המוזיאון להיסטוריה פרטית

יומן מסע – הודו – חלק י"ב

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

7/4/01

פסח. סדר פסח כלל ופל "סְנִיקֶרְס" שנשמר עוד מדלהי, וכוס חלב חם (טוב, היה גם האבטיח והאורז התפוח שהם מגישים). אמרתי "פסח מצא ומרור". אבל העיקר הוא שאלו נאכלו ולא היה אוכל. ללא אני כל הערב, וגם מבין שהאני תמיד זמני ורגעי ואין לו עתיד. ויש רק אורגניזם שבו קופץ אני [והמהירות של הקפיצות נותנת אשלייה של המשכיות, כלומר של אני כמהות קבועה]. אחרי זה, אחרי יום חם מאוד, הולך מעלה-מטה בשביל המרכזי ורואה והמחשבות מנותקות מהמציאות אבל יש ציפיה לגאולה, והנה נפתחו השמיים ו – לא, לא מראות אלוהים, כי אם גשם! גשם באמצע מָאהָארָשְטְרָה [המדינה בהודו בה אני נמצא]. בערב פסח. גשם נהדר נופל עלי ועל הארץ שהיא גם אני והכל אני הכל כיף. ואחרי זה הכל נרגע, ושיחה משעממת של גוּאֶנְקָה [המורה הראשי] בטלווזיה [בוידאו] (אם כי הכל בדיוק-כפי-שצריך-להיות) ועכשיו אני רגוע וקצת עייף וקצת מאוכזב וזהו (כי חזר האני).

יומן מסע – הודו – חלק י"א

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

גרניום (אצלי בגינה)

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.

ההזדקנות

ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

 

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)

יומן מסע – הודו – חלק י'

הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן.

 

4/4/01

אני מרשה לעצמי לכתוב [בתוך קורס הויפאסנה, שאסור בו לכתוב].
אני בויפאסנה. אני בתוך הגולה. בקיצור, פחות ופחות הרגשה שאני עושה מה שאני עושה, יותר ויותר הרגשה שרצון האל פועל דרך הגוף (וכל דבר אחר) ושמחה על רצון האל שהוא תמיד מבורך, אבל גם פחד 1) שההרגשה תאבד 2) שההרגשה תתחזק ולא יהיה לי עם מי לדבר [כי אף אחד לא יבין אותי] 3) אכזבה שאין משמעות לשום דבר ואין השיגים, ואני כבר נהניתי לשחק את המשחק.
 
איתי בחדר הודי ממש מצחיק. בן איזה 50, כל חמש שניות מפיק קול "רפוּלי" מגרונו, כל 10 דקות קורא בשם אל כזה או אחר ("סרי-ראם!", "אישוורה!", קרישנה!") ולועס טבק. תולה את התחתונים המזוהמים שלו באמצע החדר, לא סוגר את הדלת, או נועל אותה כשאני בפנים. בכלל, ההודים המבוגרים מטומטמים טמטום מתוק.
 
הרגליים כואבות אבל בלב שמחה ובעיניים זיושכינה. הראש חושב (חישובי כביסה, והארה) אבל למי אכפת ממנו. הקיבה די בסדר וזה טוב, אך מי יודע אם נרדם הלילה. החיים זורמים בקצב האקורדיון ורצון האל שולט בכל בכל בכל בכל בכל.

יומן מסע – הודו – חלק ט'

 

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשמיני.

30/3/01
ברכבת בדרך לפונה, נגמר לי הספר "A Duet of One" של הבָּהְגָוָון [מדובר בספר שכתב רמש. בהגוון =  "האלוהי" בסנסקריט], ולכן אין לי מה לעשות (הינדית כבר למדתי היום [מְסֶפֶר] ואין לי כוח או השראה להיות) אז יומן.

החוויה הבומביית היתה נהדרת. לרגלי הגורו נפתחו לפני באמת רבים שערי חכמה בינה ודעת. מיום ליום העמיקה הבנתי ורבה חוויתי הראייתית. רמש, ירום הוד קדושתו, היה יושב ועונה על שאלות, למעשה חוזר על אותם דברים בסיסיים יום אחרי יום (all there is is consciousness, you are a three dimentional object extended in space-time, אין רצון חפשי, אין גלגול נשמות, יש רק את מה שקורה ועם זה צריך להגיע להשלמה, וכו'). מדהים איך שעם כל חזרה באמת זה חודר עמוק יותר. הארכתי את שהייתי בבומביי בשבוע, על חשבון פונה והאשרם הנוצרי (אשר אני מקווה לבדוק מחר. מחרתיים הויפאסנה [עוד קורס, הפעם של 10 ימים]). וחלק בי זועק כי משוגע אנוכי שעוזב אותו, ושללא פוּל אֶנְד קוֹמְפְּלִיט אִינְלָיְיטֶנְמֶנְט אני לא זז מבומביי – אבל עוד חלק בי לא איכפת לו מכלום, והוא טוען שצריך להמשיך בתכנון, פחות או יותר (כן ויפאסנה, אבל גם טירוונמלאי).

אבל גם קצת מתסכל כי מובן (כמעט) שאין בעצם מה לעשות לבד מלחכות לחסד עליון לנחות עלי (עלי?) ועוד מתסכל שאני בעצם לא מבין את זה, וכן עושה ורוצה ומצפה. אבל חוץ מבטן בעייתית (פסיכוסומטית) וקצת געגועים הביתה המצב רוח טוב, אז טוב.

אגב, אהיה בבומביי עוד איזה יום בדרך צפונה חזרה לדלהי, כי השארתי דברים בשמירת-חפצים בבֶּנְטְלִי-הוטל. קניתי יותר מדי…

מצאתי אפוריזם שכתבתי מזמן: האסתטיקן מחלק לקבצנים ממתקים.