בראשית נוצר עובר זהוב.

אך נולד והיה לאדון ההוויה ואין מָשְלוֹ.

הוא כונן את השמים ואת הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר נותן נשמת חיים ונותן כוח,

אשר למרותו סרים כל האלים,

אשר המוות והאלמוות צילו הם

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר מכוח גדולתו היה למלכו היחיד

של העולם הנושם והמעפעף;

שליט ההולכים על שתים ועל ארבע.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר לו, מכוח גדולתו, הרי השלג

והים עם הנהר רָסָא אומרים,

וזרועותיו ארבע כנפות הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר כונן את הארץ האדירה ואת הרקיע,

אשר קבע את השמש ואת כיפת השמיים,

אשר תיכֵּן את החלל בחיק העולם.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בעזרו נסמכו המַחֲנִים הניצים;

בהביטם בו ורתת בליבם,

מֵעַל הִגִיהַ הַשֶמֶש בּוהֵק רשפיו.

מי האל לו נעבוד במינחה?

בבוא המים האדירים, נושאים

הכל כעובר, מולידים את האש,

נוצר האחד, רוח חיי האלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בגדולתו הביט במים,

הנושאים את כשרון הפולחן

ומולידים את טקס הקורבן.

האל האחד, העליון באלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

מי ייתן ולא יפגע בנו: אשר חוקיו אמת,

אשר אבי הארץ והשמים הוא,

אשר יָלַד את המים האדירים הנוצצים,

מי האל לו נעבוד במינחה?

פְּרָגָ'פָטִי, אין אחר מבלעדיך,

אשר אימצת אל ליבך את כל היצורים.

מלא את משאלותינו בהקריבנו לך!

מי יתן ונהיה אדוני העושר.

לא יפיפה? זה מזמור מספר שיצא לאחרונה, "מזמורים מהריג-ודה" בתרגום מסנסקריט של עמרם פטר. השיר הזה הוא הלל לבורא עולם, שכאן נקרא "עובר זהוב" (Hiranya-garbha) ופרג'פטי – שני שמות, כך מבהיר פטר במבוא הקצר לשיר, שאחרי כן דבקו באל ברהמה. במבוא הכללי הוא מסביר שהריג-ודה היא החיבור העתיק ביותר בתרבות הודו ואחד העתיקים בתולדות האנושות בכלל, שהיא חוברה כנראה לפני 3500 שנה וכאחת מארבע הודות שימשה כמסד הקאנוני הקדוש של רוב המסורות ההינדיות.

חלק מהמבוא לספר ומזמור נוסף פורסמו באנרג'י. [עודכן 12.1.07: ראיון מצוין עם המתרגם התפרסם בוויינט]

בליינד דייטס לא עובדים לעולם, וזה ברור לכל ילד בן שש. השאלה היא, כמובן, למה. כי לכאורה, מה יותר נוח מקבלת המלצה של חברה, מהקשבה לחבר, שאומרים לנו שהם ממש מכירים, ממש חברים, של מישהו או מישהי שממש ממש בשבילנו, שאותם הנעלמים ממש מתאימים לנו כמו כפפה ליד, שהם פשוט ממש מושלמים בשבילנו? מה יותר קל מללכת ולפגוש, ולדבר, ולשתות איזה משהו קטן ולהתאהב סוף כל סוף? אלא שמסתבר שזה רחוק מלהיות כל כך פשוט, ויעידו על כך שלל מפחי הנפש שהיו מנת חלקנו בזמן האחרון.

הבעיה איננה נעוצה, חלילה, בכנותם של חברינו, או בכוונותיהם הטובות – באלו אין דופי. הבעיה היא בתהליך הבירור שמקדים את הדייט: איך הוא נראה, מה היא עושה, האם הוא חכם, האם היא מצחיקה. בשאלות האלו אנחנו מנסים למיין את המועמדים שלנו ולזהות האם הם בעצם מ"הטיפוס" שלנו, כלומר אותו אב-טיפוס ערטילאי שאנחנו חושבים שאנחנו כרגע אוהבים לאהוב. בקיצור, מתבצע בירור האם היא או הוא מה"סוג" שלנו, האם הם נכללים בקבוצת האנשים שיש לנו אליה חיבה (רומנטית) יתרה.

