בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

—

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.

בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, ובניגוד לציפיות שהתעוררות אחרי מאבקי הגיוס ולימודי הליבה, אין מפלגה שמתמודדת בבחירות הקרובות תחת דגל "חופש הדת" (או תאומו המרושע, "שנאת חרדים"). לפיד, עם רב אורתודוקסי במקום השני ברשימתו, כבר אפילו לא תומך בנישואים אזרחיים, ספק אם לבני תדגיש משהו מזה במצע "התנועה", וגם יחימוביץ' משתדלת, כידוע, לא להרגיז אף אחד. נותרנו עם מרצ, שמאז ומתמיד חרטה חופש דת על דגלה, ובאופן מעניין גם עם הרב חיים אמסלם, שנותן איזה תבלין אנטי-ממסד-דתי למפלגתו.

מצד שני, בין המתמודדים בבחירות המוקדמות לרשימת העבודה אפשר למצוא, לראשונה אם איני טועה, רב רפורמי. הרב גלעד קריב ינסה להפוך לחבר כנסת, ותחת הסיסמה "יהדות, דמוקרטיה, חופש דת ומצפון", ייתכן שהוא יהיה בין הנאבקים לחופש דת במדינה. לקראת הבחירות ביקשתי ממנו לענות בקצרה על כמה שאלות, מתוך ניסיון להבין את עמדתו בסוגיות של חופש דת, ובכמה סוגיות אחרות. תשובותיו לפניכם.

לפני שבועיים אמר הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שמתרחב הפער הערכי שבין יהדות ארה"ב, ובעיקר הצעירים שבה, ובין ישראל. מתוך הקשרים שלך עם היהודים המשתייכים לזרם הרפורמי בארה"ב, איך אתה מרגיש את הפער הזה, אם בכלל? אילו קולות אתה שומע?
קיומו של הפער אינו מפתיע. ההתרחקות שלנו מן האירועים הגדולים של העם היהודי במאה ה-20, השואה והקמת מדינת ישראל, מביאה לירידה טבעית ברמת ההזדהות והקשר הרגשי. הבעיה הגדולה טמונה בכך שלא רק שאיננו עושים דבר כדי למתן את התהליך, אלא אנחנו מעצימים אותו. מדינת ישראל נתפסת יותר ויותר בעולם המערבי, בו חיים כיום כ95% מהעם היהודי, כגורם כוחני. בנוסף, יחסה של מדינת ישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים תורם גם הוא להתגברות של תחושות הניכור. חשוב להדגיש שגם ליהדות התפוצות ישנו תפקיד ביצירת הפער, בכל הנוגע לאיכות והיקף החינוך היהודי והדגש על הקשר עם מדינת ישראל כמרכזו של העם היהודי.

כאשר מדברים על יהדות ארה"ב הליברלית, על ערכים הומניסטים והשאיפה לתיקון עולם במובן החברתי, נשמעת לעיתים מצד גורמים באורתודוקסיה הישראלית הטענה כי אלו אינם ערכים יהודיים "באמת", או שלכל הפחות יש כאן ויתור נרפה על ערכים יהודיים מסורתיים, כגון הייחודיות היהודית, האפלייה המובנית כנגד נשים ותפיסת פעילות ההומוסקסואלית כחטא, ועל כן יצירתה של נצרות נוספת, הומניזם ליברלי סטנדרטי, או פשוט יהדות מדולדלת וחסרת אותנטיות. מהי תגובתך לטענה הזאת?
הטענה כאילו החתירה לצדק הינה ערך יהודי פחות אותנטי ממצוות פולחניות משוללת כל יסוד, והיא חלק מן התפיסה המעוותת של היהדות שהשתרשה בקהלים רבים בישראל. המתח בין תרבות דתית שמה דגש על ההיבטים הפולחניים והפרקסיסיים של הדת, לבין תרבות דתית השמה דגש על ערכים חברתיים ומוסריים, אינו חדש. אני מניח שכהני הבית הראשון השתמשו בטענה דומה ביחס לנבואותיהם של עמוס וישעיהו. כך ודאי היה גם בימי הבית השני. מתח דומה התגלה גם עם הופעתן של מגמות ותנועות כדוגמת החסידות. היהדות הרפורמית אכן טענה כי היהדות הלכה והתכנסה אל תוך מימדיה ההלכתיים והפולחניים ונטשה במקרים רבים את החזון המוסרי והחברתי. הדבר אינו פותר את היהדות הרפורמית מהתעסקות משמעותית ואמיצה בשאלת אורח החיים היהודי בדורנו והיבטיו האמוניים והפולחניים.

