פגשתי אשה ללא יצר הרע. באמת. יש דבר כזה. זו לא התחלה של רשימה סטירית. אני רציני: פגשתי אשה ללא יצר הרע. נסענו בטרמפ חזרה מאיזה קורס ויפאסנה שניהלתי (כלומר: לא אני הייתי המורה) והתחלנו לדבר. תוך עשרים דקות התברר לי שהיא אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מבינה לעומק, לעומק, עקרונות רוחניים עדינים. לא מבינה הומור ציני. והיא כולה רק בת 24. מובן שמיד החלטתי שזו תהיה אשתי.

נפגשנו כל יום אחרי זה במשך שבוע. ואז היא זרקה אותי. כי לי יש יצר הרע, ואני לא עומד בסטנדרטים שלה. להתפשר היא לא רוצה. בצדק. מגיע לה הטוב ביותר. אשה מדהימה. ייחודית. מעוררת השראה. ללא יצר הרע. בהודו היו אומרים שהיא גלגול של יוגי אדיר. בטיבט היא היתה גלגול של לאמה. בנצרות: קדושה. כאן היא עוד סטודנטית באוניברסיטת חיפה.

היא בדרך הרוחנית. כמובן. אמרה לי שהיא שואפת להיות מורה רוחנית. לעזור לאנשים. אמרה לא ביוהרה או בהתנשאות, אלא בכנות. היא מאוד כנה. אני לא ממש מת על אנשים אמביציוזים, וברגע ההוא כל כך אהבתי אותה. מישהי שמבינה וואטס איט אול אבאוט. בנאדם אמיתי. אישה מדהימה.

אבל היא לא תהיה מורה רוחנית, ולא מפני שהיא לא תכנס ותשתלם ברזי דרזין של רוח הקודש, במיסטריות של האלוהות. זה כנראה יקרה. זה כבר קורה. אבל בשביל להיות מורה רוחני צריך קודם כל להיות אדם. והיא אינה אדם. היא מלאך. כשתלמידיה העתידיים יבואו אליה עם בעיות של קנאה, זעם, חרדה, דאגה, צער, חרטה, חמדנות, עצלות, תשוקה, תאווה, תקווה – היא לא תבין על מה הם מדברים, היא לא תוכל לעזור להם. צריך לצמוח מתוך החרא, כמו לוטוס מתוך הביצה, כדי להיות מורה רוחני טוב. רק אחרי שהפכת את הרוע שלך לזבל אורגני, רק אחרי זה תוכל לראות, לזהות ולהבין את הזבל של אחרים. יותר מזה: רק אז תוכל לראות את היופי שבזבל, את היופי שבחטא. ולכן רק אז תוכל להיות באמת סובלני כלפיו. רק אז תוכל באמת למחול עליו, לסלוח לו.

—

חטא. היש דבר יפה ממנו? כן. יש הרבה מאוד דברים יפים ממנו. אבל אין יפה כמוהו. לחטא יש יופי משלו, יופי מיוחד. יש לו ניגון מיוחד משלו, לחטא. והניגון הזה, הוא חייב להתנגן, וחייבים לשמוע אותו. הסימפוניה האלוהית אינה שלמה בלעדיו. ראבק: צריך להיות ברור שללא חטא לא היה כלל עולם.

אלוהים ברא את העולם מתוך חטא, מתוך שובבות חסרת אחריות (כלומר משחק, "לִילה", על פי ההינדים), מתוך בורות (על פי הבודהיסטים, אם כי ללא אלוהים כמובן. סתם בורות שקיימת במציאות, ממנה מתגלגל כל הבלגן), או, על פי הקבלה הלוריאנית, מתוך רצון לתקן בתוך עצמו את גרעיני השליליות שהיו בו, ה"רשימו". לכן נברא העולם.
וללא היצר הרע לא היה העולם מתקיים: כאשר הצליחו חז"לנו לכלוא את היצר בבור (בבלי, יומא', ס"ט:) חיפשו ולא מצאו ביצה בת יומה בכל הארץ, כלומר העולם עצר מלכת. קפא.

היצר הוא אבי ההמצאה, וההתפתחות, והתשוקה, והאמנות. כמובן שהוא גם אבי הקנאה והתחרות והאיבה והגסות. ככה זה אצלנו בעולם: הטוב מעורבב לו היטב עם הרע. אם תצליח להפריד אותו תישאר עם אלוהות טהורה ביד. ואין הרבה מה לעשות עם אלוהות טהורה. זוהי בעצם חזרה למצב הבראשיתי, כלומר הטרום-בראשית-י. ההיולי. הלא-קיים.

