לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]

אורן זריף הוא מטפל אלטרנטיבי. מאוד אלטרנטיבי. הוא מתיימר לעזור במקום שבו כוחות הרפואה הסטנדרטית כשלו, ויש לו מעריצים רבים, כמו גם אנשים שחושבים שהוא שרלטן גדול. מה שאולי מעניין בו הוא אופן הטיפול שהוא מציע: "במסגרת הטיפול, מרכז אורן זריף את מחשבתו ומפעיל זרם כוחות אל עבר תת המודע של החולה". הבנתם? יש לנו כאן כוח מחשבתי, שמפוקס לכדי זרם, שנשלח הישר אל תת-המודע של הפצינט. הכל כמיטב הז'רגון הניו-אייג'י אקלקטי-סינקרטי פסאודו-מדעי, והיהלום שבצ'אקרת הכתר הוא מבחינתי ההתייחסות, המובנת מאיליה כמובן, אל התת-מודע. תת-המודע משחק תפקיד כה מכריע בשיטתו של זריף, עד שלגוף שהוא עומד בראשו קוראים פשוט "חברת תת-מודע". והרי לנו דוגמא נאה לכוחו האדיר של המיתוס הפרודיאני: התת-מודע הוא כיום מציאות כל כך מובנת מאליה, עד ששמו יכול לשמש כלוגו של חברה מסחרית, כזו שקהל היעד שלה הוא העממי ביותר.

המודל שבנה פרויד, אותה מפה תלת-רבדית של הנפש, כבש את המאה העשרים בסערה. לא רק לתת-מודע כולנו מודעים, אלא גם לחלוקה המובנת מאליה של נפשנו ל"איד", "אגו" ו"סופר אגו". ואתם מכירים את הסיפור הזה: האגו הוא האני שלנו, שמתווך בין דרישותיו התרבותיות של הסופר-אגו למוסר ולסדר, לבין הדחפים הטבעיים של האיד, שמושכים לכיוונים של התפרקות יצרית והרס כאוטי. ואתם מכירים את הסיפור הזה, וייתכן שאפילו מזדהים עם המסר, מפני שאותו מודל נפשי כבר מזמן אינו מוגבל לתחומי הפסיכואנליזה: תורתו של פרויד לא רק מוכרת לכולנו כיום, אלא – ואת זה אני רוצה להדגיש – מופנמת. כולנו מנסים לשחרר את "התת-מודע" שלנו, לא להיכנס למעגלים של "הכחשה", לבחון את יחסינו עם אבא ואמא וגם – וזה העיקר – לשלוט על "היצרים הליבידינאלים" שלנו ולהיענות לציוויו המוסריים של הסופר-אגו.

פרויד כמובן לא המציא את הצורך שלנו בשליטה עצמית. הוא רק מילל אותו ויצק אותו לתבניות ברורות של תורה פסיכולוגית בעלת יומרה מדעית. אבל מרגע שעשה כן הפיתוי לקבל את הסיפור ההגיוני שלו על הנפש האנושית היה גדול מנשוא: הנה, סוף סוף, אנחנו נחלצים מאפלת ימי הביניים ומצליחים לגלות לא רק את הגלובוס כולו, אלא גם את עצמנו, את נבכי נפשנו. פרויד בסך הכל ביטא (בצורה גאונית כמובן) את תפיסת העולם שהלכה והבשילה במערב לקראת סוף המאה התשע עשרה: שהאדם (באופן פוטנציאלי. בפועל רק האדם המערבי) הוא נושא האור ומשליט הסדר ביקום הכאוטי כולו.

משום שהביא אל תחומי הנפש את אותו ההיגיון שהנחה את האדם המערבי בכל תחום אחר במאות השנים האחרונות, המיתוס שיצר פרויד הפך כל כך מהר לקונצנזוס (תהליך השתלטות תורתו של פרויד על המאה העשרים נסקר בסדרה בסדרה מצויינת של ה-  BBC: The Century of the Self ). מה שאני רוצה לטעון הוא שהמיתוס הזה הוא אחד המכשולים היום בפני ראייתו הברורה של האדם המערבי את עצמו. באופן אירוני אותו סיפור שהיה אמור לגלות לנו את האמת הנסתרת על עצמנו, ודווקא מפני שהוא כל כך הגיוני, ניצב היום כאחד המכשולים שעומדים בינינו לבין חקירה עצמית רצינית.

מהו Mind?

סיפור קבלתו והפנמתו של המיתוס הפרוידיאני קשור בקשר הדוק לעלייתו (במערב, במאות השנים האחרונות) של הכושר הרציונלי בהיררכיה התרבותית-פסיכולוגית, עד כדי הפיכתו כיום לביטוי העליון של מה שנקרא באנגלית Mind. אצל רבים מבני המערב השכל הוא מחשבה מודעת, ומחשבה מודעת היא הדרך היחידה להשתמש בשכל. אותו מונולוג פנימי, בהיותו מורכב ממילים, מתבלט מעל פני הרבדים העמוקים יותר של הנפש שלנו בכך שהוא קודם כל מודע – אנחנו "רואים" את המילים בתוך הראש שלנו – ושנית: ברור והגיוני. אבל זאת טעות חמורה לחשוב שרק הכלי הזה עומד לשימוש החוכמה שלנו.

בספר Hare Brain, Tortoise Mind: Why Intelligence Increases When You Think Less מסביר גיא קלקסטון, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך, איך התפיסה על פיה המחשבה הדיסקורסיבית היא הצורה היחידה, או אף הטובה ביותר, לצבירה של ידע או קבלת החלטות היא המצאה מודרנית. קלקסטון סוקר בספרו דרכי לימוד והתמודדות אחרות עם העולם. הוא מסביר, למשל, על "למידה באוסמוזה", בה אנחנו מזהים – ללא הפסק ובצורה לא מודעת – דפוסים ומתאימים את עצמנו אל הסביבה; הוא מפרט איך המוח שלנו יודע "לעכל" אינפורמציה ולהעלות בפנינו רעיונות (שמתם לב שהרעיונות הכי טובים "צצים" לנו בראש, ואינם תוצאה של מהלך מחשבתי?); יש לו הסבר מטריאליסטי לחלוטין לאינטואיציה, שגם היא תוצאה של למידה תת-הכרתית של הסביבה שלנו, והוא ממליץ לנו ללמוד להיעזר בה (כמו גם ללמוד את גבולות יעילותה); והוא מדגיש איך תפיסת העצמיות שלנו משפיעה על הצורה בה החושים שלנו תופסים את העולם, כמו גם על הנגישות שלנו לחוכמה שאיננה "מחשבתית".

