הפעם שני שירים שמביעים תמיהה על עצם קיומו של העולם. על מידת הימצאותה באמת של המציאות בכלל. אחד של רחל ואחד של לאה גולדברג.

אבל. את השירים האלה צריך לקרוא לאט. למה? כי מה שעושה העולם כדי להמשיך ולהתקיים הוא לנוע קדימה ללא הפסק, ללא לאות, עוד ועוד. המציאות מתקיימת רק מתוך מהלך מתמשך. ליקום יש חיים רק בתנועה תמידית הלאה. אנחנו קוראים לתנועה הזאת "זמן". ובלי המימד הזה המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה לא קיימת. ללא ההתקדמות, ללא הגלגול המתמיד לפנים כמכבש עצום, כבד, רומס-כל, ללא הנהייה והנהירה הזו אל העתיד אין גם עבר ובעצם הקיום המוכר לכולנו מת. כמו אופניים, או כריש, או מערכת יחסים. או כמו האגו (כמובן). הפסקה אחת, קטנה, של חלקיק נאנו-שנייה, והיקום מתפרק כמו מייקל ג'קסון בשמש, מתרסק לגורמיו שבעצמם מתפוררים למרכיביהם שבעצמם מתאדים לתוך האין שממנו בכלל היו בנויים זמנית, ארעית, תלויים בתנועה הנצחית: קדימה קדימה קדימה. לכן אסור למהר בכלל ובשירים האלה, השואלים על עצם הטעות שבמהירות, בפרט. אז לאט:

ואולי לא היו הדברים מעולם / רחל (בלובשטיין)

ואולי לא היו הדברים מעולם,
אולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעבדו בזעת-אפי?
מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
של קציר,
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר?
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה
ובתום
של כינרת שלי… הוי, כינרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?

האמנם / לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

אהההההההההההה! שירים מעולים. שירים שואלים. שירים נוגים. שירים נוגעים. שירים שמציבים אותך ספלאט מול המצוקה הקיומית. שלך. של היקום. שירים שמטפטפים לכוס חייך תרעלת אנגסט אקזסטנציאלי מר, בדיוק במידה שלא תהרוג אותך (כי אז הבעיה נפתרה ממילא), רק תכווץ את ליבך ותסחט אותו מכל עסיס, ותשאיר אותו מיובש ופריך, על סף פירור.מה עושים עם שירים כאלה? מה עושים עם מצוקה כזאת? אולי? אולי לא היו הדברים מעולם? האמנם? האמנם עוד יבואו ימים? ההיית? או חלמתי חלום? את תלכי בשדה. לבדך. כאחד האדם.

אין עבר

ואולי לא היו הדברים מעולם? אולי באמת? כלומר, אולי לא באמת? אולי הכל לא-באמת? איך אפשר לדעת, והרי העבר חולף לבלי שוב, נשאר בנו רק כזיכרונות עמומים, שהולכים ודוהים, דפי עיתון שעפים ברוח, הולכים ומצהיבים, נעשים יותר ויותר דקים ואז מתפוררים.
כן: לא היה כלום. מעולם. דמיינו שהיה, ולא היה. "חלמתי חלום", ומציאות זו לא היתה. וכשמתעוררים הכל מתבהר ומתברר שהחלום "לא היה באמת". שהוא סתם. שאפילו סתם הוא לא. שהוא לא.

מה כן יש? רק את הרגע הזה, שבו עולה השאלה. שבו עולים הזכרונות. העכשיו שממנו משקיפים אחור ומתפלאים לאן הכל נעלם. כי אין שם כבר כלום. כי אולי כלום לא היה. יש, אבל לא היה. היקום, במרוצתו הלאה, רומס וזונח את מה שהיה, והופך אותו ללא-היה. כדי לחיות בהווה חייב היקום להשמיד את העבר, כי במקום שכבר יש משהו אי אפשר לברוא דבר חדש. היכן שיש עבר אין עתיד.

