הרכבת עומדת לצאת מהתחנה, ואתם עדיין נאבקים בשער האלקטרוני שמסרב לבלוע את הכרטיס ולסובב את עצמו למענכם. כמה שניות לחוצות עוברות ואתם מוצאים את עצמכם, למרות שמאוד לא רציתם, רצים אל הרציף. ברגע האחרון אתם מספיקים לעלות אל הרכבת, ומאתרים מקום ישיבה ליד החלון. אנחת רווחה נפלטת מבין שפתותיכם, ואתם מביטים החוצה, אל הרכבת המקבילה שעומדת ופניה לכיוון ההפוך. כעבור כמה רגעים אתם נעים, תחילה לאט אך בהדרגה המהירות עולה, מרגישים את כוח התאוצה פועל על גופכם. עוד כמה שניות עוברות ובאופן פתאומי אתם נופלים אל תוך מצב יציב, נייח: לפתע הבנתם שלא אתם, אלא הרכבת שממול התחילה לנוע. זו היתה אשלייה. הרכבת שלכם עדיין עומדת בתחנה.
מה בעצם קרה כאן? לפרופ' תומס מטצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף ותיאורטיקן של מדעי הקוגניציה והכרה, יש תיאוריה שמצליחה להבהיר את העניין. בראיון טלפוני הוא מסביר: "זו בעצם גרסה מצומצמת של הלוסינציה, ואנחנו כולנו מבינים למה זה קורה: מסגרת החלון ממנה אנחנו מביטים מסתירה מאיתנו את רוב העולם, ואנחנו נחשפים רק לרכבת שממול. כשהיא מתחילה לזוז יש לנו אפשרות לבחור בין שני פירושים למה שאנחנו רואים: או שאנחנו זזים, או שהרכבת השניה זזה. לפעמים, בגלל שמיהרנו לרכבת ואנחנו קצת מבולבלים, ומכיוון שאנחנו גם מצפים שנתחיל לזוז, קורה שכשהמוח בוחר בפרשנות מסויימת הוא בוחר בפרשנות הלא נכונה, והוא מדמה את הגוף כנע. זה נמשך שניה או שתיים, וברגע שהמוח מגלה שהוא טעה בפרשנות שלו למצב, הוא מיד משנה את מודל העצמיות שלו."
למעשה התיאוריה של מטצינגר מסבירה הרבה יותר מהטעות הקטנה והתמימה הזאת. מטצינגר חושב שזו לא האשליה היחידה שהמוח שלנו בוחר בשבילנו. לדידו אנחנו חיים כל חיינו ברכבת לשום מקום: אנחנו תופסים את עצמנו, בטעות, כבעלי "אני" מגובש וקבוע. "כשהמוח שלנו דימה לעצמו מודל עצמיות שנע, הוא בסך הכל החליף את מודל העצמיות שהיה לו: זה שישב מותש ברכבת", הוא אומר. "בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק."
כשמטצינגר אומר "למדנו" הוא מתכוון לשילוב מורכב של תיאוריות פילוסופיות על מהות התודעה ומחקרים חדשניים במדעי המוח והקוגניציה. מטצינגר, שבעבר כיהן כנשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה, ובהווה הוא פרופ' לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת יוהנס גוטנברג במיינץ (Mainz), נחשב כיום לאחד מהתיאורטיקנים המובילים בעולם בכל הקשור להבנתו של מה שהוא כנראה המיסתורין העמוק מכולם: ההכרה האנושית – מהותנו כיצורים סובייקטיביים. הוא קנה הערכה בינלאומית בזכות עבודה שדקדקנותה מתחרה רק ברוחב היקפה, שמתוכה העלה תיאוריה אותה פרס על פני כ-700 עמודים בספרו המונומנטלי Being No One : The Self-Model Theory of Subjectivity (2004).
