הניו-אייג' הוא כבר תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. לא תמיד מהסיבות הנכונות: פעמים רבות הוא מזכיר יותר מכל דרדק מפונק שצורח לאמא שלו שתעשה לו נעים. אבל פעמים לא מעטות מדובר בקבוצה אמיצה של אנשים שלא מוכנה להסתפק בחיים שכל תכליתם צמאון לרכוש או למעמד, שלא מוכנה להתפשר על קיום לשם קיום בלבד, ושיוזמת, כל אחד לחוד וגם הרבה ביחד, מסעות של חקירה עצמית ושינוי מציאות אישית וקהילתית. הניו-אייג' מוסיף אתיקה של זהות על האתיקה הרווחת של המעשים, במובן שהוא לא מתעניין רק במה ראוי לעשות, אלא גם במה ראוי להיות. אנשי הניו-אייג' מבקשים להבין מי ומה הם ומי ומה ראוי שהם יהיו, ומשוכנעים ששינוי אמיתי בעולם יכול לבוא רק יחד עם שינוי אמיתי באדם. אם נזכור שבכמה אחוזים מתקציב הביטחון השנתי של ארה"ב אפשר לפתור את בעיית הרעב בעולם כולו, כלומר שבעיית הרעב (וזו רק דוגמא אחת) היא בעיה של רצון בלבד, נבין מיד שהם צודקים. אבל איך מביאים את אותו שינוי באדם? אל דאגה: לאלוהי הניו-אייג' פתרונים – וכאן אולי הבעיה: יש לו קצת יותר מדי פתרונים. אבל אני בטוח שנוכל לברור את הבר מהתבן בכוחות משותפים. ונתחיל בעשור הקודם:

הגורו של העשור

הגורו של העשור הוכתר לקראת סופו; זה היה לפני כשנה וחצי שאופרה ווינפרי הכניסה תחת כנפיה העצומות את אקהרט טולה, גורו נון-דואליסטי גרמני, ורדרד וחרישי, שלפני כן היה ידוע אולי במעגלי הרוחניקים, אבל היה רחוק מלהיות כריזמטי מספיק כדי לעורר התלהבות ובטח שלא להיות סנסציה עולמית. כל זה השתנה בסדרה של שידורי אינטרנט מהפכנים שווינפרי רקחה, שידורים בהם צפו מיליונים וגרמו לספריו להימכר בעוד עשרות מיליונים. טולה כיוון את האנשים פנימה ולימד אותם להרגיש את כוחו של הרגע הזה, הנוצרים השמרנים בארה"ב נמלאו זעם קדוש והכריזו שוינפרי היא "מכשפת ניו-אייג'" ו"האישה המסוכנת ביותר בעולם", ובפעם הראשונה קיבלה רוחניות רצינית, עמוקה ורדיקלית גושפנקא רשמית מהתרבות הפופולרית. משם הדרך לבחירת אובמה כבר היתה סלולה.

התנועה הרוחנית של העשור

לפני עשר שנים המילה "אינטגרלי" התייחסה לכל היותר למשהו שבא כחלק בלתי-נפרד ממשהו אחר (זוכרים פרסומת לסלולרי "עם ג'ויסטיק אינטגרלי"?) ואף אחד בטח לא חלם להשתמש בה כשם תואר לעצמו. עשר שנים חלפו והתנועה האינטגרלית היא אולי ההתפתחות המעניינת ביותר בשדה הניו-אייג' העולמי, כאשר מאות ספרים, מורים ואתרי אינטרנט מאחוריה ועל חזה ענודים אינספור אותות הערכה, שניים מהם מפי ביל קלינטון ואל גור. ההגות האינטגרלית מציעה תמונת עולם חדשה ומעניינת, ובפיה יומרה לא רק להוציא אותנו מהבוץ הרלטיוויסטי של הפוסטמודרניזם, אלא גם להצעיד אותנו אל האופק הבהיר של ההארה. קן וילבר הוא אולי שגרירה המובהק של החשיבה האינטגרלית, אבל למזלנו התנועה גדולה הרבה יותר ממנו (וילבר עצמו עוסק היום פחות בכתיבת ספרים ויותר במכירת מוצרים, ותנועתו פחות בעבודה רוחנית ויותר בפולחן אישיות. זו של וילבר). כיום קיימים שלל מרכזים ואתרים העוסקים בניתוח אינטגרלי כמעט של כל תופעה בעולם (למשל זה), ורק על החריגה מהנטייה המשעממת של הניו-אייג' לזלזל בכל דבר שמריח מהשכלה וחשיבה כבר מגיע לאינטגרלים שאפו וישכוייח.

