כאן כלום: הוא מקבל תפיסה זו מהקבלה הלוריאנית, שעבורה כל העולם האלוהי הוא זיווגים זיווגים, שהפרדה בו היא שבר ואיחוד אצלו הוא עונג וברית וגאולה.

לכן עבור פרומן ריבונות על חלקי מולדת, שהיתה עבור הרצי"ה מהותית, היא פחות חשובה. מה שיותר חשוב הם החיים בארץ עצמם. אהבת האדמה, עבודתה, הפרחתה. ואם יש לך שכנים פלסטינאים, צריך פשוט להסתדר איתם. במילים אחרות: הארץ חשובה לו יותר מהמדינה. היום קוראים לזה פוסט-ציונות.

אבל יותר מכך: על פי מה שהבנתי מאברמוביץ' פרומן בכלל לא רואה את המציאות, אלא את הניצוצות האלוהיים שמאחוריה. הוא נפגש עם אחמד יאסין (ועליו תפילין) כי צריך להיפגש עם פרעה כדי להשלים עמו. הוא נפגש איתו אף על פי שיאסין שלח מחבלים לרצוח ישראלים כי עצם העברה המוסרית בפגישה עם רב-המחבלים הזה היא תיקון, כי היא עבירה לשמה וכך צריך לנהוג במגע עם הסטרא אחרא! אין לו כל משנה סדורה לגבי פיתרון הסכסוך, אלא רק תקווה שהקב"ה יזיז את מה שצריך אם אנחנו נזוז לכיוון הנכון. בקיצור, מדובר באדם מסוכן מאוד.

הדגש הרב של פרומן על אירוטיקה מנקודת מבט קבלית מסביר למה בעוד הוא לכאורה יכול "לחשוב מחוץ לקופסה" בעניינים רבים, בכל הנוגע למין הוא פרימיטיב מוחלט. הומוסקסואליות בשבילו היא לא סתם חטא, לא סתם תועבה, אלא ממש פגיעה בסדר הקוסמי, הורדה של קדושה לתוככי הביבים (ומעניין איך הוא הגיב לסיפור מוטי אלון). בשביל אנשים כמו הרב פרומן לא רק שבעצם אין ולא יכולה להיות פשרה (בשום נושא, כי בכל נושא הוא רק מסדר את הדברים על פי הקדושה לתפיסתו), אלא אין ולא יכולה להיות הכרה אמיתית במציאות, ובכלל זה בזולת. כאמור: את המציאות הוא לא רואה, אלא רק את האותיות הקבליות שבונות אותה לדעתו. כמו אלה שצופים בזרם המטריקס ורואים את העולם, רק הפוך. זו סכנה, זו התנשאות, וזו אלילות.

מליאת ערב

במליאת הערב ישבו על הבמה ד"ר מריאנה רוח מדבר, מהמארגנות, הפרופ' לסוציולוגיה עוז אלמוג, דב אלבוים המלמד (במלעיל) לחילונים (או "חילונים"), ד"ר שי פינטוב, רופא בעל סובלנות לרפואה האלטרנטיבית, ופרופ' פיליפ וקסלר, המומחה לתרבות רוחנית. אביא רק מדבריהם של אלמוג ואלבוים.

עוז אלמוג דיבר על מקורותיו של הניו-אייג', ומנה כמה וכמה מאפינים ושורשים לתופעה. למי שמעוניין, גלי ויינשטיין (גרנק) סיכמה את העניין יפה אצלה בבלוג. בגדול הניו-אייג' לדעת עוז הוא נסיגה מעולם רציונלי מדי, "הילד המשותף של פרויד והמהארישי", ומהווה מעין "חסידות חילונית", בכך שהוא פונה לאוכלוסיה שלמדנות לא מתאימה לה, ובכ"ז היא רוצה קשר טוב עם הקב"ה.

דב אלבוים חלק על אלמוג: החסידות הקלאסית מעולם לא היתה שטחית מבחינת הלמדנות שלה, וגם הניו-אייג' הוא לא רק בריחה מבוהלת מעולם רציונלי. על פי אלבוים הניו-אייג' הוא ביטוי לתהליך רב עוצמה בתולדות היהדות והעולם. בכל פעם שהיהדות זכתה לתנאי חירות תודעתית היתה בה פריחה רוחנית, טען אלבוים. כך בספרד במאה ה-13, בצפת במאה ה-16, באיזמיר ועזה במאה ה-17 ובמזרח אירופה במאה ה-18. זהו על פי אלבוים תהליך אמיתי, עמוק, ולא רק רגרסיה מהמודרנה. אם כבר זו השלמה למודרנה. לא רק עץ הדעת, אלא גם עץ החיים. השלמת הפיצול בין פנימי וחיצוני, מדע ורוח.

וזה שזה קורה במדינת ישראל זה מרגש במיוחד, טוען אלבוים, וחשוב במיוחד. כי הפיוס בינינו לבין הגורמים האחרים באזור, אם הוא יתבסס על הסכמות רציונליות בלבד, לא יחזיק. תהליך השלום האמיתי, העמוק, צריך להתחולל בתחום של הרוח. (זה נשמע כמו פרומן, לא? אבל כמובן ההבדל הוא גדול: אלבוים, צודק או טועה, מנתח את המציאות ומסיק את מסקנותיו. פרומן קורא קבלה ומסיק את מסקנותיו. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא להתמודד איתה, ולא עם ספרים עליה. ולמי שמעדיף את הקבלה על המציאות קוראים פשוט שבתאִי.) אלבוים נושא עיניו לאופק ומקווה ל"פיוס רוחני עמוק".