אבל באמת לא רק שימוש, אלא גם יופי יש בחטא. לצד כיעור רב מאוד כמובן. יופי. יופי של כניעה. יופי כאשר אדם נכנע לתאוותו, נכנע לרוע שבו. כניעה היא דבר כל כך יפה. אם אותו אדם רק היה מודע לרגע ההוא, שזה משתלט עליו, שלא "הוא" אלא משהו אחר תופס פיקוד. זהו רגע שכשהוא ללא מודעות הוא רגע של השתעבדות יתר, אבל עם הכרה נכונה זהו רגע של שחרור. רגע של ניפוץ אשלייה (שאני "טוב", שאני "צודק", שאני "מוסרי", שאני "שולט בעצמי", שאני "עצמי", ש"אני"). כמה יפה הרגע הזה.

ולא רק מהבחינה הזאת: יש בזה גם יופי פשוט של רצון השם. של מעשה אלוהי. גם כי זה חיקוי, Imitatio Dei, של הבריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע כמובן), וגם, פשוט, כי זה קורה. וכל מה שקורה הוא רצונו יתברך.

שמעתי אומרים כי יש לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא; אמן אמן אומר אני לכם כי יש לאהוב גם את החטא עם החוטא. כי ילוד האל הוא, כמו כל דבר אחר. וכי הם אינם שניים, החטא והחוטא. וכי בכל אופן יש לאהוב הכל.

היופי שבחוסר השלמות גדול, כמה מפתיע, מהיופי שבשלמות. וגם לכן נברא העולם.

בשיר "אלוהים" של מוקי, שהוא בעצם פרק תהילים ניו-אייג'י משובח, ישנה שורה מקסימה: "[אתה] במכת האגרוף של איבוד האמונה". כלומר אלוהים נמצא במכת האגרוף של איבוד האמונה. לא רק מפני שכשהאמונה אובדת אנחנו יכולים לראות את הדברים נכוחה בלה בלה בלה. אלא בפשטות: אלוהים נמצא גם שם. גם זה רצונו. גם זו עצמותו. זה הוא. ויש בזה יופי, אלוהים אדירים, כמה יופי יש בזה. בכאב, בערעור היציבות, בבכי, בקריעה הפנימית. כפירה היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. גם אם לא יוצא ממנה כלום אחר כך. על כן הללויה על האפשרות לחטוא. הללויה על החטא. הללויה על ה- Felix Culpa. הללויה. הללו יה.

—

חזרה לבחורה שחסרה את הרע: לכן היא כמובן לא מבינה הומור ציני. הרי יש משהו שטני בציניות, זה ברור: הציניות פותחת חרך הצצה אל הרע. אל הרע שבנו. ובזאת ברכתה כמובן: טעימה קטנה שכזו של הרע, והכרה בו, דווקא מחסנת אותנו מפני השפעותיו השליליות, ועל כן אין כמוה חשובה. ומי שלא מבין ציניות או שבצורה מסויימת לא מודע לרע שבו, או (נדיר ביותר כמובן) שאין בו רע.

אז מורה רוחנית? לא. היא לא תהיה. מה כן? קדושה. היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. כן, זה פשוט ז'אנר אחר: יש מורים רוחניים, יש סגפנים, יש תיאולוגים גאונים, יש כל מני דברים. ויש גם קדושים. הקדוש הוא בעצם מעין מלאך שצנח, נמצא בעולם אבל אינו שייך לו. עיסוקו העיקרי הוא הפצת אנרגיות טובות. באים אליו לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ברכה. לפעמים רק כדי לראות אותו ולקבל השראה. קרבתו נחשבת טובה. הוא נולד ללא יצר הרע. דוגמאות: באבא סאלי, סאי באבא.

היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. אם היא תצליח לשמור על היושרה, על הכנות האדירה שלה, על הדבקות באל ועל הנחישות להארה – היא תהיה אחת הגדולות. ולמה שלא תצליח? הרי אין לה יצר הרע.