הוויתור על אפליית הנשים, היחס השלילי לזהות מינית הומוסקסואלית או על מגמות בדלניות חריפות ביחס לאומות העולם אינו בגדר ויתור נרפה. זוהי הכרעה דתית ומוסרית שמשקפת את האמונה שהמסורת שלנו מגלמת ערכים נצחיים, אך בה בעת גם תפיסות עולם שכוחן המוסרי אבד להן. בניגוד לתפיסת העולם החרדית, היהדות הרפורמית אינה גורסת תהליך של ירידת הדורות. להפך, אט אט, עם הרבה מכשולים ומעידות בדרך, האנושות לומדת עוד ועוד לקחים ותובנות מוסריים. לקחים אלו כדוגמת שוויון מעמדה של האישה אינם יכולים להיוותר מחוץ לגדרותיה של הדת במסורת המאמינה שב "כל דרכיך דעהו".

הרשה לי להקשות עליך: אני חושב שקשה להכחיש שהתנועה הרפורמית חרגה מבחינה רעיונית-תיאולוגית מהקו המרכזי במסורת היהודית החל מחורבן הבית השני, והוא נאמנות לקודקס קבוע של הלכה. ודאי שלא מדובר בהלכה כפי שאנחנו מוצאים לפנינו באורתודוקסיה היום, אולם בכל זאת, העקרון הזה, של הכפפתנו לחוק האלוהי המפורט והדקדקני, היה קיים למן ימי המשנה לפחות. כיצד אתה מצדיק את החריגה האידיאולוגית (כלומר, שאינה פשוט נסיגה לחילוניות) ממנו?
התיאור המופיע בשאלה ביחס להתפתחות ההלכה מדויק וחשוב (אם מותר לי להחמיא לבעל הבלוג), אכן באלפיים השנים האחרונות הרעיון ההילכתי הפך לביטוי מרכזי ומכונן של הזהות היהודית. בהקשר זה, הרפורמה, כשמה אכן ביצעה מהפך בגישה אל ההלכה, בהפיכתה למקור השראה ולמידה ולא למקור מחייב. מהפכה זו נעשתה על רקע המהפכה בתפיסת האדם את עצמו כבן חורין וכיצור תבוני. היהדות הרפורמית אינה מבקשת לטשטש מהפכה זו (בניגוד אולי לזרמים דתיים אחרים). באופן ברור היהדות הרפורמית מציעה כי בעידן המודרני והפוסט מודרני ההלכה אינה עוד יכולה לשמש בתפקידה המסורתי.

מהו כיום מצבה של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ? מהם תחומי פעילותה, והאם היקף פעולתה גדל? באם תיבחר לכנסת, האם תתפטר ממנכ"לות התנועה?
ראשית, ברור כי כשאבחר לכנסת אתפטר מתפקידי כמנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת ואמשיך לשרת את הערכים והרעיונות להם אני מחויב מתוך בית הנבחרים. לעניין מצבה של היהדות המתקדמת, כיום פועלים ברחבי הארץ 45 בתי כנסת, קהילות ומניינים של היהדות הרפורמית. שליש מהם הוקמו בחמש השנים האחרונות. עובדה זו מעידה על עניין הולך וגובר של הציבור הישראלי החילוני והמסורתי בערכיה ובשירותיה של היהדות הרפורמית.

נתון משמעותי נוסף נוגע להתרחבות המשמעותית במעגל הרבנים והרבות הרפורמים הפועלים בישראל. בעשור השנים האחרון הוסמכו בישראל למעלה משמונים רבנים רפורמים, רובם המוחלט ילידי הארץ. על פי סקר קרן אביחי, שהתפרסם בינואר השנה, כארבעה אחוזים מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כיהודים רפורמים וארבעה אחוזים אחרים כיהודים קונסרבטיביים. למעלה משלושים אחוזים מהציבור היהודי, על פי סקר זה, נטלו חלק בטקסי מעגל חיים, תפילות ואירועי תרבות ולימוד של היהדות הרפורמית. אין ספק שהדרך להשרשת היהדות הרפורמית בחברה הישראלית עודנה ארוכה, אך בניגוד לעבר אנו מצויים כבר בעיצומה ולא בראשיתה. אני מקווה שבעוד דור יהיה ברור כי היהדות הרפורמית בישראל היא אחד מהגורמים המשפיעים, המעורבים והתורמים לחברה הישראלית והעם היהודי בכל תפוצותיו.