התופעה הרוחנית המרכזית של העשור

אם ננסה לקבוע מהי התופעה הרוחנית שהכוכבים, האנרגיות, הישויות האתריות והמאסטרים מההימלאיה דחפו הכי חזק בעשור החולף ניתקל בבעיה של ריבוי מועמדים, שכן בעשר השנים האחרונות נפתחנו אל כמה וכמה התגלויות שראויות להיקרא תופעת העשור. ממזרח, למשל, הפציע שרי שרי ראווי שנקר, הגורו ההודי שסוחף אחריו מיליונים ומציע שילוב קליט של תרגילי נשימה, יוגה ויומרות להבאת שלום עולמי; ממערב הגיע אלינו הקאוצ'ינג, כלומר הרעיון שאנשים שאין להם כל הכשרה מיוחדת יכולים לארגן לאנשים שאין להם כל בעיה מיוחדת את החיים; תחת כל עץ רענן ניתן כיום ללמוד קבלה (או קבאלה), ממורים (ברג, לייטמן, אפילו האסיר אלי רייפמן) שמציעים משהו שהקשר בינו ובין הקבלה המסורתית דומה לעיתים לקשר שבין סירופ פטל לפטל; ומכל רמקול ניתן לשמוע שירים מהז'אנר העולה כפורח והמכונה "מוזיקה יהודית", פרוייקט שמקרב יהודים חילונים למקורות תרבותם ויהודים דתיים לאוזניות איי-פודם. אבחר בהתגלות האחרונה כחביבה עלי: מסיני תור ועד אריאל זילבר, משולי רנד ועד ברי סחרוף, מאתי אנקרי ועד אביתר בנאי, "המוזיקה היהודית" מגוונת וססגונית לא פחות מהיהדות עצמה. הן בסגנונות, הן בתכנים והן במטרה שאליה מכוונים השירים, כל יוצר מדגיש את היקר ללבו, והעובדה שיש לכל זה קהל צריכה לדעתי לשמח, מכיוון שמדובר בהתעוררות יצירתית – ורוחנית – שהיהדות מזמן לא חוותה.

הכת של העשור

היא מושכת אש כמו תחפושת מצמר גפן ורציונלית כמו ג'ק טייטל, עצבנית כמו רוטווילר חולה כלבת וממודרת והיררכית כמו פרוייקט הגרעין של אירן. מי ירצה להיות חלק מהטירוף הזה, אתם שואלים? טוב, מסתבר שעבור כל מני סלבריטאים עשירים היא אטרקטיבית כמו שלט חלוד של מחנה ריכוז – הם פשוט חייבים את זה. הסיינטולוגיה איתנו כבר יותר מחמישים שנה אבל נראה שבעשור האחרון היא זכתה ליותר תהילה – והשמצות – מאשר אי-פעם. מכל עבר צצים תחקירים על המתרחש בקרביה, לפני שנה וחצי הודלפו המסמכים הסודיים בהם ל. רון האברד כותב את התיאולוגיה החייזרית של התנועה, קבוצה בשם "אנונימוס" מארגנת נגדם קמפיין אינטרנטי והפגנות רחוב, ולאחרונה בית משפט בצרפת כבר קבע ש"הסיינטולוגיה היא הונאה". אז נכון שיש להם את הזוג קרוז, טרבולטה ולאחרונה כנראה גם את וויל סמית ואשתו, אבל אין ספק שעשור קשה עבר על סיינטולוגים, ונקווה שזה הבא יהיה קשה עוד יותר.