ודבר אחרון: חבל שהיא זרקה אותי. נראה לי שאני בדיוק מה שהיא צריכה. כדי ללמוד את היופי שבחטא כמובן. ובסליחה. ובתשובה. ובעיקר להתפתחות שאינה רק התעלות השמיימה, אלא גם העלאת הניצוצות שתקועים כאן, בקליפה. ללמוד איך מפצחים את אותה קליפה: לא בכוח (ברור: אז אתה שובר גם את הניצוץ), אלא באהבה.

 

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשמיני.

30/3/01
ברכבת בדרך לפונה, נגמר לי הספר "A Duet of One" של הבָּהְגָוָון [מדובר בספר שכתב רמש. בהגוון =  "האלוהי" בסנסקריט], ולכן אין לי מה לעשות (הינדית כבר למדתי היום [מְסֶפֶר] ואין לי כוח או השראה להיות) אז יומן.

החוויה הבומביית היתה נהדרת. לרגלי הגורו נפתחו לפני באמת רבים שערי חכמה בינה ודעת. מיום ליום העמיקה הבנתי ורבה חוויתי הראייתית. רמש, ירום הוד קדושתו, היה יושב ועונה על שאלות, למעשה חוזר על אותם דברים בסיסיים יום אחרי יום (all there is is consciousness, you are a three dimentional object extended in space-time, אין רצון חפשי, אין גלגול נשמות, יש רק את מה שקורה ועם זה צריך להגיע להשלמה, וכו'). מדהים איך שעם כל חזרה באמת זה חודר עמוק יותר. הארכתי את שהייתי בבומביי בשבוע, על חשבון פונה והאשרם הנוצרי (אשר אני מקווה לבדוק מחר. מחרתיים הויפאסנה [עוד קורס, הפעם של 10 ימים]). וחלק בי זועק כי משוגע אנוכי שעוזב אותו, ושללא פוּל אֶנְד קוֹמְפְּלִיט אִינְלָיְיטֶנְמֶנְט אני לא זז מבומביי – אבל עוד חלק בי לא איכפת לו מכלום, והוא טוען שצריך להמשיך בתכנון, פחות או יותר (כן ויפאסנה, אבל גם טירוונמלאי).

אבל גם קצת מתסכל כי מובן (כמעט) שאין בעצם מה לעשות לבד מלחכות לחסד עליון לנחות עלי (עלי?) ועוד מתסכל שאני בעצם לא מבין את זה, וכן עושה ורוצה ומצפה. אבל חוץ מבטן בעייתית (פסיכוסומטית) וקצת געגועים הביתה המצב רוח טוב, אז טוב.

אגב, אהיה בבומביי עוד איזה יום בדרך צפונה חזרה לדלהי, כי השארתי דברים בשמירת-חפצים בבֶּנְטְלִי-הוטל. קניתי יותר מדי…

מצאתי אפוריזם שכתבתי מזמן: האסתטיקן מחלק לקבצנים ממתקים.

 

 

קל יותר לגמל לעבור בנקב המחט מאשר לעשיר לבוא אל מלכות האלוהים – ישו
העניים מבחינה חומרית לעולם לא יוכלו להיות רוחניים – אושו

בין ישו לאושו עברו להן אלפים שנה וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר", איך להפוך את המימד האסטראלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב- 93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות (ופוליטיות), עסקים ממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' לא רק עוזר לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, יעוץ פנג-שואי, תקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפניה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

אשרי הענווים, עאלק

אז זהו, שזה ממש לא ברור. פעם זה היה אפילו לגמרי הפוך. דרך ארוכה עשה המחפש הרוחני מאז שהנביאים זעמו על שחיתות העשירים, מאז שישו הכריז "אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ" ומאז שבמזרח היו השואפים אל האמת מוותרים על כל רכוש לבד מקערת נדבות. במאמר אחר ("הדת החדשה") ניסיתי להראות שהקשר הרוחני אל הכסף עבר טרנספורמציה משמעותית עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה. אז, באירופה, נולדה "רוח הקפיטליזם" ואיתה הרעיון על פיו קירבתו של אדם אל האל קשורה קשר הדוק לכמות המזומנים שבכיסו, ואילו מי שעני משמע שפשוט קולל על ידי האלוהים.

וכדאי לנו להבין את הגורמים של המנטאליות המאוד מיוחדת הזו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אז יופי לקלווין, אבל מה איתי?

