שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

 הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.

בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

—

אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

בסוף שנות השבעים, בהתוועדות פומבית, פנה הרבי מליובאוויטש לבכירי רבניו ושליחיו בנוגע לנושא בוער שההתייחסות אליו לא היתה יכולה עוד להידחות. שקט מילא את החדר כאשר סיפר הרבי שעל פי דיווחים שקיבל מכיוונים שונים, יהודים בכל רחבי ארה"ב מתעניינים מאוד בתרגול רוחני חדש-ישן, ופוקדים באלפיהם את אתרי לימודו. רבים מהם מקדישים עצמם באדיקות לקיומו, וחלקם אפילו הופכים למורים, ועושים לו נפשות. היהודים הללו, הסתבר, עסקו ברוחניות, אבל לאו דווקא ברוחניות יהודית: הם עשו מדיטציה.

שנות השבעים היו אכן הזמן בו שטף את ארה"ב גל של חיבה עזה למדיטציה: ביקורם של חברי להקת הביטלס, בשיא תהילתם, אצל המהארישי מהש יוגי בהודו ב-1967 סיפק לתנועת המדיטציה הטרנסצאנדנטלית שהוא עמד בראשה יחסי ציבור בקנה מידה פסיכודליים, ובמחצית אותו עשור למדו במרכזים של התנועה בארה"ב לא פחות ממאות אלפי אמריקאים כל שנה. מורי זן יפנים שהגיעו לארה"ב כבר לפני כן נהנו גם הם מהעניין הגובר ברוחניות מזרחית, ובין תלמידיהם היה ניתן עתה למצוא גם אמריקאים מהשורה, ולא רק משוררי ביט. אגודות ליוגה שילבו בהוראתם גם התבוננות פנימית וב-1975 נוסד במסטצ'וסטס מה שעתיד להיות אחד המרכזים המשמעותיים והידועים של מדיטציה בודהיסטית בארה"ב, ה- Insight Meditation Society. המייסדים, ג'ק קורנפילד, ג'וזף גולדשטין, ושרון זלצברג, הם היום ממורי המדיטציה החשובים ביותר בארה"ב, ושלושתם יהודים כמובן.

הרבי מליובאוויטש היה מושכנע שלכל זה דרושה תשובה הלכתית הולמת, והוא ציווה על תלמידיו לספק לציבור הצמא לכך לימודי מידטציה יהודית. קשה למצוא "מבצע" של הרבי שלא צלח, אבל מקריאתו זו לא יצא דבר בעל משמעות. היחיד שהצליח לפתח כבר אז אלטרנטיבה יהודית לפרקטיקות המדיטטיביות המזרחיות ששבו את לבותיהם של היהודים האמריקאים היה מי שנפרד מהרבי מספר שנים לפני כן: הרב זלמן שחטר-שלומי, שהיה שליח חב"ד עד שפרש (ושמא גורש) מהחסידות על רקע חילוקי דעות באשר ליחס הראוי לתרבות המודרנית ולדתות אחרות. הרב הקים כבר ב-1962 את "בני אור", תנועה שמתחילתה שמה דגש על העמקה רוחנית ברוח החסידות, ובמשך העשורים הבאים העמיד תלמידים רבים והיווה את הקול הדומיננטי בתנועת ה- Jewish Renewal.

הרב זלמן שחטר-שלומי פוגש את הדלאי לאמה

הרב זלמן שילב כבר מתחילת דרכו תפילות רוויות כוונה, סיפורים חסידיים וזמני "התבודדות", ומשם רק הרחיב את פעילותו וכלל בתוכה גם תובנות מהפסיכולוגיה המודרנית, כמו גם שיטות רוחניות מהסופיזם ומדתות המזרח. אך רק בתחילת שנות השמונים, עם הפרסום לו זכו ספריו של הרב אריה קפלן, נמלאה הכותרת "מדיטציה יהודית" תוכן ממשי. הרב קפלן ניסה לשחזר בספריו טכניקות מדיטטיביות של מקובלים גדולים, מרבי יוסף ג'יקטילה, דרך האר"י ועד ר' נחמן מברסלב, ובכך לאפשר ליהודים המעוניינים בכך מדיטציה שאינה רק כשרה, אלא גם בעל ייחוס מכובד.