ובדיוק כאן מתגלה הכשל: אנחנו מתאהבים בבני-אדם, לא בסוגים של בני אדם. מה שיקר לנו בבני-זוגנו הוא בדיוק מה שלא-"סוגי" בהם, מה שמייחד אותם, שמבחין ביניהם לבין שאר כל האנשים, כולל הסוג שבין שורותיו נדמה לנו שהם שייכים. לכן כמובן, לא יועילו הבטחות (אף אם נכונות) על כך שההוא "הוא בדיוק מהטיפוס שלך", או שההיא "ממש כמו שאתה אוהב", כי לא עם הסוג אנחנו רוצים לחיות, אלא עם ההוא או ההיא עצמם ממש. ומה שממשי באותם אהובים עצמם הוא הרי מה שמבדיל אותם מהאחרים, מה שמפריד ביניהם לבין כל השאר. הרי זה ברור: אם כל אדם הוא אכן יחיד במינו, חייב שאותו אלמנט שמייחד אותו לעולם לא יכול להיות מוכלל בתוך מגירות כלליות של סוגים ומינים: זה בדיוק מה שהוא, ובדיוק לא מה שגם אחרים.

ובזה אכן אנחנו מתאהבים: בזוית החיוך, בעמידה המצחיקה, בפזילה הקלה, בפרופורציות המיוחדות רק לה. בדרך שהיא חושבת ובאופן שהוא מרגיש. גם מי שמתאהב בדוגמן מתאהב בדיוק במה שמבדיל אותו מכל דוגמן אחר, דומה ככל שהוא יהיה בכללותו – אחרת הוא לא מתאהב באדם, אלא בתדמית, דבר עצוב כשם שהוא נפוץ.

אכן, מי שבאמת מתעניין בסוגים, מי שמבקש לקשור קשר עם "טיפוס", לא מתעניין באמת באהבה: הוא אולי מתעניין בכסף, במין, במעמד, ב"סידור" – לא באהבה, כי אהבה היא תמיד חריגה מהסוג, יציאה מהכלל, היא תמיד יחידה במינה, יחידת סגולה, קיימת רק בזכות עצמה ורק למען עצמה. הסוג, כשם שהוא כללי, הוא רחוק מהפרט, ואהבה, זה ברור, דורשת קירבה מקסימלית.

חוסה אורטגה אי גאסט כותב על כך כך ("מסות על אהבה", תרגום: יורם ברונובסקי):

חשוב להדגיש את תפקידם של הפַּכּים הקטנים, של הבעות הפנים ושל התנועות בתהליכי האהבה, שהרי הם היסודות שבאמצעותם מובעת המהות האותנטית של האדם, וממילא הם המביאים אותנו לבחור בו או לדחותו. […] דומני שטעות היא להאמין שיופי אסתטי זה הוא המעורר את התלהבותו של המתאהב. ראיתי שלעיתים קרובות ממעטים הגברים להתאהב בנשים שהן כלילות-יופי במובן הפלאסטי, האסתטי-כללי. בכל חברה קיימות כמה "יפיפיות רשמיות" שעליהן מצביעות הבריות במסיבות ובהצגות בכורה בתיאטרונים, כפי שהם מצביעים על פסלים ציבוריים; והנה אך בנדיר מכוון אליהן דווקא הלהט הפרטי של הבחורים. יופי כזה הוא אסתטי במידה כה מכרעת, עד שהוא הופך את האישה למושא אמנותי וממילא מרחיק אותה. או אז היא נערצת – במושג ההערצה צפון מושג הריחוק – אך אין אוהבים אותה.

האדם שבו נתאהב חייב להיות אדם, ולא שום קלישאה או פְּלָקָט – ובדיוק מה שהופך אותו לאדם הוא מה שמעורר בנו את האהבה. הסוג, לעומת זאת, איננו אדם, הוא דבר (הסוג הוא אובייקט ואילו אהבת אמת היא תמיד מתוך ואל תוך הסובייקט). לאהוב דבר אפשר, אך זו אהבה עקרה, ילדותית – זהו פֶטיש. אולי זה מענג ביותר, אך לקרוא לזה אהבת אמת יהיה חטא.