לפחות יש עתיד

האמנם? האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? אנחנו מקווים שכן. ימים שהם רק בעתיד, אבל כשהם יהיו הווה, אז יהווה טוב.
תלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם – ללכת בתמימות. ללא ציפייה. ללא בקשה. ללא ידיעה. ותמימות הרי פירושה גם שלמות. ללכת בתמימות הוא לשאת זרועות פתוחות של אמון וקבלה ("התהלך לפני והיה תמים" מבקש הקב"ה מאברהם – בראשית, י"ז, א'), כמו שהיקום כולו עושה במהלכו התמידי קדימה.
ושלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם – כן. בדיוק. הכאב הופך מתוק באותה הכרה של קבלה. של אחדות. זה לא שהוא לא כואב, אבל יחד עם הייסורים מגיע עונג מתיקות עשירה. אותה מתיקות שמהווה את מהותו של היקום כולו, זה שנע כל הזמן קדימה.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט – איזה תיאור נהדר. השקט מתרחב בקרבנו, ודאי. ואנחנו עצמנו מתרחבים בשקט. אנחנו והשקט מתרחבים אחד לתוך השני, ואין שני.
ופשוטים הדברים וחיים – הדברים כולם פשוטים פשוטים. הם בדיוק כפי שהם. ללא צורך בתוספות, ציונים, עצות, שיפורים. האם נחש זקוק לרגליים? הדברים הם כך. הם בדיוק כך. הם בדיוק הם עצמם, והכל פשוט כל כך. ודאי, איך יכול בכלל להיות אחרת? מה שמסובך היה רק חלום. 
ומותר בם לנגוע – אבל זה לא שאסור להוסיף, לציין, לעוץ, לשפר. ודאי שמותר! וכי ציונים ועצות אינם פשוט כך? האם הם אינם ציונים ועצות? האם הם אינם הם עצמם? חלילה. מותר, מותר לנגוע. מותר לא רק להביט בהשתוממות, מתוך השקט הרחב, איך הכל פשוט כך, פשוט עומד בעצמיותו הברוכה, אלא אם לדעתנו ייטב להיות אחרת-כך, אז אפשר ורצוי לנסות לשפר-כך ולתקן-כך. ובימות המשיח לנחש שנענש אחרי חטא עץ הדעת שוב תצמחנה הרגליים. מותר, מותר בם לנגוע.
ומותר, ומותר לאהוב – אלא מה? האהבה היא זו שמכשירה מראש ולנצח את הנגיעה. היא שמאפשרת התבוננות מתוך השקט, והיא שממתרת את התנועה קדימה של שיפור העולם. של תיקון העולם. של העולם כולו שתמיד מתקדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת – "ישרי הלב" הם אצל הראי"ה קוק הדרגה הגבוהה ביותר של צדיקים, אלה שיודעים לא רק להעפיל למרומים כדי להדבק בקב"ה, אלא גם, ובעיקר, למצוא את הוויתו וקדושתו כאן, על האדמה, בעולם הזה, שאינו נפרד ואינו שונה בסופו של דבר ממנו יתברך. האם לאה גולדברג הכירה את תורתו של הרב קוק? כנראה שלא. אבל היא קלעה לדעתו. ועל ענווה וכניעה אין צורך לדבר.
כך אם כן יש ללכת, עם העולם כולו, קדימה: בתמימות, בהתרגשות, באהבה, בענווה. כאחד הדשאים, כאחד האדם.
שבת שלום.

[תודה לנגהנאנדה ממנה קיבלתי את השיר של גולדברג, בתגובה שהיא כתבה ב"שירי זן" שעברו.]

ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא

לפעמים נדמה לי שהבודהיזם הטיבטי פופולרי כל כך במערב רק בגלל הטקסים הצבעוניים, התפילות הרבות וחישובי החטא והחסד (כלומר הקארמה הרעה והטובה) שאפשר לזכות בהם מכל מעשה ומעשה. בקיצור: כל מה שאנחנו דוחים בבוז במסורות היהודיות-נוצריות, אנחנו מאמצים בחדווה כשזה עטוף טיבטית.