ההתחרפנות הרוחנית של העשור

כל תינוק רוחני יודע שניו-אייג' ללא מטורללים איננו ניו-אייג', ועל כן אין מנוס מלהכתיר את מטורלל העשור. אז נכון, טום קרוז בהחלט התחרפן בעשור הזה, אבל אחרי מחשבה שנייה החליט חבר השופטים (שכולל אותי. וזהו.) שהפרס ניתן לגיבורנו המקומי, שי "הבודהה מאוריון" טובלי. כי עם כל הכבוד לקרוז, ועד כמה שחירפונו מצטלם טוב, הוא לא במהותו חירפון רוחני. מאידך אצל טובלי אין ספק שמדובר בזיקית רוחנית חסרת מודעות עצמית או בושה במיל. אחרי שהוא התחיל את העשור כמורה רוחני, במחצית העשור הוא כבר היה הפה של אלוהים ותיקשר את צוות הבוראים של הגלקסיה, אחר כך המציא  אסכולה של יוגה, אחרי זה מצא צורת רפואה חדשה ותרופה לסרטן, והיום הוא פתאום מורה לקונדליני – והוא עוד לא בן 35! איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? טובלי לא מפסיק להפתיע, ליזום, ולבדר – והכל תוך מעבר יסודי שכולל ממש את כל המנעד הפנורמי של הניו-אייג'. תן לנו עוד עשר שנים כאלה, גבר. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

איש העסקים הרוחניק של העשור

בהיבט הכלכלי העשור שלנו היה פורה במיוחד, ונדמה שהעצות עסקיות מרבנים והשתטחות על קברים הפכו דבר כל כך מובן מאליו עבור מיליארדרים שלא ברור למה עיתוני הכלכלה לא מקדישים דף שסוקר איזה רב – או קבר – הוא בעל התשואה הגבוהה ביותר. נוחי דנקנר אצל הרנטגן, אילן בן דב עם הרב פינטו, לב לבייב כמובן חזק בחב"ד (ולאחרונה הצטרף אליו גומה אגייר), ועוד כהנה וכהנה אנשי עסקים שנזכרו שבחיים יש יותר מכסף (וכמה קל להזכר בזה כשיש לך המון כסף!). אבל את כתר איש-העסקים-הרוחניק לוקחת כמובן שרי "מסרים מלמעלה" אריסון, שלא צריכה רבנים או קברים בשביל לגעת בקודש אלא מתקשרת בעצמה את העתיד. היא פרסמה על כך ספר ("לידה"), נתנה ראיונות והכריזה בכל הזדמנות על סוף העולם כפי שמוכר לנו וביאת ימות המשיח, תוך שהיא קובעת לה עצמה תפקיד ושליחות כמבשרת ומאפשרת של העידן החדש. אחרייך אל הגאולה שרי!

הטרנד הרוחנו-דבילי של העשור

בקטגוריית הטרנד המפגר של הניו-אייג' התחרות קשה, אני מודה, כי מצד אחד יש לנו את הבליפ, עם קשקושי הפסאודו-מדע שלו על מכאניקת הקוונטים והמציאות המקבילה, ומאידך נפל עלינו הסוד עם פטפוטי המחשבה החיובית והכוונה-יוצרת-מציאות. לבי הרוחניקי נקרע בקרבי כאשר עלי להכריע בין שני זבלוני-הרוח האלה, והייתי שורף פיוז אסטרלי בניסיון להחליט מה יותר טימטום אלא שלמזלי אחד ממורי הסוד הצליח להרוג שני משתתפים לא מזמן בסדנה שקיים, ובכך הכתיר את עצמו ואת תורת הסוד כטרנד הרוחנו-דבילי המובהק של העשור. טמבל, לא אמרו לך שצריך לחשוב חיובי?

