כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת: "I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה! השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך: היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]

בילדותי הערצתי את סדרת "מלחמת הכוכבים", בנעורי שיחקתי מאות שעות ב"מבוכים ודרקונים", ואילו היום אני מסתפק ב"נקודה". אסייג את דברי מיד: יש בבטאון הימין הדתי מאמרים רבים שהם רציניים ולפחות רגל אחת שלהם מוצבת על האדמה. למעשה, יש גם כאלה שבאופן מודע מבקשים להיצמד לעובדות ולא להיסחף בלהט המשיחי (כמו מאמרו המצויין של נדב שנרב בגליון הנוכחי – ינואר 2008). אבל מדי פעם גם ניתן למצוא איזו פנינת מד"ב לתפארת, כמו המאמר של פרופ' הלל ויס על "הקונגרס היהודי החדש" (גם הוא בגליון האחרון – אולי שמעתם על כוונת חברי ה"קונגרס" להעביר לבוש בביקורו כאן "איגרת" בו הם מבקשים שיסייע בבניין בית המקדש השלישי. מה שנקרא, ריאל פוליטיק).

מה במאמר? בסך הכל ההודעה על ייסודו של גוף חדש שיכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם, וגם ידריך אותם בחייהם הפרטיים והקולקטיביים – נהדר, לא? ההודאה יוצאת מטעם חברי ה"סנהדרין", שגם היא גוף חדש (כלומר מחודש) שמתיימר לכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם וגו'. הנה הקטע המהותי מתוך המאמר – הוספתי לו פרשנות, כמיטב מסורת ישראל סבא:

"הגיע זמן להעמיד קונגרס יהודי חדש. לא קונגרס ציוני, קונגרס יהודי. בציונות כבר היינו. כינוס, עצרת של כל העם היהודי, עצרת יהודית לאומית מתמדת, שהיא מקור הסמכות המרכזי שאמור לייצג את העם, שהוא הריבון מכוח ריבונו של עולם; גוף שממשיך בפעילותו גם אחרי כינוס הקונגרס. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל, הקונגרס הוא שיחזיק במפתחות הקיום ההודי כלפי ארעא וכלפי שמיא. כלפי שמיא, במובן של העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל, "למען תחיה וירשת את הארץ"; וכלפי ארעא, בארגון המוסדות הלאומיים למען המטרות הלאומיות. הקונגרס החדש חייב להיות לא רק ציוני – בוודאי לא פוסט-ציוני – לא חרדי, לא חילוני ולא ציוני דתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי, אלא קונגרס יהודי ריבוני. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה. קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו."

—

בציונות כבר היינו: ציונות זה פאסה. עובדה: ההתנתקות. עכשיו אנחנו בקטע של יהדות. נטו. הארד קור. עצרת של כל העם היהודי: מה לא ברור? "כל" הבנתם? "עם" הבנתם? "יהודי" הבנתם? זהו. כולו. לגמרי. הכל כולל הכל. כווווולם. כלומר, חוץ מאלה שמתנגדים לעצרת, שהם רוב העם היהודי. אמור לייצג את העם: "אמור". כפשוטו. ריבון מכוח ריבונו של עולם: הכוח מועבר בתמסורת ישירה מריבנו של עולם אל מוחו של ויס. משם, לעם. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל: כלומר הקונגרס הוא גוף עוקף ממשלה דמוקרטית נבחרת. מה הבעיה? הוא ריבון מכוח ריבונו של עולם, שכחתם? העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל: כן חבר'ה: מי מישראל שלא ילבש ציצית או שלא תלבש שמלה, ישפט, ימצא אשם ויענש בהתאם. לנגזרים למוות תינתן בחירה בין סקילה, שריפה, עריפה וחניקה. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה: אההההה… תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות. אתה הבנת את זה ברוך? יענו, ישראבלוף. של כולם, אבל… רק שלנו, כי בכנס ההכנה השתתפו, למשל, הרב דב ליאור, ולמשל, הרב ישראל אריאל, וגם ח"כ אריה אלדד. אתם מצליחים לנחש מה הם הכינו לנו, לכווווולנו, שם בכנס ההכנה? קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו: משפט כל כך מקסים שהייתי חייב לצטט את כולו. כי בשלב זה גם אני עצמי לא מבין, אבל אני בטוח שבקרוב מאוד אבין גם אבין. כך מבטיח פרופ' ויס, ומילה של ויס היא מילה. למרות ש… מוזר, כי ידוע שמתוך כל האנשים שמזדהים כיהודים יותר מ- 80% לא שומרים הלכה בצורה אורתודוקסית, אז איך בדיוק ויס יכפה עליהם לעשות כן, או אפילו להתעניין בכך? ומוזר, כי גם מקרב אלה ששומרים, הרי שרובם בכלל חרדים, שלא ממש מזדהים עם הפנטזיות של ויס, אז גם אותם יהיה קשה לגייס למאמץ המלחמתי. ומוזר, כי אפילו מקרב הציבור הלאומי-דתי, עצמו ובשרו של ויס, רוב האנשים מתעלמים, אם לא ממש מזלזלים, בויס, וכך גם יחסם כלפי ה"סנהדרין" החדשה. בעיה, לא? אבל היי, זה מה שטוב כשמאמינים: לא צריך לחשוב באמת. כי לאלוקים הפתרונים. יופי פרופסור: אחריך.

החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך". מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]

אילו היה לניו-אייג' אפיפיור שמו היה דיפאק צ'ופרה, אבל אין לו (בכל זאת, זה הניו-אייג'), ולכן צ'ופרה מסתפק בלהיות מגה-סלב רוחני, סופר-גורו להמונים ופופוליזטור רב-מכר של רעיונות חצי-אפויים (לפעמים, אגב, לרעיונות חצי אפויים יש ערך רוחני רב – ע"ע מָצות). בין הרצאה על מודעות לציבור הרחב ובין סדנה על "מנהיגות רוחנית" למנהלים בכירים וקאוצ'ריהם הוא נאות (בנדיבות רבה, יש לציין) להיפגש עם חברי "הסלון האינטגרלי" שמארגנת האשה המופלאה ורבת-הפעלים כרמל ויסמן.

אחרי שקצת ליכלכתי עליו לפני פחות מחודש, החלטתי להגיע ולפגוש פנים אל פנים את האיש והאגדה, לתהות על קנקנו הרוחני ולראות הכצעקתה. המפגש נערך במרכזם המפואר של קבוצת Enlightennext בארץ (כלומר, תלמידיו של אנדרו כהן), וצ'ופרה נכנס, בזמן הנקבע מראש, מלווה באשתו. הוא התיישב על כסא במעגל הגדול שהוכן, ואחרי דברי הקדמה קצרים מפי כרמל פתח את הבמה לשאלות.

ואנשים שאלו, אבל זה לא כל כך משנה מה, כי צ'ופרה עבר די מהר ל- speech mode, והחל להפגיז את הקהל בדברים שבוודאי חזר עליהם כבר אי אילו אלפי פעמים. הוא עבר מנושא לנושא במהירות, מונה בעיקר רשימות של דברים כגון "מה המדע יודע ולא יודע היום", "מהי הצלחה" וכיוצא באלו עניינים שברומו של עולם הניו-אייג'.

הוא התחיל בכך שקבע שהדבר האינטגרלי היחיד באמת היא ההכרה עצמה, הכוללת כל ומשפיעה על הכל. משום שהטבע, כך אמר, ברמה הבסיסית ביותר הוא חוסר-המשכיות, ואנחנו אלו שמתרגמים, בעזרת המערכת החושית שלנו, חוסר המשכיות להמשכיות – כמו תמונות בסרט שהופכות לתנועה על המסך. אז זו ההכרה שלנו – לא המוח, ההכרה, הדגיש צ'ופרה – שמתרגמת את הזרמים החשמליים והגלים השונים לכדי מה שאנחנו מכנים "מציאות". שהרי, הוא אמר, תנועות האלקטרונים בטבע הן חסרות צבע או צליל, חסרות רגש או ריח. זו ההכרה שלנו שמעבדת עבורנו את כל הנתונים המשעממים שהיא קולטת ויוצרת מהם תמונה עשירה ומעניינת.