קלקסטון טוען (יחד עם חוקרים אחרים כמובן) שדברים אלו היו ידועים לבני אדם עד לפני כמה מאות שנים. או יותר נכון: לא ידועים, אלא מובנים מאליהם. זה לא נראה להם משהו מיוחד, שצריך לשים אליו לב, והעובדה שלנו זה נראה כל כך מוזר מצביעה על השינויים הגדולים שהתרחשו בצורה שבה אנחנו תופסים ומבינים מהי חוכמה, ומהו השכל.

על פי קלקסטון, השינויים הללו החלו במאה השש-עשרה. עד אז רוב בני האדם קיבלו בצורה בלתי ביקורתית חוסר-רציונליות: הן כמימד פנימי, בחוכמה שלהם, והן כאילוץ חיצוני, במנגנונים שונים של כפייה דתית. הרפורמציה היא שהתחילה את השינוי שהביא להעלאת ההיגיון הדיסקורסיבי למעמד של אל: פתאום אנשים באירופה נדרשו להכריע בין אמונות שונות (גם) על בסיס רציונלי. עורער מעמדו של האפיפיור, ולפתע לכנסייה הקתולית לא היו את כל התשובות.

תוך מאה שנה המסורת הדתית עברה מלהיות אַמַת המידה היחידה לאמת ולמשמעות, לעול כבד שמונח על כתפיו של האדם החופשי, עול שממנו עליו להתנער כדי שיוכל להתחיל "לחשוב בעצמו". הביטוי המובהק להלך הרוח הזה בה בתורתו של רנה דקארט, שביקש לערער על כל מה שידע ולהקים את מערך הידע שלו מחדש על בסיס המחשבה בלבד ("אני חושב משמע אני קיים"). הפילוסופיה התנתקה סופית מהתיאולוגיה. החל "עידן התבונה".

ההישענות על המחשבה – החופשית, הרציונלית – איפשרה את ריסוק המעמד הרודני של המסורת הדתית כאמת בלעדית. הבעיה היא שיחד עם זה אותה צורת מחשבה עצמה הפכה לשליט בלעדי, וחסר רחמים, על האדם. כפי שהוא לא היה מוכן עוד לקבל מסורות בלתי-רציונליות שנכפו עליו מבחוץ, נעשה האדם אטום גם לרבדים הבלתי-רציונליים שעלו מתוכו.

ברשימה הקודמת כתבתי על פרשנותו של אריך נוימן למיתוס מצרי קדום. כיום, אחרי מאות שנים של רציונליות, לא קשה לנו לזהות מיתוסים עתיקים. אנחנו מבחינים בהם על פי סימן היכר שמסגיר אותם מיד: הם פשוט לא הגיוניים. זה לא הגיוני ששוּ ותפנת הושפרצו החוצה מגופו של אתום ויצרו את העולם, זה לא הגיוני שהאל מרדוך יצר את השמים והאדמה מגופתה של המפלצת תיאמת, וזה לא הגיוני שנחש מדבר פיתה את האשה הראשונה לאכול פרי אסור.

אבל מה קורה כשההיגיון יוצר לעצמו מיתוס משלו, הגיוני וברור, חד וחלק, שלכאורה מייצג נאמנה את האמת על עצמנו? האם ייתכן שבדיוק כפי שעבור תרבויות קדומות שחשבו בצורה מיתית ומאגית אותן אגדות על אלים ומפלצות היו היצוג האמיתי ביותר של המציאות, כך גם לנו, הנאמנים לרציונליות, אגדה אחרת נתפסת כאמת הבלעדית, למרות שעל פי משמעותה המיידית היא לא פחות בדיונית? האם ייתכן שכפי שחוסר שימוש באמות מידה רציונליות מביא לאמונה בבדותות, שימוש יתר, ואולי בלעדי, בכושר הרציונלי שלנו מביא לאותה תוצאה? אם כן נגיע למצב אירוני בו המיתוסים הקדומים, בשפה ציורית ובלא להתכוון לכך, תיארו את התודעה ואת התפתחותה, בעוד המיתוסים המודרניים, כמו זה של פרויד, מתכוונים לתאר את התודעה, אבל הצורה בה הם עושים זאת יכולה דווקא לשים מכשולים בדרכה להבין את עצמה ולהתפתח.

המיתוס של פרויד הוא הגיוני. זה כוחו המהפנט. פרויד רואה את האני של האדם, את ה"אגו", כשליט רציונלי, המולך על ה"איד", אותו ג'ונגל פראי של כוחות ראשוניים ולא הגיוניים. המלך, כלומר האגו, מקבל הנחיות מיועציו הטובים, אלו המצוות המוסריות וחוקי הנימוסים של ה"סופר-אגו".

Ex Oriente Lux, Ex Occidente Lex

המודל הזה הוא תוצר מובהק של עידן התבונה ושל הנאורות, אבל הוא רוכב גם על הנטייה היהודית-נוצרית, הישנה-נושנה לשליטה ולכיבוש של העולם. פרויד שם את האגו כשליט בלעדי במרכז האדם בדיוק כפי שזו שמה את האדם כשליט בלעדי במרכז הטבע. במידה רבה המודל הזה הוא זיווג מדכא של שני אלה, ובכך מהווה את הביטוי האולטימטיבי של הלך הרוח המערבי. לכן הוא כל כך פופולרי.

