אני לופ מוזר! (על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר)
אם נדמה לכם שאתם חוזרים על עצמכם שוב ושוב, אולי הבנתם משהו עמוק: הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר טוען בספרו החדש שאנחנו בנויים מלולאה אינסופית של ייצוג עצמי. על החיים כלופּ, ואיך זה קשור לאוננות
http://www.notes.co.il/tomer/34240.asp
 
זה שפלט והיה העולם
על פי מיתוס מצרי קדום בריאת העולם התרחשה כשאלוהים פלט את המציאות מתוכו אחרי שעינג את עצמו. ייתכן שזה קשור לאיך שאנחנו תופסים את עצמנו, כלומר בונים את העצמיות שלנו
http://www.notes.co.il/tomer/37244.asp
 
אבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו הוא צרה גדולה
עד ל"קבלה" הביטה ההלכה בעין לא יפה באוננות רק מפני שהפריעה לקיים את מצוות פרו ורבו. איך נהפך איפוא החטא ל"חמור מכל עבירות שבתורה"? (פורסם ב"תרבות וספרות", "הארץ")
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/936692.html
 
אוננות בקבלה
מעט על תפיסת איסור הוצאת זרע לבטלה בקבלה: שדים, ספירות, קליפות, והאל המוציא את שפעו – ללא בת זוג
http://www.notes.co.il/tomer/39674.asp
 
מעט על מין ואוננות בנצרות
כמה מילים על הבדלי הגישה והתפיסה בין הנצרות ליהדות בסוגייה רגישה זו: פאולוס, אוגוסטינוס, וההבדלים בתפיסת הרצון והחשק
http://www.notes.co.il/tomer/39909.asp
 
החטא הגדול ביותר בתורה – דת ורוחניות, מין ואוננות
למה חשוב לכל הדתות להיכנס לנו לחדר המיטות ועוד כמה השערות על הסיבה שבעטיה הפכה האוננות לחטא החמור ביותר על פי ההלכה
http://www.notes.co.il/tomer/40139.asp

לפני שבועיים פירסם הוול-סטריט ג'ורנל מאמר על אוצר גנוז של מיקרופילמים שנחשבו אבודים, שמנציחים כתבי יד עתיקים של הקוראן. שנים חשבו שחבילת המקורות הללו נשרפה בהפצצה בריטית על מינכן ב- 1944, אבל למעשה הם הוחבאו על ידי חוקר קוראן גרמני שאחרי המלחמה משום מה בחר שלא להמשיך את מחקרו. כעת, כשהוא מת, נחשף המטמון (שכנראה באמת מכיל מקורות חשובים ביותר) והמחקר יכול להתחדש.

זה לא יהיה פשוט. מחקר מדעי של ספרי קודש הוא עניין נפיץ, ומעמד הקוראן באיסלאם הוא הרבה יותר מ"ספר קודש". כאן, באותו נושא, מצטטים את האינצקלופדיה של האיסלאם כאומרת ש"האנלוגיה הקרובה ביותר בנצרות לתפקידו של הקוראן באיסלאם אינו התנ"ך [כולל הברית החדשה], אלא ישו", כלומר הקוראן למעשה נתפס על ידי מוסלמים כנוכחות אלוהית בעולם, כהתגלמות פיזית של האלוהות. הוא לכאורה יצא מפי הנביא מוחמד בשלמותו כהתגלות אלוהית, ומהווה את הסמל והמוקד של האמונה המוסלמית מאז.

ומה אם יגלו עדויות לגרסאות שונות של אותה סורה? ומה אם יגלו שקטעים מסויימים מהקוראן קדומים יותר ממוחמד? ומה אם יגלו שורות שמבוססות בכלל על מזמורים פגאניים (או גרוע יותר: מועתקים מנוצריים או יהודיים) מקומיים? חוץ מהמהומות האפשריות, והרציחות, והפיגועים, וסוף העולם, יכול להיות לזה כמובן גם צד מאוד חיובי: אין כמו ספק במעמד האבסולוטי של האמונה שלך כדי להחדיר בך מעט צניעות ופתיחות לדתו של הזולת. אבל האם זה יקרה? האם אכן יעזו ללכת אל תוך שדה המוקשים האפוקליפטי הזה?