אבל משום כך, הוא הדגיש, החוויה שאני "כאן" והעולם "שם" היא לא נכונה: העולם קיים בתוך ההכרה שלי. אתם, הוא פנה אל הקהל, קיימים בתוך ההכרה שלי ואני קיים בתוך ההכרה שלכם! מה שיאמרו לכם מדענים, הוא קבע, הוא שברמה הכי עמוקה של המציאות ישנם רק "גלים של אפשרויות", וזו ההכרה שלנו שיוצרת מהם מציאות.

וכך זה המשיך: צ'ופרה דיבר על סימולטניות, כלומר על ההתקדמות הלא-ליניארית של היקום, בה דברים רבים מתרחשים במקביל (הוא טרח גם לקרוא לזה Non Local Convolution), על מצב החוסר-ודאות שמאפיין את הרמות הבסיסיות של החומר, על קפיצות קוונטיות של אפשרויות ועל "אפקט הצופה", כלומר ההכרח של חלקיקי החומר להכריע מה ואיפה הם ברגע שאנחנו מביטים לעברם.

בקיצור, בצורה נינוחה, בשפה רהוטה, בצורה נגישה וללא כל סימן של יוהרה, הגיש לנו צ'ופרה סלט עסיסי של עקרונות קוונטים מקוצצים ברוטב רוחני (בכלל, זה לא מדהים איך הקוונטים נכנסים היום לכל חור? נדמה כאילו ללא קוונטים אין ניו-אייג', וקשה להבין איך ערכו אנשים מסעות רוחניים שלמים לפני שהגילויים על מכאניקת הקוונטים התפרסמו!). על פי הידע המדעי המאוד צנוע שלי, הדברים של צ'ופרה לא היו מדוייקים, או מנוסחים בצורה רצינית. מצד שני, אולי לא הוגן לדרוש דיוק יתר בהרצאה כללית של פחות משעה. מצד שלישי, צ'ופרה ידוע כבר זמן רב כמי שפרשנותו לגילויים המדעיים של המאה העשרים היא, איך לומר, יצירתית.

הלאה הפיזיקה, הביאו מטאפיזיקה

החלק היותר מעניין מבחינתי התחיל לאחר שכרמל שאלה את הדוקטור איך הוא תופס את הרוע בעולם. צ'ופרה פתח ואמר שהוא לא חושב שיש לראות ברוע אויב, ושהוא אחרי הכל "ההשלכה של הצל הקולקטיבי שלנו" – עד כאן פסיכולוגיית-המונים פשוטה. אבל הוא המשיך ואמר שברמה הקוסמית הרוע הוא כוח כמו כל כוח אחר, וככזה הכרחי. אם היתה רק יצירתיות בעולם, אמר צ'ופרה, הרי שהיקום היה שורף את עצמו מיד; אם היתה רק אינרציה, שהיא מקבילה לרוע על פיו, היקום היה קורס. לכן דרושים השניים: היצירתיות שפורצת דרך והאינרציה שמגבילה אותה מעט. כוחות הטוב תמיד מנצחים במעט על כוחות הרוע, אבל לעולם אינם מביסים אותם. ככה הריקוד היצירתי של המציאות יכול להמשיך.

אנחנו צריכים להיצמד לצד הטוב, היצירתי, מפני שהוא בסופו של דבר תמיד עליון על הצד האינרטי, אבל אנחנו צריכים לדאוג, כך אמר, לא לעשות מזה עניין אישי, שכן אנחנו בסך הכל פועלים על פי אותם כוחות שמפעילים את היקום כולו. חוקי הטבע הם אנחנו. אין כאן מימד אישי – אין "אני" שהוא טוב ו"אחר" שהוא רע. בהתייחס לשאלה על מוסר אמר צ'ופרה שמחוייבות מוסרית אמיתית יכולה לבוא רק אם אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, מכזו היוצאת מתוך האגו, לכזו המתעלה מעבר אליו. ללא זה המוסר הופך להיות עוד צורה של ריכוז בעצמנו.