ההנחה הזאת נתקלת בבעיה כאשר אנחנו בוחנים את הפופולריות של הדזוגצ'ן (Dzogchen). מסורת טיבטית זו היא למעשה "אנטי-מסורת", בן סורר ומורה לבודהיזם הטיבטי שמסרב להתנהג לפי הכללים ומחפש לשלול את כל הידוע – על מנת לזכות בבלתי-ניתן-לידיעה, כמובן. הדזוגצ'ן, כמו זרמים שונים של זן, טוען שאין דרך להארה, מפני שהכל כבר עכשיו מואר. צריך רק להבחין בכך. מיד. בשני העשורים האחרונים זכה הדזוגצ'ן לפופולריות רבה במערב, וכ"אנטי-שיטה" להארה הוא המתחרה הטיבטי של הזן הסיני והיפני ושל האדוויטה ההודית.

פירוש השם דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה" (או "ההשתלמות המלאה"), והכוונה היא לידיעה סופית ומוחלטת של המציאות, שמתבססת מעבר לכל הגדרה של שלמות או חוסר-שלמות. הדזוגצ'ן הוא המוחלט, שבאופן פרדוקסלי זהה לגמרי עם העולם הזה, היחסי, כאן ועכשיו. מכיוןן שהדזוגצ'ן גורס שהכל כבר מואר, אין בו טקסים, אין טכניקות מורכבות של מדיטציה או טנטרה ואין גם היררכיה של מוסדות או מורים. יש רק הזמנה לשים לב ברגע זה שהקיום ממילא ולנצח הוא הוויה מוחלטת, מבריקה ומושלמת.

לדזוגצ'ן אין מסורת מובנית, והטיבטית שהיו נחשפים אליו היו באים מתוך המסורות הבודהיסטיות הקיימות של טיבט, בדרך כלל אחרי שנים של תירגול וניסיון. אז, יום אחד, היה הלאמה שלהם מזמין אותם לעיין בטקסט דזוגצ'ן, או מפגיש אותם עם איזה דזוגצ'ן מאסטר. אבל, כאמור, לדזוגצ'ן אין טקסט, טקס, או אף עמדה פילוסופית מסוימים שאיתם הוא מזוהה בבלעדיות. יותר מכל אלו הדזוגצ'ן הוא ידיעה עמוקה, שנמצאת מעבר לשפה ולמחשבה (למרות שאינה שוללת אותם). אל הידיעה הזו היה המורה מנסה להביא את התלמיד, או נכון יותר היה מגלה לו שהוא פשוט שכח שהיא כבר ברשותו.

שורשיו של הדזוגצ'ן לוטים בערפל, אבל הוא כנראה צמח לקראת המאה העשירית לספירה בדרום טיבט. מכיוון שלא מיסד את עצמו קשה מאוד להתחקות אחר התפתחותו, אבל ברור שהכניסה לסודות הדזוגצ'ן היוותה שיא של זרמים מסויימים בבודהיזם הטיבטי. קיימים סיפורים רבים על מוארי דזוגצ'ן טיבטים שהחלו את דרכם כנזירים ואז, עם הבנת סודות הדזוגצ'ן, יצאו מהמנזר אל הקהילה ונהיו מורים עצמאיים, גדולים ואף קונטרוברסלים. הדזוגצ'ן, אם כן, התברך לא רק ברוח מרדנית, אלא אינטגרטיבית, כאשר על פי השקפתו אין מקום או זמן בחיים שאינו מואר, ואין טעם להתחבא במנזר אם ממילא העולם כולו הוא שדה בודהות אחד גדול. לכן, אגב, היו גם יותר נשים מוארות ומורות בדזוגצ'ן מאשר בכל זרם טיבטי אחר.

אבל איך מתרגלים דזוגצ'ן? איך רוכשים את מה שממילא קיים? ברור שאי אפשר, ולכן ברור שאין לדזוגצ'ן תרגולת מסויימת. ובכל זאת, יש, כמובן – אחרת הוא לא היה יותר מהצהרות מטאפיזיות חביבות. בחודש מרץ השנה התארח מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן בבית בהאוונא, בתל אביב, שם הוא העביר ישיבת מדיטציה. אחריה היתה גם הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ופירסם תרגומים לא מעטים של כתבי דזוגצ'ן. הוא אינו מקובל על חלקים מסוימים מתוך המסורת הטיבטית, והוא מלמד פחות או יותר כאאוטסיידר, מה שרק עוזר להוכיח, כמובן, שהוא מורה דזוגצ'ן אמיתי.