הספר, שחוקרים עמיתים מעידים שהוא "קאנטיאני בהיקפו, חוכמתו ועומקו" נחשב כיום לאבן דרך וקריאת חובה בשדה חקר ההכרה. מדובר למעשה בפרויקט אינטרדיציפלינרי אדיר מימדים בו מסתמך מטצינגר על ממצאים מדעיים, ובכללם מגוון מקרי קצה פתולוגים של מני הפרעות נפשיות, כדי לנסות ולהבין איך זה שאנחנו מרגישים "כמו מישהו". והרי זו ההרגשה המוכרת לנו ביותר: אנחנו מישהו ספציפי, "יש לנו" גוף ואף חיי נפש, הזהות שלנו יציבה ומתמשכת, כמובן ש"אנחנו עושים" כל מני דברים, וכל מני דברים "קורים לנו". ואם זה לא מספיק, הרי שאנחנו גם מודעים לכל זה.
האני ככלי של האורגניזם
"הרעיון הוא כזה," אומר מטצינגר, "לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואלים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה."
על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסויים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיבים יותר לפעמים עושים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו.
מחקרים אחרונים הראו גם שכדי להבין שלאנשים אחרים יש גם כן חיים פנימיים אנחנו צריכים ליצור אצלנו תמונת ראי שלהם, כלומר להבין אותם על פי ההבנה שלנו את עצמנו, דבר שאוטיסטים מתקשים לעשות. מודל העצמי שלנו עושה את כל זה, ומצליח גם לתת לנו את ההרגשה שמדובר במכלול אחד, שאנחנו אינדיבידואלים במלוא מובן המילה, כלומר פרטים שלמים ובלתי מחולקים. למעשה כולנו מרגישים (וזה הרי אופיו של מודל העצמיות) שאנחנו מעין ישות מודעת שנמצאת איפשהו בתוך הגוף, מאחורי העיניים אולי, ושהגוף שייך לה ומבצע את פקודותיה.
אבל אנחנו לא. "אנחנו האורגניזם כולו, ובכלל זה גם מודל העצמי המודע שבמוח," אומר מטצינגר, "אבל אין לנו עצמי. אין שום 'עצמי' בעולם בכלל. אף אחד אינו 'אני', ואין לאף אחד עצמי. אנחנו מערכות – לא אינדיבידואלים – שמשום שהן לא מצליחות לזהות את מודל העצמיות שלהן כמודל, הן חושבות בטעות שיש להן עצמיות."
בשפה פילוסופית, מציין מטצינגר, אנחנו "ריאליסטים נאיביים": אנחנו מתייחסים ליצוג המציאות שבמוח שלנו כאילו הוא המציאות עצמה. זה ברור לכולנו: אנחנו לא חושבים, 'המוח שלי יצר דימוי של תפוח' אלא 'הנה תפוח!'. מה שמטצינגר אומר הוא שגם כלפי עצמנו אנחנו לוקים באותו ריאליזם נאיבי: אנחנו תופסים את המודל שהמוח הציג לנו של עצמנו כאילו הוא עצמי ממש. כאילו הוא 'אני', וכאילו האני הזה הוא לא הגוף כולו, אלא הוא מרכז של סובייקטיביות שממוקם בתוכו. כל זה מתרחש מכיוון שהמערכות שממפות בשבילנו את העולם ואת עצמנו הן עבורנו "שקופות" – מונח שטבע הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מוּר, ממייסדי האסכולה האנליטית במאה העשרים. אנחנו לא רואים את הפעולות המנטליות השונות שבונות לנו עולם, אלא רואים דרכן. לכן מה שמוצג לנו נתפס על ידינו לא כיצוג, אלא כמציאות עצמה.