אחרי הדברים היפים (באמת) הללו, ורגע לפני סיום הפגישה, שאלתי את צ'ופרה איך הוא משלב את הדיבורים על התעלות מעבר לאגו עם כל מני ספרים שהוא כתב וסדנאות שהוא הנחה, בהם דווקא הצד האגואיסטי, שלא לומר נרקסיסטי, מודגש מאוד. איך משתלבת השאיפה שלו שאנשים יאמצו מבט פתוח ורחב על המציאות עם ספרים שמורים כיצד לנצל את "חוקי היקום" בכדי "ליצור עושר ושפע"?

ד.צ'.: "תפילה מפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש מבקשת: 'אלוהים, אפשר לי נזירות ופתור אותי מהתשוקה – רק עוד לא'… אתה יודע, כשאני התחלתי את המסע שלי רציתי רק להיגמל מעישון; ותראה לאן זה לקח אותי. אתה מתחיל היכן שאתה נמצא […] אפילו חלק מהאנשים שקוראים את "הסוד" ישתנו בעקבות זה."

ת.פ.: "אולי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לספק להם את האמצעים והתירוצים להיות מרוכזים בעצמם."

ד.צ'.: " שמעת על היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו? אנחנו צריכים למלא את אלו הנמוכים לפני שנוכל להגיע אל הגבוהים. כתבתי ספרים רבים שמכסים מגוון רחב של נושאים, וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך."

יש בדבריו אמת, אבל ההרגשה שלי היתה שלצ'ופרה לא הכי נעים עם אותם מדריכי עושר שכתב (הגם שאלו העשירו אותו עצמו לא מעט), והסאב-טקסט של דבריו היה 'שמע, עברתי דרך ארוכה, ועשיתי בה גם כמה דברים שהיום אני לא הכי גאה בהם, אבל גם להם יש מקום.'

צ'ופרה כפי הנראה אכן התפתח עם השנים. יגאל מוריה (שפתח בלוג בעל פוטנציאל מענין), שמיודד עם צ'ופרה עוד מהימים הרחוקים בהם שניהם היו תלמידי המהארישי יוגי, סיפר לי כמה הוא התרשם מכך שלמרות התהילה של צ'ופרה וההערצה העצומה שלה הוא זוכה ברחבי העולם, הוא חף מהעמדת פנים ומהמאניירות ההוליוודיות שסלבריטאים אחרים במעמדו נגועים בהם. צ'ופרה עצמו העיד שעבר שלבים שונים, ושאם פעם להצליח לכתוב רב-מכר היה חשוב לו מאוד, הרי שהיום הוא רואה את הדברים אחרת (אם כי ידוע שאחרי הרב-מכר העשירי זה כבר קצת פחות מרגש). בסופו של דבר אין ספק שהשיחה איתו היתה נעימה מאוד, רוב הזמן בגובה העניים, ושהוא עשה רושם של אדם נחמד. צ'ופרה גם ציין שלאחרונה ייסד (על פי האתר, יחד עם רבים אחרים) את ה- Alliance for a New Humanity, ארגון שעוסק בפעילות הומניטרית, ועל הבאת התיאוריה לכדי מעשה גם מקבלים כמה נקודות.

ומה עם הפטפטת הפסאודו-מדעית? האם יש לה הצדקה? צ'ופרה הציג עמדה אופטימית, על פיה הטוב תמיד רב יותר מהרע, ועל כן האנושות היא בתהליך התפתחות מתמיד, ובמידה רבה בלתי נמנע. אני מתאר לעצמי שהמחזיקים בעמדה זו (שהיא בסופו של דבר לבו הפועם של הניו-אייג') אכן יכולים לסמוך על השחר העולה שיאיר את עיניהם של ההמונים, גם ואפילו דרך זיבלוני רוח כגון "הסוד".

