אברהם זגדון ישב בחדר קטן בבית שכור בפרברי אומן, מסביבו חסידיו. הוא ניהל דו-שיח עם אחד מהם. זגדון הוא אדם גדל גוף, רחב, שמזכיר מאוד את סלובוי ז'יז'ק, גם בחזותו, גם בטיק עצבני שהוא לוקה בו בפניו, וגם בצורת הדיבור: חד, חריף, קופצני. באיזשהו שלב אמר שכל הרבנים כאן מפחדים ממנו, ואז הוסיף: "זה בגלל שאני שד".

זגדון, למי שלא מכיר, כבר שנים משמש כ"ילד הרע" של זרמי ברסלב למיניהם. הוא מלמד תורה שהיא על סף האנטינומיזם ונהנה מאוד לשחק על הסף הזה. בדיבורו הפרדוקסלי ותזזיתי, הנובע מיומרתו לשבור את המבנים השגרתיים של השכל, הוא כמעט "זֶני". בתפיסתו האמביוולנטית של ההלכה – כחובה, אבל חובה זמנית ולא נעימה – הוא ידוע כאדם שמסוגל לפקר גם חסידים גדולים. ההתבוננות בו ובחסידיו המעטים מעלה את הרושם שאצלו כפי הנראה נמצא הדבר שהכי קרוב למה שהיה אצל ר' נחמן עצמו מבחינת התנופה והאווירה. הוא חדש, רענן, מפתיע תמיד, ללא חצר מסודרת, ללא מבנה מאורגן סביבו, ועם הרבה שונאים.

על זגדון ניתנים כאן (pdf) הפרטים הבאים:

נולד בכ' אדר א' תשי"ז בעיר תוניס (תוניסיה), משם עבר לצרפת ללמוד, נשא אישה וחי שם עם משפחתו מספר שנים. אחר נישואיו עלה ארצה בשנת תשמ"ו. התקרבותו לחסידות ברסלב: אחר שקיבל את תיקון הכללי כמתנה לחתונה, ורחש את ספר לקו"מ בארץ, הכיר את חסידות ברסלב ע"י ידיד חסיד ברסלב נלהב. מקורב לר' ישראל אודסר מאז פגישתם באומן בשנת תש"ן. לדבריו של ר' אברהם זגדון, היה ר' ישראל אודסר מחבבו ומכבדו ביותר. מנהיג של קבוצת חסידים מקורבים.

אז כל זה טוב ויפה, אבל מבחינה תיאולוגית זגדון הוא לדעתי אכזבה. הגעתי אל זגדון (באומן, לפני שבועיים) בדיוק שסיים ללמד את אחד משיעוריו. הנה תקציר השיחה שנתן (כפי שסיכם עבורי נ.פ. מיד אחריה):

על פי זגדון בשבת אין מצוות, ויש רק תענוג. והשבת היא לעתיד לבוא, כשכולנו נהיה בתודעת שבת. כרגע אנחנו עדיין לא גאולים, אנחנו עדיין בעולם הנגלה ולא בעולם הנסתר (התרשמתי שזגדון מאוד אוהב את החלוקה לשני המימדים האלה). ולכן ההלכה חלה עלינו. לכן צריך לשמור שבת. אבל אם אתה חוטא זה לא נורא, אל תצטער, כי בכל מקרה הצער הוא החטא האמיתי. גם ר' נחמן אומר שצריך להיות כל הזמן בשמחה. בכלל, הקב"ה אוהב צחוק. אוהב בדיחות. דוד המלך היה בדחנא דמלכא, ליצן המלך. ובכלל, בלי צחוק הקב"ה לא יכול להיכנס. אז העיקר הוא להיות בשמחה, והקב"ה בכלל לא רואה את החטאים שלנו אלא רק את השמחה שלנו. ולכן אנחנו בכלל לא צריכים את השולחן ערוך, כי הוא תקף רק בעולם של חול. אבל בגלל שאנחנו בעולם של חול ולא בתודעת שבת, אנחנו צריכים את השולחן ערוך.

