כמדי שנה (או אף פחות) מארגנת עמותת תובנה "קורס עירוני פתוח" המאפשר תרגול מדיטציה למתחילים ומתקדמים ללא הרשמה מראש, על בסיס דאנה (רוחב-לב) ובלב העיר. הפעם יעמדו בראשו שני מורים דרום-אפריקאים מצויינים: קיטיסארו וטניסרה. הקורס יהיה בתל אביב בימי שני ושלישי הבאים (5-6 למרץ), והנה הלו"ז.

במפגש הנ"ל, ביום שלישי ב- 20:30 בערב, יערך דיון מיוחד עם פרופ' יעקב רז וטניסרה (ובהנחייתי) תחת הכותרת "מתי ללכת לפסיכולוג ומתי ללכת לעשות מדיטציה".

:: . ::

יום אחר כך (אבל ללא כל קשר אירגוני), ב- 20:30 בערב יום רביעי ה-7 למרץ, במרתף 10 בחיפה, אני אתן הרצאת מבוא תחת הכותרת: "בודהיזם כפי שלימד הבודהה", שתכלול גם התנסות מעשית קצרה במדיטציית ויפאסנה.

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג. על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ"). כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב, מאת צבי מרק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, 253 עמודים.

גם אם לא נזכה לראות את משיח צדקנו עוד בימינו, לפחות בדבר אחד התקופה הנוכחית עומדת ומקיימת הבטחות נושנות של נבואות אסכטולוגיות: בעת הזו סוף סוף נגלים כל הסודות. אין קושי להבחין בכך ש"סודות הקבלה" לא נאמנים כיום לשמם, ולא קשה למצוא מנות מ"מעשה מרכבה", שבעבר הוגבל לימודו ליחידים המבינים מדעתם, פרוסות לפני כל, מעורטלות, באינטרנט. "היום אין סודות" – כך אכן הסביר חסיד ברסלב בעל מעמד לד"ר צבי מרק את הסכמתו לשתף איתו פעולה, ולחשוף בפניו את מה שעד היום היה הסוד השמור ביותר של חסידות ברסלב. אותו הסוד, "מגילת סתרים" שנמסרה מפי ר' נחמן שנים ספורות לפני שנפטר, עוסק, בהתאמה, בביאת המשיח: זהו למעשה חזון הגאולה של הצדיק הגדול.

"מגילת סתרים" נשמרה בקנאות במשך מאתיים שנה על ידי החסידים, ועל פי המסורת רק אדם אחד בדור היה ראשי לדעת את תוכנה, כמו גם את המפתח לפירוש הצופן בו היא נכתבה. חישובי קיצין היו תמיד עסק נפיץ, ותחזיות על אשר יתרחש באחרית הימים הם מהחומרים הטעונים ביותר במסורת היהודית. לא קשה להבין על כן מדוע המגילה נשמרה בסוד, דורות על גבי דורות, אפילו מפני רוב חסידי ברסלב עצמם. אבל דווקא ההיגיון המשיחי הוא גם זה המאפשר, אם לא ממש מחייב, את פרסומה במועד הנכון. והמועד הזה הגיע: ד"ר צבי מרק, חוקר חסידות וספרות עברית שמרצה באוניברסיטת בר-אילן וחבר כחוקר במכון שלום הרטמן, פירסם ופירש אותה בספרו החדש.

ר' נחמן מברסלב, מדמויות העמוקות ורבות הפנים של המסורת היהודית ואחד הוירטואוזים הגדולים ביותר של פרשנותה, נולד בשנת תקל"ב (1772) כנין של הבעל שם טוב הגדול, מייסד תנועת החסידות. כבר מתחילת דרכו, וכפי הנראה, כך טוען מרק, בעקבות התנסויות מיסטיות בעלות עוצמה מכוננת, הוא היה מודע לייחודו, וכאשר אסף סביבו חסידים הכריז בפניהם לא פעם שהוא "פלא גדול" וש"חידוש כמוני עדין לא היה בעולם". בעיני רוחו היה לא רק צדיק הדור, אלא צדיק כל הדורות כולם, שביכולתו לתקן תיקונים שלא תוקנו מעולם ולפרוץ דרכים חדשות לתשובה. למעשה, ר' נחמן אף ניבא שלעתיד לבוא יהיה כל העולם כולו חסידי ברסלב.