הנה דבריו:

דזוגצ'ן הוא מה שנקרא ה"ככיות" או ה"זהיות" [suchness, thusness] של המציאות. מגלים את זה על ידי ישיבה והתבוננות במיינד. דזוגצ'ן דורש ממך לפרק את מבני המחשבה. הפירוק הזה מוביל לזיהוי טבע המיינד.

מדיטציית דזוגצ'ן מוגדרת כאיחוד בין "סמאתה" ל"ויפאסנה" [ריכוז רגוע ותובנה – ת.פ.]. האיחוד הזה מתקיים באופן ספונטאני, כל הזמן, מיום לידתנו ליום מותנו. הראייה של הדזוגצ'ן אומרת שאנחנו כבר, מרגע לידתנו ועד יום מותנו קיימים בצורה מושלמת ללא שום צורך להוסיף או לגרוע מעצמנו, או להפוך את עצמנו לדבר-מה. זאת משום שהטבע של כל מה שקיים הוא הכרה ריקה ואור.

אבל אם אין צורך בשום שינוי כי טבע המיינד תמיד מושלם כפי שהוא, הווה בעצם קיומו, אז מה היא מדיטציה? מדיטציה לא מבקשת לשנות את מצב המיינד. המדיטציה היא רק ההכרה במה שמתרחש ברגע הזה, בין אם זו הארת הבודהה או הזיה. לכן אין טעם להתאמץ במדיטציה, או בכלל לעשות משהו. הירגעו לתוך טבע המיינד. אל "תעשו מדיטציה". ערכו הכרה עם טבע המיינד. אנחנו יושבים במדיטציה כדי שזרם החוויות הרגיל יתקל לכאורה בסכר, ייעצר ויצטבר. אנחנו משתמשים בזה כפתח להתבוננות בטבע המיינד. ההוראות, אם כן, הן רק להתבונן בטבע המיינד, ללא הוספה או החסרה וללא שיפוט כלשהו. בלי לטפח או לדחות כל מצב שעולה; בלי לנצור כל דבר מענג ובלי לשלול כל דבר שאינו נעים. אבל זו לא מדיטציה של "קבלה" של דברים: אנחנו לא "מאפשרים לכל דבר לבוא". דברים באים, ואנחנו לא עושים איתם כלום.

באי-העשייה הזו עולה השלמות הגדולה. שאי אפשר להגדיר אותה במילים, שהיא לא זה ולא האחר. אנחנו לא מחפשים "מודעות" ולא "תשומת לב" ולא "נוכחות" כי כל דבר או מצב שעולה הוא בעצמו כבר מודעות. אי אפשר לברוח מזה. אין רגע שזה איננו. אי אפשר לפגוע בזה בשום צורה, אף פעם. זה לא מדולל על ידי בורות ולא מזוקק על ידי ריכוז. רגש לא מעמעם את זה. זה לא משהו עמוק או משהו במימד אחר. זה תמיד כאן מול הפנים. אין מוסד שיכול להחזיק בזה ואין מוסד שיכול לרומם את זה. ובמודעות הזו יש מרחב. יש תכונה מסוימת של זהות. ריק ומסיבי וכאשר זה בפעולה זה מתבטא כחמלה. במרחב הזה ובבהירות הזו כל דבר שמגיע הוא חמלה.

אין דבר במרחב החוויתי שאינו טבע המיינד. אין דבר שתוכלו לעשות, לומר, לבטא בצורה גופנית או אנרגטית או מחשבתית שאינו נחווה כטבע המיינד. כל אלה אינם הנחות פילוסופיות על מהות הקיום, אלא גישה מסויימת. זה נועד רק להביא אתכם למקום מסויים, ולא לבנות עוד תורה מטאפיזית.

לדעתי אפשר למצוא את מהות הדזוגצ'ן בכל תרבות. בכל תרבות עם רגישות סוטריולוגית [של גאולה – ת.פ.] שהיתה קיימת על פני האדמה. ישנה נטייה טבעית, דינמיקה טבעית לצאת מתוך הכאב לתוך חוויה מאוחדת, אינטגרטיבית של המציאות בה אור ההכרה זורח.