שורשי התפיסה הזאת, של האדם כמרכז של סדר בתוך הטבע הבהמי והפראי, ושל האגו כמרכז של סדר בתוך האדם הבהמי והפראי, נעוצים עוד בימי הדת העברית הקדומה, אשר ראתה לאדם תפקיד של שוטר עולמי (מתוקף מינוי אלוהי: מיד אחרי בריאתו אומר לו האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"). בדתות האברהמיות תפקיד האדם הוא לשלוט ולשעבד, את העולם ואת עצמו, ומוסר הוא פועל יוצא של בחירה, הכרעה ופעולה בעולם.

בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל. האדם נדרש לא לחצוב לעצמו ממלכה של סדר מתוך התוהו של הטבע, אלא להתאים עצמו לטבע, שמושטת מאז ומעולם בסדר הנצחי של הדהרמה. מוסר הוא פועל יוצא של הבנתו, קבלתו ומימושו של החוק הטבעי. "הטוב" כבר קיים בעולם, באופן אורגני ואינהרנטי (ובלתי-אישי) – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתלב בו.

במילים אחרות, במערב האדם נתפס כנקודה של אור על פני החושך ההיולי, כסוכן של סדר, ממונה על ידי האל, שיוצא להאיר את התוהו ובוהו ולכפות חוק על הבלגן של הטבע. במזרח האדם נתפס כמי שחייו הוא נמצאים באי-סדר, וזאת משום שהתנתק באופן טראגי מהסדר הטבעי. האדם אבוד, אין גם אלוהים ששומר עליו מלמעלה, אבל הוא מוזמן בכל רגע להבין מי הוא ומה הוא, לתפוס שבשביל הטוב אין שום צורך לא באלוהים ולא במאמציו שלו. האדם נמצא בחושך, אבל הוא יכול בכל רגע להיות מואר אם רק יתחבר חזרה לאור שנמצא מאז ומעולם סביבו ובתוכו.

המיתוס של פרויד אינו מכיר בכך כמובן. במודל הנפשי שהוא יצר הטוב הוא חיצוני לנו, ובפנים יש רק יצרים פראיים. והמודל הזה מכניס אותנו לצרות צרורות, משום שהאגו, אותו פרויד רואה כמוקד של סדר ותבונה ששולט על האורגניזם, הוא למעשה מכשיר של האורגניזם שכוחו ותבונתו מוגבלים ביותר. לעומת זאת, יש באורגניזם, ובעולם, כוחות וחוכמה שהם שונים לגמרי מהאגו, ושהשלטון הבלעדי של האגו חוסם את הופעתם. אנחנו במערב הפנמנו עמוק כל כך את מפת הנפש הזאת, עד שקשה לנו לראות מעבר אליה, למרות שרק מעבר אליה נוכל לראות בברור, את עצמנו ואת העולם.

שתי שאלות לעוסות

אנשים שנחשפים לרעיונות על חיים שחופשיים מאותו רודן פנימי בדרך כלל מתקוממים: ללא האגו, מי ידכא את היצרים החייתיים שלנו? ומי ישמור שאנחנו בונים ומשפרים את עצמנו ואת העולם? משתי התהיות הללו עולות שתי השאלות הלעוסות כל כך ששואלים אנשים שנחשפים לראשונה לרעיון של שחרור מהאגו: "אם אין לי אני, למה שלא ארצח את כולם?" ו"אם אין לי אני, למה שבכלל אקום מהמיטה בבוקר?" האם לא ברור הקשר בין השאלות הללו לתפיסת העולם הפרודיאנית?

האמת היא בדיוק הפוכה: זוהי התפיסה של האגו כשליט עליון שמובילה לסבל ולאלימות, כמו גם לחוסר יצירתיות. תפיסה כזו של האגו היא לא הפיתרון – היא הבעיה. האגו כשליט בלעדי הוא לא מה שעוצר את הכוחות ההרסניים של הנפש, הוא מה שמעורר אותם.

בתחילת המאה העשרים ניבא וויליאם ג'יימס, מחלוצי הפיסכולוגיה, שתורת הנפש של הבודהיזם תהפוך במהרה לקונצנזוס הפסיכולוגי במערב. זה כמובן לא קרה: ג'יימס לא ידע שבעוד הוא מתעמק בכתבים בודהיסטים, עמל פרויד על תורתו שלו, שעתידה להשתלט במהרה על אירופה ואמריקה. תורת הפסיכואנליזה היא שאומצה אל לבו של המערב, והבודהיזם נדחק הצידה. לא היתה לדהרמה סיכוי מול המיתוס של פרויד, שענה בשלמות כה גדולה על מה שממילא חשדנו בסתר ליבנו: שעמוק בפנים אנחנו רעים, והטוב הוא משהו שנכפה עלינו מבחוץ. אבל זאת דעה קדומה, תרתי משמע. הגיע הזמן להניח אותה במקומה.

[המאמר עלה בגרסה (מאוד) מקוצרת גם באנרג'י]

השבוע השתתפתי בניסוי שבודק שינויים קוגניטיבים שחלים, או לא חלים, במוחו של אדם שתרגל מדיטציה במשך שנים. הניסוי נערך באוניברסיטת בר אילן, על ידי דוקטורנטית בשם אביבה ברקוביץ'-אוחנה. כותרת המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"), והיא מנסה לתרגם שינויים בדפוסי ההתנהגות של מודטים לנתונים בעלי גושפנקא מדעית.

כמובן שמחקרים על ההשפעה של המדיטציה (לסוגיה השונים והמשונים) על המוח הם שום דבר חדש, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר בערך החל משנות השבעים) רבים וטובים כבר בדקו את העניין, והגיעו אכן למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אבל ברקוביץ'-אוחנה הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות, איך נראית הארה בתוך הסינפסות.