במאה השש-עשרה, בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחון הרפורמציה הפרוטסטנטית שלו בגרמניה, ז'אן קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה, גיבש גירסה קצת שונה של נצרות: פרוטסטנטיות דור ב', קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה מגן עדן, ופיתח את הדוֹגמה בדבר "הפרדיסטינציה הכפולה", כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, או לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית (כלומר לזו של קלווין כמובן) ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שעל הציבור הקלוויניסטי הנאמן היה נופל הלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי – אבל דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

כאמור, הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכול היה להסתמך על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו ובוודאי לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש – משהו מזה כנראה נשאר בשוויץ עד היום). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. במחקרו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר הסוציולוג והכלכלן מקס ובר שהוכחות כאלה קיבל הקלוויניסט מעצם ההצלחה של הפעילות בה עסק, שכן היא לדעתו הצביעה על שביעות רצונו של האל ממעשיו. כלומר בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיעבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה אם כן היא אמצעי לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון.

חובה להיות עשירים

בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, כלומר לבקש סליחה ולכפר על מעלליו, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה, שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו!

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. אבל חשוב מזה, כאן למעשה נולד הזיהוי המושלם בין עושר לאושר, בין כלכלה לגאולה: אני עשיר, משמע אלוהים אוהב אותי. אחרי אלף חמש מאות שנה של ביסוס האתוס הנוצרי של עוני וענווה (גם אם לא בפועל, כאידיאל הוא היה קיים), לפתע להיות עשיר הפך לא רק ללגיטימי, אלא לתו-התקן האלוהי לאיכותה של נשמתך. עשירי שוויץ ואחריהם שועי אירופה כולה נשמו לרווחה: לא רק מותר, חובה להיות עשירים.

יש לך מצפון שקט למכירה?

איך קרה שהרעיון הזה זכה לפופולריות כל כך גדולה? בספרו "הסוציולוגיה של הדת" מסביר ובר דבר חשוב ביותר: כאשר אדם מאושר משווה עצמו לאדם שאינו מאושר, הוא אינו מסתפק בעובדת היותו מאושר יותר. הוא זקוק למשהו נוסף: הוא כמהה לזכות להיות מאושר, כלומר להכרה שהוא זכה בגורלו הטוב בדין, שמותר לו להיות עשיר בעוד שחברו מלוכלך ורעב. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל מצפון שקט הוא לא אחד מהם. בדיוק בגלל זה "מה שהמעמדות העליונים דורשים מדת", טוען ובר, "אם בכלל, הוא האישור הפסיכולוגי של הלגיטימציה".

הקלוויניזם נתן להם בדיוק את זה: את הלגיטימציה להיות עשירים בטירוף, את האישור לצבור יותר כסף משהם אי פעם יוכלו לבזבז. מיותר לציין שתורות ניו-אייג'יות כקארמה וגלגול נשמות מספקות בדיוק את אותה לגיטימציה נדרשת לעושר: זה בסדר גמור שיש לי כל כך הרבה כסף, וזה בסדר גמור שמאות אלפים חיים מתחת לקו העוני – זה הרי הקארמה שלנו. אין מה לעשות, הכל מכּתובּ. אום שאנטי-באנטי.

שאני אשפשף?

וכך הגענו עד הלום. בשני שינויים קטנים: כיום מובן לנו מאליו שעושר הוא סימן להצלחה, גם רוחנית, אבל אנחנו דואגים גם לרתום את הסוס הרוחני למחרשת הכסף כדי שגם הוא יעזור בפרנסה. התחומים כבר מעורבבים לחלוטין: בעוד לקלוויניסטים בכל זאת היתה הקרבה אל האלוהים הדבר החשוב ביותר והעושר רק אמצעי, אצלנו לפעמים האל הוא רק אמצעי למטרה העליונה באמת: כסף.
ועוד הבדל: כיום כאמור, אנחנו אפילו לא ממש רוצים לצאת ולעבוד. כיום אנחנו רוצים לפנות פנימה, לנבור בתוכ-תוכנו, ולהפיק ממכרות הרוח שבמעמקי לבנו את העושר הנכסף. כיום אנחנו מבקשים מישויות רוחניות שיסדרו את העולם בשביל עושרנו הפרטי, מבקשים, על ידי התחברות לנשמתנו, מאלוהים לזרוק עלינו מזומנים.