כמה דברי ביקורת

בכנס השנה היו 120 הרצאות שונות. זה מרשים מאוד, ובמספרים כאלה אי אפשר לצפות שכל ההרצאות תהינה ברמה גבוהה, ובכל זאת לדעתי המיון היה צריך להיות קפדני יותר. היו הרצאות שלא התאימו למעמד. זאת ועוד: ריבוי ההרצאות והמושבים גורם גם ליום הכנס להיות מרוצה מתנשמת ומתנשפת בין הכיתות השונות בתקווה להגיע להרצאות שמעניינות אותך ותוך ידיעה שאתה ממילא מפספס המון, כל זאת בעוד אתה מנסה לעשות קצת מינגלינג ולדבר עם איזה חבר או מומחה, תוך כדי הליכה מהירה, בפה מלא בורקס. ברמה מסויימת זה בלתי נמנע, אבל פחות הרצאות יקלו על הלחץ, ויש כאמור ממה לקצץ.

עוד דבר שהיה ממנו לא מעט בכנס הפעם הוא מושבים בהם ניתנה לקהל "התנסות" בנושאים עליהם דיברו. אני התנסתי ב"מדיטציית מוות" יהודית מידי ג'יימס ג'ייקובסון מייזלס. היה מעניין, היה אפילו מחכים, אבל גם זה היה כל כך לחוץ, כל כך מחוץ משני צדדיו על ידי הרצאות לפניו ואחריו, שהרגשתי נבוך בשביל ג'יימס ובשביל הקהל, ששניהם לא מקבלים את שראוי להם. מבחינה עקרונית אני באמת בעד לנסות את התרגולים אותם אנחנו חוקרים (אין לי ספק שמעורבותי האישית בחיפוש ותרגול רוחני מסייעת לי מאוד להבנת הזרמים והכוחות השונים בשדה), אבל בצורה כזאת התרגול הוא שטחי, הופך ל"ניו-אייג'" במובן הרע של המילה, ובטח לא מתאים לחקר הניו-אייג'. אני שוב רוצה לומר שלדעתי הכנס הוא בכללו הצלחה יפיפיה, ומהווה תופעה יחידה במינה וחשובה מאוד בישראל. אני גם מבין כמובן את תנאי הזמן המצומצם וכו'. ובכל זאת, צריך לחשוב על פתרונות לדברים אלה (למשל, אם באמת רוצים, מדיטציה אחת, כללית, רצינית, לכל הקהל במליאה).

ומילה אחרונה על הקהל: כנס כזה מושך אליו תמהונים אינספור. כל מני רוחניקים מקצועיים, ממנהלי "מרכזים רוחניים" ועד כאלה שזהותם היא חיפוש רוחני תמידי, שרואים בכנס הזדמנות מצויינת להפגין נוכחות ולשתף את הקהל בהארה הפרטית שלהם. משום כך זמני השאלות בסוף ההרצאות (לפחות במליאה הכללית) הופכות לכדי סדרת מונולוגים מפי הווירדואוז דנן, למצוקת הקהל השבוי ולמבוכת הכלל. את זה אני לא בטוח אם אפשר למנוע, אבל צריך לנסות. אני לא יודע עוד כמה פעמים אוכל לשמוע איזו ניו-אייג'יסטית בשרוול שמגלה לי שהכל אחד.

1. לפני כמה ימים חזר טייגר וודס ממלכודת החול שבה הוא התחבא בשבועות האחרונים וביקש סליחה על מעשיו. למרות שהוא הזכיר את אמונתו הבודהיסטית (ואמר שהיא מלמדת ש"חיים אתיים הם חיים עם פחות סבל") ההתנצלות הפומבית שלו היתה תפורה בדיוק על פי כל כללי הטקס של הדת האזרחית האמריקאית, שמושתת כמובן על סקרמנט הווידוי הנוצרי: חטאת, אתה מכיר בכך, מתוודה על כך, מתנצל על כך, מביע צער על הכאב והאכזבה שגרמת למשפחתך ולמעריציך/בוחריך, פונה לכוח עליון שיפרוס עליך את חסותו, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזהו: אתה נקי. עבור ב"דרך-צלחה" ואסוף 200 שקלים להמשך.

אצלנו, וזאת למד ביבי כשניסה ב- 1993 למהר ולהתוודות בטלוויזיה על בגידתו בשרה, זה פשוט לא עובד. אנחנו לא מתרשמים מוידויים טלוויזיונים, וממילא אין בוידוי די כדי לנקות אדם מאשמה. במסורת הדתית שלנו לא מתוודים כיחידים על חטאים שעשינו, אלא מתוודים כקהילה על חטאים שלא עשינו ("אשמנו, בגדנו"). זה קורה פעם בשנה, זה מלווה בצום ותענית, וזה בהחלט מספיק. בשאר הזמן תנו להיות בני אדם. ובני אדם לפעמים חוטאים.

הרב אלון, אם כן, לא התוודה ולא התנצל. הוא לא הכחיש את מעשיו, אבל גם לא אישר. הוא דיבר על האמת שתצא לאור במהרה, על תורת רבי נחמן ועלכך שיש לראות הכל לטובה. מוטי פוגל נתן בבלוגו ניתוח מצויין על ההתבטאויות במקרה הזה, ועד כמה היא מזכירה את הפורמט הקבוע של הרטוריקה הסרוגה: ירידה היא תמיד לצורך עליה, אין חזרה מהגאולה וכל מה שנראה כבעיה הוא בעצם חבלי משיח שרק מסמנים את בוא הלידה.

"מתוך המשבר הנוכחי תצמח שמחה הרבה יותר גדולה, עשייה, בניין תורה ואהבה" אומר אלון, ומתכוון לכך שהמציאות הנוראית כביכול היא טובה למעשה, שמעשיו המכוערים הם בכלל חלק מהתוכנית האלוהית, ושבקרוב מאוד כולנו נצחק על זה בפה מלא יין משומר ושור הבר. אולי מכאן גם שואבים חלק מהמהללים את פעילות "תקנה" מהמגזר את ברכותיהם: השקר שנחשף רק חשף בעצמו אמת אדירה הגדולה אף ממנו, ואלון הוא כמו חיסון נגד שפעת: קצת כואב, אבל רק מחזק אותנו. בכלל, חסד עשה לנו הקב"ה שנתן לנו את הרב מוטי כדי שיאיר דרכו את יושר דרכינו, אדר הוא חודש ה"נהפוך-הוא", גאולה שלישית אין לה הפסק וכולנו, נרצה או ניגרר לשם צועקים ובועטים, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