כנראה שעוד אכתוב על כל זה למישהו, איפשהו, ולכן לא אאריך בתיאור הניסוי עצמו. בכלל, מעניין הרבה יותר לדעתי לתת את הדעת על אותה יומרה שמנסה למצוא את אלוהים (רק) בין הנוירונים (יומרה שאני לא חושב שברקוביץ'-אוחנה שותפה לה), והרשו לי להשתמש בתמונה שלי עטור כתר אלקטרודות כמקפצה ויזואלית לרשימה קצרה על כך. לי אישית אין בעיה מיוחדת עם המחקרים הללו: אני ממילא לא שותף לתקווה בדבר קיומנו כולנו כנשמות בנות אלמוות, ואם יתגלה שההכרה אינה אלא אטומים חומריים, ובכלל זה כמובן כל חוויה, מיסטית או פרוזאית, שמתעוררת בה, לא אזעק "אלי אלי למה עזבתני".

כי בשבילי עדיין יהיה אלוהים קיים. ונוכח. החומר עבורי הוא פן אחד מני רבים של אותה מציאות אחת מופלאה, מציאות אחת שלה פנים רבות, חלקם אלוהיים בגלוי, חלקם רק בהסתר. בעקבות שפינוזה (אם יותר לי להתלות באילן גבוה ויפה נוף) אני מוכן לראות את החומר כ"אופן" שבו המציאות נחשפת בפני, אופן אחד מני רבים. בכלל, הקיום עצמו, העובדה שישנה הוויה, הוא הפלא הגדול בעיני, והרצון שלי לעשות טוב ראייה נאה לקיומו של טוּב אינהרנטי בחיים.

ולכן אולי השתמשתי לא נכון במילים לפני שתי פסקאות: הביטוי הנבזי "אינה אלא", הוא תמיד מקורם של חיכוכים בין מאמינים, רומנטיקנים, אקולטיסטים, אידיאליסטים, ספיריטואליסטים, אתיקנים וסופרנטורליסטים למיניהם, לבין מטריאליסטים (לא "למיניהם" – אלה באים רק בסוג משעמם אחד). האחרונים תמיד מנסים להרשים בדיבורים על כך שמציאות X כלשהי (האהבה, ההכרה, האתיקה, השירה, האמונה, האסתטיקה, הכרת התודה, החוויה החושית, האינטואיציה, הנאמנות, החברות, הפילוסופיה, התשוקה, הארוטיקה, החמלה, החיים עצמם) אינה אלא אטומים שמתנגשים האחד בשני.

ותמיד נדמה שיש להכרזה הזאת איזה כוח שדוחף אותה, איזה משקל, איזה מהות מאגית רבת עוצמה. לא? כי – וואו! – הצליחו סוף סוף לפצח את התעלומה, הלא כן? כי – שומו שמיים! – מה שחשבנו אותו נשגב אינו אלא עפר ואפר! כי – הי, חבר'ה, אתם לא מאמינים! – אפשר סוף כל סוף להפסיק להאמין בשטויות ולהתחיל להשתולל! כי – כיפאק היי! – הפעם באמת באמת גילינו שאין שום משמעות לכלום!!! …ואוי, איזה עול ירד מעל כתפינו, וכמה טוב לזרוק מעלינו את האחריות וחובת-החקירה, את המחויבות והסבלנות, את הקריאה להתבוננות ולהתפלאות שדורש מאיתנו עולם בעל פנימיות.

ה"אינו אלא" הזה, הוא ממזר. הוא אחד מהילדים הלא חוקיים של השפה, כאלה שיופיים החיצוני מטעה אותנו לחשוב שיש להם אבא ואמא מוכרים, כלומר שהם באים מאיזו מסורת הגותית נודעת ושיש בהם איזשהו דיוק או תוקף. כתבתי כבר: לומר שההכרה "אינה אלא" אטומים דומה לקביעה שסימפוניה "אינה אלא" כתמי דיו שחורים על ניר לבן, או תנועות ידיים מהירות של אנשים, האוחזים בשערות סוס מתוחות, על גבי קופסאות עץ חלולות. כן: זאת אמת. אבל זה רחוק מאוד מאוד מלהיות כל האמת. כי סימפוניה היא כמובן הרבה הרבה יותר מזה (אני מתכוון, אגב, לאלו הקלאסיות ממש. עד כמה שאני מבין המוסיקה הקלאסית המודרנית אינה הרבה יותר מזה).

אז מה סוד הכוח המשכר של ה"אינו אלא"? לשמחתי הרבה גיאורג וילהלם פרידריך היגל, בלשון הזהב שלו, כבר כתב על זה מזמן (1806):

כאשר הפורמליזם של פילוסופיית-הטבע [בימינו, הפוזיטיביזם המטריאליסטי] מלמד, למשל, שהשכל הוא החשמל, או שבעל חיים הוא החנקן, או שהוא זהה לדרום, לצפון וכו'; כשהוא מציג את הדבר בעירומו, כמו כאן, או מתובל בשלל מונחים, הרי [אדם] חסר ניסיון עשוי לצלול לתוך תדהמה רבת-פלא למול עוצמה כזו [… אנשים] חסרי ניסיון עשויים לרכוש כאן יראת-כבוד לאיזו גאונות עמוקה. הם ישמחו על טיבן הנהיר של קביעות אלה, הממירות את המושג המופשט בתחליף הניתן להסתכלות, וכך עושות אותו נעים יותר; ובלבם יתברכו על קרבת הרוח הרמוזה והנסתרת שבינם לבין פעילות מזהירה אשר כזאת.