—

המקרא כבר מזמן עבר תהליך של דמיתולוגיזציה. מאז המאה התשע עשרה, ובעקבות עבודתו פורצת הדרך של ברוך שפינוזה, קם ענף שלם באקדמיה שמנתח את הטקסט המקראי וממיין אותו על פי מחבריו השונים. הסתירות הרבות והבדלי הסגנון בין חלקיו השונים של אותו ספר (ולפעמים אותו פרק) בתנ"ך הביאו חוקרים שונים לראות בטקסט מלאכת אריגה של מקורות שונים, "תעודות", שנשזרו יחדיו לכי טקסט אחיד על ידי עורך מאוחר. דוגמא פשוטה היא שני הפרקים הראשונים של בראשית, שמהווים שתי מסורות שונות של סיפור בריאת העולם והאדם.

מובן מאליו שראייה כזאת של התורה מטרידה מאוד כל מי שמאמין שמשה הוריד את כל החומש קומפלט מהר סיני, אבל זה מעולם לא הפריע לחוקרי המקרא, רובם גרמנים פרוטסטנטים, מלהמשיך ולפרק את הטקסט למרכיביו, וכך יש לנו היום כל מני מקורות של מקורות: J ו-E, P ו-D ועוד, ועוד היד נטויה. כך גם בברית החדשה, החוקרים יודעים לספר שישו ויוחנן המטביל לא היו ממש חברים אלא מתחרים, שיוחנן האוונגליסט הוא לא זה שכתב את "חזון יוחנן", למרות שהכנסייה חושבת כך, ושגם  כמה מאיגרות פאולוס לא נכתבו על ידיו, וכיוצא באלו דברי כפירה. 

—

אז מה בנוגע לחילול קודשי האיסלאם? כאמור, את הקוראן אף אחד עדיין לא ניתח, הוא נשאר שלם ותם, עומד נינוח בבתולי קדושתו שעדיין לא בותקו. גם מחקר האיסלאם באופן כללי נמצא בפיגור של שנים, אם לא דורות, מאחורי מחקר היהדות והנצרות, ונשאלת השאלה הפשוטה: למה? בשנותי באקדמיה הוסבר לי פעם מה העניין (הוסבר על ידי פרופ' מהתחום, ומשום שצוין במפורש שהדברים אינם לציטוט, נכנה את הדמות "מקור אקדמי בכיר"). לבד מהסיבה הברורה, והיא האיחור הרב במחקר שנבע פשוט משום שהאירופאים התעניינו קודם כל בחקירת (וגם בהריסת) המורשת הדתית שלהם, יש לכך שתי סיבות:

הראשונה היא אוריינטליזם, הספר והשיח שבא בעקבותיו. כידוע, ב- 1978 כתב אדוארד סעיד ספר על מחקר המזרח על ידי המערב, שעורר הדים רבים ולמעשה ביסס את הרושם שכל שדה חקר המזרח (תרבותו, עברו, דתותיו, כתביו) נגוע בגזענות, אדנות, קולוניאליזם ואימפריאליזם (פשפשתי בנבכי ההארד-דיסק ודליתי סקירה שכתבתי על הספר למקומון "כלבו" כשיצא תירגומו העברי של הספר בשנת אלפיים). סעיד השתמש במתודת ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית כדי לנתח ולפרק טקסטים מחקריים שבחר, החל מימי מסעות נפוליאון למצריים ועד לכיבוש הראשון של עירק על ידי ארה"ב, ועל ידי זה להראות שהשיח המדעי על האוריינט הוא בסך הכל "שיח" "מדעי" "על" "האוריינט".

תוך מספר מועט של שנים הספר תורגם למספר רב של שפות, הכה גלים וגרם כמעט לכולם להתרחק ממחקר המזרח כמו מאש. גם מי שהתקרב היה צריך להקפיד ללכת על קצות האצבעות ולא לפרסם שום דבר שעלול היה להכתים אותו ב"אוריינטליזם", מילה שכבר הפכה לגנאי ומשמעותה שובניזם מערבי תרבותי וראיית המזרח כפרימיטיבי. ברור שבתנאים כאלה קשה לערוך מחקר רציני.

הסיבה השנייה היא מוסלמים פנאטיים. שהם פשוט מפחידים. ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. ואם בגלל איזו קריקטורה סקנדינבית הם מתחרפנים אז מה יעשו לחוקר שאומר, ומבסס מחקרית, משהו לא מחמיא על מוחמד (ברכת אללה עליו ושלומו). יש סיכוי שהפעם זה יקרה, אבל המכשולים רבים, והדרך ארוכה. עד שתצא מהדורה מדעית של הקוראן כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא, אני לא רציני.