כשאתה אומר "להתבונן בטבע המיינד", למה הכוונה?
ההוראה, לצערנו, נמסרת בשפה שבה הנחות המוצא הן שישנו מתבונן, משהו שמתבוננים בו ופעולה של התבוננות. אבל צריך להבין אותה רק בתור גישה, או צורה של התייחסות. אין מתבונן, אין במה להתבונן. יש רק מצב של מודעות. אם יש חלוקה כזו למתבונן ודבר שמתבוננים בו אז לא תוכל להמשיך להתבונן בו כשתקום מהמדיטציה. טבע המיינד הוא המפתח.

האם הדזוגצ'ן מדבר על "הארה"?
הוא מדבר על הארה לא כמטרה, אלא כעובדת קיום. הארה היא הזיהוי של המצב המואר הטבעי של ההכרה.

והזיהוי הזה הוא בנקודה מסויימת בזמן?
לא ממש. אתה לא יכול בעצם להתקיים ללא שום זיהוי כזה.

אבל לאנשים שאנחנו קוראים "מוארים" יש הרבה מזה, יותר מלאדם רגיל?
אחד הדברים המאפיינים את הדזוגצ'ן הוא האנונימיות שבהבנה. אם אתה חושב שאתה מואר או בודהה, אזי אין באמת הבנה של טבע המיינד. תחושת ההישג פוחתת ככל שעולה עוצמת המודעות. למעשה לא יכול להיות "מאסטר של דזוגצ'ן", כי ברור שלא הדזוגצ'ן הביא את ההבנה, אם היא אכן קיימת. שום דבר לא יכול לגרום להבנה לבוא. זה לא עניין סיבתי.

אם זה לא עניין של סיבה ותוצאה, האם אין אפשרות לפחות לא לגרום להבנה, אלא, אולי, להכין את הקרקע כדי שהיא תוכל לבוא?
איך יכול משהו שאין לו סיבות, להיות התוצאה של דרך? ומה הוא שהוא תוצאה של זמן תרגול ארוך שמהווה בסיס למשהו שאין לו סיבה? הדזוגצ'ן אינו תוצאה של קארמה טובה, כי הוא אינו תוצאה של שום דבר. טבע "השלמות הגדולה" הוא הניצוץ שבכל רגע. הוא הזוהר של כל רגע של חיים. זה הכל. זה האור שהוא טבע ההכרה.

הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. אם מישהו רוצה לשפר לעצמו את הקארמה יש לו מבחר אדיר של שיטות איך לעשות את זה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. אם אתה רוצה לשפר את הקארמה שלך אל תכנס למעגלי הדזוגצ'ן. אנחנו לא מתבוננים בקארמה. אנחנו מתבוננים במשהו שהוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי.

כל ממסד שטוען שיש לו בעלות על הדזוגצ'ן וטוען שיש לו דרך כלשהי שתוביל אותך אליו לא אומר אמת. אולי כדאי שתשאל את עצמך מדוע מקבלים הלאמות הטיבטיים הערכה כה רבה, מדוע הם הפכו לכוהנים הגדולים של הדור הזה שדורש הרגעה, שדורש שחרור מהכאב שבקיום דרך טכניקות בודהיסטיות. למה שנצטרך ללכת למישורים הטיבטיים כדי למצוא מה שכבר מול הפרצוף שלנו? מאיפה הצורך הזה ללכת למקומות הנידחים ביותר כדי להשיג משהו שמופיע כל הזמן, בכל מקום? הלאמות הם המשמרים של כל מני טכניקות של יוגה ומדיטציה שפותחו בהודו, והטכניקות הללו באמת מעניינות מאוד ויכולות להשפיע על הקארמה שלך ועל המציאות בדרכים שונות. יכולות להעניק לך אנרגיה ועוצמה. יכולות לפתח אצלך ריכוז ולשנות את מצבי התודעה שלך ולהזמין כל מני תובנות וחזיונות. אבל אם מה שאתה רוצה הוא דזוגצ'ן, כלומר את "השלמות הגדולה", אין צורך ללכת לשום מקום. אין צורך בשום קבלה של מסורת או תמסורת רוחנית כלשהיא. אל תיתן לאף אחד למסד או לתעש או לקחת ממך את המימד המאוד אישי ואינטימי של הקיום האנושי. השאלה היא רק למה לא אמרו לך את זה קודם?