את החוכמה בתעלול הזה אפשר ללמוד מהר כשם שקל להשתמש בו; אבל כשחוזרים עליו בהיותו כבר מוכר וידוע, הריהו בלתי-נסבל כמו שחוזרים על תכסיס-כייסים שסודו נתגלה. מכשירו של פורמליזם חדגוני זה אינו קשה יותר לתפעול מאשר לוח-צבע של צייר, שעליו מונחים שני צבעים בלבד, למשל אדום וירוק, שאחד מהם משמש לצבוע תמונה היסטורית והשני צובע תמונות נוף. קשה להחליט מה גדול יותר: הקלות, שבה מצפים בממרח צבעים כזה את כל מה שמצוי בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, או יוהרת השווא בדבר ערכו המעולה של אמצעי זה החובק-כל; כל אחת מאלה תומכת ברעותה. (ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל, עמ' 152-153. ההדגשה שלי)

הנה, אם כן, כל הקסם: החלפת המופשט במוחשי והרגשה של "פתרנו את התעלומה". נו, אז ה"תעלול" הזה היה "מוכר וידוע" כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. ומשום מה הוא לא נמאס על אותם מטריאליסטים אדוקים. וגם אם נמאס, אין כנראה ברירה: כל מאמין צריך פסוק קדוש לסמוך עליו את אמונתו.

אחד המיתוסים העתיקים ביותר בהיסטוריה האנושית, מאלו שמתארים את יצירתה של המציאות כולה, מצוי ב"כתבי הפירמידות", שחוברו כנראה לפני יותר מארבעת-אלפים שנה. בטקסט הקדום הזה היקום מופיע לא כאשר אלוהים אומר אותו לכדי קיום, אלא מפני שאלוהים מאונן ופולט אותו:

אתוּם, שעינג את עצמו בהליופוליס, אחז את איבר-מינו בידו כדי להפיק מכך הנאה. מתוך כך הופיעו אח ואחות: שוּ וְתֵפנְת (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית, עמ' 19 בספר של נוימן להלן)

אתום הוא הבורא המצרי, ונחשב למצע עליו מתקיימת המציאות כולה. שמו מגיע מהשורש שאנחנו מכירים בתור ת.מ.מ., כלומר תום או תמימות, והוא מצביע על שלמות ומלאות פנימית – שמו בעצם מעיד עליו שהוא מכיל בתוכו הכל. אתום התהווה מתוך נוּ, החושך ההיולי, וכך היה לתופעה הראשונה בקיום. הוא שילב בתוכו גברית ונשיות, ולכן היה יכול להפרות את עצמו: הוא פלט את זרעו הישר אל תוך פיו, עיבר את עצמו וירק החוצה את צאצאיו. אלו, שו ותפנת, היו אח ואחות, שו אל האוויר ותפנת אלת הלחות. הם התחילו לעשות סדר בתוהו-ובוהו, וזיווגם הוליד את האלים האחרים של הפנתיאון המצרי. וזהו: העולם נוצר, ומכאן הדרך לאכלוסו קצרה. הנה שידור חוזר של רגע המפץ הגדול, כפי שמספרת גרסה מאוחרת יותר של המיתוס (Brehmer-Rhind papyrus):

התופעות כולן הופיעו אחרי שאני הגעתי […] שמיים ואדמה לא היו קיימים […] אני יצרתי את כל הקיים […]האגרוף שלי היה בן זוגי […] הזדווגתי עם היד שלי […] העפתי החוצה בעיטוש את שו […] ירקתי את תפנת (שם)

דירה בתחתונים

את המיתוס הזה מביא אריך נוימן בספרו The Origins and History of Consciousnessכחלק מהניסיון שלו להסביר את היווצרותה של התודעה האינדבידואלית. נוימן, אחד מתלמידיו המוכשרים ביותר של יונג, עסק הרבה מאוד במיתוסים קדומים, מתוך הנחה שמה שמסופר בהם משקף תהליכי עומק של התפתחות אנושית, לא רק ברמה ההיסטורית, אלא גם מבחינה אישית, אצל כל אדם בפני עצמו. הרבה לפני קן וילבר הוא טען שההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מאיתנו במהלך חייו מקבילה במידה מסויימת להתפתחות הפסיכולוגית ההיסטורית של האנושות כולה.

נוימן מסביר ש"כמו בשירה, גם במיתולוגיה יש לפרש את הדימויים פרשנות כפולה […] הדימויים המיתולוגיים הללו הם השלכות ארכיטיפליות מתוך הלא-מודע הקולקטיבי; במילים אחרות, האנושות מחצינה משהו כמיתוס, משהו שהיא לא מודעת למשמעותו" (תרגום שלי, עמ' 263).

פירוש הדבר הוא שלהתייחס אל המיתוס הזה כעדות לתרבותם הפרימיטיבית של המצרים הקדמונים היא שגיאה חמורה. אחרי שנוימן מצטט את המיתוס הנ"ל, הוא מבכה את חוסר ההבנה שלו בקרב התרבות המערבית: "לכנות את הדימויים הללו 'תועבה' פירושו לשגות בחוסר הבנה עמוק. [… המיתוס] מסמל את העיקרון היוצר, ולא [מעשה של] מיניות פרטית. רק חוסר הבנה הנובע מתוך האנשה יוצר מהתוכן המקודש הזה 'תועבה'. ליהדות ולנצרות יחדיו – וזה כולל גם את פרויד – היתה יד גסה והרסנית בחוסר ההבנה הזה." (עמ' 19)

נוימן כדרכו מבקש להבין את המיתוס כתיאור מילולי המצביע על מה שקדם למילים, ועל כן הוא למעשה בלתי ניתן לתיאור, אלא רק לרמיזה. המיתוס פותח בשבילנו חלון אל מה שחבוי במחשכי נפשנו. לכן אין להבין את הסיפור כפשוטו, והניסיון לפסול אותו מתוך הבנה כזאת הוא איוולת, ממש כשם שההבנה של מיתוס הבריאה התנ"כי בצורה מילולית (כאילו אלוהים באמת ברא את העולם בששה ימים וכו') הינו בעצם חוסר הבנה מוחלטת שלו.

ייתכן אם כן, שהמיתוס של אתום מספר לנו משהו על הצורה בה נוצרה המציאות. אם כך הוא באותה מידה מעיד על הצורה בה הפכנו להיות מודעים למציאות, שכן קשה לדבר על "קיום" של מציאות ללא מודעות שתופסת אותה. מיתוס בריאה שנוצר על ידי אדם חייב להעלות את שאלת היווצרותו עצמו, ובכך את שאלת יצירתה של התודעה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה: תודעה שתופשת את עצמה כישות אינדיבידואלית ואת העולם כחלל גדול עמוס בחפצים, פעולות וזמנים.