לכן לא שמענו מאלון וידוי והתנצלות, וכנראה גם לא נשמע. אבל עם כל חוסר הנוחות (המוצדק) שזה משאיר בנו, יש כמה דברים חשובים שצריך לומר על כך: ראשית, ברמה המעשית, חשיפת אלון על ידי "תקנה", גם אם באיחור, היא אכן מעשה אמיץ והפגנה של יושרה וקריאת כיוון. כלומר כן, אלון נתן להם כאן הזדמנות פז להוכיח מנהיגות, והם לא פיספסו אותה. אך חשוב אף יותר מכך: כפי ששמעתי מידידי אסף זיידרמן השבוע, הדבר מסמן בעצם את ניצחונה של החברה האזרחית על הממסד הרבני, שכן גוף שאין לו תוקף הלכתי כפה על רב את סיום הוראתו. בחברה החרדית זה לא היה יכול לקרות.

שנית, ברמה התיאולוגית, ראיית החטא כחלק אורגני מהחיים, כמרכיב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה, היא ראייה מתוחכמת הרבה יותר, ולדעתי נכונה הרבה יותר, מהראייה הנוצרית על פיה החטא הוא הפגנה של רוע ומשהו שיש להיפתר ממנו מהר ככל האפשר. כי הרי זה מה שעושים הוידויים הפומביים האלה: מוציאים את החטא החוצה ומעמידים אותו מהר מול הקיר כדי לטווח בו בצרור התנצלויות, להרוג אותו ואז לקבור אותו. ההבנה שהחטא עצמו, הגם שהוא לא רצוי, הוא חלק מהותי מאבני הבניין של החיים, שהוא יכול להיות הזבל ממנו צומחים עצי פרי, שהוא באמת גם חלק מהתוכנית האלוהית, היא הבנה שלמה הרבה יותר, עוטפת ומכילה הרבה יותר, נון-דואליסטית הרבה יותר, ולדעתי אמיתית הרבה יותר.

2. האם זה ייתכן? ידיעה בג'רוסלם פוסט מספרת על כך שמכון הרטמן בירושלים פותח תוכנית להסמכת רבנים שבה תוסמכנה גם רבניות! האם, אם כן, האורתודוקסיה הולכת בדרך שסללו עבורה התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ועוד בימי חיינו?!? ואם כן, איך זה שאין לכך התייחסות בתקשורת? על פי הידיעה אומר הרב דניאל הרטמן (בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן) ש"ההבחנה הקלאסית בין גברים לנשים כבר אינה רלוונטית", ועל כן שהתוכנית תציע מסלול של ארבע שנים, שיכלול לימודים לתואר שני + הסמכה לרבנות, ויהיה פתוח לרפורמים, לקונסרבטיבים, לרקונסטרוקציוניסטים ולאורתודוקסים. ולאורתודוקסיות.

הרב אבינר בתגובה: "זה משפיל לומר לאישה שלא יכבדו או יעריכו אותה אלא אם כן היא תאמץ תואר של גבר", אבל על פי הידיעה הוא בכלל מודאג יותר מהאפשרות שבתוכנית יפגשו אורתודוקסים את בני התנועות האחרות: "ללמוד תורה זה כמו להתחתן. […] ללמוד תורה עם חילוני מותר, אבל ללמוד תורה עם רפורמי או קונסרבטיבי זה בעייתי, כי הם לא מאמינים כפי שאני מאמין. אין להם יראת שמיים". תמיד אפשר לסמוך מתק שפתיו של הרב אבינר.

אבל כמו שאמר אלוהים לאברהם: הכצעקתה? כנראה שלא לגמרי. הרב חביבה נר-דוד, אחת הנשים היחידות בעולם שכבר הוסמכו לרבנות על ידי רב אורתודוקסי, אומרת שזה צעד חשוב בכיוון, אבל שמכון הרטמן עוצר בחצי הדרך, כי הם לא הולכים לכנות אותן בתואר "רב". כפי הנראה בוגרי התוכנית יכונו "רבנים-מחנכים", ויעבדו בבתי ספר בארה"ב. לכן אולי גם מוסיף הרטמן ש"מסלול הסמיכה הזה לא בנוי על פי הלימוד הקלאסי של ההלכה, אלא על היכולת להעביר את הרעיונות המרכזיים של היהדות בצורה משמעותית ומעוררת השראה לדור הבא של בני הנוער". כלומר לא החוק הוא העיקר, אלא

האהבה. נקווה בכל אופן לשילוב מוצלח בין השניים.

3. ראיון (שימו לב ללינק שם לקובץ pdf ובו הראיון המלא) מזין עם יורגן הברמס תחת הכותרת:

A POSTSECULAR WORLD SOCIETY?

ON THE PHILOSOPHICAL SIGNIFICANCE OF POSTSECULAR CONSCIOUSNESS AND THE MULTICULTURAL WORLD SOCIETY

בהחלט. כמה דברים מעניינים בו:

• הברמס מציין שהטקס הדתי הוא מקור לסולידריות חברתית שמוסר הנאורות של כבוד ושוויון לכל לא יכול לספק.
• לעומת זאת הוא קובע ש"אזרחים חילוניים לא יכולים ללמוד דבר מתורות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להתמודד עם עובדת הפלורליזם, [ו]עם הסמכות הציבורית של המדעים". שיספר את זה למדען הראשי (האידיוט) של משרד החינוך.
• הוא קובע שהפילוסופיה היוונית הקדומה (הוא מזכיר את אפלטון, פיתגורס ואמפדוקלס) היא דרך לישועה אישית, ובכך היא מקבילה לדתות המזרח. נדמה לי שטענתי כך פה ושם.
• הוא מאבחן מה היה מיוחד ב-Axial Age, אותה תקופה פורייה שבה פעלו רבים ממייסדי הדתות והפילוסופיות שאנחנו מכירים היום (הבודהה, מהאווירה, מחברי האופנישדות, נביאי ישראל, סוקרטס, לאו-דזה, קונפוציוס ועוד): א) תודעה היסטורית, שפירושה גם דוגמטיזציה של תורה שנמשכת מ"אבות קדמונים"; ב) חוקים שנחשבים אוניברסלים, ויחד איתם ג) תודעה של אחריות אישית לשמירתם.
• כל זה מביא אותו לאבחנה שבמודרנה האירופאית אנחנו רואים הליכה של צעד נוסף בכיוונים האלו ממש: א) התודעה ההיסטורית מבינה את הקונטינגנטיות שלה וישנה הגברה של הצפייה לעתיד מזהיר; ב) האוניברסליזם השיוויוני נתמך על ידי חוקים ותודעה מוסרית ברורה, וכמובן ג) אינדבידואציה מוקצנת יותר מתמיד. כלומר על פי הברמס אנחנו בעצם ב-Axial Age חדש, ומה הפלא שכולם מתנבאים כל היום? עם זאת הברמס מדגיש את הסכנות שבמצב הפורה הזה, ומקווה ש"נצליח להתגבר על המצב האטביסטי שבו כל אחד תופס כפי יכולתו בהתאם לדרוויניזם החברתי […] כך שהקפיטליזם והגלובליזציה שפורעים בכל יוכלו להיות מאולפים ומנותבים לדרכים ראויות מבחינה חברתית".

4. האוונגליסטים בארה"ב רוצים לחזור לערכים הנוצריים שעליהם נוסדה הרפובליקה, אבל האם אכן "האבות המייסדים" האמריקאים לקחו ברצינות את הנצרות שלהם? כולם יודעים שתומס ג'פרסון היה דאיסט ולא האמין באלוהותו של ישו (כמו אובמה, אגב), אבל מה עם האחרים? במאמר הבא מהניו-יורק טיימס מנסים לגלות. המאמר ארוך מדי ועוסק יותר מדי בהווה ופחות מדי בעבר, אבל מה שאני הצלחתי להבין ממנו הוא שכן, בהחלט היו שם כמה נוצרים שממש התכוונו לזה, אבל לא יותר מדי, וגם הם מוקפים בבונים-חופשיים ודאיסטים למיניהם. הבעיה היא שהרטוריקה שרבים מ"האבות המייסדים" השתמשו בה הרבתה להזכיר את "אלוהים וחוקיו", דבר שהנוצרים האדוקים של היום אוהבים לצטט, בלי להבין שאותם אבות התכוונו בכלל לאל הדאיסטי ולחוקי הטבע.

5. המגזין אדם עולם, שתת-הכותרת שלו היתה "חיים לאור האנתרופוסופיה" יצא בגליון הנוכחי עם תת-הכותרת אחרת: "קריאה לרוח – לטיפוח אמנות החינוך וההתחדשות החברתית".
במאמר המערכת כותבים העורכים, נועם שרון ומיכל זיו קרמר ש

מתוך רצון להימנע מהפיכת האנתרופוסופיה ממושג דינמי למלה חסרת חיים, ראינו כי שימוש  קבוע ואוטומטי במלה "אנתרופוסופיה" מצמצם את רוחו של המגזין ולמעשה מגביל את מרחב האפשרויות העתידיות הצפונות לו. "אדם עולם" רוצה להביא לידי ביטוי אימפולס רוחני רחב, השייך לתקופתנו, ואשר מטבעו מכיל יותר מכל הגדרה מילולית מקבעת. את האימפולס הזה נמצא היכן שאנשים מנסים באופן מודע לצקת לתוך חיי היומיום שלהם תוכן רוחני, חום אנושי, התבוננות פנימית, היגיינה נפשית, נאמנות לאמת ומוסר הנובע מתוך חופש.

אחרי מותו של "חיים אחרים" אין בעצם מגזין רוחני נורמלי בעברית. האם אדם-עולם ימלא את החלל האסטרלי שנוצר? המאמרים מגוונים ובהחלט לא צבועים לחלוטין באנתרופוסופיה – חלקם לא נוגעים בה בכלל – והם גם מעניינים למדי ורציניים. אפשר לקוות לטוב.

6. ובאדם- עולם האחרון יש גם ראיון עם מרקו פוגצ'ניק, אקו-רוחניק מפורסם שמגיע לארץ ובסוף מרץ יקיים סדנה. פרטים כאן.

7. זוכרים את יואב שורק שהוריד את הכיפה ורוצה עדכון להלכה? אז נדב שנרב כותב כמה דברים מעניינים עליו כאן. בין השאר הוא מנתח את פיצוליה של הציונות הדתית כיום:

לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית [של הקוקניקים לעורר אהבה ותורה בלבות החילונים שנשבו בינקותם – ת.פ.], המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

8. האקדמיה של חיל האויר האמריקאי בקולורדו הקצתה מקום פולחן ל"דתות אדמה", דהיינו דרואידים, פגאנים, וויקה וכיוצא באלו. המקום עוצב כשני מעגלים של סלעים, סטונהנג' סטייל. עד עכשיו היו רק בתי תפילה לנוצרים (קתולים ופרוטסטנטים), מוסלמים, יהודים ובודהיסטים, והפגאנים הרגישו מופלים לרעה. אז הנה. החניכה החגיגית בחודש הבא. אני מהמר על הקרנה חגיגית של "אווטר".

9. אור רכלבסקי במאמר מעניין על "לורד וולדמורט הטיבטי", שהוא לאמה קדום שהפך לאל, ומטריד את אסכולת הגלופה, זו של הדלאי לאמה, בכל פעם שהיא מנסה ליצור הרמוניה בינה ובין האסכולות האחרות.