אגב, סלובוי ז'יזק מרחיק עוד יותר, ומצמצם את רגע ההכרות האמיתית שלנו עם האדם שמולנו לשבריר השניה בו הוא הופך חשוף (ולכן אמיתי) מכל: ברגע ההתענגות שלו (או שלה). אז, כאשר יוצאת מהאדם שמולנו מחווה זעירה של "ממשיות" (כלשונו של ז'יז'ק), היכולה לבוא לידי ביטוי בטיק-עצבני, בפליטה של אנחה, בהתעוותות הפנים – אז אנחנו מכירים אותו או אותה באמת, שכן בהתענגות יש "עוצמה ממשית". ברור שברגע ההוא שבו אדם מאבד שליטה – בו ברגע הוא מבטא אמת מסויימת, אמת שנחבאה תחת ההתניות התרבותיות ומנגנוני הסידור והסדר שמיצרים אותו (ואותנו). אז הוא נחשף כאדם הממשי שהוא בחייו, ללא כל כסות. אז הוא יוצא מתוך הסוג, ונולד, יחידי במינו, כפרט. ורק אז אפשר גם לאהוב אותו, ואולי אפילו להתאהב בו.

ואם נשים לב, נראה גם שמה שהופך את אהובינו לבני-אדם הוא הרבה פעמים חסרונותיהם, שכן גם, ואולי בעיקר אלו, הם המבדילים ביננו, הם המספרים את סיפורנו האישי, האינטימי. ללא הפגמים באמת נדמה לפסלים משיש (כפי שכותב אי גאסט), יצוקים בשלמות קרה ומרוחקת. הפגמים הם מה שעושה אותנו לנו עצמנו, ואותם אספנו במהלך החיים כאותות יחודיים של ניסיון ואומץ. כל קמט ונמש, כל שומה וצלקת, בגוף ובנפש, גם הם המוציאים אותנו מתוך הכלל, מתוך הקהל, מייחדים אותנו ולמעשה הופכים אותנו לאנו עצמנו (פעם כתבתי על זה).

כך או כך, ברור כי עד כמה שאנחנו בני אדם, אנחנו בשום אופן איננו סוגים; עד כמה שנהיה פרטים, נהיה, כל אחד ואחת, תרתי משמע, יוצאים מהכלל. לכן ניסיוננו לנחש מראש אם נזכה להתאהב באדם מסויים על פי הלימתו לרשת קואורדינטות ספציפית נידונה לכישלון – לא משום שהסיכויים שהוא אכן יתאים קלושים, אלא משום שתמיד ולנצח, מבחינה עקרונית, לא בסוג אנחנו מתאהבים, אלא בפרט היחיד עצמו. ואנחנו נתאהב בפרט בין אם יהיה או לא יהיה "הטיפוס" שלנו – זה בכלל לא משנה.

אדרבא: יתכן גם שזהו אות מסויים – גם אם לבטח לא היחיד – לאהבת אמת: אהבה שהיא למרות, ולא בגלל. הגבר התאהב באשה למרות שהיא "לא מתאימה לו", האשה "לעולם לא היתה מאמינה" שהיא תתאהב דווקא בו. באהבה הזו יש משהו לא הגיוני, משהו בלתי-מוסבר-לעולם (והרי מה שמוסבר יש בו פגם של מכאניות, של הכרח, לא?). באהבה הזו יש משהו אחר, והאחרות הזו היא היא האהבה.

ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

 

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)

תקווה חדשה

בעוד שנים רבות אוכל לספר לנכדי שהייתי שם. הייתי שם כאשר הבודהה מאוריון חשף עצמו לראשונה. הייתי באותו אירוע היסטורי בקנה מידה קוסמי בו לראשונה, כאן אצלנו בגלקסיית שביל החלב הקטנה שלנו, זכינו לכלי דרכו מדברים חברי צוות האלוהויות שבעצם בראו אותנו ואת כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הייתי באותו ערב בו האנושות כולה החלה צועדת בדרך חדשה, דרך של הבנת העבר וידיעת העתיד, דרך של שחרור מסבל וזכייה באושר, דרך של זיהוי השקר והכרת האמת, והכל מפי הבודהה מאוריון (המורה הרוחני שנודע לשעבר בשם שי טובלי) שמעביר בימים אלו תמסורות אנרגיה הישר ממנהיגי הגלקסיה האלוהיים. קוראות וקוראים יקרים, זהו אכן שחר של עידן חדש חדש. קיראו והפנימו את המסר, שכן מדובר בדברי אלוהים חיים וטראנס-גלקטים. וכן: מיי דה פורס בי ווית' יו.