אצל נוימן זה אכן הכיוון: הוא קושר את המיתוס הספציפי הזה לשלב בו התינוק מתחיל לפתח מודעות שיוצאת מתוך המעגל הסגור של האוטיזם הראשוני. המיתוס הזה מתאר שלב גבולי בין התודעה הראשונית, האחדותית וחסרת האפיונים, המספיקה לעצמה בעצמה ומסומלת בשפה מיתית על ידי האורובורוס, לבין התפתחותה של תודעה עצמית מובחנת, בה התינוק מתחיל להרגיש את עצמו כישות נפרדת ה"עומדת מול העולם החיצוני".

הלוּפּ הקיומי שמהווה את טבעה של ההכרה הראשונית ומיוצג על ידי האורובורוס הופך כאן ללולאה נעה, כאשר התודעה, אולי לראשונה, מודעת לעצמה, כלומר תופשת את עצמה כדבר נבדל בעולם. ההכרה הסובייקטיבית משקיפה על עצמה והופכת את עצמה לאובייקט, שלב שהוא כנראה הכרחי לצורך היווצרותה של עצמיות, של אני.

אוננות היא כמובן תפיסה עצמית

ברשימה על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר כתבתי על תפיסתו את ההכרה האנושית כ"לופ מוזר", כלומר מעגל של היזון חוזר (פידבק) שקולט את עצמו וקולט את עצמו קולט את עצמו, וכך יוצר אשלייה של ישות אינדיבידואלית שלכאורה היא אחראית לפעולות הגוף, ואשר כל מה שקורה, קורה "לה".

אותו מבנה לולאתי של ההכרה הוא סוד שאנחנו שומרים באדיקות מעצמנו, שכן גילויו והפנמתו יכולים לקטוע את הלופ, כלומר לפרום את לבו של מארג העצמיות שלבנייתו ותחזוקתו אנחנו מקדישים את מירב זמננו. ההבנה שאותו אני, שכל כך יקר לנו ושאנחנו כל כך מפחדים ממותו, אינו אלא תופעה ספונטאנית של ההכרה האנושית (כלומר: הוא לא נשמה יחידה במינה ונצחית) היא קשה מנשוא, ולכן התפתח מעין טאבו על הסמלה עצמית: בדתות המונותאיסטיות אסור לייצג את אלוהים (לפַסֵל אותו או לומר את שמו), בתרבויות רבות מפחדים ממראות או מצילום, ורובנו מרגישים לא בנוח למשמע קולנו המוקלט או למראה גופנו המוסרט.

באותה רשימה כתבתי שאולי משום הטאבו על יצוג עצמי "יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו."

חזרנו, אם כן, אל האוננות של אותו מיתוס בריאה מצרי קדום: העיבור העצמי של אתום, ההזרעה שהוא מזריע את עצמו אחרי שהוא מענג את עצמו בעצמו היא לופ שכזה, לולאה שבונה את העצמיות שלו ומאפשרת לו לבנות עולם. רק כשאנחנו תופסים את עצמנו כפרטים אנחנו יכולים לתפוס "עולם" שניצב "מולנו" ובכך ליצור מבנה של מציאות. אתום תופס את איבר מינו ויוצר את העולם מתוך עצמו. גם אנחנו יוצרים את עצמנו על ידי תפיסה עצמית.

המשך הקריירה של אתום

אגב, אחרי שפלט בעונג את המציאות מתוכו, היה צפוי עדיין לאל אתום עתיד מזהיר. למרות שלא הוקדשה לו תשומת לב רבה מרבית ימיה של הדת המצרית, בימי שלטונו של הפרעה אחנתון (המאה ה-14 לפנה"ס) הוא זכה לעדנה ולמקום נצחי של כבוד בדברי ימי הדתות: אחנתון (שפירוש שמו "עבדו-בכירו של אתון", כלומר אתום) קבע שאתום, שהיה עבורו השמש עצמה, הוא האל העליון, ולאחר מכן האל היחיד. בכך הוא נתן לנו את העדות הראשונה למונותאיזם בהיסטוריה האנושית.

פרויד, בספרו "משה והמונותאיזם", העלה השערה שמשה, שאם היתה לו מציאות היסטורית חי כנראה כמאה שנה אחרי אחנתון, קיבל ממנו את רעיון המונותיאיזם. גם אם אכן כך, דאג משה לשנות באופן מובהק את מיתוס הבריאה, מכזו המתממשת בעקבות עווית גופנית לכזו המתרחשת בדיבור. בשביל משה, כמו בשביל פרויד, הדיבור בורא עולמות ומשמידם. ומכיוון שהמילים אינן לעולם נוגעות בדברים עצמם, האל העברי, בשונה מאתום, הוא חיצוני לבריאה וטרנסנדנטי. זה למעשה החידוש הגדול של היהדות בנוגע לאל.

מיתוסים קדומים ומיתוסים מודרניים

הפרשנות האלגורית נותנת לנו להבין את המשמעות החבויה במיתוס. אבל מה עם ההתייחסות אל העצמי כ"לופ מוזר"– האם אין גם היא לא יותר מאשר מיתוס? במידה מסויימת כן, אבל בכמה דברים נבדל סיפור הלופ המוזר ממיתוס קדום כלשהו, ובראש ובראשונה בכך שהוא מודע לעצמו כהסבר: הופשטטר מנסה במודע להסביר איך מתעצב האני שלנו. הוא לא חוזר על נרטיב שקיבל מאבותיו, שרק ברובד עמוק יותר מזה המילולי נושא משמעות שתקפה לחיי הנפש של כל אחד מאיתנו. המיתוסים הקלאסיים, למרות שהם מספרים תמיד את סיפוריהם הפרטיים של דוברם ושומעיהם, עושים זאת בצורה לא מודעת, ועל פני השטח מדברים על דברים שקרו למני "אלוהים", "פעם מזמן". המודעות למיתוס כהסבר מתוחכם מאפשרת לנו לרדת לעומקו, ולהבין שלמעשה הוא יורד לעומקנו.