10. ואת הפשקוויל הנאה הבא קיבלתי ברשימת התפוצה של דוד אסף:

בספרו הידוע המבנה של מהפכות מדעיות מסביר הפילוסוף של המדע תומס קון כיצד מתחוללים גילויים מדעיים. מה שקון מנסה להראות הוא שגילוי מדעי קשור תמיד לתפיסות עולם מדעיות, לפרדיגמה כללית שמתוכה מתבוננים המדענים על העולם. קון מסביר שפעמים רבות כדי שיוכלו מדענים להבין בצורה מדוייקת יותר את העולם יש צורך ב"מהפכה מדעית", כלומר בשבירה של הפרדיגמה הנוכחית ויצירת פרדיגמה חדשה. השבר הזה מתרחש כאשר, בעקבות גילויים חדשים, עוד ועוד עובדות כבר אינן ניתנות ליישוב בתוך הפרדיגמה הישנה (כלומר ישובן בה יביא לסתירות פנימיות). רק במסגרת פרדיגמה חדשה ניתן להבין את העובדות כפי שהתגלו, והחשיבה הרציונלית מכריחה את המדע לשנות פרדיגמה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא המהפכה הקופרניקאית, שבמסגרתה התפיסה ההליוצנטרית החליפה את התורה האסטרונומית של תלמי. ביקום של תלמי כדור הארץ ניצב במרכז, והכוכבים, וכוכבי הלכת, היו ממוקמים במעגלים גדולים שחגו סביבו. השיטה הזאת הצליחה להסביר את תנועת הכוכבים בצורה נפלאה, ואלמלא התפתחות אמצעי הצפייה בכוכבים במאה ה-15 והלאה, ייתכן שהיא היתה עמנו עד היום. הבעיה נוצרה כאשר עוד ועוד עובדות נצפות, כלומר כוכבים ומסלוליהם שנתגלו, לא תאמו את הפרדיגמה התלמאית. תחילה הוסיפו עבור כל כוכב חדש מעגלים ותתי-מעגלים, ואף מעגלים מתפתלים ומעגלים נסוגים, אבל לבסוף "מערכת הכוכבים" המסורבלת הזאת נחנקה מפיתולייה היא והפרדיגמה כולה קרסה. במקומה התבססה התפיסה המוכרת לנו כיום, התואמת לעובדות, תפיסה שבה במרכז מערכת השמש נמצאת… השמש.

ברשימה הקודמת טענתי שגילוי ההומוסקסואליות של הרב מוטי אלון תשמש כעובדה שלא ניתן ליישב בפרדיגמה הישנה בה מחזיקים רבנים רבים, על פיה הומוסקסואליות היא עניין של בחירה (שהרי הנה רב גדול וצדיק ונשוי שלמרות זאת ניהל רומן עם גבר וכו'). עתה מגיעות העדויות הראשונות שאכן כך.

הנה למשל חנן פורת בהתייחסות ראשונה לפרשה. בין השאר הוא קובע ש: 

לגבי נטיות הפוכות, אדם אומר יש דברים שהם מעבר לבחירה החופשית. כל העולם המודרני שנותן לגיטמציה, ולא רק לגיטמציה, אלא אפילו מעלה על נס את כל הנושא הזה של הומוסקסואליות ולסביות וכל מיני פרבסיות מיניות אחרות הוא מקושר לעניין הזה. כביכול, זה משהו גנטי, מולד, שאין מה לעשות כנגדו. אין ספק, שיש נקודה של צדק בדברים, אי אפשר להציג את הטיעון הזה כעורבא פרח. אין ספק, שיש הבדלים בין אנשים מבחינת הנטיות. אגב, גם בקשר לדברים של היצר עצמו. יש אדם שיש לו בולמוס של אכילה, ויש אדם שבכלל לא רעב. יש אנשים שמתמכרים לעישון ויש שמתמכרים לסמים או להימורים. כך גם בתחום המיני, יש אנשים שיש להם יצרים עזים.

מיד לאחר מכן הוא אומר שכמובן אין זה אומר שמותר לקיים יחסי מין הומוסקסואלים, וזה כמובן חובתו כרב אורתודוקסי. אבל גם ברור לו שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה, ושהיא מורכבת יותר ממה שהוא אולי חשב עד כה. נכון: הדברים שהוא אומר הם מהוססים, מגומגמים. זה בסדר. שינוי של פרדיגמה לא מתרחש ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך וכואב. גם אחרי הפינוי מעזה התיאולוגיה הקוקיסטית לא קרסה ביום אחד, ואילו כיום לראות חובשי כיפה סרוגה שמתנכרים למדינה זה חזון נפרץ. התהליך הוא ארוך, אבל הנה הוא מתחיל.

—

גישה אחרת נוקט השר פרופ' הרב דניאל הרשקוביץ, שמפרסם היום ב"מקור ראשון" מאמר הנגמר בקטע הבא:

הלו? מישהו שם לב למשהו מוזר כאן? רמז: פעמים רבות כשמתגלה מעשה שחיתות כלשהו בציבור החילוני, ובמיוחד בתחום המיני, הדבר נזקף על ידי שומרי מצוות למיניהם לחוסר במסגרת ההלכתית שסובלים ממנו החילונים, אותה הלכה שהיא היא אמורה "לשמור" ו"לתמוך" באדם, שלא לומר להביא להשתלמותו המוסרית המלאה. לנו, כך הם טענים, יש מערכת אתית שקובעת לא רק זכויות, אלא גם חובות.

והנה נדמה שהרב הרשקוביץ שכח בדיוק את זה, דהיינו שכבר יש "קוד אתי" שרבנים ורבניות כפופים לו, והוא כאמור ההלכה. האם הרב הרשקוביץ בעצם מביע אי-אמון בכושרה של המערכת ההלכתית לתקן את האדם, או לפחות לשמור שלא יתקלקל ויקלקל? איך זה ייתכן, שהרי, אם ניקח את התחום המיני שהוא עניינינו כאן, כולנו יודעים עד כמה דיני הייחוד וה"צניעות" קפדניים ועד כמה הם מוקפדים! רב לעולם לא ישהה ביחידות עם תלמידה, תלמידה לעולם תוזהר שלא "לפתות" גברים שבסביבתה, וכיוצא באלו מנגנוני מידור ומשטור. כך שמהבחינות האלה אנחנו מכוסים – ואף יותר מכך כמובן, מכוסות – לגמרי. 