הנה הלינק למאמר באנרג'י

כך שמעתי:
פעם אחת שהה המבורך במרכז זיו שבחיפה. באותה העת הקיפה אותו אסיפה גדולה של בודהיסאטוות ואסיפה גדולה של נזירים ונזירות, וגם ישויות ללא גוף הגיעו מכל קצוות היקום לרגלי המבורך כדי להנות ממוצא פיו מפוגג הבערות.
באותה העת שהה שם גם הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי, שקוע כפי שהיה בכל זמן במדיטציה הגדולה של החכמה האדירה של ריקות ההוויה. אז פתח הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי את פיו ושאל את המבורך: "אדוני שאין שני לו ולהארתו אין מדד וסייג, האם יש חיים אחרי המוות ואם לא למה לא?"
כששמע זאת המבורך העלה את עיניו והביט בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי ארוכות. לבסוף פתח המבורך את פיו ואמר: "אתה לא יודע שאני לא עונה על שאלות מטאפיזיות?"
אז ידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון. משום שידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון, הוא הביט אל תוך תוכו. משום שהביט הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי אל תוך תוכו הוא הבין אכן שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. משום שהבין הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון הוא נכנס עוד יותר לדיכאון.
באותה העת יצאו מתוך האסיפה גדולה של הנזירים והנזירות אנשים ונשים ותפחו קלות על כתפיו של הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי ואמרו לו: "עזוב אותך, הוא סתם במצב רוח רע היום".
בין רגע נעורה בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי עין האמת והוא ראה בצורה ברורה שההכרה נטולת כל מרכז או מהות קבועה ושאין טעם להאשים את עצמך על סרטים של אחרים.
והאסיפה גדולה של הבודהיסאטוות והאסיפה גדולה של הנזירים והנזירות וגם כל הישויות ללא גוף הנהנו בשביעות רצון רבה והביעו את סיפוקם מכך שהבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי הבין היטב את הדהרמה הגדולה.

 

שלשום חזרתי מניהול החצי הראשון של קורס ויפאסנה עם מורה הדהרמה המפורסם סטיבן בצ'לור (ניהול פירושו בעצם הפקה ותחזוקה אותם עושה מישהו מתוך עמותת "תובנה", שהביאה את המורה, בהתנדבות). בצ'לור הוא ללא ספק אחד ממורי המדיטציה והבודהיזם הידועים והמוערכים במערב. הוא היה נזיר של הבודהיזם הטיבטי שנים רבות, אחר כך נזיר זן (קוריאני) ולבסוף פשט את גלימות הנזורה, נשא אשה (שגם היא נזירה לשעבר – מרטין בצ'לור) והתחיל ללמד ולכתוב ספרים.

חשבתי לא מעט לאיזו דמות בעולם היהודי אפשר להשוות את בצ'לור כדי שמיקומו יהיה מובן יותר למי שלא מכיר, ולבסוף הגעתי לישעיהו ליבוביץ'. כן, בצ'לור הוא ליבוביץ' של העולם הבודהיסטי: אין ויכוח על זה שהוא יודע המון, וגם שהוא עושה המון למען הבודהיזם במערב. ובכל זאת, המון בודהיסטים, בעיקר "אורתודוקסים" (כלומר נזירים או יוצאי עדות המזרח-הרחוק) מאוד מעוצבנים עליו. כל זה מפני שהוא מנהיג ומפיץ סוג של "בודהיזם אגנוסטי" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שמופשט מכל מני אמונות כגלגול נשמות, קארמה (כחוק קוסמי) וישויות וכוחות על טבעיים, ועוד מבסס את חוסר אמונתו האפיקורסית בכתבים הבודהיסטים עצמם, תוך שימוש במתודולוגיה המזכירה מאוד את מחקר המקרא, וגם, כמו ליבוביץ', במעט מניפולציה ודמגוגיה. בימים אלו, למשל, הוא מסיים ספר ביוגרפי על הבודהה ההיסטורי, שכמובן יציג את הבודהה כאדם, כלומר כבלתי-מושלם, ויהיה נטול כל מעטפת האגיוגרפית. כמו ליבוביץ', גם הוא טוען שהוא מחזיק בבודהיזם האמיתי אף שכמעט כל העולם הבודהיסטי נוהג אחרת ממנו. בשונה מליבוביץ', הוא מגלה סובלנות וסלחנות לדעות השונות משלו (טוב, בכל זאת בודהיסט).