תוכל לומר כמה מילים על התהליכים שעוברים על התנועה הרפורמית העולמית? אם אני לא טועה, מתרבים הקולות המבקשים חזרה מסוימת לקיום של מצוות אחדות, וגם קולות המבקשים יתר דגש על חיפוש רוחני. האם אכן כך? איך מתמודדת התנועה עם דרישות אלה?
מזה מספר עשרות שנים וביתר שאת בשנים האחרונות ניכרת ביהדות הרפורמית מגמה כפולה, מהצד האחד חיזוק המחויבות לערכים ליברליים והומניסטיים ומן הצד השני חזרה לדפוסים מסורתיים של פולחן ואורח חיים אישי ומשפחתי. מושגים שננטשו בתקופת הרפורמה הקלאסית חוזרים עתה לשיח הרפורמי ומבחינתי מדובר בתהליך חשוב וראוי שמחזק את היבטיה המוסריים של היהדות והיבטיה הרליגיוזיים גם יחד. תהליך זה מוכיח כי גם ללא "סהנדרין" ועם גישה ליברית אל ההלכה, היהדות הרפורמית יודעת לאזן את דרכה הרעיונית.

בניגוד לדרכו של אביו, נראה שיאיר לפיד אינו יוצא למלחמה כנגד הדת הממוסדת, ומוותר על מאגרי הקולות שמלחמה זו מביאה. המקום השני במפלגתו שמור לרב פירון, ומשובצות בה דמויות אורתודוקסיות נוספות. כמי שקרוב לנושא, יש לך השערה מדוע בבחירות הקרובות אין מפלגה הנושאת בברור את דגל המאבק לחופש דת? האם נראה לך שמפלגת העבודה תעשה משהו בכיוון?
לצערי הרב יאיר לפיד בחר שלא לשלב דמויות מן היהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית ברשימתו, וזאת למרות היכרותו האישית והמשפחתית עם פעילותה של תנועתנו בארץ. לטעמי הוא שגה בכך ופספס הזדמנות חשובה להושיב יחדיו דמויות מובילות מכל קשה גווניה של היהדות הישראלית.

כחבר ותיק במפלגת העבודה וכמי שמחויב למשנתה החברתית, הכלכלית והמדינית, עיני היו נשואות תמיד אל עבר רשימתה לכנסת. אני מאמין שדווקא מפלגת העבודה מסוגלת לקדם באופן אפקטיבי יותר הסדרים חדשים בנושאי דת ומדינה מתוך הקשר רחב ותוך ויתור על רטוריקה של שנאה. אין לי ספק שהרוב המכריע של מצביעי מפלגת העבודה וקהלי היעד שלה מוטרדים מן המצב הנוכחי של יחסי הדת והמדינה ורוצים לראות בה שינוי. בנוסף, למפלגת העבודה תפקיד מכריע בשימור החוסן הדמוקרטי של ישראל גם מעבר לסוגיות של דת ומדינה. כישראלי ויהודי רפורמי אני מוטרד מאוד משאלת מעמדו של בית המשפט העליון ומצבה של התקשורת הישראלית לא פחות ממשבר הגיור ושאלת הדין האישי בישראל.

בהמשך לכך, אם תיבחר לחבר כנסת, אילו חוקים הקשורים לחופש דת בכוונתך לנסות לקדם? מה בדעתך לעשות בנושאי כשרות, נישואין וגיור? מה תעשה בנוגע לאפלייה כנגד התנועות הלא-אורתודוקסיות מצד המדינה?
מן הבחינה הרעיונית אני מאמין בהפרדתם של המוסדות הדתיים מרשויות השלטון. חיי הדת צריכים להתנהל על בסיס וולנטרי ולא מכוח חקיקה או פעולות שלטוניות. החיבור בין הממסד הדתי וכוח שלטוני פוגע בדמוקרטיה אך לא פחות מכך משחית את הדת. הדרך למימושו של חזון זה, המשותף היום גם לחוגים אורתודוכסיים מודרניים מתונים, ארוכה ומסובכת וסביר להניח שתיקח שנות דור.

עד אז מן הראוי להתקדם צעד אחר צעד כאשר היעדים הראשונים הם הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, הפיכת המועצות הדתיות למחלקות לשירותי דת ותרבות תורנית ברשויות המקומיות, הכרה מלאה בפעילות התנועות הלא אורתודוכסיות, בלימת ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ולא פחות חשוב מכך – הטמעת לימודי הליבה בכל מערכות החינוך בישראל, הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית ומאבק עיקש בגילויי גזענות בכלל ועל רקע דתי בפרט.