ליומרתו האוניברסליסטית, שבאה לידי ביטוי גם בחזונו המשיחי, היה חלק מרכזי באיבה שהוא עורר עליו לא רק מ'משכילים' ו'מתנגדים', אלא גם, ואפילו בעיקר, מצדיקים חסידיים בסביבתו. ברור לחלוטין שקשה מאוד לקבל חסידות שכנה, אשר צדיקהּ מכריז שבבוא היום יעברו אל שורותיה חסידי שכנו. מסיבות אלו ואחרות היתה, אם כן, חסידות ברסלב נרדפת ומנודה מתחילת דרכה, ומספר חסידיה תמיד היה מצומצם. זו עוד סיבה שבגינה ראו לנכון בעלי הסמכות בחסידות לשמור את המגילה, ותורות אחרות, כסוד: אין טעם לפרסם ברבים דבר שיעורר לכל היותר לעג ובוז.

אלא שבעשורים האחרונים התרחש תהליך חסר תקדים: חסידות ברסלב התחילה לצמוח ולפרוח. לפתע פתאום החסידים הולכים ומתרבים, מעגליהם מתרחבים, והחסידות עצמה מתחדשת ומתגוונת: חוזרים בתשובה מצטרפים לשורותיה, זרמים נבדלים נוצרים בקרבה, ואלו מצידם מתהדרים ברבנים משלהם, מנהגים שונים (המפורסם שבאלו הוא המזמור על "נ נח נחמ וגו'" של פלג הננחים) ואפילו הוצאות ספרים פרטיות. גם היחס אל החסידות על ידי מי שמחוץ לה השתנה מאוד: ר' נחמן עצמו, האיש ויצירתו, זוכים לעניין רב, והעוינות כלפיי החסידות פינתה את מקומה לחיבה, ואפילו כבוד על ידי ציבורים מסויימים – דוגמא נאה לכך הם הביקורים בקברו של הרב באומן בראש השנה, בהם שותפים רבים שאינם חסידי ברסלב כלל, או אף שאינם שומרי מצוות.

ההתפתחויות הללו שינו מבחינה עקרונית את היחס של חסידי ברסלב אל החומר האזוטרי שלהם. אלו מרגישים שתורות שלפנים הוסתרו מתוך, ניתן לומר, חוסר עניין לציבור, תוכלנה כעת להתקבל ביתר קלות ואף אהדה. לדברי מרק, האווירה הזו היא שהקלה עליו את ההשגה והחשיפה של 'מגילת סתרים', אותה קיבל מחסידי ברסלב עצמם, ושאותה הוא פורש לפנינו בספרו ומבאר את הכתוב בה.

הטקסט למעשה מורכב משתי שיחות נפרדות שנשא רבי נחמן באזני חסידיו הקרובים. אלו שמעו את הדברים המרעישים ומיהרו להעתיקם אל הכתוב, אבל גם להצפינם על ידי שימוש בראשי תיבות ונוטריקונים. מרק שקד על פענוח הצופן, ובמלאכת נמלים של בילוש והצלבת מידע עלה תחת ידו להציג בפני הקורא כמעט את כל הכתוב במגילה, תוך ביאור מעמיק, חוזר ונשנה של רעיונותיה המרכזיים, משמעותם והקונטקסט מתוכם הם נאמרו.

ומתוך הצופן עולה ומתבררת תמונה שאכן ראויה לימות המשיח: כל עמי העולם כולם מתקבצים ובאים אל ירושלים, מקום מושבו של המשיח, לומדים ממנו תורות סוד, שומעים מפיו ניגונים חדשים ומופלאים, נרפאים ממחלות שונות על ידי רפואתו הנדירה ומתמוגגים בחינו הרב. מכיוון שבמגילה, שכתובה בצורה מאוד מרוכזת, מתגשם למעשה האידיאל הברסלבי, מובן שמה שאנחנו מוצאים בה הוא למעשה תמצית מזוקקת של תורתה של החסידות הזו. לא צריך להפתיע אותנו, על כן, שדמותו של המשיח בנויה למעשה בצלמו של ר' נחמן. מאידך, עובדות אלו מביאות איתן כמה וכמה רעיונות מפתיעים, החורגים מקווי המתאר של רוב החזונות המשיחיים.

ראשית, אולי נתפלא לראות שלשם כינונה השלם של מלכות המשיח אנחנו לא נזקקים למלחמת גוג ומגוג מקדימה. במגילה אין שום קצה רמז לאפוקליפסה שאמורה להקדים את הגאולה, והעולם החדש בפירוש אינו נבנה בה על הריסותיו של הישן. דבר זה מתאפשר משום כוחו המיוחד של המשיח הברסלבי: הוא מסוגל לעורר בלבותיהן של הבריות געגועים וכיסופים אליו ואל מוצא פיו. האנושות למעשה מתאהבת במשיח.