המערב הצליח, אם כן, להיחלץ מהאתוס הפרוטסטנטי, בו אדם בכל זאת עובד בפרך כדי לאסוף עושר וזאת כדי לדעת לבטח שהוא בין הנגאלים, ולזכות לעידן בו הוא קודם כל גואל את עצמו ואז, אחרי שהצליח, כל שנותר לו לעשות בעצם הוא לגרום לאלוהים לעבוד למענו.

המאמר באנרג'י

נספח:
בשנות השמונים הפכה הרוחניות למותג, והדת למוצר צריכה. "כמה קארמה לארוז לך" – מאמר בו כתבתי על התהליך בו הפכה הרוח למשרתת הכנועה של כוחות השוק.

כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.

ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).

לאון והדיסוננס

מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.

כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."

אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).

אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.

שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת

הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.

התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.

על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?

פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.

אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?

חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.

לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.

בין אם רצה בכך ובין אם לא, במחצית השניה של המאה העשרים היה קרישנמורטי "מורה העולם": הוא נדד סביב הגלובוס פעמים רבות, נפגש עם הוגי דעות ומנהיגי מדינות, קיים סדרות אינסופיות של הרצאות, בנה בתי-ספר והוציא לאור ספרים רבים. המורה לימד, והעולם ניסה בכל מאודו ללמוד. ובכל זאת, ספק אם מישהו הבין לעומק את תורתו. ק' עצמו, בדברים שאמר לפני מותו, ביכה על כך שכעת כשהוא עומד למות "לא נשארת שום הכרה (consciousness) של ההכרה ההיא, של המצב ההוא [שהוא היה בו – ת.פ.]. הם כולם יעמידו פנים או ינסו לדמיין שהם יכולים לגעת בזה. אולי הם יוכלו במידה מסויימת אם הם יחיו את התורה. אבל אף אחד לא עשה זאת. אף אחד".

אף אחד לא חי את תורתו של קרישנמורטי, כך על פי דבריו. לאיזו סיבה אפשר לייחס את המצב העגום הזה? אין ספק שתורתו של ק' חותרת תחת הנחות היסוד שלנו ונגד הזרם המרכזי של התרבות בה אנו חיים. ככזו, ודאי שקשה מאוד להבין וליישם אותה בחיינו. אבל נדמה לי שאת חוסר ההבנה של תורתו של קרישנמורטי אי אפשר לתלות רק בכך. אנשים רבים, ואני ביניהם, מרגישים שקרישנמורטי פעמים רבות פשוט הסביר את עצמו בצורה לא מובנת, אניגמטית אפילו.

"השפה הקרישנמורטית" נולדה למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל זמן המלחמה שהה קרישנמורטי בארה"ב ללא רשות מהשלטונות ללמד (הוא למעשה לא חשב שיש צד אחד שבאופן מהותי אשם יותר מהשני) ואחריה שינה קרישנמורטי את הז'רגון בו דיבר. הוא הפסיק לדבר על חוויות ומצבים שאפשר לכנותם מיסטיים או רוחניים. הוא נפרד מכל מושג שהיה בו מטען היסטורי או מסורתי-דתי, ולא דיבר יותר, למשל, על התאחדות עם ה"אהוב/ה" (The Beloved) או על שחרור (Liberation). סגנונו הפך לחד מאוד, מדויק, והוא הטעין משמעיות חדשות במילים יומיומיות כגון "ראייה" או "מוות". אז הוא החל לבקש מאנשים להרפות מהעבר, להתבוננן במחשבות, להיות ריק מציפיות ולגלות את הקדושה של "מה שקיים". מכיוון שהוא לא האמין שיכולה להיות כל שיטה או טכניקה כדי להגיע אל אלו, הוא ביקש משומעיו לגלות את האמיתות האלו בו ברגע, על ידי התבוננות חודרת במצבם העכשווי. הוא לא הסביר מעולם כיצד יש לעורר בנו התבוננות כזו, ותחינותיו לשינוי נותרו, כאמור, ללא מענה.