בעניינן של התנועות הלא-אורתודוכסיות, אני מאמין בצורך לפתוח דיאלוג אסטרטגי בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין ממשלת ישראל במעורבות של הסוכנות היהודית של הפדרציות היהודיות ברחבי העולם. אני מאמין שבשלה השעה לשיח ציבורי חדש בנושאי דת ומדינה, ושהתובנה הזו מתנחלת גם בקרב אנשי הציונות הדתית ואף גורמים מסוימים בציבור החרדי, ואני מקווה לסייע בקידומו.

על פי המקובל המתוק, על פי המקובל המר, על פי המקובל החם, על פי המקובל הקר, על פי המקובל הצבע, אך על פי האמת – אטומים וריק. – סקסטוס אמפיריקוס, נגד אנשי המדע, סוף המאה השניה*

קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי חרג מזמן מתחומי ה"ספר" והפך לתופעה תרבותית. אין צורך להלאות אתכם, קוראים יקרים, במספרי המכירות או במניין השבועות בראש טבלת רבי המכר. אם אני לא טועה, הספר הוא אחד המצליחים בישראל בשנים האחרונות בכל קנה מידה, ודאי בסוגת ספרי העיון. את העותק שלי, אגב, קיבלתי ממש סמוך ליציאתו לאור, מאחד מקוראי הבלוג שהתעורר בו רצון לתת לי מתנה (כן, זה קורה מדי פעם, ובהזדמנות זו אודה לו שוב. ואם קופצת עליכם רוח טובה שכזו, ראו משמאל למטה, כפתור התרומות), אם כי לא קראתי אותו עד לפני כחודש, בעיקר מפאת העבודה המאומצת על הדוקטורט. מי שעורר אותי מתרדמתי הדוגמטית לאחרונה היה הרב חיים נבון, שקרא וביקר את הספר קצרות בעמוד הפייסבוק שלו. שמתי מיד בצד את הספר החדש של רוברט בלה על האבולוציה של הדת (חבל"ז), ושקעתי בספרו של הררי.

הספר מעניין וכתוב היטב, אולם אין לי כל כוונה לסכם אותו או אף להתייחס לרובו. כאן אני רוצה אך ורק להעיר הערה קטנה, לצערי באמת בקצרנות, המתייחסת לתפיסת העולם העומדת בבסיס הספר, תפיסה שמנחה את הררי בכתיבתו. מדובר, כפי שברור לכל מי שקרא את הספר, במטריאליזם רדוקציוניסטי, בו אין אמת מלבד תאים ואורגניזמים, ומדע הביולוגיה הוא נביאם. במילים אחרות, הררי תופס את העולם אך ורק מבעד לעדשה הביולוגית. כל מה שמורכב יותר מחייו של האורגניזם הביולוגי וסביבתו, או מתוחכם יותר מקשריו האינסטינקטיבים עם בני מינו ובני מינים אחרים, מהווה עבור הררי תופעת לוואי (epiphenomenon) שממשותו מפוקפקת במקרה הטוב, נלעגת במקרה הקצת פחות טוב.**

הנה ציטוט מהספר שמדגים היטב את עמדתו:

לפי מדע הביולוגיה, בני אדם לא "נבראו" אלא התפתחו בתהליך אבולוציוני. […] אין דבר כזה "זכויות" בטבע. יש רק תכונות. […] ומהן התכונות שהתפתחו בתהליך האבולוציוני? בין התכונות שיש לבני אדם ולבעלי חיים אחרים בהחלט אפשר למנות את התוכנה "חיים". אבל "חירות"? אין בשפה הביולוגית מילה כזו. כמו "שוויון", כמו "זכויות" וכמו "חברות בערבון מוגבל", גם "חירות" היא מושג שבני אדם המציאו וקיים אך ורק בשפתם ובדמיונם של בני האדם. מנקודת מבט ביולוגית, אין הרבה משמעות לאמירה שאדם החי תחת שלטון דמוקרטי הוא "חופשי" ושאדם החי תחת שלטון רודני "אינו חופשי". ומה לגבי "אושר"? […] רוב המחקרים על בעלי חיים מכירים רק בקיומן של הנאות, שניתנות להגדרה ומדידה בצורה אובייקטיבית. (עמ' 116)

כשקראתי דברים אלה לראשונה הנחתי את הספר וכתבתי את הפסקאות הבאות:

טעות מרה עושה הררי כאשר הוא משתמש בשפה הביולוגית כדי לתאר את המציאות. השפה האמיתית שעל פיה פועל העולם היא כמובן השפה הכימית. ובשפה הכימית אין כלל "בני אדם". "בני אדם", כמו "תהליך אבולוציוני", כמו "ביולוגיה" וכמו "חיים", הם מושגים שבעלי חיים לוקחים ברצינות ושקיימים רק בשפתם, בדמיונם ובאינסטינקטים שלהם. למעשה העולם כולו אינו אלא תרכובות כימיות, כלומר מולקולות שונות שמצטרפות אל אחרות תוך שחרור אנרגיה, ולהפך.