שובו של הג'דיי

היה זה יום ראשון ממוצע למראה, אבל בעיר תל אביב עמד משהו להתרחש. משהו גדול. האולם שנבחר (דווקא ברחוב צייטלין, כמה עצוב) לצורך החשיפה ההיסטורית היה מפוצץ. מלא מפה לפה. הכותרת לערב: "אלוהים מדבר". פשוטי עם וסלבס חיככו כתפיים ובמשותף נשאו עיניים אל הבמה. ועל הבמה: שתי כורסאות. אחרי המתנה ארוכה עלה על הבמה איילון לסטר, "ראש תנועת 2012", וכפי שהוא נודע בשמו הקוסמי: "רואן". הוא דיבר חלש, לאט, בבטחה: מדובר בערב היסטורי, אמר. דרמטי. לראשונה בתבל, אלוהים מדבר. כן, שמעתם טוב: לא תקשור עם אדם או ישות מסויימת, אמר, אלא תמסורת, transmission בלע"ז, שבה מדבר איתנו בורא הישויות כולן, פשוטו כמשמעו. ומי זה? או.

 

 

מסתבר שכשאלוהים ברא את כל היקום, הוא נתן לסוג של אלים לברוא בשבילו גלקסיות מסוימות. האצלת סמכויות. על כל עולם הופקדו קבוצה של בוראים, שכל הדתות שלנו מדברות למעשה עליהם. היום אנחנו סוף סוף יכולים להכיר אותם ישירות, את קבוצת הבוראים שבראו אותנו, כלומר את אלה שבראו את הגלקסיה שלנו, את שביל החלב. הם החליטו בנקודת הזמן הזאת לשוב ולהופיע, כי תודעת בני האדם הגיעה לשלב שהיא כבר יכולה להבין אותם. ואיך נדבר איתם? כמובן: דרך ההתגלמות שלהם בגוף אדם, והתמסורת שנקבל מהם דרכו. ובגופו של מי הם התגלמו? ניחשתם נכון: בגופו של שי טובלי, שעד עכשיו היה מורה רוחני, אבל למעשה חיכה לרגע שפסאדה זו תוסר, ותתגלה זהותו האמיתית. או, גוד.

אימת הפאנטום

אחרי ההקדמה הזאת על אל הבמה אדם שנראה כמו שי טובלי, נשמע כמו שי טובלי, אבל זה לא היה שי טובלי. זה היה "אוריון" (שם קוסמי). הוא ישב על אחת הכורסאות ושקע לתוך עצמו. אחרי כחמש דקות הודיע: "אנחנו מוכנים לשיחה", והתחיל לדבר: "האירוע הזה התבשל בקפידה בחדרי חדרים כל שבע השנים האחרונות, בהן הופעתי כמורה רוחני", סיפר. "קרתה הכנה פיזיולוגית, אנרגטית, מוחית, כדי שהגוף הזה, הכלי הזה, יוכל להוליך באופן ריק מספיק את האינטיליגנציה שבוראת ומכוונת את הגלקסיה הזאת משחר היותה."

"מי אתם?" שאל רואן.
"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. כל ישות ממונה על תחום התמחות, מישור אחד של בריאה בגלקסייה הזאת. יחד אנחנו יוצרים מוח קולקטיבי שהוא האינטיליגנציה הבוראת והמכוונת של הגלקסיה כולה. ברמה האישית אני מכונה "הבודהה מאוריון" כי המפקדה שלי במערכת הכוכבים אוריון. ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטים. אני עומד, באמצעות הגוף הזה, לספר סיפור חדש. ידע חדש שבאמצעותו האנושות תוכל לנוע לעבר התפתחות מתקדמת יותר."

בהמשך קבע אוריון שהחכמה שהוא מביא היא "אינטליגנציה שהפרי שלה הוא אהבה." הוא טען שאנחנו זקוקים לאלוהויות הללו משום ש"האנושות מעולם לא התפתחה ללא העזרה של ראשי ההיררכיה הקוסמית" וש"בכוחנו ליצור דת קוסמית."

כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל שאלתי אם הוא יוכל לתת לנו ראייה כלשהי לדבריו, או שאנחנו מתבקשים פשוט להאמין. אוריון טען שהפגישה הזו היא רק לשם התיידדות, ושידע אדיר עוד יבוא בהמשך. בתשובה לשאלה מהקהל על העתיד הוא טען ש"הולך להיות מעבר למימד הרביעי, שיתחיל איפשהו בשנת 2012, לקראת סופה. אנו באנו לקדם את המעבר הזה. זו לא תהיה אפוקליפסה וגם לא חזון אחרית הימים. שום דבר טוב לא יקרה אם לא תתכוונו ותושיטו יד. […] זוהי הזדמנות נדירה עבורכם בני האדם לחיות מציאות חדשה, פתרונות חדשים, ידע חדש."

"אבל הלא כולנו אלוהים, לא?" שאל מישהו מהקהל שבקיא בעקרונות הניו אייג'. אוריון השיב לו: "אלוהים הוא כוח חיצוני, מדריך ומכוון, אינטליגנציה עליונה, ובכל אחד ואחת טמון גרעין של אותה אלוהות והוא האחדות שלכם איתנו, עם אותה אינטליגנציה. אבל חלק משמעותי ממה שבאתי לידע אתכם הוא שיש אפשרות לגרעין הזה להתפתח ולצמוח, וכך להיעשות יותר ויותר לאלוהות, להפוך לאלוהי יותר ויותר. אצל הישויות המכוונות והבוראות של הגלקסיה הגרעין הזה הפך לעץ. הניצוץ הזה הוא ה'אני' שלנו. לכולנו יש תחושת אני והאני הזה הוא הסוד שלכם. אנחנו קוראים לשתיל הזה לגדול: אין לבטל את האני, אלא להרחיב ולהעצים אותו כדי שיהפוך לחובק כל. זה כל המסע שאתם עוברים. […] אני עומד לפתוח, לבסס עידן חדש של יחסים עם מה שאתם מכנים אלוהים."

נקמת הסית'

 

 

קוראות וקוראים יקרים, מה נאמר על דברים שכאלו? האם יש בכלל עוד משהו להוסיף? האם אפשר בכלל לומר משהו חכם אחרי שהאינטליגנציה העצומה של הבוראים הקוסמיים פסקה את פסוקה? אכן, נראה לי שמילותיו של טובלי מדברות בעד עצמן. כלומר נגדו. או אם להתאים את עצמי למסרים החוץ-אטמוספריים: יוסטון, יש לנו בעיה.

את שי טובלי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, לראיון שהתפרסם בערוץ הניו אייג' של אנרג'י. אז, למרות שבאתי עם חששות מסויימים, הוא עשה עלי רושם טוב. נכון, היו שם דיבורים על חדירה ל"תודעה הקוסמית" ומידע על כל מני נוזלי הארה שנמצאים בעמוד השדרה, אבל בסך הכל הבנאדם נראה לי טוב-לב ונבון, ואני גם מודה שלא ראיתי סיבה מספקת לפקפק בטענתו להארה. לא הפכתי להיות אחד מתלמידיו, אבל שמחתי בחודשים שאחרי כן לשמוע אותו מדבר פה ושם. מאז, לצערי, השתנו כמה דברים בגלקסיה הקטנה שלנו. מסתבר שבחודשים האחרונים טובלי הסתגר בביתו, שקע בהתבוננות אל תוך עצמו, וכאשר הגיח ממנה אחרי זמן רב הכריז… טוב, אתם כבר יודעים מה הוא הכריז.