הטרנד הרוחנו-רציני של העשור

אבל העשור העוזב אותנו גם התברך בכמה וכמה טרנדים רוחנו-רציניים, כמו התגברותם של הטיולים להודו בקרב צעירי ארצנו, התרבותם של הגנים האנתרופוסופים בקרב עוללי ארצנו, ההתרחבותה של תופעת העלייה לרגל לאומן בקרב מתחזקי ארצנו והתעמקותו של העניין האקדמי בניו-אייג' בקרב חוקרי ארצנו. כל אחד מהמהלכים האלו מפגין עניין אמיתי, סקרנות בריאה, פתיחות לחדש ולזר ושילוב נאה של אידיאל ומעשה. אבחר באחרון כטרנד החביב עלי. מה לעשות, אני פשוט בעניין (ואפרופו: הכנס הישראלי השני "לחקר רוחניות עכשווית" יתקיים ב-8 למרץ באונ' חיפה).

עבודה של ניסן לוי שליוותה את המאמר באנרג'י

ומה הלאה? טוב, בעשור הבא ממילא יש לנו את 2012, ואחריה כבר שום דבר לא יהיה אותו דבר… אעלק.

 

[פורסם באתר מעריב]

לפתע
נחה הרוח
זה בכלל לא מתאים
הערב
בדרך להופעה של שלומי שבן

לפתע
נחה הרוח
ודורשת את שלה
ושלה הכל
לפתע

במרכז העולם
ישראל
ובמרכזה ירושלים
ובמרכזה קפה-ג'ו
מול מרכז אבי-חי

ובמרכזו בועות
מִקְצף הקפוצ'ינו
שמביטות אותי
בעניין רב
לפתע

עוד רגע –
היא הולכת
יצאה עם המילים
אפשר לחזור אל השגרה
לגמור את הקפה
לשמוע מוזיקה
להיות אדם.

—

אני רוצה לומר
ושיהיה ברור:
זכיתי באור
מן ההפקר
סתם כך
ברוך השם
בלי התחשבות במה צריך
ומה שפייר
זכיתי באור
מן ההפקר
מכך שזה בכל מקום
וכל מקום הוא זה
מכך שכל העולם הזה הפקר
וכל העולם כולו
הוא חסד

 

 

(מה אתם אומרים, מותר לי מדי פעם להיות קצת אישי? מצאתי שלשום נייר מקופל בכיס הפנימי של המעיל, אם אני לא טועה מהחורף של לפני שנתיים, ובנייר השיר הזה, שלפתע נראה לי לא רע בכלל. וכך הוא הגיע למעמד של פוסט.)

בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:

הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.

בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.

המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".

המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.

מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").

למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*

שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.

יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.

אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק. 

אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).

מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.

משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"

כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.

היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.

—

* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."

 

בגליון האחרון של אדם עולם (9, דצמבר 2009 – ינואר 2010), כתב עת לא רע בכלל של התנועה האנתרופוסופית בארץ (שאת עורכו, נועם שרון, ראיינתי כאן), ישנה כתבה מעניינת של מיה ענבר על הומוסקסואליות. ענבר מנסה לברר את יחסה של האנתרופוסופיה לעניין, ומקבלת תשובות שונות ואף סותרות. למה ככה? העניין הוא שרודולף שטיינר עצמו כפי הנראה לא התייחס ישירות לנושא, ומצד שני אפשר על פי תורתו לשער מה הוא היה אומר.

ולמה אפשר לשער? כי לשטיינר היתה מטאפיזיקה שלמה שכללה כוחות ועולמות בלתי נראים. מכיוון שעולמות אלה קשורים לאדם (בכל זאת, קוראים לזה אנתרופוסופיה), זאת בעצם סוג של אנתרופולוגיה, ועל כן כמובן שהיא משפיעה על האתיקה. כי כל אנתרופולוגיה היא כזו: אם למשל יש לנו אנתרופולוגיה מטריאליסטית לחלוטין, כלומר אנחנו חושבים שהאדם הוא אך ורק חומר, לא הגיוני שישנה לנו מאוד מה אותו חומר עושה עם עצמו (או לכל היותר: בלבד שלא יזיק או יכאיב). מצד שני, אם אנחנו חושבים שהאדם הוא, למשל, "צלם אלוהים", ברור שיש דברים שראוי שיעשה ויש שראוי שלא יעשה, בהתאם למושג שלנו של אלוהים (וכאן למשל הרמב"ם חושב אחרת מחז"ל וכו').