ספריו עוררו עניין, והולידו ספרים נוספים, שלו ושל אחרים. אולם גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, וממילא אין די בקריאה כדי ללמוד מדיטציה. קורסי המדיטציה היהודית הראשונים התרחשו כפי הנראה רק באמצע שנות התשעים, במרכז "אלת חיים" שייסדו הרב הרקונסטרוקטיבי ג'ף רוֹת' (Jeff Roth) ואשתו הרבה ג'ואנה כ"ץ. את הקורסים הנחו הרב מיילס קרסן (שהוסמך על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי) וסילביה בורשטיין (יהודיה דתיה ואחת המורות המפורסמות למדיטציה בודהיסטית בארה"ב), שניהם מלומדים מאוד במסורות הרוחניות המזרחיות. הרב רות', שעזר להם אז, הוא היום מורה בפני עצמו למה שהוא מכנה "מדיטציה יהודית", ובתחילת חודש אדר התארח לראשונה בישראל והוביל, יחד עם אשתו, קורס במדיטציה יהודית. הדבר התרחש בקיבוץ הקטן חנתון שנמצא בגליל התחתון, קיבוץ שלו סיפור בפני עצמו.

חנתון בהתחדשות

קיבוץ חנתון נמצא על רכס קטן שמשקיף על הנוף המקסים של בקעת בית נטופה. הקיבוץ נוסד ב-1983 על ידי קבוצת משפחות מהתנועה הקונסרבטיבית, רובם עולים חדשים מארה"ב, ובכך היה לקיבוץ הראשון והיחיד של התנועה. על אף רוח החלוציות והיוזמה החיובית הקיבוץ נקלע לקשיים כלכליים ולבסוף פשט את הרגל, כאשר רוב חבריו המקוריים עוזבים אותו. אולם כיום הקיבוץ נמצא בתהליך מואץ של התחדשות: לפני כחצי שנה הצטרפה אליו קבוצה של עשר משפחות בהובלת מי שכעת הוא רב הקיבוץ, הרב יואב אנדי. תוך זמן קצת הצטרפו חמש משפחות נוספות, וכעת המקום שוב שוקק חיים. החזון המוצהר הוא לבנות "קהילה יוזמת ופלורליסטית המושתתת על חינוך, מסורת, צדק חברתי, ציונות ואקולוגיה", והכוונה היא להתרחב עד שנת 2012 לכדי שמונים משפחות. 

הרב אנדי מספר: "הגענו בקיץ הזה כדי לחדש את הקהילה במקום, ובאמת לא רק בשביל לחיות במקום נעים עם נוף יפה, אלא כדי לעסוק בעצם בחינוך: בחינוך לפלורליזם, בחינוך ליהדות. הגענו כדי ליצור קהילה שיכולה להיות מודל נוסף של חיים יהודיים בחברה הישראלית של הזמן הזה. הכוונה שלנו היא ליצור מודל שלא נקלע לחלוקה הרגילה של חילוני-דתי, אלא שמציג את המגוון והעושר היהודי בצורה פתוחה ואותנטית, כ'אמת מארץ תצמח'. אנחנו קשורים כמובן לתנועה המסורתית, כמו התושבים המקוריים של הקיבוץ, אבל זה קשר אחד, ולא היחיד. זה לא מושב משותף של חילונים ודתיים, אלא מקום שרואה כשליחות את העבודה לקראת יצירת זהות יהודית-ישראלית יותר עשירה. המטרה שלנו היא להיות קול בשיח הישראלי שמתהווה בימינו."

אחד המוקדים בהם החזון מתחיל להתממש הוא המרכז החינוכי של הקיבוץ. בעבר היה המרכז מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, ואילו כיום הוא מנוהל כעמותה רשומה. על פי שירה טיילור-גורה, רכזת פיתוח המשאבים של המרכז, המקום כבר משמש כמעין בית-ספר שדה שמשלב לינה והעברת סמינרי לימוד שמשלבים סיורים באתרי האזור (ציפורי, אושה, בית שערים). אולם התוכניות לעתיד גדולות בהרבה: "הכוונה," אומרת טיילור-גורה, "היא להקים במקום את המרכז הרוחני היהודי הראשון והיחיד כיום בארץ", דהיינו מרכז המכוון להעניק לאורחיו הן סימינרים של לימוד מקורות ואירוח לחגי ישראל, הן סדנאות ללימוד על תחנות שונות ב"מעגל החיים היהודי" (בר מצווה, חתונה וכו'), והן מרחב בו יאורגנו ויוצעו קורסים שונים שניתן לכלול תחת תנועת ה- Jewish Renewal האמריקאית, כלומר קורסי תפילה מיוחדים, סדנאות על אקולוגיה וחברה מהזווית היהודית, וכן, קורסים של מדיטציה יהודית.