לדעתי העמדה הזאת מבלבלת פעמים רבות בין שתי רמות של התפתחות: בין היקום והאנושות – שני דברים שונים לחלוטין. האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת? לדעתי כן. האם הוא במהותו טוב? גם כן, לדעתי. אבל האם זה אומר שהאנושות נמצאת בהתפתחות, ושזו התפתחות חד משמעית לטובה? אני כלל לא בטוח. לדעתי כפי שהדינוזאורים נכחדו ופינו את מקומם ליצורים אחרים, ייתכן מאוד, אם היא לא תתעורר בזמן, שהאנשות תחדל מלהתקיים. זה לא יפריע הרבה ליקום, אבל לי אישית זה יהיה מאוד חבל.

הנה סרטון שמתעד את הפגישה, מבית היוצר של הגב' וייסמן הבלתי-נדלית (בסופו ניתן לראות את עבדכם הנאמן מציק לג'יגה-גורו):

[עלה באנרג'י. אפרופו "הסוד" המעייף, כתבתי משהו קצר ושלילי עליו, אבל אני לא יכול לפרסם עד שזה לא יפורסם, וזה יכול לקחת זמן. בינתיים ראו בנושא זה רשימתו המצויינת של של ברמן, וכן המאמר הבא של יאיר שוורץ, שמביא גם רקע היסטורי של הרעיונות שבו. הנה רשימה קצרה ומעניינת של דיאנה בטלר-בס על הבחירה בין אובמה להאקבי כבחירה בין שתי קצוות של פרוטסטנטיות אמריקאית, שמקורם עוד במאה ה-19.]

בעקבות מה שכתבתי על אוננות בהלכה, ובאופן ספציפי על ההתייחסות לנושא בקבלה, אני רוצה להביא השוואה קצרה (וכללית מאוד, כלומר עקרונית ולא מפורטת) בין אלו לבין הטיפול בנושא בנצרות.

כידוע, למרות שהנישואין הם אחד משבעת הסקרמנטים של הנצרות, האידיאל של החיים הנוצריים היה כמעט מתחילתה הנזיר. שאול הטרסי (הוא פאולוס, מייסד הנצרות למעשה) יוצא בפסוק מפורסם בקריאה: "ואל הפנויים ואל האלמנות אומר אני כי טוב להם לעמוד ככה כמו גם אני, אך אם לא יוכלו לכבוש את יצרם ישאו, כי טובים נישואין מאיש להוט אחר עברה" (האיגרת הראשונה אל הקורנתיים, 7, 8). כלומר כדי לשלוט על היצר ולהימנע מעברה (ונחשו איזו עבירה) יש להתחתן (הנישואין הקדושים הם אם כן מעין תרגול רוחני!), אבל באופן כללי היה עדיף לו כולם היו נשארים רווקים, דהיינו נזירים (להרחבה ולדעה מעט שונה על יחסו של פאולוס לנישואין ראו כאן).

לדעת אוגוסטינוס אין מוסר ללא שליטה עצמית. הבעיה לדידו היא שמאז החטא הקדמון והיווצרות היצר הרע שליטה עצמית אינה אפשרית, ועל כן כולנו רעים. את המצוקה הקשה הזו הגיע ישו לפתור, ולמאמינים בו הישועה. עד כאן אוגוסטינוס. מה שאני רוצה הוא להצביע על כך שכאן אנחנו שוב מוצאים את אותה תפיסה, מערבית בעיקרה (עליה כתבתי כאן), על פיה אנחנו באופן טבעי רעים, וכדי לנהוג בצורה נאותה יש צורך לשלוט על עצמנו. זאת בניגוד לתפיסה המזרחית יותר על פיה אנחנו באופן טבעי באיזון ואף אחדות עם היקום, כלומר נכונים ומושלמים, אלא שחרגנו מ"הדרך", ועכשיו דווקא ניסיונות השליטה העצמית שלנו הם בין הסיבות לאומללותנו. מכאן שההבדל בין תפיסות העולם נסוב סביב השאלה האם אנחנו באופן טבעי טובים או לא. המשותף להן הוא ההסכמה ששליטה עצמית איננה אפשרית.