המניע של הררי ברור: לתת לנו נחמה מסויימת בכך שיש לנו "חיים" ושאנחנו משתתפים באיזה "תהליך אבולוציוני" כולל כל. למעשה, אין כלל "אנחנו". יש רק זיליוני מולקולות שמתקשקשות אחת עם השנייה וזו עם זו עם זו עם זו. בסופו של דבר, זהו העולם האמיתי.

אלא אם כן… כמובן: השפה הכימית היא אשלייה מטופשת. למעשה, המציאות לאשורה היא פיזיקלית בלבד. הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החזק, הכוח החלש, וכוח המשיכה: אלו האמיתות היחידות שבנמצא. "מולקולות", "תרכובות", "תגובות כימיות" ואפילו "אטומים" אינם אלא תוצרים של הדמיון האנושי הפורה, שמחבר יחדיו, לכדי ישויות בדיוניות, מקטעים, לחצים וכיוונים שונים של אותם כוחות יסודיים.

המניע שלנו להאמין במולקולות הוא ברור: כך אנחנו שומרים על היצור הדמיוני שאין עבורנו חשוב ממנו: "חומר". המונח המטופש הזה, שרק קשישים דלוזיונים מסוגלים להאמין שיש לו איזושהי מציאות, מאפשר לנו להרגיש את עצמנו כממשיים, על ידי כך שהוא מבסס את האמונה שאנחנו עשויים ממשהו. אלו, כמובן, שטויות. אין כל "משהו", כי אין כלל "דברים" בעולם. כל ישות מעבר לארבע הכוחות הפיזיקליים היא דמיונית כמו חד-קרן.

התרגיל שעשיתי כאן מובן: אם רידוד התופעה האנושית לתאים ואורגניזמים הופך אותה לאמיתית יותר, רידודה למולקולות יהפוך אותה לאמיתית עוד יותר, ולכוחות פיזיקלים הכי אמיתית מכל, שהרי ההיגיון שעל פיו נוהג הררי מניח שאבני הבניין אמיתיות יותר מהבניין עצמו. אם החלקים אכן אמיתיים מהשלם, מסתבר שככל שנפרק תופעה כלשהי למרכיביה, כך "נגלה" מה היא "באמת". ממילא, מרכיביה הראשוניים ביותר של תופעה יציגו בפנינו את מהותה לאשורה.

האם אכן כך? יש קסם רב ברעיון הזה, ואפשר להתחקות אחר ראשיתו כבר בימי קדם, בפילוסופיה היוונית וההודית, עוד הרבה לפני שעין אדם צפתה באטומים לראשונה דרך מיקרוסקופ. הייתי מייחס את הנטייה הזאת לאינרציה אנליטית שיצאה משליטה, מעין גלישה של כושר הניתוח וההבדלה של המחשבה, שניכס לעצמו את חותמת האמת, ושכנע אותנו שרק שימוש אדוק ועקשן ביכולתיו המפרידות והמפרקות יביא אותנו אליה לאשורה. אפשר לקרוא לזה הכשל הרדוקציוניסטי.***

אבל למה בעצם זה לא נכון? האין אטומים אמיתיים יותר מבני אדם? האין תאים ואינסטינקטים אמיתיים יותר מזכויות אדם וחירות? אנסה לענות על השאלות האלה, קצת בעצמי וקצת בעזרת תובנותיו של דאגלס הופשטטר מספרו האחרון, I Am A Strange Loop (כתבתי עליו בעבר כאן ועוד קצת כאן). ראשית אנסה להסביר למה תופעות מורכבות אינן אמיתיות פחות מתופעות ראשוניות, וזאת בעזרת כמה טענות וכמה ניסויי מחשבה. שנית אצביע על המערך הערכי שהררי מציג, שכן בניגוד ליומרה הנייטרלית והמדעית, הוא בהחלט מקדם השקפת עולם מסויימת.

ברמה האטומית אין משמעות

ובכן, ראשית, כותב הופשטטר, יש להבין שלמרות שהרמה החלקיקית אחראית במאה אחוז למה שמתרחש ברמות המורכבות יותר, היא גם בלתי-רלוונטית לחלוטין למה שקורה בהן. איך זה יכול להיות? (1) מפני שהאטומים המסויימים שיוצרים תופעה מורכבת הם חסרי חשיבות, ו(2)מפני שהיא פשוט לא מעניינת אותנו ולא משנה לנו כשאנחנו באים לבחון את ההתרחשויות. הופשטטר נותן כדוגמא שמיעה של תקליט. אם נניח את המחט על החריץ התקליט שניה מאוחר או מוקדם יותר הדבר ישנה לחלוטין את מערך המולקולות בחדר ובגופנו, אבל לא ישנה בכלל את החוויה שלנו מהמוזיקה. המוזיקה, השמיעה שלנו, אנחנו עצמנו נישאר אותו דבר מכל בחינה חשובה.