המרכז החינוכי-רוחני בחנתון

להוסיף מים חמים

הקורס שהתקיים במקום לאחרונה, למרות שכמעט לא פורסם, משך אליו כחמישים איש. אל הרב רות' ורעייתו הצטרף גם הרב ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס ממכון פרדס ללימודי יהדות בירושלים, וביחד הם ניצחו על סדר יום שכלל תפילות יחד ולחוד, ניגונים שזומרו לפסוקים נבחרים, ומדיטציה, כלומר התבוננות מודעת בגוף ובתודעה, בישיבה ובהליכה ברחבי המדשאות של המרכז החינוכי. התגובות בסופו של הקורס היו חמות מאוד, ואחת המשתתפות אף אמרה שאחרי התנסות מעוררת השראה במדיטציה בודהיסטית, הקורס מאפשר לה להישאר יהודיה בלי לוותר על המימד הרוחני שגילתה בתרגול המדיטטיבי.

הרב ג'ף רות'

הרב ג'ף רות' גדל במדינת אורגון בארה"ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה"ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: "Jewish Meditation Practices for Everyday Life". פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.

איך התחלת להתעניין ברוחניות?
כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה"ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.

אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?
אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.

אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?
כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.

ומה היו המים החמים?
המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה "תפילולוגיה" (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.

זו, אם כן, "מדיטציה יהודית"?
צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי "מדיטציה בזוגות", כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.

אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…
כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.

גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?
כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.

אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות. 
אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.

מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?
אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.

יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.
נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.

וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.
בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו "דבקות", בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.

האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.
כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש"ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…

ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי יאנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.
כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודתית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש"ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא". הבעש"ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש"אנוכי", הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. 'אנוכי' היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן 'אנוכי' שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.

לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש"ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב'מוחין דקטנות', בתודעה המצומצמת של 'אני ושלי', כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.

נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה"ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?
ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.

לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים "רוחניים", כלומר פשוט נהיים "מחפשים רוחניים" אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.
אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.

אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. 

בקעת בית נטופה

נספח: המדיטציה מבחינה הלכתית

 

לסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל"ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד "תורת המדיטציה של כת 'הגורו'", והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי"ה קוק שאף ככלי "לחיזוק הגוף ושמירתו" יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ"ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש"עצם הטכניקה אינה אסורה" מומלץ להימנע מהשימוש בה.

בשנת תשמ"ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב"תחומין" תחת הכותרת "הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות" בו הוא קובע כי "עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה' אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל", ושיש להמנע מ"תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית", ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב"שמע".

דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ"ח במאמר ב"תחומין", שנכתב על ידי הרב ד"ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון" (איילת קדם, דיוקן, י"ב שבט תשס"ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:

דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.

הרב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות', ואומר היום ש

יש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג'ף וג'ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר' זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית.  לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נוסח פמיניסטיים ליטורגיים.

[פורסם (ללא הנספח) במוסף "שבת" של "מקור ראשון", 26.3.10]

דרור פויר העלה היום לבלוגו מעין פוסט קריאה למרי (קריאה למרי שלפני קריאת הספד, על פי הרגשתי) לחניכי וחניכות תנועת הנוער "בני עקיבא",

שרבניהם החליטו להפריד בינם לבין עצמם, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד. כל זאת על רקע הבזיון שבמסגרתו יצאו החניכים מטקס לזכר שיירת ה-ל"ה בגלל שבחורות נתנו קולן בשיר. כידוע, לא תמיד היתה הרתיעה הזאת מנשים נהוגה בני-עקיבא, ודאי לא במימדים העכשוויים, אלא שהתנועה נמצאת בתהליך של התחרדות שבמסגרתו את מה שהיה מספיק שכל ואמון להרשות בעבר, כעת נאסר מתוך אותה קפיצות קשיחה שהפחד לפעמים כופה עלינו.