מטצינגר עושה שימוש נחרב במושג השקיפות, ובשבילו הוא זה שמאפשר לנו לתפוס את עצמנו כבעלי עצמי. "כשאנחנו מתבוננים בעולם אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו קולטים ייצוגים שיכולים להיות נכונים או לא נכונים. כמובן, יש לנו גם ייצוגים שאנחנו מודעים לכך שהם רק יצוגים. לאלה קוראים מחשבות, דמיונות, חלומות צלולים. זה מה שמאפשר לנו להעלות ספק שמא ייצוגים אחרים גם הם לא לגמרי אמיתיים. זה מה שמאפשר לי ליצור תיאוריה כזאת, ומאפשר לי להתראיין על זה. את זה אין לבעלי חיים. חתול, למשל, כפי הנראה תפוס לחלוטין ביצוגים שהמוח שלו יוצר בשבילו. הוא לא מסוגל להבחין בין מציאות ודמיון. אנחנו כן, אבל לא תמיד."
מחזירים את הנשמה לשורשיה החומריים
הרעיון שאין 'אני' הוא כמובן לא חדש. הבודהה טען כך בהודו כבר לפני 2500 שנה. גם במערב היו שהסכימו: למשל דיויד יום, הפילוסוף הסקוטי מהמאה השמונה עשרה, כתב שאנשים "אינם אלא מקבץ או אוסף של תפיסות חושיות שונות שעוקבות במהירות בלתי נתפסת אחת אחרי השניה […] ההכרה היא מעין תיאטרון שבו תפיסות שונות מופיעות בזו אחר זו". מטצינגר מדגיש דבר חשוב: בתיאטרון הזה אין קהל. "האדם כולו רואה. האדם כולו חושב. אבל אנחנו מדמיינים שיש חלקים קטנים בתוך הגוף שלנו שהם עושים את הדברים הללו. אנחנו עושים את הטעות הזאת משום שאנחנו לא יכולים שלא לחשוב שאם רואים דברים, חייב להיות מישהו שרואה אותם. חייב להיות מעין בית קולנוע קטן בתוך המוח, שם צופה ה'אני' שלנו במסך עליו מוקרנת המציאות. התיאוריה שלי פותרת את הבעיה הזאת, כי היא מסבירה שאותו 'אני' שיושב בבית הקולנוע הוא חלק מהסרט. אותו אני שמביט, חווה, עושה – הוא עצמו ייצוג."
במילים פשוטות אומר מטצינגר שאין לנו כל נשמה ערטילאית. אפשר להשוות את המהלך המחלן שעורך מטצינגר לנפש האנושית לדמיתולוגיזציה שעושה ביקורת המקרא לתנ"ך: במקום בו האמנו במכלול של רעיונות (נצחיות הנפש, נשמה פרטית, רצון חופשי, יחודיות מהותית), במקום בו היתה לנו תמונת עולם מגובשת ושלמה, אנו כעת ניצבים מול "המדבר של הממשי": שברי המיתוסים היקרים ללבנו מוטלים הפוכים, ריקים מהחיוניות שהעניק להם לפני כן השכנוע העמוק שלנו בנכונותם. כעת הם חסרי ערך, אפילו מבישים, לאחר שהילת האותנטיות פרחה מהם, ובכל זאת אנחנו לא יכולים שלא להתגעגע אליהם ואל תמונת העולם המנחמת שהם העניקו לנו. אם לפני יותר מאלפיים שנה תפיסת ההכרה במערב היתה כדבר פיזי ("רוח" ביהדות, מקבילתה, "Pneuma" אצל הסטואיקנים או התפיסה האטומיסטית של האפיקוראים), הרי שעם עליית הנצרות ההכרה הפכה אישית, ורוחנית (נשמה). בתחילת העת החדשה העלה דקארט את הסובייקט לכדי מהות מופשטת לחלוטין: אותו "אני" שקיים רק משום שהוא חושב. מטצינגר מציין שבאופן אירוני המדע המודרני מחזיר את הנשמה לשורשיה, ומלביש אותה שוב בכסות פיזית לחלוטין, הכפופה לזמן ולמקום.