הרמות התת-אטומית, האטומית, המולקולארית, התאית – כולן חשובות, אבל הן באותה מידה הן חסרות משמעות. משמעות במובן האנושי של המילה, כלומר: הן לא משנות לנו כלום. לולא היו אטומים שהרכיבו את סטלין הוא לא היה קיים, אבל לא משנה אילו אטומים הרכיבו את סטאלין. לא משנה לנו אילו אטומים מילאו את ראשו של סטאלין, משנה שסטאלין – ולא אדם אחר – עמד בראש ברית-המועצות. ושוב: לא משנה אילו קשרים כימיים הביאו לפעולות המעיים התקינה של ישו. משנה שמעיו פעלו מספיק טוב כדי לא להפריע לו לחולל מהפכה ביהדות המאה הראשונה לספירה. ומכיוון אחר: כשאנחנו מתבוננים בתינוק, אנחנו לא בוחנים את מצבור המולקולות שמרכיבות אותו, אלא את פניו.

שימו לב, לא מדובר כאן רק עניין של נוחות תפיסה. אנחנו לא מוותרים על ניתוח הקשרים הכימיים שפעלו בתוך ישו מפני שהם רבים ומורכבים מדי, ולא מניחים לאטומים שמרכיבים את התינוק מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותם, ולכן "מסתפקים" בבחינת המערכות המורכבות שהם, או אותם קשרים כימיים אצל ישו, מכוננים יחד. העניין הוא עקרוני: הכוחות הכימיים או הפיזיקלים הספציפים שמרכיבים תופעה מסויימת הם חסרי משמעות. הם פשוט לא רלוונטים עבורנו, לבד מכך שהם מאפשרים לתופעות האלה להתקיים.

עוד דוגמא: כשאומרים ש'ישראל היום' אינו עיתון אמין, האם מתכוונים לכך שמשהו לא בסדר ברמה המולקולארית שלו? האם זה מפני שהאטומים בידיעות שהוא מביא אינם תואמים לאטומים שבעולם? לא, זה מפני שהמילים והמושגים (תופעות מורכבות) בין דפיו אינם תואמים לעובדות (שוב, תופעות מורכבות) כפי שהן ידועות לנו. ועוד: לו הייתם יוצרים רובוט רוצח, מעין "טרמיניטור" שכזה, ושולחים אותו למשימת החיסול שלו, האם הייתם מתכנתים אותו לחפש מקבץ מסויים של אטומים (נאמר שהעין שלו מסוגלת לכך), או אדם מסויים? ודאי שאדם, מפני שאנחנו יודעים היטב שהאטומים בגופנו משתנים כל הזמן, אבל המכלול נותר מבחינתנו אותו ה"דבר", וזה מה שחשוב לנו, וזה מה שאמיתי עבורנו.

הופשטטר מביא דוגמא אחרת:

הסיבות לפריצתה של מלחמה מסתורית בארץ רחוקה יתחדדו ויובנו לנו אם פרשן מעמיק יקשר את מקור המלחמה לסכסוך עתיק בין מסורות דתיות שנות. מצד שני, שום בהירות לא תופק אם פיזיקאי ינסה להסביר את המלחמה בכל שיאמר שהיא פרצה הודות לטריליוני טריליוני התנגשויות משמרות-מומנטום שהתרחשו בין רסיסים ברובדי המכאניקה הקוונטית. (עמ' 179)

במילים אחרות, המציאות אינה (רק) אטומים. מה שאמיתי עבורנו, מה שממשי עבורנו, אינו מולקולות או כוחות פיזיקליים מופשטים, אלא פרצופים ומילים ואמונות. זה לא אומר שאי אפשר להבדיל בין מילים שקריות לאמיתיות, או בין מושגים חסרי תוכן לכאלה שמחזיקים תוקף וערך. אבל זה כן אומר שהמחשבה שרק אטומים או רק כוחות פיזיקליים או ביולוגיים הם "האמת" היא מגוחכת. זה פשוט לא הדרך שבה אנחנו עובדים או חושבים. זאת קפיצת אמונה לעולם שלא מוכר לנו, ושכאמור, אין לו משמעות עבורנו.