העניין הוא כזה: בנצרות התוקף המועצם של היצר המיני הוא תוצאה של "הנפילה" והגירוש מגן-עדן. לפני הנפילה אמנם קיימו הזוג הראשון יחסים מיניים, אבל על פי אוגוסטינוס, מהחשובים שבאבות הכנסייה, לא היתה שם תשוקה – ודאי לא כזו שהיא "בלתי נשלטת". וזה אכן העיקר: ב"עיר האלוהים", חיבורו המונומנטלי, כותב אוגוסטינוס על כך שלפני החטא הקדמון "לא נלחמו בהם [באדם וחווה] אבריהם [המיניים]", כלומר היתה שליטה מלאה של רצונו של האדם על איברו. אוגוסטינוס כותב שלו רצו, היו יכולים אדם וחווה לקיים יחסי מין כפי שנגר מנסר בול עץ, כלומר ללא כל תשוקה. מסתבר מכך שזהו היצר, התשוקה, שבאו אחרי החטא ונטלו מהאדם את השליטה המלאה על עצמו. והשליטה, כמובן, היא מה שחשוב. על כן היצר עצמו שלילי בעיקרו, והתשוקה נחשבת למעשה השטן.

ביהדות זה לא כך: בשביל היהדות "פרו ורבו" הוא ציווי אלוהי, תשוקה לבת/ן הזוג (ורק לבת/ן הזוג כמובן) היא דבר חיובי, חיי נישואין הם מובן מאליו (אין ביהדות מוסד נזירות בו האדם נשאר רווק), ועלינו אף להרבות את "צלם אלוהים" (כלומר את בני האדם) בעולם.

לכן בנצרות האוננות היא חטא חמור, משום שהיא כל כולה מעשה שטני. בכתבים נוצריים רבים האוננות נחשבת למעשה שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת כמובן – בעלי חיים רבים מאוננים), וזהו אחד הדברים עליהם מוזהרים מתבגרים בתוקף הרב ביותר על ידי הכמרים הקהילתיים.

אבל עבור היהדות במשך תקופות ארוכות נחשבה האוננות לחטא לא כי היא מהווה התפלשות של הפרט ביצרו הבהמי, אלא מכיוון שהיא מנוגדת לשימוש הראוי ביצר המיני הנייטרלי (או אף הקדוש) במהותו, היינו זיווג עם האישה למטרת הולדת צאצאים. היצר עצמו הוא לא רע – רע יכול להיות רק השימוש בו. מאידך גיסא השימוש בו יכול להיות גם טוב מאוד מאוד, כאשר אנחנו מקימים משפחה כשרה ומולידים בנים זכרים לרוב! היהדות (ככלל, אבל לא, למשל, הקבלה הלוריאנית) רואה באוננות לא את המשך הנפילה באמצעים אחרים, אלא את הסירוב לשתף פעולה בתיקון העולם.

המעניין הוא שבכך נראה שכלכלת התשוקות היהודית קרובה יותר לזו היוונית מאשר לזו הנוצרית (וזאת על אף היחסים הקרובים בין היהדות לנצרות ובין הנצרות לתרבות ההלניסטית כמובן). בנצרות האידיאל הוא הימנעות מוחלטת, התנזרות, ממין. בתרבות ההלניסטית לא היה כל בעיה עם המין, והאידיאל היה מידתיות וחוסר-הגזמה, כלומר ניהול נכון של התשוקות ושליטה עצמית. היהדות לדורותיה (על פי רוב) גם כן לא ראתה במין בעיה שיש לפתור, אלא כוח שיש לנתב היטב: גם היא שמה דגש על השליטה העצמית, אם כי לא למטרת השתלמות אישית, אלא לצורך הגבוה של תיקון הבריאה.

[לבד מזה, ג'ק קורנפילד, אולי גדול מורי הויפאסנה במערב כיום, מגיע לישראל]