התיאוריה שלו, כאמור, התפרסמה לפני שארבע שנים, וכוחה הגדול הוא בכך שהיא מבוססת על ממצאים אמפיריים. מטצינגר משתף פעולה כבר עשרים שנה עם נוירולוגים, ומציג תיאוריה שיכולה להיות מאומתת על ידי מדעי המוח המודרניים. "היופי בשלב הנוכחי של המחקר האינטרדיציפלינרי הוא בעובדה שהתמונה החדשה של המוח המודע שכעת נרקמת לאיטה מעוגנת לראשונה בהיסטוריה האנושית ביסודות אמפיריים מוצקים", הוא כותב בספרו.
בקיץ שעבר עבר רעד בשדרת מחלקות מדעי המוח, כאשר מטצינגר פירסם עם שותפים מאמר בכתב העת היוקרתי Science, בו מודגם כיצד מיקום העצמי שלנו אינו קבוע, אלא תלוי בקלטי החושים. המאמר, Video Ergo Sum ("אני רואה משמע אני קיים"), מציג ניסוי בו אנשים ראו את הגב שלהם מוקרן בצורה תלת-מימדית על גבי מסך פנימי של קסדת "מציאות וירטואלית". הגב שלהם היה לכאורה כשני מטר לפניהם. כאשר הבוחנים נגעו בעזרת מקל בגבם, הנבחנים כמובן הרגישו את זה, אבל ראו את המקל נוגע בגב שנמצא שני מטר לפניהם. הממצאים המדהימים היו שלרוב הרגישו הנבחנים כאילו הם עצמם נמצאים "שם", כלומר מלפנים, במקום הוירטואלי שבו הם ראו את גבם. מטצינגר ושותפיו הצליחו למעשה ליצור בצורה מלאכותית מה שמכונה "חוויה חוץ גופית", ובכך להראות לא רק שחוויות כאלה הן כנראה רק שינוי הייצוג במודל העצמיות שלנו, אלא שאכן, כפי שחזה מטצינגר, יש לנו מודל של עצמיות, הוא אכן איננו מקובע או מבוסס על עצם יציב כלשהו (שהוא לכאורה ה'אני'), והוא משתנה בכל רגע בהתאם לקלטי החושים. מטצינגר מספר שבמשך יומיים הוא רק נתן ראיונות לכלי תקשורת מהעולם כולו.
באופן לא מפתיע, רעיונותיו של מטצינגר נתקלים גם בתגובות קשות. הם לא רק מאיימים על הדבר שאולי הכי יקר לנו – תחושתנו כאינדיבידואלים שלמים ומיוחדים – אלא גם מקיימים מערכת יחסים קשה מאוד עם האינטואיציה הבריאה של כולנו, שעבורה אין דבר ברור יותר מה'אני' שפועם במרכזה. "למה הרעיון הזה, של החוסר ב'אני', כל כך מנוגד לאינטואיציה שלנו," שאלתי, "ולמה, למרות עדויות רבות לטובתו, אנחנו מתעקשים לשמוע בקולה של האינטואיציה, ולא ויתרנו עליה כמו במקרה של תורת היחסות או מכאניקת הקוונטים?"
"נקודה טובה. משום מה במדעי ההכרה אנשים מרגישים שתיאוריה מסויימת חייבת גם לתת להם גישה לתחושה מסוימת, למצב תודעתי מסויים. אבל זו כמובן שטות. אנחנו חייבים להבין שאנחנו תוצר של מיליוני שנה של אבולוציה, וכנראה שהמצאת האגו היתה מאוד מוצלחת." בספרו כותב מטצינגר שאין שום דרך שבה אנחנו יכולים לדמיין או לחוות את התיאוריה שלו, וזאת לא בכדי: אנחנו מתוכנתים על ידי האבולוציה לא להיות מסוגלים לדמיין מצבים פתולוגים, וזאת מפני שסימולציות עצמיות של מצבים מעורערים מערערים בעצמן את הלכידות של המערכת. לכן רובנו גם לא מסוגלים באמת להבין אנשים שנמצאים בדיכאון קליני: זה לא יכול לעלות על דעתנו, כי דעתנו שומרת את עצמה מפני מצבים שכאלה בדיוק.