בצ'לור טוען ש"הקאנון הפּאלי" הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לדבריו המקוריים של הבודהה ההיסטורי. הקאנון הפאלי הוא סדרה של טקסטים (שיכולים למלא כמה אלפי עמודים), "סוּטרוֹת" על עקרונות הבודהיזם, החל מפסיכולוגיה ועד לכללי מסדר הנזירים, מסודרים כהרצאות שנתן הבודהה או דיאלוגים בינו לבין אחרים. הטקסטים הועלו על הכתב כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה, אבל כנראה נשמרו בעל-פה בצורה טובה עד אז. בצ'לור טוען שפאלי היא נגזרת של מאגדי, שפת אמו של סידהרתא גוטמה ושעל פי כללי המחקר נראה שהטקסטים מהווים יחידה אחת, קוהרנטית וקונסיסטנטית, של תורתו. טקסטים שבאו מאוחר יותר, בעיקר בסנסקריט, ושאהובים על הבודהיזם המאוחר יותר, המהאיאנה, בצ'לור לא מקבל כדבריו של הבודהה.

בנוגע לכל זה שותפים לדעתו חוקרי בודהיזם רבים (וכמובן אנשי התרוואדה, הבודהיזם המוקדם), אבל בצ'לור גם מסיק מזה מסקנות אופרטיביות, ומבקש לגזור החוצה מהתורה הבודהיסטית כל מני רעיונות שהוא לא מוצא בהם תועלת, חלקם כאלו שהתרוואדה כן מקבלת. בגדול, הוא מתנגד לכל שיח אונטולוגי על מהות הקיום, מתנגד לדיבורים על "ריקות" או "הבלתי-מותנה" כתכונות של המציאות המוחלטת (ומתנגד בכלל לכל מציאות "מוחלטת"), ודאי שלא רוצה לשמוע על כוחות פרה-נורמליים של הבודהה או אחרים, וברור שאין בכלל מה לדבר על ליטורגיה וטקסים, חגים ומועדים, תשמישי קדושה, משרות של סמכות דתית ובקיצור כל דבר שהופך סט של רעיונות רוחניים לדת ממוסדת. הבודהיזם שלו הוא פרוטסטנטי במקרה הלא-נורא וחילוני לגמרי במקרה הרע, כלומר למעשה בצ'לור מציג בודהיזם שהוא בעיקר תורת שחרור פסיכולוגית.

את כל זה הוא מבסס (אם כי, כאמור, לדעתי תוך מניפולציות טקסטואליות מסוימות) על דבריו של הבודהה, ובמקום שדבריו מתנגשים בברור עם אלו של סידהרתא גוטמה (כמו במקרה של גלגול נשמות, שמה אפשר לעשות והבודהה מדבר על כך בברור, וגם לאורך הקאנון הפאלי) הוא פשוט טוען שהבודהה טעה, או הושפע לרעה מראיית העולם של זמנו (אגב, במקרה הזה אני מקבל את דעתו ברצון, ובכלל הגעתי מזמן למסקנה שיש משהו דפוק בכל התיאוריה של גלגול נשמות, בעיקר מבחינה בודהיסטית, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת).

בצ'לור גם מודה כמובן, שהוא עצמו מושפע מראיית העולם הנוכחית, ולא פוחד לומר שהוא ילוד תנועת הנאורות והמהפכה המדעית, אלא שהוא חושב שכך ראוי לו לבודהיסט בן-זמננו להיות, והשרידים הישנים של תרבות הודו מלפני 2500 שנה רק מפריעים לנו בדרך להארה.

אני מקווה לכתוב עוד על בצ'לור בקרוב, ולהתייחס לגישה שלו. בינתיים אשמח מאוד לשמוע את דעתו המלומדת של אסף ידידי (או אחרים, כמובן) על בצ'לור ופועלו, ואודיע גם שאפשר עוד לתפוס את בצ'לור בהרצאה ביום חמישי הזה, בשמונה בערב, בבית הודיה בתל אביב.