אך אולי אנסה להיות לרב הרשקוביץ מעין רש"י בזעיר אנפי. אולי מה שהוא אומר, בין השורות, בין המילים, הוא הדבר הבא: 'ראו, רבותי הרבנים הבכירים, כולנו יודעים שגברים נמשכים לנשים. את זה ידעו כבר חז"ל והתקינו את תקנותיהם. רק מה, עם חלוף השנים ושינויי הזמן, עם עליית המודרנה וירידת הדורות, אנחנו היום יודעים שיש גם גברים שנמשכים לגברים. ואנחנו יודעים את זה במשנה תוקף אחרי שמתברר שמוטי אלון הוא גבר כזה. אנחנו יודעים אם כן שזה לא עניין של "בלבול" מקרי, "מעידה" חד פעמית, של חטא שמתפלשים בו דווקא-משום-שהוא-חטא, מעין ירידה לצורך עליה ואח"כ מיד עושים תשובה. לא. מסתבר שיש אנשים שזה אצלם הטבע, הזהות, הנטייה הנפשית הקבועה. והאנשים האלה יכולים להיות כל אחד מאיתנו. כן, אפילו רבנים גדולים. מי יודע, אולי פעם, במציאות דמיונית לחלוטין, אפילו הרב האשכנזי הראשי לישראל יהיה הומו. ולכן, רבותי, צריך להנהיג קוד אתי. צריך לשמור ייחוד גם בין גברים. צריך להיזהר בנשיקות וחיבוקים. צריך להשלים את ההלכה.'

אם הוא אומר כך, זה חבל מאוד. הרשקוביץ מבין שיש בעיה, אבל במקום להתמודד עם הדבר התמודדות אמיתית, כנה, ישירה, הלכתית, בוחר הרב הרשקוביץ לבנות מעין "מערך תמיכה" להלכה. הוא בוחר לא לתקן את מה שפגום בהלכה על ידי תהליך פנימי, אלא להדביק באופן חיצוני איזה פלסטר. הוא בוחר לשרטט עוד ועוד מעגלים בקונסטלציית הכוכבים התלמאית שלו, במקום לבצע איזו מיני-מהפכה-קופרניקאית, במקום להכיר בעובדות בגלוי, ולשנות את ההלכה בהתאם.

—

ועכשיו לעניין אחר. הנה מילים שאמר בראיון לגיורא אילון מ"עיתון ירושלים" הרב מוטי אלון (הראיון המלא כאן): 

הראיון הזה התפרסם ב- 2001, לפני הבחירות, בחירות בהן דובר על כך שהרב אלון ינהיג את המפד"ל (ותארו לכם מה היה קורה אם הוא היה היום מנהיג המפד"ל). האם הרב אלון לא התכוון לדבריו, ואמר אותם רק כדי לקושש מצביעים? או שהוא התכוון להם, וחי את חייו מתוך פיצול אומלל בין השקפת עולמו לבין מעשיו? כך או כך, מדובר בדברים מכוערים, מופרכים, רוויי שנאת חינם, התנשאות והסתה. דברים נלוזים של אדם שנהג בצורה נלוזה.

אבל ברובד המהותי יותר, יש כאן משהו בעייתי אף יותר. יש כאן פחד עמוק להתמודד עם המציאות. יש כאן רתיעה מהכרה בעובדות, ומהתייחסות רצינית אליהן. וזה מה שעצוב. כי הבסיס לכל הבעיות שלנו הוא התפרקות מאחריות.

1. בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הומו. לא פדופיל, לא "סתם" מטרידן סדרתי, אלא אדם שנמשך לגברים ומחותן לאישה. אדם שעולמו ותהילתו מבוססים על מערכת חוקים שבתוכם שלילה מוחלטת ליצריו הבסיסיים ביותר, ושהוא לא מסוגל להתכחש לאלו האחרונים, גם במחיר אבדן אלו הראשונים. אדם שלא היה חזק מספיק לא לשבור את החוקים שעיצבו את חייו, ומצד שני גם לא חזק מספיק לצאת ולומר בגלוי שיש בהם משהו פגום ושהוא מניח אותם בצד (או משנה אותם – ודווקא הוא היה יכול). בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הוא אחד הקורבנות הגדולים של קו השבר המודרני בין הדת המונותאיסטית להומוסקסואליות.

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי.

עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט. היום בערב ישודר בתוכנית "ואקום" בערוץ 23 עימות בין הרבנים מנחם פרומן, בני לאו ושמואל אליהו בנושא. גל גבאי, המנחה, השכילה להביא לאולפן לסבית דתייה כדי לתת ל"בעיה" הזאת שם ופנים (ראו כאן דיווח וכאן קטעי וידאו מהתוכנית). הרב פרומן, בשילוב מכוער של גסות רוח והלבנת פנים הודיע לה בקול שקט שהוא היה מייעץ להוריה לשבת עליה שבעה, ושאם זה פרימיטיבי אז הוא "פרימיטיבי גאה". בתגובה הרב לאו קבע מיד ש"זה לא בא מהתורה, זו לא עמדה הלכתית, זה הרב מנחם פרומן בשם עצמו. זו ממש עמדת קצה שלגמרי סוטה מדרך ההלכה. זאת סטייה הלכתית".

אבל ההמשך יותר מעניין: לאו עמד על הנקודה שבה נופלים פרומן ודומיו, והיא המחשבה שהומוסקסואליות היא משהו שבוחרים, ו/או משהו שאפשר לשנות: "הם חושבים שעל ידי אמירה דקלרטיבית, הצהרתית שבהשתדלות אפשר… שזה בידיים שלך. הם לא מכירים במציאות של דרך ללא מוצא". כמובן, הם חייבים לא להכיר בכך מבחינתם, כי הם מאמינים שאין התורה מורה על משהו שהופך חייו של אדם לאומללים. הם טועים במקרה זה, לפחות בכל הנוגע לעידן המודרני שבו המיניות שלנו היא חלק מהותי מהזהות שלנו. אבל זה נגמר: את הבורות או הזדון שמאפשרים את ההשקפה הזאת תביא פרשת אלון לסופם.

מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

2. האם טוב עשה פורום "תקנה" כשהסתיר את הקשר המיני ההומוסקסואלי של הרב אלון? אני מבין לחלוטין את המניע: למנוע שבר אמוני, למנוע חילול ה'. למנוע את כל מה שמתרחש עכשיו. אבל, כמובן, השבר הזה הוא טוב. טוב לדעת שאין אנשים מושלמים. טוב לפגום לנו בוודאות של האמונה. טוב לנעוץ סיכה בבלונים של כריזמה ויומרה. חבל שהיהדות האורתודוקסית מכניסה את עצמה לעמדת התגוננות מפני המציאות. במקום כזה תמיד מפסידים. במקום להתמודד כבר עם גילוי הדברים עם משמעותם ועם סוגיית ההומוסקסואליות, החליט הפורום להגן על שמו הטוב של הרב אלון ועל שמה הטוב של התורה. כמה הומואים דתיים הרגישו שהם אשמים במצבם בשנים האלה? כמה סבל היה אפשר למנוע על ידי התייחסות פתוחה לעניין? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וגם זה דרש אומץ ויושר.

3. לפני כמה שנים קראתי את הספר בו מספרת בתו של מזכירו האישי של קרישנמורטי על הרומן שהיה למורה הדגול עם אמהּ (בעוד זו נשואה לאביה). כתבתי על כך אחרי כן באתר מעריב, כתבה שהתגובות לה מזכירות מאוד את אלו של חסידיו של אלון, היינו טמינת הראש החול והכחשה מוחלטת. ישנן מספר נסיבות מקלות למעשיו של קרישנמורטי (קראו שם), ובודאי שמעשיו של אלון חמורים הרבה יותר (מבחינת ניצול יחסי מרות וכו'). אבל אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר, תוך כדי ריסוקה של התמונה הכמעט מושלמת שהיתה לי של המורה הגדול הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: "איך יכולת?" כלומר, גם אם אהבת אותה והיא אותך וכו' וכו' – איך לא חשבת מה זה יעשה לשם שלך? מה זה יעשה לתורה שלך?

זה מה שקשה לי להבין גם בפרשת אלון: איך זה שהתשוקה גדולה מספיק לא רק לעבור על ההלכה (שבשבילך היא מסד הקיום כולו), לא רק לבגוד באשתך, לא רק לנצל תמימות של נער שבא אליך לעזרה – דברים איומים ונוראיים כמובן – אלא גם גדולה מספיק, וכוח הרצון קטן מדי, כדי להרוס ככה מפעל חיים, כדי לרסק אמון של רבים כל כך, כדי להבאיש (מבחינתך) קבל עם ועדה את התורה? את זה אני לא מצליח לתפוס. האם התשוקה אכן יכולה להיות גדולה עד כדי כך?

ואולי… אולי באמת כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו, והתשוקה רק גדלה עם התהילה. לא רק התשוקה המינית. התשוקה להרס. התשוקה לחבל בתמונה המושלמת, התשוקה לפוצץ את הבועה חסרת הביסוס. כי ככל שהפרסום וההוקרה שאנחנו מקבלים גדולים יותר כך גדול גם יותר הפער בין הדימוי שלנו לעצמנו ממש. הפער הזה קיים בכל אחד, ולו רק מפני שמלכתחילה האגו איננו אמת, אנחנו לא "אנחנו", אלא רחבים ומלאים הרבה יותר מחד ודקים וריקים הרבה יותר מאידך. ייתכן שככל שתהילתנו גדלה קשה לנו יותר להתמודד עם השקר שבה, ואנחנו מנווטים את חיינו, או מוכנים שהם ינווטו, לקראת חורבנם.

4. האם מעז ייצא מתוק? האם, כמו שאמר הרב אלון, האמת עתידה להתגלות בקרוב? לא האמת על חפותו, שאני משוכנע שאיננה קיימת, אלא האמת על הצורך של האורתודוקסיה להתמודד בפתיחות וביושר ובאומץ עם מציאות ההומוסקסואליות. האם רבנים רציניים וחשובים ינצלו את המשבר הזה כדי לתקן תיקון גדול והכרחי בהלכה? או האם יוותרו על זה בשם אותו פחד שהסתיר את מעשיו של אלון בשנים האחרונות? אולי זה הזמן לקבוע כלל פשוט: אם אנחנו שמים לב שהמערכת ההלכתית שלנו מכניסה אותנו למשבר אמונה כל שבועיים-שלושה, אולי זה סימן שהמערכת ההלכתית שלנו זקוקה לריענון.

 

[המשך: פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה]

הצנחן שרץ אל הכותל המשוחרר כדי להביט בו בעיניים דומעות לא היה מעז להוריד היום את הקסדה. להיכנס ללא כיסוי ראש לרחבת הכותל בזמננו היא משימה בלתי-אפשרית, שלא לומר מסוכנת. בכלל, עבור חילונים ביקור בכותל הולך והופך למבצע מעיק: צריך לכסות את הראש בכיפת קרטון מבזה או לכסות את הרגליים במעין סמרטוט דמוי-חצאית, להיפרד מבני הזוג ובאופן כללי להתאים עצמך לסטנדרטים של מאה-שערים. כמובן, זה לא נורא, וגם ראוי שבמקום קדוש ננהג בצורה מיוחדת, וכנראה שמילת המפתח כאן, כמו במקומות רבים אחרים, היא "מידתיות".