קמתי, צחצחתי, הגעתי להארה

בין יוני 1961 למרץ 1962 תיעד קרישנמורטי את מחשבותיו וחוויותיו ביומן. הוא לא התכוון שהדברים יפורסמו, אבל מאוחר יותר (כמובן) הם יצאו בספר שנקרא Krishnamurti's Notebook. הספר המרתק הזה מאפשר לנו הצצה נדירה (סליחה על הקלישאה) באמת אל תוך חיי הנפש של אחד מהאנשים המעניינים ביותר באלף האחרון. קרישנמורטי מדווח בו על מצבי תודעה שונים ועמוקים, על חוויות מיסטיות ועל הדרך הייחודית בה הוא תופס את המציאות. כמעט כל רשימה ביומן מתחילה בתיאור נוף בו קרישנמורטי מצייר פורטרט ריאליסטי של העולם סביבו, במעין הכרה זֵנית ששמה דגש על הקיים כאן ועכשיו, ועל כל פרטיו הקטנים, כממשות המוחלטת, או כפי שקרישנמורטי נהג לומר: "What is, is holy".

אך חשוב יותר מהיופי שבדבריו, רשימות היומן האלו נותנות פתח להבנה של כוונותיו. בשני מקומות ביומן עובר קרישנמורטי מדיווח על חוויותיו הפרטיות לפירוט תיאורטי על התנאים שצריכים להתקיים, לדעתו, על מנת שהמיינד האנושי יתעורר למודעות של המוחלט. הוא מונה מספר תנאים לבגרות אמיתית, כלשונו, שמאפשרת ראייה נכונה של המציאות. הנה תרגום של הראשון מביניהם, ה- 23 ליולי 1961:

התעוררתי הבוקר עם תחושה אדירה של עוצמה, יופי וחסינות מפני השחתה (incorruptibility). זה לא היה משהו שקרה, חוויה שקרתה ושהאדם התעורר כדי להיזכר בה כאילו בחלום, אלא משהו שהתרחש ממש. היתה מודעות למשהו שהוא לחלוטין בלתי ניתן להשחתה, בו כל דבר שקיים לא יכול להירקב, להתפורר. זה היה עצום מכדי שהמוח יוכל לתפוס את זה; הוא רק היה יכול לאשר, באופן מכאני, שישנו כזה 'מצב' של חסינות מפני השחתה. לחוות מצב כזה זה דבר חשוב ביותר; זה היה שם, חסר גבולות, בלתי ניתן לנגיעה, בלתי חדיר.

מפני שהיתה בו חסינות מפני השחתה, היה בו יופי. לא יופי שדוהה או משהו שנוצר על ידי האדם, ולא הרשע עם היופי שלו. היתה הרגשה שבנוכחותו כל המהות קיימת ולכן זה קדוש. אלה היו חיים בהם דבר לא יכול להתכלות. המוות הוא חסין מפני השחתה, אבל האדם הופך אותו להשחתה, כמו שבשבילו הם החיים.

עם כל זה, היתה גם תחושה של עוצמה, כוח מוצק כמו ההר שדבר לא יכול לנפץ, ששום קורבן, תפילה, סגולה-טובה תוכל אי פעם לגעת בו. זה היה שם, אדיר, ושום גל של מחשבה יכול היה להשחית את זה, [כמו] דבר שנזכרים בו. זה היה שם והעיניים, הנשימה, היו של זה.

הזמן, העצלות, משחיתים. זה נמשך פרק זמן מסויים. השחר הגיע וטל נח על המכונית בחוץ ועל הדשא. השמש עדיין לא עלתה אבל הפסגה החדה, המושלגת היתה ברורה בשמיים האפורים-כחולים; זה היה בוקר קסום, ללא ענן. אבל זה לא יכול היה להחזיק מעמד. זה היה יפה מדי.

כעת, אחרי תיאור המצב התודעתי, עובר קרישנמורטי להשערות תיאורטיות באשר לטבעו:

למה שכל זה יקרה לנו? אין הסבר שיניח את הדעת, למרות שאפשר להמציא תריסר. בכל זאת, כמה דברים ברורים: 1) על האדם להיות לחלוטין 'אדיש' לבואו וללכתו של זה. 2) אסור שיהיה כל רצון להמשיך את החוויה או לאגור אותה בזיכרון. 3) חייבת להיות רגישות פיזית מסויימת, אדישות מסויימת לנוחות. 4) חייבת להיות גישה של ביקורת עצמית והומור.