אבל אם קל יחסית לשמור על אותה מודעות לגבי מיתוסים קדומים, קשה מאוד לשמור עליה לגבי תיאורים בני-זמננו של המציאות, בעיקר אם הם מתיימרים לתוקף מדעי. כאן מודעות עצמית מהסוג הזה לרוב לא מספיקה, מסיבה פשוטה: אנחנו מאוד שכחנים לגביה. גם אם בתחילה נדמה לנו שברור מאוד שהסיפור שאנחנו מספרים הוא רק סיפור, שההסבר הוא מפה של הדבר ולא הדבר עצמו, האצבע המצביעה על הירח איננה הירח עצמו, אנחנו נוטים מהר מאוד לשכוח מכל זה ולהחליף את המציאות במילים אודותיה.

במהלך המאה העשרים השתלט מיתוס אחד כמעט על כל צורת התפיסה העצמית שלנו (במערב). המיתוס הזה הוא תיאור הנפש התלת-רבדית של פרויד (איד, אגו וסופר-אגו). נוימן העריץ את פרויד וחשב שהפסיכולוגיה שלו מסמנת פריצת דרך במסע לשחרור האנושות מהדיכוי תחת "דמות האב" הרודנית. יחד עם זאת היתה לו גם ביקרות רבה עליו, והוא חשב שפרויד עצמו לא השתחרר מאותה דמות אב פטריארכלית, ולא הבין את החשיבות העצומה של "אמא אדמה", אותה קרקע פוריה ורבת-חסד שממנה הנפש צומחת. במאמר הבא אנסה להמשיך ולהרחיב את הביקורת של נוימן על פרויד, ולהראות איך ראיית מבנה הנפש של זה האחרון כאמת מעכבת אותנו מאוד בדרך לא רק להבנה טובה יותר של עצמנו, אלא לחיים שלמים ומאושרים יותר.

[המאמר עלה בגרסה מקוצרת גם באנרג'י. הנה מאמר נהדר של קמיל פגליה על אריך נוימן. לבד מזה יש להציל את 'רשימות']

ביום כיפור לפני שנה הזמינו אותי שכני לארוחה מפסקת. דיירים רבים בשכונה השקטה שלי בקריית אתא עלו בשנות החמישים ממרוקו, וכך נהניתי מאוכל טעים במיוחד, שלאחריו יצאנו כולנו (כלומר הגברים של המשפחה ואני) אל החצר כדי לעכל. על פי השעון הצום כבר החל, ולכן התאפקתי לא להביע את תדהמתי בקול על כך שמארחי שלפו איש איש את חפיסת סיגריותיו והחלו לעשן בנחת. תוך דקות גם הובא להם גם תה מתוק מהמטבח. רבע שעה אחרי כן כבר היינו בדרך לבית הכנסת.

יהודה שנהב, בחציה השני של הביקורת שלו ב"הארץ" על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית בעידן חילוני" מספר על איך שסבתו, פארחה מועלם, ליגלגה על האבחנה, הנוצרית במקורה, בין דתי לחילוני.

היא היתה יהודייה אדוקה – אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים 'מסורתיים': הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

שנהב אם כן מצביע על כך שמבחינה סוציולוגית אי אפשר למתוח קו ברור בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא רק על פי יחסם להלכה. כפי שכתבתי, המושג של "דת" כתחום נבדל (גם אם מיוחס) בחיים היא המצאה נוצרית, ואילו ביהדות (ומזרחה) עבודת האל לא התקיימה במסגרת החיים, אלה החיים התקיימו במסגרתה. אבל דבר נוסף עולה מתוך דבריו של שנהב על סבתו: התפיסה, שהתקיימה ביהדות המזרח, שלא העמידה את הזהות היהודית של האדם רק על דקדוקיו ההלכתיים. תפיסה שבאירופה הבליחה לרגע עם תחילת תנועת החסידות, אבל שנחנקה מיד עם מיסודה של זו ושמאז הולכת ונעלמת.

ידוע לכל שבעבר שמירת ההלכה לא היתה קפדנית כבימנו – היא פשוט לא היתה יכולה להיות, כאשר שעונים, אם בכלל היו קיימים, לא היו מדוייקים, מוצרי מזון לא היו ארוזים הרמטית, לא בכל עיירת גויים היתה מסעדה כשרה או גדר שהפכה אותה כולה ל"רשות היחיד" בשבת, ולא לכל קהילה יהודית היה רב שהיה באמת תלמיד חכם. אולי זה מה שהציל את יהדות אירופה מלהפוך לגמרי לבדיחה. כי האפשרות לאדיקות פנאטית בדקדוקי הלכה התרחבה עם הזמן ועם הכיוון מערבה, וממש בימינו מגיעה לשיאה. וכמו שיאים רבים, גם זה מתאפיין בגרוטסקיות.

הלכה מסומסת

נדמה לי שהיה זה באנרג'י יהדות ששמעתי על זה לראשונה: שאלות הלכתיות ב- sms. הרב אבינר, מסופר שם, מקבל מדי יום "לא פחות מ-150הודעות סמס עם שאלות שונות ומשונות, כאשר בתקופות חמות כמו פסח מגיע מספרם ל-300. בתקופות נדירות ורגישות במיוחד כמו ערב יום הכיפורים וימי מלחמת לבנון השניה נסק מספרם ל-600 הודעות ביום."

ומה שואלים חיילי צבא השם?