האם ללא אני ייתכן מוסר?
ומה עם המשמעות המוסרית של הרעיונות הללו? לא מעט מערביים אינם מאמינים כיום שהם קיימים כנשמה נצחית, אבל מה אם יאמרו להם שהם אינם קיימים כלל? שהם (אישיותם, זכרונותיהם, תשוקותיהם, חלומותיהם, והעצמי שכל אלו שייכים לו) לכל היותר מודל משתנה שהמוח שלהם מייצר? שהם אינם אדם במובן ההומניסטי של המילה, אינם מרכז של רציונליות ואוטונומיה, אלא מערכת אורגנית שמרמה את עצמה כדי שתחשוב שהיא מרכז כזה?
"אני אומר את זה כבר כמה שנים: ישנה אנתרופולוגיה חדשה שעולה אל הבמה. ישנה תמונה חדשה של האדם שיוצאת מתוך המחקר הגנטי והנוירולוגי, כזו שסותרת את כל התפיסות האנתרופולוגיות שהיו לנו במערב. היא לחלוטין לא מטאפיזית, היא לחלוטין לא מתאימה לדמות האדם כפי שהיא מצטיירת במסורת היהודית-נוצרית, והיא תעמת אותנו עם עובדת היותנו בני תמותה בצורה הרבה יותר ישירה מאשר אי פעם. היא יכולה להגיע לכאן מהר יותר מהצפוי. אנשים רבים לא ירצו לקבל אותה, כפי שאנשים רבים לא רצו לקבל את עובדת היותו של כדור הארץ סובב סביב השמש. תהום תיפער בין החלקים העשירים, המשכילים והחילוניים של העולם ובין אלה שלא נחשפו, או שלא רוצים להחשף, לתמונת העולם שמביא לנו המדע.
"לדעתי מדעי המוח תורמים תרומה משמעותית לפרויקט הפילוסופי הישן של 'ידיעת העצמי'. אבל מה שאנחנו מגלים הוא שידיעת עצמנו היא לא בהכרח אטרקטיבית מבחינה אמוציונלית, אם להתנסח בעדינות. לדעתי ננהג בצורה מכובדת אם נתבונן בעובדות הללו, אם נביט עליהן נכוחה. עלינו ליצור תמונת עולם חדשה, של האדם כיצור טבעי לחלוטין, מבלי לברוח אל אשליות מטאפיזיות או פונדמנטליזם. מצד שני, השאלה היא האם הפגיעה במיסתוריות של התודעה יכולה להתרחש ללא פגיעה בסולידריות של החברה. בשביל אנשים רבים מה שמחבר אותנו אחד לשני הוא האמונות שלנו באלוהים או בנשמה נצחית. לכן גם צריך לשים לב שהממצאים הללו לא מוצגים בצורה של מטריאליזם גס וולגארי, כפי שהתקשורת אוהבת להציג אותם, ובכך לתת את הרושם שזה אומר שבני אדם הם רק מכונות, או שאין יותר משמעות למושגים כמו רציונליות, כבוד עצמי, אחריות וכדומה – זה בפירוש לא נכון. דווקא זו ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו יצורים מוסריים ורציונליים. אולם אנחנו אכן זקוקים להקשר תרבותי חדש שבתוכו נשלב את הידע החדש הזה על עצמנו."
