אי אפשר לבנות את המלכות דקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות "רעים" כלפי הזולת הראוי לכך, מצד הקדושה באמת. אך אי אפשר לדעת זאת מבלי להתעצם בתחילה, במדת השפלות של פנימיות המלכות, ליחס את הרע לעצמי והטוב לזולת (לקב"ה) – הרב יצחק גינזבורג
הרב יצחק גינזבורג
הרב גינזבורג הוא כפי הנראה אחד המקובלים העמוקים ביותר של זמננו. הוא נולד בקליוולנד ב- 1944, ובנעוריו החל תהליך של חזרה בתשובה. ב- 1965 עלה ארצה והחל ללמוד בישיבות, תחילה ב'קמיניץ' הליטאית בירושלים, ולאחר מכן עם חסידי סלונים וחב"ד (ובכלל זה מעט מפי הרבי מליובאוויטש עצמו, שהוא פוסל את אפשרות היותו המשיח). הוא נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי' שעד לאינתיפאדה השנייה פעלה מתוך מתחם 'קבר יוסף' בשכם. כיום הוא גר בכפר חב"ד.
תורתו הקבלית, בהמשך למסורת החסידית אשר הוא בשר מבשרה, עומדת על הגעה למצבי תודעה לא שגרתיים, ואינה מסתפקת בחקירה תיאולוגית של מבנה האלוהות. אך שלא כמו רבים מבני החסידות, הוא אינו מסתפק בהשגה רוחנית, אלא מתעקש על שימת המוקד של החיים היהודיים בהבאת המשיח (כאדם ספציפי) ובנייתו הממשית של בית המקדש. הוא מעוניין להחליף את השלטון בישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה מלוכנית, ולצורך כך מוכן לעודד (בתנאים מסויימים) ביצוע פעולות שחורגות מהחוק (הן של מדינת ישראל, והן של ההלכה).
כפי שמתומצת בציטוט שלעיל, גינזבורג מבקש שהפרט יצמח ויגדל מבחינה אישית-רוחנית על ידי קיום מצוות ומגוון של טכניקות מדיטטיביות (הכוללות התבוננות בשמות האל, צירופי אותיות וכו'), ובד בבד, כהשלמה וכפרי של עבודתו הרוחנית, יסייע לגדילתו של צמח דוד על ידי פעילות קונקרטית בעולם (כגון על ידי מסעות "נקמה" בשאינם יהודים, עליה להר הבית והקמת מני תנועות חוץ-פרלמנטריות בעלות אופי מהפכני). בכך הוא מציג – ומממש – מימד מסויים של תובנה נון-דואליסטית שחסר פעמים רבות ברוחניות של ימינו: הפנימי והחיצוני קשורים זה בזה, או יותר מכך: החלוקה הדיכוטומית לפנימי וחיצוני היא חסרת בסיס.
גינזבורג הוא גזען איום, שכל מי שאינו יהודי הוא עבורו תת-אדם. הוא כאמור גם אנטי-דמוקרט, ואף כזה שלא יפסול פעולות שיביאו לפירור הדמוקרטיה. אני לא יכול לראות את הדעות הללו שלו אלא כליקוי מאורות אקוטי ובעייתי ביותר, ואני כמובן חושב שבנקודות אלה הוא טועה טעות קשה, ומטעה את חסידיו הרבים. נראה שגם הוא סובל מאותו סינדרום בו אדם מסוגל להיות מפוקח ורציונלי ולדבוק בעובדות בכל נושא לבד מזה הקרוב ביותר ללבו, ועל כן שם הוא נופל להזיות מסוכנות ומסתרבל ללא מוצא במשוגות שונות ומשונות.
התכללות: באלוהים ובעולם
בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" של מוטי ענברי שיצא לא מזמן, מציג המחבר, בין תיאורים על יחסו של גינזבורג להר הבית, גם מעט מתורתו הקשור להתפתחות האישית של הפרט. הנה:
(עמוד 171 בספר. הציטוט של גינזבורג מתוך "מלכות ישראל", ב', עמ' רע-רעא)
'ביטול' ו'התכללות' הם מושגים נפוצים במיסטיקה החב"דית. ביטול פירושו ההבטלות העצמית של הסובייקט (ולזו כמה רמות – ראו הרשימה על התיאולוגיה המיסטית של הרבי מליובאוויטש), והתכללות (בהקשר הזה) היא התוצאה של הביטול הזה, כלומר ההתערות של המיסטיקן בתוך המציאות האלוהית ("[…] שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום אז הוא בלתי מרגיש את עצמו כלל וכלל […] זה גורם מרוצת הנפש ליכלל בעצמות אור אין סוף בתכלית ההתכללות" – קונטרס ההתפעלות, ר' דב בער).
בחב"ד, בחוכמה ובעומק רב, מקפידים לעמוד על כך שהמציאות החומרית, העולם הזה ממש, אינם שונים כמובן מהאלוהות, ואדרבא שהאלוהות חפצה בקיומם ובהתגלותה בהם, כהם, כלומר חפצה בהבנתנו שהם עצמם אינם אלא היא תתברך. עבור גינזבורג על כן, כמו עבור הרבי מליובאוויטש, ההתכללות האמיתית לא יכולה להיות אל תוך מימד מוחלט, נצחי וחסר אפיונים של האלוהות, אלא רק על ידי הבנה שהעולם הזה על פרטיו וזמניו הוא האלוהות. וזה נון-דואליזם במיטבו. לכן התכללות עבורו איננה התמזגות אמורפית עם האור, אלא דווקא השתקעות שלמה – ומודעת – בעולם החומר (שהוא רוח).