הרשימה של פויר בהחלט מומלצת (כרגיל כמובן, כותב מעולה הממזר), ואני מזמין אתכם לקרוא אותה. פויר גדל בבני עקיבא (אין כמו דתל"שים) ואילו אני למזלי הייתי בכלל בהמחנות העולים. כאן אני רוצה להתייחס רק לשורה אחת ממנה. כותב פויר: "צריך לומר את האמת: חברה שמפרידה בין בנים לבנות היא חברה חולה. היא חולה כי היא לא סומכת על הפרטים שבה, מזלזלת בהם, מדכאת אותם." יפה אמר פויר, ואני מסכים: יש כאן חולי. אך אוסיף על דבריו: החולי אינו רק משום הזלזול בצעירים ודיכויים. החולי הוא תוצאה של מה שנמצא פעמים רבות בבסיס חוליים פסיכוסומאטיים שונים: יש כאן פנייה אל המוות, פנייה הרחק מהחיים.

בשכבה ט' אני מלמד, תחת הכותרת של "תרבות ישראל", מדרש מסויים, ברייתא, שממנו אני יוצא כדי להבחין בין טיפוסים שונים של השקפה מוסרית, שאפשר בגדול לאפיין אותם כמוסר שהוא יותר "נוצרי" ומוסר שהוא יותר "יהודי". הנה המדרש:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים;
אם  שותין  שניהם  מתים,
ואם  שותה  אחד  מהן מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב  שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.
עד שבא רבי  עקיבא  ולימד: "וחי  אחיך עמך" [ויקרא, כ"ה, ל"ו] חייך קודמים לחיי חברך.
(בבלי, בבא מציעא, סב.)

הדילמה ברורה, ובעוד ר' עקיבא קובע שמותר (ושמא חובה?) על בעל הקיתון לשתות ולהציל את עצמו, קובע בן-פטורא שעדיף שישתו שניהם וימותו. זה יותר חברי (ושמא יותר אסתטי?). במהלך סיבובי גדול אני עובר עם התלמידים דרך ויקרא י"ט ("ואהבת לרעך כמוך", האהוב על ר' עקיבא כמובן), הציווי לאהוב את הגר (שם), הדרשה על ההר והציווי של ישו לאהוב את כולם, כולל האויבים שלנו (מתי, 5), הציווי של ישו "וַאֲנִי אומֵר לָכֶם כָּל־הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמוד אוֹתָהּ נָואף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃ וְאִם תַּכְשִׁילְךָ עֵין יְמִינְךָ נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ מִמְּךָ" (שם), ועד ניטשה (מיד). אני מנסה להראות את ההבדל בין האופי האידיאלי-נשגב-אוטופי-יפיפה לא-אנושי וכמעט-בלתי-אפשרי של המוסר שמציג ישו לבין המוסר הפרגמטי-אפשרי-יומיומי נמוך-קומה שתי-רגליים-על-האדמה לא-מעורר-השראה שמציג המקרא, ובעקבותיו ר' עקיבא. הסיבוב נגמר בזה שמתגלה שיש יסוד סביר להניח שבן-פטורא כאן הוא שם קוד לישו שמשתמשים בו עורכי התלמוד.

אני מביא את ניטשה מפני שהוא אוהב מאוד לבקר את הנצרות, ובה לבקר את היחס מדכא החיים שלה אל התשוקות. הנה דבריו, תחת הכותרת המוסר בבחינת אוייב הטבע (מתוך שקיעת האלילים, תר. ישראל אלדד, עמ' 71, 73 כל ההדגשים במקור):

הכסל שבתשוקה גרם לפנים לכך, שבני אדם יצאו להילחם בתשוקה עצמה. קשרו קשר לכלותה. כל מפלצות המוסר הישנות מסכימות על כך: "המוות לתשוקות!". המפורסמת מכל הנוסחאות לכך הלא היא כתובה בברית-החדשה, באותה דרשת ההר, שבה, דרך אגב, הדברים כלל וכלל אינם נבחנים מגובה. עצה טובה, למשל, כלפי יצר המין יעוצה שם בזו הלשון: "אם עינך הימנית תגרום לך לחטוא, נקר אותה". למרבית המזל אין נוצרי שמקיים מצווה זו.