אחת הפניות האחרונות, למשל, התקבלה מבחור שכתב: "אני יושב באוטובוס ליד איש חרדי שלא יושב ליד נשים והנה נכנסה גברת זקנה שאין לה איפה לשבת. מה לעשות? לקום?" (תשובה: "תן לה מקומך והוא יעשה כטוב בעיניו"). חייל שאל בזמן פשיטה על אחד הבתים ברמאללה: "האם אני יכול לגנוב מערבי סחורה שברור שהיא גנובה?" (תשובה: "לא, אסור לגנוב אפילו שגנוב"). במקרה אחר סימס לרב תלמיד צעיר ותמים מתחת לשלחן: "האם מותר לשקר למורה שהכנתי שיעורי בית".

מרבית הביקורת על התופעה בקרב המגזר הדתי, ויש כזו, נוגעת לעצלות שהיא מעודדת בקרב שומרי המצוות ("במקום לפתוח ספר, שולחים שאלה") ועל השטחיות ההכרחית של התשובות. משום מה לא שמים לב שהסכנה האמיתית בתופעה הזאת היא הפיכתה של ההלכה באופן סופי לקודקס יבשושי של חוקים, כאילו לא לעצב את החיים באופן חיובי, אלא לאסור ולדכא אותם היא באה. סכנה נוספת, חמורה עוד יותר, היא איפוסה המוחלט של כל יכולת חשיבה עצמאית מצד התלמיד: שימו לב שהשאלות המוזכרות מעלה הן כולן דילמות מוסריות. הנוסע באוטובוס, התלמיד התמים ואותו חייל (תמים גם הוא, אני בטוח, תמימות קדושה שכזו) מבקשים הדרכה רוחנית, כאילו הם לא מבינים לבד טוב ומה רע (כן: לא מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע).

מנקודת מבט סוציולוגית אולי צודק שנהב וקשה מאוד להבחין בין "חילוני" ל"דתי", ועוד יותר קשה להעמיד את החילוניות כקטיגוריה עצמאית בעלת מהות נבדלת. אבל הייתי רוצה לתת הגדרה תיאולוגית פשוטה (וקצת פשטנית) למושגים הללו: חילוני הוא מי שאין לו קשר עם אלוהים (או כל מציאות שחורגת מתפיסת העולם כמחסן של חפצים). דתי הוא מי שיש לו. על פי ההגדרה הזאת אותם מסמסי הלכה הינם למעשה חילונים שומרי מצוות. אין להם שום קשר עם משהו נשגב. אין להם שום מגע עם מציאות שחורגת מהתפיסה האנושית הרגילה, המכאניסטית, האינסטרומנטלית, של החיים. הם בסך הכל מנסים להסתדר ולהפיק את המיטב מקיום שטחי ותפל, וההלכה מקיימת עבורם מערכת דטרמיניסטית של דת-נמלים, שרק השם משותף לה ולדת אמיתית. ואפילו לזה הם זקוקים לעזרה און-ליין.

כן: ברור שגם היום, מי שמעוניין בפתרון הלכתי לבעיה אקוטית הולך לרב ומדבר איתו. אבל נדמה לי שיחד עם "פרויקט השו"ת" ותקליטורי אוספי "כל כתבי הקודש" למחשב, המגמה של אוטומטיזיצה של ההלכה (ועל פי תפיסה זו: של היהדות) אינה ניתנת להכחשה. מתורת חיים, שמנסה לחדור ללב הפועם של הדברים ולענות על צרכים של קיום אנושי רב-גוני, הופכת ההלכה למטריצה מדוייקת שאמורה לכסות כרשת כל גבעה או פינה בחיים, ולמעשה, אבוי, ליישר את עקוביהם על פי אידיאל של התנהגות צייתנית ומכאנית. ומי שמנסה ליישר כך את החיים דומה לזה שמעדיף תעלת בטון על נהר שוקק – או אולי אפילו מעוניין בשלולית מעפישה.

אם נמשיך את קו ההיגיון (הצלול, הברור, המדויק כל כך) הזה, הצעד הבא כבר יכול להיות מענה-מצוות אוטומטי, בו לא רב אנושי אלא מחשב יישב בקצה השני של קו ה- sms הלוהט, ויקבע הלכות על פי תוכנה פשוטה (למי שמעוניין: הזדמנות לסטארט-אפ). ממילא ברור שכל שיקול אנושי זר לרב שלא רואה ואף לא שומע (וודאי שלא מכיר) את תלמידו. כבר לא צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על אופי האדם והייחוד, שתמיד קיים, במצבו הפרטי. אין צורך להעמיק ולאפשר לו לנהוג כפי שראוי לו עצמו, על ידי מציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לבעיותיו היחידאיות; אין צורך לטרוח ולמצוא את שביל הזהב בין צרכיו לבין צרכי המערכת; בכלל: אין צורך לחשוב. יש רק לשלוף את "התשובה הנכונה" ולסמס אותה חזרה. יהדות שמתנתקת סופית מהאנושיות.

לכן התשובה הברורה לרובו-רב תהיה כמובן שומר-מצוותומט: רובוט צייתן (תוצרת יפן) שיתקשר עם מקור ההלכה ויקיים את המצוות קלה כחמורה. מכיוון שחשיבה, שלא לדבר על דבקות או כוונה, איננה כפי הנראה מרכיב חיוני בשמירת ההלכה, אותו שומר-מצוותומט יקבל עליו את התרי"ג, הר כגיגית, יעשה וישמע וידקדק בקוצו של כל יוד, ואילו בעליו היהודי יוכל בינתיים לחיות את חייו בשלווה. מי יודע, הוא אולי עוד יעמיק את הקשר שלו עם אלוהים.

אבל לא צריך לחכות. המדינה מלאה בשומרי-מצוותומטים. ויש מי שמעודד את קיומם. "'אני משתדל לענות בזמן לכולם', אומר הרב אבינר בחיוך. 'יש לי ברירה? אנשים פונים אלי בזמן אמת וצריכים תשובה מידית'". הייתי רוצה לחשוב שיש ברירה: להפסיק את עבודת המצוות האובססיבית הזאת ולהתחיל לעבוד את אלוהים. צעד ראשון בכיוון: ללמד אנשים לחשוב בכוחות עצמם.