עותק עתיק של הקוראן

אגב, לבושתי אני חייב להודות שבעצמי קראתי את הקוראן רק עד החצי. זה היה אמנם לפני כמה שנים, ואולי התרגום לא היה טוב (שמעתי שזה שיצא לא מזמן טוב מאוד), אבל יש כמות מסויימת של פעמים שאני יכול לקרוא שמאיימים עלי באש וגופרית לפני שאאבד עניין. והקוראן מלא בזה (טוב, לפחות החצי הראשון). אבל משיחות עם אנשים שקוראים את הקוראן בשפת המקור, וכאלה שחפים (נראה לי) מהצורך האפולוגטי של רוב המאמינים להוציא את דתם ככליל השלמות, הבנתי שכפי הנראה מדובר באמת בטקסט מיוחד מאוד. יש לו ניגון משלו, כך אמרו לי, והוא עושה משהו לנפש. לא נותר לי אלא לקוות שזה נכון. זה בהחלט אפשרי, שכן הערבית הספרותית היא שפה עתיקה ועשירה מאוד, יותר עתיקה והרבה יותר עשירה מהעברית, ואם עם העברית אפשר לכתוב יצירת מופת כמו התנ"ך, ודאי שעם הערבית אפשר.

 

[יש עוד כמה מקומות פנויים בערב המיוחד עם ג'ק קורנפילד, שמסתבר שאני גם אנחה אותו. כאן אפשר לקרוא מעט מההקדמה לספרו "אחרי האקסטזה"]

"אוריינטליזם", אדוארד סעיד, תר. עתליה זילבר, הוצאת עם עובד, 2000 (במקור מ- 1978), 354 עמ'.

כשיצא "אוריינטליזם" ב- 1978 לא ידע אדוארד סעיד (ולא המו"ל שלו) אם המחקר אשר הוא מחזיק בידיו יכול לעניין ציבור רחב, אך הן בארה"ב והן באנגליה עורר הספר תשומת לב רבה, ובמהרה תורגם לשאר שפות אירופה ויותר מאוחר לשפות המזרח הרחוק. בינתיים קנה אדוארד סעיד את עולמו ונהייה לאחד המבקרים הבולטים של האתנוצנטריות המערבית, ולאחד מדובריו הבולטים של העם הפלסטיני. כעת, לאחר עשרים ושתיים שנה, מופיע סוף-סוף הספר בעברית.

שלא כמו שאפשר בטעות להבין מכותרתו, "אוריינטליזם" אינו עוסק במזרח, אלא דווקא במערב. הספר הוא כתב אשמה כנגד המחקר המערבי של המזרח, כנגד הדרכים שבהן הכוח והדמיון המערביים, במשך כמאתיים שנה, עיצבו למטרותיהם הקולונייליסטיות את הידע על ארצות המזרח ועל האיסלאם, ובכך אף הצליחו לעצב את המזרח עצמו. סעיד מבקר את הדרך שבה המערב התיימר לחלק את האנושות לתרבויות, מסורות, דתות ואף גזעים שונים, כאשר לכל מגזר מוגדר שכזה הוצמדה מהות אינהרנטית אשר פועמת בקרבו וקובעת לעולם את התנהגותו. האוריינטליזם הוא השם שנותן סעיד למחקר המערבי של המזרח, בין אם הוא סוציולוגי, אנטרופולוגי, היסטורי או פילולוגי, מחקר שחילק את האנושות בקוים ברורים ל"אנחנו" (המערביים המתקדמים, המוסריים, הדינמיים, החרוצים, האקטיבים, האסרטיבים) ול"הם" (המזרחיים המפגרים, הברבריים, הפרימיטיבים, הסטאטיים, העצלים, הפסיבים, הכנועים). חלוקה זו לא באה רק לצורך הרגשת העליונות של האדם המערבי, אלא גם ובעיקר משום הצרכים הפוליטיים שעמדו בפני המערב מהמאה התשע-עשרה עד היום.