עבור גינזבורג התכללות על כן היא דווקא העמקת הקשר בינינו ובין העולם, בינינו ובין פרטיו של העולם. בקונטרס "בקשו פני: על התשובה וההתבוננות" הוא כותב ש"הכוון המשותף של הפרטים, הוא ההתכללות, והמשותף בין כל היהודים הוא דרישת ה'" (ההדגשה במקור). הנה עוד ציטוט על ההתכללות שנערך מדבריו של גינזבורג (מכאן):
עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:
א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.
ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.
על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא. (ההדגשות שלי)
אם נחזור לקטע המצולם שלעיל, נראה שההתכללות הראשונה על פי גינזבורג היא תחילתו של המסע הרוחני, כאשר האדם פונה נגד עצמו, ומכפיף את רצונותיו האגואיסטים מפני מה שהוא יודע (שכלית, או על פי מה שקיבל במסורת) שהוא נכון וראוי יותר. כפי שכותב ענברי בספרו, בשלב זה האדם (כלומר הגבר היהודי, על פי גינזבורג) צריך להדחיק את האני שלו כדי לשמש את עמו נאמנה – הוא מתעלם מרצונותיו ומשמש כלי בידי האומה.
ההתכללות השניה מגיעה כאשר המלחמה הפנימית באדם נפסקת, שכן הוא מצליח 'להמתיק' את האגו שלו לגמרי, כלומר, על פי פרשנותי, לראות אותו נכוחה כחלק אינטגרלי בו ובמציאות, אבל לא כשליט בלעדי על גופו וכו'. האגו אינו מושמד – שהרי גם הוא אלוהי, כמו כל דבר ודבר במציאות – אבל הוא לכאורה נפתח, כלומר מפסיק להדמות לקפסולה סגורה של רצונות וצרכים, ונתפס כלא יותר מאשר מערבולת מקומית בזרם האלוהי השלם.
המימד הקהילתי של ההארה
את כל זה היה חשוב לי להביא מפני שאני חושב שגינזבורג עלה על משהו חשוב בהדגישו את המימד הקהילתי של ההארה הרוחנית. האדם ש"מגיע להמתקה גמורה של מציאותו האישית" כדבריו, למעשה משקף בתוכו את הכלל, את הקהילה שלו, את התרבות ממנה בא. לדעתי דבר זה אמור להיות מובן מאליו לכל מי שאמון על תפיסת השחרור הבודהיסטית. בשונה מזו ההינדואיסטית הקלאסית, אין מדובר כאן על גילוי הנשמה, "האני האמיתי" וכו', אלא על הגילוי שמה שחשבנו אותו כנשמה שלנו אינו אלא מארג של קשרים והקשרים תרבותיים בינינו לבין סביבתנו (על ההבדל בין תפיסת ההארה הבודהיסטית וההינדואיסטית).
השחרור מהאגו אינו נפילה אל תוך ריק מחשבתי או עשייתי (וגם אינו עליה אל מלאות אינסופית אמורפית), אלא דווקא ההפיכה לכלי ביטוי מושלם לתרבות שממנה אתה מגיע – כי מה שנותר ללא היומרה הפיקודית של האגו (שכוללת צימאון אובססיבי להכרה, תהילה, כוח וכו') הוא רק היותנו משבצת נוספת בתוך הרשת התרבותית בה אנו חיים – אנחנו מבינים היטב שאנחנו תא נוסף בתוך הרקמה האנושית החיה המקיפה אותנו, ואנחנו מבטאים את מקומנו בשלמות.
בשפה פשוטה: האגו גרם לנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות הנבדלות מהסביבה. המתקת האגו פוקחת את עינינו להבנה שאנחנו חוּלִיוּת שארוגות אל תוך המרקם התרבותי שממנו נוצרנו. לא נפלנו על האדמה, אלא צמחנו מתוכה, לכן אנחנו ביטוי מושלם של העולם, ולא ישות זרה שמהלכת בתוכו. אנחנו לא אמורים לכבוש את העולם או לבנות עליו מגדל המגיע לשמיים, אלא לחיות בו ומתוכו ולשמור אותו חי ונושם ובריא ואוהב. הביטוי המלא שלנו, כתוצאה משחרור רוחני, אינו התנשאות על כל הסובב אותנו, אלא ההשתתפות איתו בכל רבדי חייו.
אני חושב שהן הבודהיזם והן היהדות הבינו את זה (היהדות ככלל אולי ברמה יותר אינטואיטיבית, הבודהה עצמו כתובנה ברורה), ועל כן שמו דגש כה גדול על המימד הקהילתי שבמסע הרוחני. היהדות ניסתה לכונן עם שיחתור במשותף לקראת שלמות רוחנית. הבודהיזם ניסה לעשות זאת עם קהילות מקומיות (ונזיריות) של סנגהה – אחים לדרך. שתיהן נכשלו בצורות שונות: בבודהיזם הדגש על הקהילתיות התמוסס, ונותרנו מחד עם מסורות דתיות של אלילות צבעונית, ומאידך עם רוחניות שהיא יותר שיטה מאשר חברה. ביהדות הדגש על העם נהיה במקום אמצעי מטרה, והפך להיות אובססיה פאשיסטית וגזענית, כמו אצל גינזבורג.
[בכתיבה נעזרתי בעבודת הדוקטורט "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ופועלו של הרב יצחק גינזבורג" מאת יחיאל הררי, ובספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי. ראו כאן ניחוש שלי על הפיכה אפשרית מכיוונם של המלוכנים. ובדיוק בימים אלה התחיל לכתוב ניר מנוסי, תלמיד בכיר של גינזבורג, באתר מעריב על קבלה וחסידות. הטור שלו יחליף את הרשימות של "בני ברוך", וניתן להעריך כי הוא מהווה ניסיון מחודש של הפצת מעיינותיו של גינזבורג, למען החשת הגאולה.]
לולאת האל 