כאשר המערב עסוק בשאלות המוסריות שמעלה הביולוגיה והרפואה, כגון האתיקה של השיבוטים או של השימוש בתאי גזע עובריים, לא רבים מבחינים במהפכה העצומה שמחוללים מדעי המוח. מטצינגר מאוד מעורב בסוגיות אתיות שמחקרים שלו מעלים. לפני פחות משנה ייסד עם חוקרים אחרים פורטל ל"נוירואתיקה" כחלק מהמכון למחקר אינטרדיסיפלינרי למדעי המוח באוניברסיטת מיינץ שהוא עומד בראשו. באתר מקובצים (ופתוחים להורדה) מעל לשמונה מאות מאמרים בנושא, והוא עוסק בבחינת מצבי תודעה שונים מבחינה נורמטיבית: לאילו מצבי תודעה אנחנו אמורים לשאוף? האם יש מצב הכרתי שאמור להיות בלתי חוקי בחברה שלנו? מדובר, אם כן, לא רק בענף של אתיקה שמכוון לווסת את הנוירולוגיה, אלא שדה הגות חדש ששואל שאלות לגבי מהות העצמיות שלנו, משמעות היותנו בעלי הכרה, והשימושים שראוי או לא ראוי שנעשה בה. בשנה הבאה ייצא גם ספר שכתב על רעיונותיו, "מנהרת האגו", המיועד לקהל הרחב.
ריטלין וסמים אחרים
"בשנים הללו אנחנו מפתחים את הכלים הראשונים שיוכלו לשנות את המוח בצורה יעילה, ואנחנו צריכים לפתח שדה אתי חדש לכל המחקר הזה. למשל, במחקר התרופות הפסיכיאטריות. כבר היום אנשים משתמשים בכל מני מולקולות בצורה שונה ממה שיעדו אותן. את המודפיניל (Modafinil), למשל, רקחו כתרופה לנרקולפסיה (נרדמות), אבל תעשיית התרופות יודעת שהיא תרוויח מכך שאנשים ירכשו את התרופה הזאת רק בשביל לייעל את העבודה שלהם."
ומה עם ריטלין? כבר היום לוקחים הורים את הריטלין של ילדיהם. "ריטלין הוא רק ההתחלה. יש מחקר רב על מה שנקרא 'מעצימים קוגניטיביים', גלולות שעושות אותך פיקח יותר, חכם יותר, ערני יותר, בעל זיכרון טוב יותר. יש ארבעים מולקולות חדשות בדרך, במעבדות. חומרים טובים הרבה יותר. והשאלה שנשאלת היא מה נעשה? מה נעשה אם יש לנו תרופה שיכולה לתת לנו ארבעים שנה ללא התמכרות או תופעות לוואי רציניות, שבהן יהיה לנו תמיד איזה פלירט סקסי בעיניים, או שפשוט נרגיש טוב מאוד כל הזמן? עוד שאלה היא האם אנחנו נצטרך בקרוב בדיקות שתן באוניברסיטה? כי בארה"ב הסטודנטים כבר לוקחים הרבה מאוד ריטלין ומעוררים שונים לקראת הבחינות. ובתוך עשרים עד חמישים שנה יהיו לנו אפשרויות רבות הרבה יותר. אז אולי כמו ספורטאים, בעתיד גם אינטלקטואלים יצטרכו לעבור בדיקות לגילוי חומרים נרקוטיים?
"עכשיו, כמובן, יש מסחר חוקי בכל הדברים הללו, ויש מסחר לא חוקי. ויש מסחר אינטרנטי, שבו לא חשוב החוק שבמדינה המסויימת, כי ההפצה כלל-עולמית. חברות התרופות לא מדברות על זה, אבל הן יודעות את זה. ומצד שני, למה לא לקחת כדורים כאלה? אם זה נטול סיכונים ומשפר את איכות החיים שלי, למה שרופא יאמר לי שאסור לי? 'לא, מה שיש לך זה רק דיכאון קל, לא קליני, אתה פשוט עצוב מפני שאשתך עזבה אותך ואמא שלך מתה – זה נורמלי, אתה בסדר גמור.' כלומר, למה הרופאים הם האנשים בחברה שיחליטו איך אנשים יתייחסו למוח שלהם ואיך הם מעצבים את חיי ההכרה שלהם? למה זה חוקי בשבילי להיות שיכור 24 שעות ביממה, ולא חוקי בשבילי להיות נמרץ, או מאושר? למה לאנשים מותר לנתח את הגוף שלהם כדי להיות יותר יפים ולא לשחק עם המוח שלהם כדי להיות יותר חכמים? צריך להתמודד עם השאלות הללו."