ברור שיחסי הכוחות לאורך כל ההיסטוריה הקרובה היו לטובת המערב הכובש, וכעדות לכך אפשר לראות את עצם קיומו של תחום המחקר האוריינטליסטי במערב, ללא כל מקבילה כנגדו במזרח, ללא "אוקסידנטליזם". סעיד צמצם את מחקרו על יחסי המחקר המערבי והמזרח לנסיון האנגלו-צרפתי-אמריקאי עם הערבים והאסלאם. החל בכיבושי נפוליאון, דרך הקולוניליזם האנגלי והצרפתי ועד המלחמה על הנפט של ימינו וביצור ההגמוניה האמריקאית, המערב תמיד היה צריך להצדיק את ההתערבותו הברוטלית בחייהם של מליוני בני אדם, את הכפייה של ערכיו עליהם ואת גזילת אדמותיהם ואוצרות הטבע שבארצותיהם. במהלכי המערב תמיד הסתתרה ההנחה שעל אף שהצרכן המערבי שייך למיעוט מספרי, הוא זכאי לנכס ו/או לבזבז את רוב משאבי העולם. האוריינטליזם עזר בכך שאפיין את המזרח קודם כל כזר, כ"אחר" לתרבות האירופאית, ומעבר לכך, כמובן, כנחות וכזקוק לגאולה.

סעיד מנתח את האוריאנטליזם בתור שיח, לפי הפרדיגמה שמציע ההסטוריון והפילוסוף מישל פוקו. הוא סבור כי רק בתור שיח ניתן להבין את צורות הפיקוח והמישטור בעזרתם הצליחה התרבות המערבית לנהל ואפילו ליצור את האוריינט בתקופה שלאחר ההשכלה. סעיד מדגיש כי האוריינט אינו עובדה דוממת של הטבע, אינו קיים "שם בחוץ" וממתין לגילויו. מהויות, איזורים ומגזרים כגון "המזרח", "האיסלאם", "אירופה" וכו' הם מעשה ידי אדם. בהגדרתו כ"אחר" האולטימטיבי ובייחוס תכונות שונות למהויות כדוגמת "המנטליות הערבית" או "הנפש המוסלמית", הצליח המערב לא רק "לגלות" ו"להבין" את המזרח, לא רק להצדיק את כיבושיו ובזיזותיו בו, אלא אף ליצור, לברוא את המזרח כפי שרצה, שכן השיח הוא שבונה בשבילינו את המציאות שלנו. את כל זאת עשה המערב באמתלה של מחקר מדעי ופיתוח אבולוציוני "טבעי", וכך נתן לידע שלו ולמעשיו תוקף אובייקטיבי, "אמיתי", "נורמלי". אך אין ידע אובייקטיבי, אין פרט מידע נטול פוליטיקה ואידיולוגיה, ודבר זה מתברר בברור בניתוח של סעיד את מחקר המזרח בידי המערב. התזה של סעיד היא שההיבטים המהותיים של התיאוריה והפרקטיקה האוריינטליסטיות אינן גילוי פתאומי של ידע אובייקטיבי על האוריינט, אלא מערכת של שדות-שיח שנתקבלו בירושה מהעבר הדתי הנוצרי (שנלחם באיסלאם) של אירופה, ושחולונו, אורגנו ועוצבו מחדש בתוך דיסיפלינות מדעיות בכדי לתת להם את חותמת הכשרות המדעית.

לבד מהמהותנות הפרועה שבה נקט האוריינטליזם, כאשר הוא מייחס תכונות לאידאות כדוגמת "הערבי", "המוסלמי", "ההודי" וכו', סעיד מאשים את חוקרי המזרח המערביים גם בחוסר של כל התעמקות אמיתית במושא מחקרם ובמהלכים אינדוקטיבים מופרכים. כך הבחנה בקשר למשורר ערבי מן המאה העשירית הכפילה את עצמה למדיניות על-אודות וכלפי "המנטליות המצרית", ופסוק מהקוראן ישמש עדות לחושניות המוסלמית היוקדת. תיאוריות אלו הפכו ל"אמת", וזו בתורה נתנה גושפנקא רשמית לכיבוש, לשיעבוד ולבזיזה של המזרח. כל זאת מתוך תרבות שראתה עצמה עליונה מבחינה מוסרית, מלאה בדאגה ל"נורמות אוניברסליות" של אתיקה, לפתיחות ולסובלנות. אך כאשר "אמת מדעית" משמשת כלי לשיפוט ולגזירת גזר דין על אוכלוסיות של מיליונים, כי אז המחקר המדעי אינו אלא צורה חדשה של דעה קדומה והליברליות אינה אלא דיכוי בתחפושת של נאורות.