וכאן נמצאת ההפתעה השנייה: הגאולה של המשיח הברסלבי היא אוניברסלית, גלובלית. בית המקדש אינו מוזכר בה כלל (!) ואף ארץ ישראל הפיזית משמשת, כאילו כמובן מאליו, רק כמקום. את מקומם של הסמלים ההיסטוריים, המסורתיים, המיתיים העצומים האלו תופס המשיח עצמו, כצדיק אבסולוטי ואולטימטיבי, בטרנספורמציה אדירה שמרק מכנה אותה "המרה חריפה ומרחיקת לכת של המקום הקדוש באדם הקדוש". לא רק זאת: המשיח עצמו, שכצדיק מגשר את הפער בין חסידיו לאל, מתרכז בתחילת עבודתו אמנם בישראל, אך ככל שיותר ויותר מלכים ועמים נמשכים אליו ואל בשורתו הוא פותח את ידיו לחבוק את כולם. גויים רבים פונים אליו, והם נענים ברצון ובאהבה, ולמעשה ניתן לראות שמשלב מסויים עיקר פעילותו הגואלת היא מול העולם הרחב!

ובפעילותו זו, שכוללת כמובן תפילה ולימוד תורות (למעשה מדובר ב"הקדמות של חכמה", כלומר הרבדים הראשוניים ביותר של התבונה, שייתכן וקודמים אף לשיח המילולי), תופסת המוזיקה מקום מרכזי. המשיח מתואר כבקיא מאוד בתורת המוסיקה, והוא מלחין מנגינות ואפילו ממציא כלי נגינה חדשים. דבר זה, כמו גם תחומי פעילותו האחרים של המשיח, משקפים כאמור בברור את תורותיו של ר' נחמן עצמו, שאת המקום הגבוה ביותר, הדתי ביותר, נתן לא לשכל אלא לרגש, ולאמונה.

המגילה, אם כן, היא אספקלריה המאפשרת הצצה כבר עכשיו אל העתיד לבוא, אל העולם הגאול. המשיח, שיוכתר אז לקיסר, ימלוך בעודו צעיר – למעשה בעודו ילד. את התפקיד הרם ייעד כנראה ר' נחמן לבנו שנולד לו, שלמה אפרים, אבל זה חלה בשחפת, מת, וכפי הנראה גם הדביק את ר' נחמן עצמו ובכך קצב באופן טרגי את ימיו. במקום להוריש לבנו עתיד מזהיר היה זה הבן שרושש את עתידו של האב, אך יחד עם זאת לא הצליח לפגוע ביעודו המשיחי, שכן ר' נחמן, שהשלים עם פטירתו מהעולם, עדיין ראה בתורותיו מעין מבשר רעיוני לבואו של המושיע: כחצי שנה לפני פטירתו הוא ניבא ש"מיין פייערל וואט טלואין בין משיח וועט קומין" (האש שלי תוקד עד ביאת המשיח), כלומר תורתו של ר' נחמן היא היא הגחל הלוחש את סוד המשיח והמשמר את אור הגאולה עד שיפרוץ ויפוץ בבוא העת.

וייתכן, כך מרגישים חסידי ברסלב, שבאה העת: בשנת תקס"ו, מיד אחרי מות בנו וכנראה כשכבר ידע שימיו קצרים, בישר ר' נחמן שהגאולה תעוקב לפחות במאה שנה. מאוחר יותר הוסיף רבי נתן מנמירוב, תלמידו הקרוב ביותר, עוד מאה שנים של ציפייה. חישוב פשוט מראה שתוקף העיקוב פקע בשנת תשס"ו, כלומר בשנה שעברה. מכאן שזוהי עת רצון, שעון החול האסכטולוגי רוקן את עצמו וכל גרגירי החול הפכו לאין. גם זו, כאמור, סיבה לנכונות החסידים לפרסם את סודם, פרסום שבתורו מפיץ כמובן עוד ועוד את תורתו של ר' נחמן. כך, במעגל קסום של היזון חוזר, נמצאת נבואה שכאשר היא מתגשמת היא גם עוזרת בעצם כך להגשים עוד את עצמה, וחשיפת סתרי המגילה תורמת מני ובי לקירוב הגאולה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה ראיון קצר שערכתי עם ד"ר צבי מרק]

ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]

לינק (למטה) לראיון שערכתי עם ד"ר צבי מרק לרגל צאת ספרו החדש "מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של רבי נחמן מברסלב" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). הספר חושף לראשונה את 'מגילת סתרים', הסוד השמור ביותר בחסידות ברסלב: תורתו של ר' נחמן על הצפוי בימות המשיח.