אלא שבשנה האחרונה נראה שהמידה הטובה הופרה בידי רב הכותל שמואל רבינוביץ: לקראת ט' באב האחרון הוא הכריז על הקמתן של משמרות צניעות שימנעו מפגש בין נערים ונערות ברחבת הכותל, אחר כך התעקש הרב שברחבת הכותל לא יערכו אירועים לבד מתפילות וטקסים של צה"ל (כלומר, לא ייתכנו אירועים משותפים לנשים וגברים), ובנובמבר אשתקד נשבר שיא של בהמיות פונדמנטליסטית כאשר נופרת פרנקל נעצרה על ידי המשטרה ברחבה העליונה של הכותל משום שהתפללה עטופה בטלית ואוחזת בספר תורה. המעצר הביא לגל של מחאות חריפות מטעם התנועה הרפורמית בארה"ב, שדורשת כעת שטח משלה בכותל, בה תוכל לקיים תפילות מעורבות, ואילו הרב עצמו מודה שאין כאן בעיה הלכתית, אלא "פגיעה בקדושת הכותל".

קדושת הכותל, מסתבר, היא מונופול אורתודוקסי-חרדי, וכך הופך הכותל מגורם מאחד למוקד של סכסוך פנים-יהודי. אולם יש לציין שאין לתלות את התדרדרותו של האתר ברב רבינוביץ בלבד, שכן כפי הנראה הרב לא נוקט צעדים אלה רק על דעת עצמו (ואולי אפילו בניגוד לה). על הרב מופעל לחץ עצום מצד גורמים חרדים לאכוף הפרדה מגדרית מוחלטת בכל מרחב הכותל: פשקווילים כנגדו נתלו, צמיגי מכוניתו נוקבו, ומשרד רה"מ כבר התקין מצלמות סביב ביתו.

אז מה יקרה אם ידם של הקיצונים החרדים תהיה על העליונה, והכותל יהפוך לבית כנסת חרדי מן המניין? ברור: שאר חלקי העם היהודי פשוט יאבדו בו עניין. הכותל יקמול, יתייבש ויהפוך לפריט ארכיון בהיסטוריה של היהדות. במקום מקום חי ומעורר השראה הוא ידמה יותר למאוזולאום: משהו שמציין יותר את העבר מאשר את העתיד, יעיל בשביל טקסים ממלכתיים ולא נעים עבור בני אדם.

אולי תשאלו, מה רע בזה? ישעיהו ליבוביץ, למשל, ודאי לא היה חושב שזה רע. לדידו הכותל אחרי שחרורו הפך למוקד של עבודת אלילים, והוא כזכור הציע אז להפוך את הרחבה שלו ל"דיסקוטק השכינה". גם המתנגדים להפיכתו של הר הבית למוקד ערגה עבור לאומנים חובשי כיפה ישמחו ודאי על גוויעתו של האתר בתודעה הלאומית. אבל מהרבה בחינות אובדן הכותל יהיה בכיה לדורות.

כל מי שהיהדות – לא רק כתרבות, אלא גם כדת – חשובה לו, צריך לקוות שהכותל ישאר מרכז פולחני לכל עם ישראל, וממגוון סיבות. ראשית, חלק חשוב מהרוח החיה כמעט בכל דת הוא מסע העלייה לרגל. אנשים דתיים, מסתבר, אוהבים לבטא את אהבתם לאל דרך הרגליים. הנסיעה למקום מסויים כדי להיפגש עם הקודש מהווה תרגולת רוחנית עתיקה שהאפקטיביות שלה ברורה (ולמי שהיא לא ברורה לו, שיקפוץ לאומן בראש השנה). חבל לאבד את הכותל כמרכז עלייה לרגל.

שנית, דתות חיות גם זקוקות למרכזים פולחניים שנמצאים לא בזמן, אלא במרחב. בגלות היה המרכז הזה מושא לגעגועים משותפים, ואילו כעת הוא כאמור מוקד משותף לעליה לרגל ולתפילה. אם הוא פשוט ישכח תאבד היהדות גורם מרכזי מאחד ותתפזר בין בתי הכנסיות, איש איש והזרם שלו, איש איש לאוהליו. תהליך הפרגמנטציה של החברה הישראלית, ושל הדת היהודית, יקבל דחיפה נוספת.

ושלישית (ואת זה לא הבין ליבוביץ): דתות חיות גם זקוקות למעט עבודת אלילים בריאה. נכון, התפילה בכותל, כמו הנסיעות לאומן, מבוססות על ההנחה שאלוהים נמצא יותר במקום אחד מאשר באחר, בדיוק כמו שמניחים אובדי פסילים בקשר לצלמי אליליהם. ובעוד ההנחה הזאת אולי לא מתיישבת עם מונותאיזם "טהור" (קרי, ניאו-קאנטיאני), ברמה העובדתית היא פשוט נכונה: אנשים מרגישים קירבה אל הקודש במקומות מסויימים (כמו גם בזמנים מסויימים, על ידי פעולות מסויימות וכו'), ובמקומות אחרים פחות. כדי להתקרב אל המציאות האלוהית יש פעמים רבות צורך בסולם, והכותל מאפשר כיום לאנשים עם משיכה לכך, חילונים ושומרי מצוות כאחד, סולם שכזה. הפגיעה במעמדו של הכותל כפתוח לכל תהיה גם פגיעה בזכותם ויכולתם של יהודים רבים לעבוד את אלוהיהם.

[התפרסם באתר בית אבי חי (הכותרת היא חידוד של העורכת). יש באתר עוד מאמרים ששווה לקרוא, למשל של אסף גולן על העדפתם של אורתודוקסים את חילוניהם בורים בענייני דת, של אסף וול על "סרוגים" (אני מתלהב ממנה הרבה יותר מוול), ואהרן רוז במאמר מצויין על המימד האתי-היררכי שבמאבק של הרבנים החרדים באינטרנט – וזה רק בתת הקטגוריה "דעות".

עלה אתר חדש, סרוגים, העוסק נחשו באיזה במגזר. נסלח לו בינתיים שהכתבות לא ממש מעודכנות וחסרות לינקים.

והסיפור הגדול שרק מתחיל עכשיו הוא זה של הרב מוטי אלון, שכבר מכחיש את ההאשמות נגדו. לעת עתה רק אציין שיש לשבח את אנשי תקנה על ההחלטה  – הקשה מאוד, אני בטוח – להוציא את הדברים אל האור.]