חשוב להבין כי סעיד אינו טוען שהאוריינטליזם הציג הצגה מוטעית של המהות המזרחית. סעיד דוחה מכל וכל קיומה של מהות כזו (או של איזושהי מהות אחרת). טענתו היא, שוב, שהאוריינטליזם פעל את פעולתו למען מטרה, לפי נטייה מסויימת ובתוך מסגרת היסטורית ספציפית. היצוגים של המזרח לא באו בצורה ספונטאנית לעולם עם "התקדמותו" של הידע המערבי. הם מילאו שליחות.

סעיד מבכה את המציאות שנוצרה בחלקים של האוכלוסייה הערבית, בה הדמות המזרחית שיצר המערב עשתה לה נפשות ונוצר הפרדוקס של הערבי שרואה עצמו כ"ערבי", כלומר כטיפוס או אב-טיפוס שבנה המערב. מכונת התעמולה האוריינטליסטית המערבית עשתה עבודתה ביסודיות רבה כל כך עד כי יש פרטים במזרח הרואים עצמם כיום כנחותים מוסרית, פאסיביים, חסרי תרבות, אפילו פרימיטיבים ביחס למערביים. נבנה גם מעמד של אינטלקטואלים מזרחיים שמנסים ליישר קו עם המחקר המערבי ובכך נכנעים לתכתיביו. הספר נכתב כחלק ממלחמתו של סעיד בתופעות אלה.

במאמר שהתפרסם בגליון מאי של "מצד שני: פרסום של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", כותב סעיד על המהומה שפרצה בישראל עם הצאתו של שר החינוך דאז, יוסי שריד, להכניס את שירת מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים. סעיד מותח ביקורת על כך ש"כל הליברלים המערביים, יהודים ולא יהודים, שהיה להם הרבה מאוד מה לומר בנושא אי-הסובלנות האיסלאמית שהתבטאה בפתווה נגד סלמאן רושדי, לא פצו את פיהם היום כדי להגיב על ההתקפות על יוסי שריד ומחמוד דרוויש. …למיטב ידיעתי, הדיווחים על הדיון המוזר עצמו הובאו ללא כל הערות, כאילו היה זה דבר טבעי בתכלית שאזרחים ומחוקקים בדמוקרטיה… יתיחסו אל שיר בודד… כאל איום קיומי על זהותו של הרוב". וודאי שאין דין חוסר רצון להכניס שיר לתכנית לימודים כדין הוצאת גזר דין מוות על מחבר ספר, אך מה שסעיד מנסה לציין כאן הוא המצב שבו כל פעולה איראנית נתפסת ומגונה מיידית כפעולה פרימיטיבית וברברית, ואילו לכאשר מבוצעת פעולה בעלת אופי דומה במדינה "מערבית" אין היא אפילו מושכת תשומת לב. האפלייה הזו היא תוצאה של שנים רבות של טיפוח התדמית השלילית של המזרח.

סעיד הוא פרופסור לספרות (אוניברסיטת קולומביה). הביקורת המנוסחת היטב שלו (התרגום שותף וקריא מאוד ומלווה את הטקסט בהערות מועילות) מרתקת משום שהיא מראה את דרך ההבניה של ה"אחר" לתרבות המערבית, על ידי המניפולציות של השיח המדעי ומתוך המוטיבציה של הקולוניליזם. אך ניתן למצוא בה עניין הן בעיסוקה בספרות המערבית על המזרח, הן בהשלכותיה ללימודי האוריינט בזמנינו, הן לקורא ה"אוריינטלי" עצמו מושא המחקר המערבי, וכמובן, לקורא הישראלי היהודי.

בהקדמה למהדורה הישראלית כותב סעיד כי דווקא "קורבנות של סטריאוטיפים גזעניים, של רדיפות ושל אלימות יכולים להפיק רבות מההכרה בקיומם של דפוסים דומים בהם עצמם וב"אחרים" שלהם." הוא מוסיף שהוא "מקווה שכך יהיה גם במקרה שלנו, בזמן שאנו מנסים לבנות תרבות משותפת, 'מעבר לערבים ויהודים', כביטויו הנבואי של עמיאל אלקלעי".

[פורסם במדור התרבות של "כלבו" בשנת 2000]

לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.

עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית.

כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.

הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.

האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.

ברוך הסורי

היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):

[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.

מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.

ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]