כששמעתי את הדברים של טובלי ניסיתי מאוד לא לתת לספקנות המובנת שהיתה לי להשפיע על השיפוט שלי, ניסיתי לראות אם למרות שהרעיון של צוות בוראים אלוהי לגלקסיה שלנו נשמע לי גרוטסקי וילדותי, אוכל לשמוע איזושהי חכמה בדבריו של "הבודהה מאוריון". לצערי התאכזבתי קשות. לא מספיק שהלעיטו אותנו באגדות שלא היו מביישות את הברון ממינכאוזן, הרי שלא שמענו שום נקודה מקורית, ושום ניצוץ גאוני, מטורף ומופרך ככל שיהיה, לא ראינו. הערב היה משעמם עד משמים, וכל מה שקיבל הקהל שהגיע כדי לשמוע את אלוהים מדבר היה מיחזור לעוס ופושר של הדייסה שבישל כבר מזמן אריך פון דניקן, מעין הכלאה, שלא כדרך הטבע, בין סיפורי מדע בדיוני דרג ד' לרוחניות ניו אייג' דה לה שמאטע, וולגרית ופשטנית עד כדי גיחוך.

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

לא פסיכולוג אני, ולא בן פסיכולוג, ואני לא מתכוון לנתח מה השתבש בראשו של שי. ובכל זאת, כחוקר של הענף, הרשו לי להציע דיאגנוזה ראשונית ושטחית למהפך בחייו. ראשית, אני לא מאמין שהוא שרלטן, כלומר שהוא עושה את עצמו. במילים אחרות: אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא אומר. מכאן או שהוא הוזה, או, אם נרצה לתת לו יותר קרדיט, שהוא אכן מתקשר עם ישות מסוימת, אלא שזו, כשהיא מזדהה כאלוהים, פשוט משקרת לו. כבקשיש נדיב לכרטיסן הודי עייף, דבריה על כך שהוא ה"כלי" שנבחר מכל האנושות כולה בכדי להעביר את המסר האלוהי העליון הדליקו אצלו את גחלי האגו והחליקו את דרכה לשליטה מלאה ברכבת חייו. עתה היא מדבבת אותו כרצונה. או זה, או שהוא באמת הציץ ונפגע. אפשרות אחרונה: שהוא צודק, ואני אבוד.

שתי אופציות אם כן עומדות בפניכם קוראים יקרים: אתם יכולים להחליט להצטרף למחנה בני האור, להשאיר בכניסה את כושר השיפוט והשכל הישר אבל לזכות ב"שם קוסמי" ויעוד טראנס-גלקטי, או שאתם יכולים להישאר ספקנים קטנים, ציניקנים עלובים שלא מזהים את האמת גם כשהיא נוחתת עליהם בעברית פשוטה בתוך אולם קטן ברחוב צייטלין בתל אביב. הנשמה שלי כנראה אבודה: לא הצלחתי שלא לבחור באופצייה השנייה. הצילו אתם את נפשותיכם. הבודהה מאוריון קורא לכם.

קינה לשי

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים. אל תגידו במאה שערים, אל תבשרו בחוצות טכניון, פן תשמחנה בנות האורתודוקסים, פן תעלוזנה בנות המטריאליסטים. הרי אוריון, אל טל ואל מטר (מטאוריטים) עליכם. כי שם נסרט מגן מוארים, מגן טובלי בלי שאנקרה ובודהה. צר לי עליך אחי שי. נפלאה הארתך לי מהארת נוכרים, שכן משלנו היית. מקרישנמורטי לקחת, עם אנדרו כהן התחברת, ובכל זאת: משלנו היית. עכשיו הלכת, לבודהה מאוריון הפכת, ואנו אנה נוליך את המבוכה. אולי לאוריון. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים ונאבדו כלי דהרמה.

דברים אלו מתפרסמים היום בגירסה טיפה שונה באנרג'י, עם תיעוד וידאו של האירוע.

[הנה עדכון קצר על המשך הדרדרותו של טובלי (תחילת מרץ)]

[עוד עדכון על דרכו של טובלי, מרץ 2009]

וואללה עלו עם כתבה על המפגש שהיה ביום ראשון שעבר עם המורה הרוחני הישראלי שי טובלי, שכיום מכנה עצמו "הבודהה מאוריון". אנרג'י יעלו כתבה שלי על האירוע ביום ראשון, כך נדמה לי, ואני אעלה גירסת במאי גם לכאן. טובלי עבר בחודשים האחרונים טרנספורמצייה רצינית, וכיום הוא טוען שהוא מתקשר את צוות האלוהויות שבראו את הגלקסייה שלנו. אני אתייחס לטענותיו בכתבה. בינתיים, תהנו מהסרט: גם אני מופיע בו…