ושטיינר? שטיינר מציג אנתרופולוגיה שכוללת מגוון של "גופים" לבד מזה הפיזי. בין אלו יש כמובן את הנשמה, אבל ישנם גם כל מני רבדים אתריים ואסטרליים, הילות וכוחות, כיד "מדע הרוח" הטובה עליו. מה שמעניין בכתבה הוא חילוקי הדעות שמתגלים בין האנתרופוסופים, וזאת על רקע יחסם לאותה אנתרופולוגיה שטיינריסטית.

הנה למשל חן עתיד, מורה לאנתרופוסופיה כבר 15 שנים, שקובע כי

התקופה הנוכחית היא תקופה של חציית סף […] החצייה הראשונית היא מהפיזי אל האתרי. […] מי שעושה עבודה רוחנית 'נכונה', כמו ששטיינר קורא לה, עבודה שמובילה לחופש, מפתח בהדרגה מודעות לכוחות אתריים. […] לעומת זאת, אדם יכול, בצורה בלתי מודעת, לחוש את הכוחות האתריים שבתוכו בלי להבין את ההקשר הרחב שלהם. בעוד ההפרדה בין נפש לגוף פיזי היא ברורה, קשה לדעת לאן לשייך את התחושה האתרית. […] וכך, משהו מהגוף האתרי מקרין לתודעה את המיניות ההופכית, נחווה כחוויה פיזית ויוצר בלבול בתחום המיני.

כלומר ההומוסקסואליות היא בלבול הנגרם מזיהוי לא נכון של הגוף האתרי. בלבול איננו חטא, אבל ברור שזה גם לא משהו שצריך להשלים איתו.

לעומתו יפתח בן אהרון, משורר ומורה לאנתרופוסופיה, נתלה גם הוא בייחודיותה של התקופה הנוכחית, אבל פרשנותו שונה:

עידן נפש התודעה [הוא עידננו על פי דבריו – ת.פ.] מבקש מאיתנו לפעול מתוך הממשות, לחיות את ה'אני' שלנו במקום האמיתי והעכשווי, כפי שהגורל הציב אותנו […] ב[עידן ]נפש התודעה המעטפות הגופניות-נפשיות הופכות להיות פחות רלוונטיות. […] כשמדובר בזוגיות חד-מינית, יכול להיות מצב שבספירת ה'אני', ההשלמה של אדם מסויים צריכה לבוא בצורה אחרת, לא מהמין השני. זהו 'אני' הזקוק למפגש עם 'אני' ספציפי בן אותו המין, לצורך השלמה של הקארמה.

מה קורה כאן? בן אהרון מוותר על המטאפיזיקה של "המעטפות" האתריות למיניהן לטובת מסגרת של גורל, או קארמה. ההבדל המהותי בין ראיית האדם כנתון בתוך מעטפות אתריות לראייתו כנתון בתוך טלאולוגיה של גורל היא שהגורל יכול להיות אישי או אינדבידואלי לגמרי. כלומר אותו אדם לא יכול בעצם "לטעות", כי הוא לא יוצא נגד מציאות אובייקטיבית ("התבלבלת! הגוף האתרי שלך הוא כזה ואתה עושה אחרת!") אלא מטפל בגורלו האידיאוסינקרטי ("כפי הנראה בגלגול הזה עליך להשלים מעגל קרמטי על ידי התמודדות עם אהבה חד מינית. שיהיה בהצלחה."). זהו גורלו וגורל אין ברירה אלא למצות, וכך מוכשרת הדרך לזוגיות הומוסקסואלית.