"וכמובן, מה שאנשים ירצו הם ישיגו, אז אם לא יתנו להם את זה בצורה חוקית, הם ירכשו את זה בצורה לא חוקית. כפי שאני רואה את זה, כרגע יש לנו 12 עד 15 מולקולות לא חוקיות שיוצרות את רוב הבעיה של שוק הסמים הלא חוקי. אבל אולי יהיו הרבה יותר. אני יכול לומר לך שכיום באירופה יש הרבה מאוד פרופסורים מובטלים לכימיה, מפולין ומרוסיה, והם מבשלים כל מני דברים ומוכרים את זה לילדים העשירים. מהשוק הזה אנשים שמגיעים לחדרי המיון אחרי טריפ רע נתקלים ברופא שמעולם לא למד על סוג הסם שהם נטלו. האשלייה יכולה להיות שעוד דיכוי חוקי ועוד משטור יפתרו את הבעיה."
אז מה באמת היא הבעיה? למה שלא יהיה עולם שלם בהיי תמידי? "השאלה היא בעצם זו: מהו מצב תודעתי טוב? אילו מצבי תודעה אנחנו רוצים בחברה שלנו ואילו לא? כיום למשל, מצב תודעתי שמושפע מל.ס.ד. הוא לא חוקי, ומצב תודעתי שמושפע מאלכוהול הוא חוקי. אבל אנחנו צריכים להיכנס לדיון על כל זה, כי אנחנו צריכים קונצנזוס תרבותי לגבי איך אנחנו בכלל רוצים לחיות את חיינו, ובכלל זה אנחנו גם צריכים ללמד את ילדינו אילו הם מצבי תודעה טובים, ואנחנו צריכים להראות להם איך לטפח מצבים כאלה."
כשמטצינגר מדבר על פיתוח מצבי תודעה טובים הוא מתכוון למדיטציה. כבר יותר משלושים שנה שהוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית. הוא מדגיש, עם זאת, שאין שום קשר בין זה לבין מחקריו: הוא לא מסיק מסקנות מתוך חוויותיו האישיות.
"יהיה טוב מאוד אם ילדים צעירים מאוד ילמדו בבתי הספר מדיטציה, הרגעה עצמית, חלימה צלולה [היכולת לחלום תוך מודעות – ת.פ.], כך שתהיה להם קופסת כלים קטנה שאיתה הם יוכלו לשנות את מצבי התודעה שלהם ללא סמים. במצב כזה, אם הם יתקלו בקפאין ואלכוהול אצל הוריהם, או יעשנו את הג'וינט הראשון עם חבריהם, תהיה להם כבר מסגרת להתייחסות והשוואה, והם יבינו מה הם עלולים להפסיד: צלילות ובהירות של ההכרה, היכולת להתרכז וכו'. כך שבדיוק כמו שיש לנו שיעורי ספורט, אני חושב שצריכה להיות לנו מסגרת תרבותית בה אנשים לומדים איך לטפח את ההכרה שלהם. אם לא נעשה את כל זה, יכול להיות שפשוט ניסחף בזרם ונאבד את עצמנו.
"קריטריון נוסף יכול להיות מה אותו כדור, עד כמה שהוא משמח אותי עכשיו, עושה למצבי התודעה העתידיים שלי. האם הוא מגדיל אצלי את האוטונומיה? האם אני נהיה חופשי יותר, ויש לי אפשרות לשנות את דרכי, או האם אני מכור? ועוד שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה היא האם ראוי לשאוף למצבי תודעה שהם פשוט מהנים, מענגים בצורה הדוניסטית, אבל ללא כל מרכיב של ידע – הם לא מלמדים אותי כלום על עצמי. יש סמים שגם מסוגלים ללמד אותנו דברים: תובנות תרפויטיות, תובנות רוחניות."