אבל אפילו אם למישהו היה את כל אלו, במקרה, לא על ידי טיפוח מכוון של ענווה, אפילו אז, אין הם מספיקים. משהו אחר לגמרי דרוש, או ששום דבר לא דרוש. זה צריך לבוא ולך אסור אף פעם לרדוף אחרי זה, מה שלא תעשה. אפשר גם להוסיף אהבה לרשימה הזאת, אבל זה מעבר לאהבה. דבר אחד בטוח: המוח לעולם אינו יכול להבין את זה, ולעולם לא יכול להחזיק בזה. מבורך הוא זה אשר זה ניתן לו. ואפשר להוסיף גם מוח שקט ויציב.

שישה ימים מאוחר יותר ממשיך קרישנמורטי ומסביר:

יש חיוב מוחלט שבשביל בגרות יהיו: 1) פשטות גמורה שהולכת יחד עם ענווה, לא ב[קשר ל]דברים או רכוש אלא באיכות ההוויה. 2) תשוקה בעוצמה ההיא שאינה רק פיזית. 3) יופי; לא רק הרגישות למציאות החיצונית, אלא להיות רגיש ליופי ההוא שהוא מעל ומעבר מחשבה ורגש. 4) אהבה; הטוטליות שבה, לא העניין שיודע קנאה, היאחזות, תלות; לא [האהבה] שמתחלקת לבשרית ואלוהית. כל הדבר העצום של זה. 5) מיינד שיכול לעקוב אחרי, שיכול לחדור ללא מניע, ללא מטרה, אל תוך המעמקים האינסופיים שלו עצמו; שאין לו מכשול, שהוא חופשי לשוטט בתוך הזמן-חלל.

קרישנמורטי, שבדרך כלל לא נכנס לפרטים, נותן כאן רשימה של תנאים הכרחיים (אבל לא מספיקים) כדי שהאדם יראה את מה שהוא ראה, יבין את מה שהוא הבין, ועל פי מיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מונה בצורה כזו את התנאים לבגרות אמיתית ולשגב. התכונות שמוזכרות ברשימות הללו יקרות כמו גם נדירות, ואולי משום שלא רצה לנטוע תסכול בלבות תלמידיו נמנע קרישנמורטי מלציין ברבים את התנאים ההכרחיים הללו להבנת דבריו.

שאלה שיכולה לעלות אחרי קריאת הרשימות המקסימות/מפחידות הללו היא האם כל אלו הם רק הגורמים שמאפשרים את אותו מצב של עוצמה, יופי וחסינות, או האם הם עצמם כבר התוצאה שלו. ההרגשה שלי היא שלמרות שכרונולוגית נכתבו הרשימות בסדר הזה, הרי שהתנאים שמוזכרים ברשימה השנייה הם תנאים מקדימים לחוויה שמתוארת ברשימה הראשונה, ואילו הסגולות שמוזכרות ברשימה הראשונה הם אלו שהכרחיות כדי שהחוויה, ואיתה התובנה, פשוט לא תגווע בעודה באיבה. אם ההשערה שלי נכונה, הרי שראשית על האדם לפתח פשטות וענווה; תשוקה מיוחדת, עזה ואותנטית; רגישות ליופי שהוא מעל המציאות החיצונית והפנימית; אהבה טוטלית, עצומה; ומיינד שיכול לחדור ולהתבונן אל תוך עצמו. אלו התנאים המקדימים, המאפשרים כלל פתח ל"חסינות מפני השחטה" הזו.

ושימו לב כמה פרדוקסליים התנאים המתקיימים והמקיימים את התודעה הרוחנית עצמה: על האדם להרפות מעט, ולפתח אדישות מסוימת (אולי עדיף לומר שוויון-נפש), ומאידך יש גם צורך לשמור על האהבה. יש צורך ברגישות פיזית מסוימת, אבל הרגישות הזו מסמנת דווקא סוף למרדף אחרי נוחות. יש צורך בביקורתיות, אבל יש צורך גם בהומור. ויש גם צורך ביציבות פנימית, בשקט מוחלט של הרצון, שכן אם יש רצון לדבר כלשהו, לשינוי כלשהו, ברור שהמצב שקרישנמורטי מתאר יתפוגג במהירות או אף לא יבוא, ועל כך דיבר קרישנמורטי רבות. מאידך, אם התנאים האלו קיימים, אם הסתירות האלו יכולות לדור בכפיפה אחת בנפשנו, ייתכן שנזכה לחסד, ויפתחו לפנינו שערי האמת.

אתר המכיל קטעים רבים מהיומן, כולל אלה המתורגמים כאן.

[עודכן 11:10:] במקרה עלה היום הקטע הזה גם באתר אנרג'י.