ברמה האטומית אין בני אדם

ועוד כמה נקודות. כפי שכתבתי באותן שורות ראשוניות שצוטטו לעיל, ברגע שאנחנו יורדים לרמות המולקולאריות, ובוודאי התת-אטומיות, ממילא אנחנו מגלים שלא רק זכויות אדם אין, אלא גם בני אדם אין, וגם אורגניזמים קטנים יותר אין, ואפילו תאים אין. זאת מפני שכוחות הפיזיקה והכימיה לא ממש מכירים בישויות כגון "תא", "כרומוזום" ובוודאי לא "אדם". מה אם כן הערך בהצגתם כאמת הבלעדית?

אולי תאמרו: מה יש לך מאטומים? הררי מדבר על אורגניזמים! ובכן, ראשית, אם כבר רדוקציה, אז עד הסוף (ואד אבסורדום), לא? מה הסיבה שהחלטנו לעצור ברמת האורגניזם? למה "חיים" היא תכונה שיש לבני אדם, בניגוד ל"חירות", כאשר גם החיים אינם יותר מאשר מצב ביוכימי מסויים?

עכשיו, חשוב לומר שאין לי כמובן כל כוונה לקבוע שהרמה הכימית או הפיזיקלית אינה אמיתית. ודאי שהיא אמיתית. כוונתי היא לומר שהיא לא יותר אמיתית מהרמות המורכבות יותר. אלו דרכים שונות של התבוננות בעולם התופעות, ואנחנו זקוקים לכולן. הניסיון לפרק את העולם לחלקיקים ולקבוע שרק כך הוא אמיתי דומה לניסיון לקבוע שהאותיות במשפט הזה אמיתיות יותר ממילותיו.

ולכן, שנית, אם נחזור עם התובנות האלה ונבחן את הפסקאות הראשוניות אותן כתבתי לעיל, נבין מיד שאנחנולא אמורים לוותר על הביולוגיה לטובת הכימיה, או על הכימיה לטובת הפיזיקה וכו'. האם מישהו מעלה על דעתו שהפיזיקה אמיתית יותר מהכימיה? לא, כל הרמות האלה אמיתיות. הן מייצגות את המציאות ברבדים שונים. באותה מידה, גם בני אדם הם אמיתיים. באותה מידה, גם קהילות הן אמיתיות. באותה מידה, גם מדינות הן אמיתיות, וגם עמים. אפשר כמובן לרצות שלא יהיו מדינות ולא יהיו עמים, ואולי יום אחד זה יהיה המצב, אבל אין טעם לספר לעצמנו שישויות אלו אינן קימות כבר עכשיו.

ושלישית, שימו לב שיש גם קשרי גומלין בין הרמות השונות של המורכבות: תכונותיה של מולקולת מים הן שגורמות לתכונותיו של הנוזל (מה שנקרא Emergent Properties, כגון נימיות, התרחבות כמוצק וכו'). האם נאמר שהתכונות המולקולאריות הן אמיתיות, אבל התכונות של הנוזל אינן אמיתיות? שהתרחבותם של מים כמוצק היא תופעה פחות ממשית מאשר הקשר בין אטום החמצן לבין שני אטומי המימן? באותו אופן, once again, בני אדם אינם פחות אמיתיים מתאיהם, וקהילות אינן פחות אמיתיות מחבריהן. אלו תופעות שנבנות על בסיס תכונותיהם של מרכיביהם. וכן, גם "אושר" הוא משהו שממש קיים.

ומעבר לזה, רביעית, עד כמה בכלל אפשר לדבר על בני אדם אם לא מדברים, כהצעתו של הררי, גם על חירות או אושר? אילו מין יצורים אלה, שמושגים אלה אינם אמיתיים עבורם? האם הם אכן בני אדם, ועוד מפוכחים או אמיתיים יותר? אישית, אודה שקשה לי לראות אותם כאנושיים בצורה מלאה. למעשה, אלה לדעתי לא יהיו באמת בני אדם. נדמה לי שדי ברור גם לכם שאין בני אדם ללא יפה ומכוער, חשוב וטפל, אהוב ושנוא, טוב ורע. ערכים אלה לא נמצאים ברמה הביולוגית, הכימית או הפיזיקלית, הן תופעות מורכבות יותר, אבל במובן חשוב הן מרכיבות בני אדם לא פחות מאלה. בלעדיהן אי אפשר ממש לדבר על בני אדם. הן אמיתיות מאוד.