אל תאמר "הארה", אמור "מודעות מערכתית"
באשר לאותן תובנות, מתייחסת התיאוריה של מטצינגר בצורה מצומצמת לאותו אידיאל של "הארה" עליו מדובר במסורות מיסטיות רבות, מצב שבו נגלה לאדם שהוא נטול אני (ובמקרה כזה הוא עשוי להרגיש אחד עם הקיום כולו). מטצינגר כמובן מסביר גם המצב הזה בצורה מטריאליסטית לחלוטין, ומכנה אותו בספרו בשם "System Consciousness" (מודעות מערכתית): זהו מצב בו לאורגניזם יש מודל של עצמי, אבל הוא "עכור" לחלוטין, כלומר הוא נתפס במודע כמודל, ולכן לא כעצמי.
"אם התיאוריה שלי נכונה," אומר מטצינגר, "והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'".
אבל אם תמונת עולם כזו היא אמיתית יותר, האם ייתכן שכאן נמצא הקשר בין האמת והאושר? אם אנחנו מדברים על מה שאתה מכנה "מודעות מערכתית", שאלתי, ואמרנו שזה מה שנקרא במסורת הבודהיסטית "התעוררות" או "הארה", הרי שהמצב הזה, שבו למערכת יש יותר מידע אמיתי על עצמה מאשר קודם, אמור להיות – על פי עדויות היסטוריות של אנשים שטענו שהם הגיעו אליו – נעים מאוד. האם ייתכן, אם כן, שיש קשר משמח בין האמת והאושר?
"טוב, על זה צריך לדבר במשך שעתיים מעל כוס תה. אני מקווה שאתה צודק. אני מאוד מקווה. זה סיפור יפיפה. אבל צריכים להיות ביקורתיים, וכנים מבחינה אינטלקטואלית. כל המבנה של האגו נועד ליצור אשליות רומנטיות, לתת לנו בטחון רגשי ולהציל את עצמו. לכן יש 'אגואים רוחניים' כל כך רבים בעולם – כסף ומין לא מספיקים עבורם, הם רוצים גם את אלוהים! מבנה הליבה של האגו הוא שהוא רוצה פרס. יש לו מוטיבציה לעשות משהו (כמו מדיטציה, או פרקטיקה רוחנית אחרת) רק אם מבטיחים לו משהו.
"אבל אולי. אולי הגדלת הידע שלנו עוזרת לנו להיפתר מדברים שגורמים לנו לסבול. אתה לומד לא להכניס את עצמך למצבים שמביאים לסבל. אבל יכול להיות שבסך הכל מדובר בהפיכת מודל העצמי לקוהרנטי יותר [כלומר לא בראייה אמיתית יותר, אלא נוחה יותר של המציאות – ת.פ.]. אבל זה ייתכן… זו יכולה להיות תשובה נהדרת, אם מיקסום הידע על עצמנו היה מביא למיקסום האושר שלנו. אבל אני לא יכול לומר כרגע אם זה נכון. אף אחד מאיתנו לא ממש יודע, נכון?"
[אני מאוד שמח בראיון הזה וחושב שהוא מאוד חשוב. הוא התקיים כבר לפני כמה חודשים, וניסיתי למצוא לו במה באחד המוספים השבועיים. לא הצלחתי, לאכזבתי הרבה. הוא כנראה יתפרסם בצמצום מסויים באתר מעריב, אבל כאן הגרסה המלאה. אני רוצה להוסיף שאני לא שותף מלא לגישה המאוד מטריאליסטית של מטצינגר, אם כי כל המסקנות שלו לדעתי נכונות. לבד מזה אני מתכוון להתייחס לחלק ספציפי מדבריו בפוסט אחר.]
לולאת האל 