אתה הבנת את זה נחמן? זגדון רוקד כאן על הגבול האנטינומי, עוד מעט אומר שצריך לזרוק את ההלכה, כבר עכשיו אומר שהיא לא העיקר ואין בינה ובין עבודת ה' אמיתית שום דבר מהותי. בספרו "יחידי סגולה יהיו לעדרים" מביא יהונתן גארב דברים דומים על תורתו של זגדון. על פי גארב על פי זגדון:

מקור הצרות בגלות הוא האדרת פרטי ההלכה על חשבון הנשמה (עמ' 132)
התורה היא רק אמצעי, כאשר האמונה וידיעת האל של הצדיק הן המטרה. רק תורתו של הצדיק היא "סם החיים", ואילו לימוד של פרטי הלכה בלבד הוא לדבריו [של זגדון – ת.פ.] "סם המוות" […] במקום אחר מבהיר זגדון כי התורה ללא הצדיק היא כמו גוף בלא נשמה, או גוף מת. (עמ' 178)

עכשיו תגידו לי, אין לכם הרגשה חמקמקה של דז'ה-ווּ? אני חושב שברור שמבחינה תיאולוגית זגדון מסרטט כאן מבנה שהוא נוצרי-פאוליני בעיקרו. כי מה יש לנו כאן? ההלכה היא אות מתה, ואילו האמונה היא החיים. דבקות בצדיק היא הדרך שלנו לגאולה, ותורתו היא הנשמה שבתוך התורה החיצונית, של הגוף, והיא גם תשמש לה כתחליף. ראו כמה הציטוטים האלה מהאיגרת אל הרומאים מזכירים את דבריו של א"ז:

אֲבָל עַתָּה פְּטוּרִים אֲנַחְנוּ מִן־הַתּוֹרָה כִּי מַתְנוּ לַאֲשֶׁר הָיִינוּ זקְוּקִים לוֹ לְמַעַן נַעֲבוד מֵעַתָּה לְפִי חִדּוּשׁ הָרוּחַ וְלא לְפִי־ישֶׁן הַכְּתָב׃ (6, 6)
כְּדֵי שֶׁתְּקֻיַּם צִדְקַת הַתּוֹרָה בָּנוּ הַהולְכִים לא־כְדֶרֶךְ הַבָּשָׂר כִּי אִם־לְפִי הָרוּחַ׃ כִּי בְּניֵ הַבָּשָׂר יֶהְגּוּ בְּדִבְרֵי הַבָּשָׂר וּבְניֵ הָרוּחַ בְּדִבְרֵי הָרוּחַ׃ כִּי־מַחֲשֶׁבֶת הַבָּשָׂר הִיא הַמָּוֶת וּמַחֲשֶׁבֶת הָרוּחַ הִיא הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם׃ (8, 4-6)

כמו פאולוס גם זגדון חושב שהחוק כובל אותנו ומאמלל אותנו. כמוהו גם הוא מכנה את החוק מוות ואת האמונה (והחוויה המיסטית) חיים. כמו פאולוס גם זגדון חושב שבמציאות שנגאלה החוק יעבור מן העולם, וכמו פאולוס הוא גם חושב שהדרך לגאולה עוברת בדמות אנושית משיחית (הצדיק אצלו, בן האלוהים אצל הטרסי).

ההבדל ביניהם נמצא בעצם רק במיקום שעומדת בו האנושות על ציר הזמן האסכטולוגי: זגדון אומר שאנחנו עדיין לא גאולים ולכן יש לשמור על החוק, ופאולוס חשב כבר לפני 2000 שנה שאנחנו גאולים ולכן אפשר לזרוק את החוק.

מפני שאני יודע שעזרים ויזואלים הם חובה כיום בכל הרצאה, ומפני שאני אוהב מדי פעם להיות יצירתי, הכנתי תרשים צנוע שמדגים את סך חילוקי הדעות בין שני התיאולוגים היהודים האנטינומיסטים הללו (לחצו להגדלה):

מובן? בקיצור, עם כל הכריזמה וההומור שלו, ועד כמה שהוא יכול להיות ידען בקבלה ואף יצירתי בדרשותיו, הוא לדעתי מורה רוחני – או צדיק חסידי – משעמם. כפסוקו של המשורר: אמרו את זה קודם. במקרה זה כמעט אלפיים שנה קודם.

אבל לא רק התקדים הוא שמוציא את העניין מתורתו של א"ז, אלא חוסר התחכום. כאמור, הן פאולוס והן זגדון מנגידים את החוק והרוח, כאילו זה מוציא את זו ולהפך. אין כאן שום מחשבה על כך שהחוק יכול להוביל אל הרוח או להכיל את הרוח או אף להוביל את הרוח. יש כאן חלוקה בינארית שטחית, דואליזם די פשטני ודי ישן, ועל כן, כאמור, לא מעניין.

—

(התמונה של הגרפיטי מהבלוג של משה קרון)

יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.

הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש

בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.

יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.

"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.

הדתיים החדשים, היהודים החדשים

לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.

בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."

בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש

לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.

טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.

לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:

[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).

ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.

רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:

יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.

מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.

—

כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

—

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.

אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]