את העמדה האחרונה מקצין המרואיין-המומחה האחרון בכתבה, דני אמן (יועץ ביוגרפי ומייסד בית הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל): באשר להומוסקסואלים, הוא אומר, 

מדובר באנשים שמתמודדים עם גורל אינדבידואלי שיכול לקבל צורות שונות. צריך לכבד וללוות אותם באהבה, ולא בניסיון להתאים אותם לקנוונציה או מסורת.

חד לחלק: הגופים האתריים עפים, עברנו לתמיכה חסרת תנאים וחיבוקים.

אז מה ראינו כאן? כמו דתות ותיקות ממנה בהרבה, נאלצת האנתרופוסופיה להתמודד עם ההכשר המובן מאיליו כמעט שנותנת התרבות המערבית בזמננו למיניות הומוסקסואלית, ובכלל זה גם עם הרגשתם הכנה של רוב חבריה שעם כל הכבוד למעטפות אתריות, אם שני גברים או שתי נשים אוהבים מאוד אלו את אלו, זה לא באמת יכול להיות דבר רע. ומה שנחמד הוא שבדרך ההתמודדות שניתן לראות כאן אפשר למצוא שתי הקבלות נאות להתמודדות של היהדות עם המודרנה:

1. כמו הרב קוק, גם שטיינר הושפע מאוד מהפילוסופיה ההגלינית. כפי שהראי"ה יכול להכשיר (זמנית) פריצת גדרות הלכתיות בשם הדיאלקטיקה ההיסטורית, ניתן גם לחסידיו של שטיינר לשלב את ההלכה השטיינריסטית, שהיא המטאפיזיקה שלו, בתוך המסגרת ההיסטורית (שכאמור ממילא מאוד חשובה לשטיינר), וכך להסביר למה עכשיו לא נורא מה שבעבר היה (כנראה) מאוד לא מומלץ.

2. אבל לא כולם הרב קוק כמובן, וממילא גם מצטיירת כאן גם חלוקה יהודית מאוד בקרב האנתרופוסופים: חן עתיד הוא אורתודוקס. חוק זה חוק וגופים אתריים הם גופים אתריים. שטיינר לא דיבר סתם. הומואים: לימין שור. יפתח בן אהרון הוא קונסרבטיבי: נכון, בטח שגופים אתריים הם גופים אתריים, על זה אין כל ויכוח. אבל בתקופתנו, תקופת נפש-תודעה, הרי שהם פחות רלוונטיים, ומה שיותר רלוונטי הוא הגורל האינדבידואלי, הקארמה. ההלכה מתאימה עצמה למציאות, ואנחנו מוכנים לקבל יחסים הומוסקסואלים. דני אמן הוא רפורמי. הקונוונציה והמסורת הן עבורו הצעות נאות, אבל אין דבר העומד בפני האהבה. אפשר גם לחתן זוגות חד-מיניים.

אציין לסיום שהכתבה גם נפתחת בתיאור חתונתם של זוג גברים בקהילה אנתרופוסופית בארץ, כך שכפי הנראה ממילא המציאות חזקה מכל.

בבוקר הראשון של היום הראשון של השנה החדשה של העשור החדש, כלומר יום שישי, 1.1.10, 10:00 בבוקר, ארצה בסינמטק של תל-אביב. הנה הפלייר, יחד עם ההרצאות שאחרי בסדרה:

בקיצור נדבר על רמאנה מהארשי, חייו, הארתו ותורתו, ועל אסכולת האדוויטה ודאנטה, והניאו-ודאנטה, אליהן שייכים המורים הרחניים שידברו בסרט, שיוקרן אחרי שאדבר. מעניין ברמות רוחניות.

 

לבד מזה, הנה מאמר שלי שהתפרסם לפני יומיים בערוצי הניו-אייג' והיהדות של אתר מעריב. על ההקצנה מצדה של האורתודוקסיה היהודית על רקע הפונדמנטליזם הגובר בקרב דתות העולם בכלל.