להשמיד תאוות ותשוקות, אך ורק בגלל הכסל שבהן, וכדי למנוע תוצאותיו המצערות של כסל זה, הוא מעשה שכיום הוא עצמו נראה לנו כגילוי חריף של כסל. חדלנו להעריץ רופאי שיניים העוקרים שיניים כדי שלא תכאבנה עוד…

[…] אני מלביש על העיקרון נוסחה. כל טבעיות שבמוסר, משמע כל מוסר בריא, יצר החיים שליט בו – צו חיים כלשהו מתגשם בעזרת חוקה מפורשת של מצוות "עשה" ו"לא תעשה". ועם זאת מפונים מדרך החיים כל מה שעוצר בעדם ועויין אותם. והיפוכו של דבר: מוסר הסותר-טבע, משמעו כמעט כל מוסר שעד כה לימדוהו, העריצוהו, הטיפוהו, מופנה נגד יצרי החיים – אין הוא אלא הרשעתם של יצרים אלה, אם בחשאי, אם בקולי קולות ובחוצפה. בהכריזו "אלוהים יראה ללבב" הוא שולל את כל תשוקותיהם התחתונות והעליונות של החיים ותופש את האלוהים כאוייב החיים… הקדוש, שהוא לרצון האלוהים, הוא הסריס האידיאלי… במקום בו נפתחת "מלכות האלוהים", החיים הגיעו לקיצם.

ניטשה כאן מצביע על הבעייתיות האמיתית שבצווים מוסריים שבמקום לנתב תשוקות הם מתיימרים לגדוע אותן. הבעייתיות היא שמדובר בתנועה שהיא לא עם, אלא נגד החיים. נכון, הוא אומר, יש טיפשות בתשוקה, אבל מכאן להסיק שצריך למחוק אותן זו טיפשות בפני עצמה. זו טיפשות כי מערכת אתית כזאת היא מערכת ניהיליסטית בסופו של דבר, שפונה נגד החיים, נגד הכיוון הטבעי של הקיום, שרוצה להחזיר אותנו אל האפס, אל האין. בין החושקים בכך יש בלבול: את הקור והניקיון של הריק, של המוות, הם תופסים בטעות בתור טוהר.

כאשר אני מביא את ניטשה בכיתה אני כמובן מנסה להראות בעזרתו למה הפתרון של בן-פטורא לדילמה ההיא, למרות שלדעת תלמידים רבים הוא יפה וראוי להערכה, אינו פתרון טוב. הוא לא טוב כי במקום עם אדם חי ואדם מת נותרנו עם שתי גופות. הוא פתרון יפה, "אצילי", אבל הכיוון שהוא הולך אליו הוא מכוער. זה הכיוון של המוות, הכיוון הפונה הרחק מהחיים. וזה לא שאין שימוש חיובי באידיאלים נשגבים, חלילה. ובודאי ניתן לשזור מהם חבל נאה לטפס איתו מעלה, אל הרבדים היותר ראויים של החיים. אבל צריך להיזהר לא לתפוס אותו חזק מדי, ובעיקר לא להיתפס בחבל הזה. צריך להיזהר לא להפוך אותו לחבל תלייה.

כפי שמציין ניטשה, היחס אל המין בנצרות מתאפיין בכסל של הניסיון להכחיד את התשוקות: הלא הנוצרי האידיאלי (לפחות עד הרפורמציה) היה הנזיר, זה שמתמודד עם המיניות שלו על ידי הכחדתה. הרבה דברים למדה היהדות מאחותה הצעירה, אבל נראה שאת החרדה הלא בריאה ממין היא אהבה מכל לאמץ וללמוד. החרדים, והחסידים בעיקר (וחסידות גור בעיקר שבעיקר), כבר מזמן החליטו ללכת בדרכי הנצרות בכל הנוגע ליחס אל למין, כלומר פשוט אמצו את ההשקפה שמין זה דבר רע, ולכן עדיף כמה שפחות. כעת נראה שהסרוגים הולכים בעקבותיהם (וכמה אירוני שבני-עקיבא יוצאים כנגד הכיוון שהתווה ר' עקיבא, לפחות בברייתא שלעיל). לכן במקום להתמודד עם היצר, הם מעדיפים לקטוע אותו, או פשוט לא לתת לו שום מקום ושום לגיטימציה. במקום לטפל בשן הם עוקרים אותה, והאם נתפלא מאוחר יותר כשישארו ללא שיניים כלל?

שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

—

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::