ברמה האטומית אין אכזריות

וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של רשימה זו, והוא בחינת הטוב והרע אצל הררי עצמו, כלומר המערך הערכי שלו. משום שעל אף שהוא מתעקש לרדד את הקיום האנושי לרמה הביולוגית, כמו כל אדם (שאינו פסיכופט), הוא אינו יכול שלא להחזיק במצפון מוסרי כלשהו. וטוב שכך כמובן. לא אכנס כאן לפלפולים פוסטמודרניסטים על שדות הכוח שחבויים תמיד בכל עמדה שהיא, לא כל שכן באלה שמתחזות ל"ניטרליות" ו"טבעיות". הדברים הלא כבר הפכו כמעט לברורים מאליהם. ניגש אם כך מיד לעניין.

הררי כותב כי

כל ההיררכיות האנושיות שהוזכרו לעיל – אנשים חופשיים/עבדים, לבנים/שחורים, עשירים/עניים – הן היררכיות מדומיינות […] ההיררכיות הללו קיימות אך ורק בדמיון האנושי. […] למיטב ידיעתנו, מקורן של כל ההיררכיות הללו הוא בסדר שבני אדם דמינו בעצמם.
[…]
העובדה שחלק ניכר מההיררכיות של המין האנושי חסרות בסיס לוגי או ביולוגי, ואינן אלא התקבעות של מאורעות מקריים ורעיונות שרירותיים, היא זו שמכריחה אותנו לדעת היסטוריה. אילו היתה החלוקה לשחורים ולבנים או ברהמינים ושודרות הגיונית ומעוגנת במציאות הביולוגית (נניח, אילו לברהמינים היה מוח גדול יותר מלשודרות), די היה לנו לדעת ביולוגיה ואולי סוציולוגיה. אך הדברים התגלגלו כך שאם ברצוננו להבין לעומק את נפתוליה של החברה ההודית, את הדינמיקות הגזעיות בארצות הברית, או את היחסים בין אשכנזים לספרדים בישראל, אין לנו ברירה אלא ללמוד את רצף האירועים המקרי שהפך יצירי דמיון שרירותיים למציאות אכזרית." (עמ' 140-141, 149)

על קביעות אלה אעלה שתי טענות:

1. נניח שהיינו מגלים שלברהמינים יש מוח גדול יותר מלשודרות, או שלשחורים כישרון מתמטי מולד גדול יותר מאשר ללבנים, או שלנשים חוש כיוון מפותח יותר מאשר לגברים, או שפולנים נוטים לדיכאון הרבה יותר מפרסים – האם זה היה מוביל לרישיון מצד קבוצות אלה לקחת לעצמן זכויות יתר, או להפלות עצמן לטובה על פני האחרות? הרי ודאי שגם במקרים אלה היינו יכולים לנמק למה למרות שחברי קבוצה X הם מבחינה ביולוגית חכמים יותר, אין סיבה שיעבדו פחות או יפונקו יותר מכל אדם אחר. לא? האין כך אנחנו נוהגים כבר היום עם בני האדם שביולוגית ברור שנחותים מאיתנו (למשל, בעלי תסמונת דאון). האם אנחנו סבורים שמגיע להם זכויות פחותות – למשל שיעבוד עד מותם במכרות פחם – משום עצם נחיתותם הביולוגית?

אין זאת אלא שהררי מבצע כאן את אחת מהטעויות הבסיסיות ביותר בחשיבה אתית, והיא השוואת המצוי עם הראוי, הדסקריפטיבי עם הפרסקרפטיבי. דהיינו, המחשבה שמשום שביולוגית לקבוצה מסויימת יש ייתרון, תהיה הצדקה לתעדף אותה גם מבחינה חברתית. במילים אחרות, לא העדר בסיס לוגי או ביולוגי הוא שמרוקן את ההיררכיות האלה מתוכן, אלא חוסר הרצון – הערכי בהחלט – שלנו להשלים איתן.

2. ואכן, אותו חוסר רצון ערכי עולה גם מדבריו של הררי עצמו. על פי דבריו, היררכיה שאינה מעוגנת במציאות לוגית או ביולוגית היא "אכזרית". אולם למה שיהיה משהו אכזרי בהיררכיה כזו? אם קבוצה של הומו-ספיאנס מנצלת קבוצה אחרת, מה רע בזה? כלומר, מבחינה לוגית או ביולוגית טהורה, מה לא בסדר? הרי כל זכר אלפא בלהקת יונקים לוקח לעצמו זכויות יתר, ואין כאן שום דבר שאינו טבעי. וגם אם לא טבעי, מה ללוגיקה ולביולוגיה עם התנגדות לאכזריות? אילו הררי היה כותב רק בשם אלה, גם לוֹ לא היתה כל בעיה עם היררכיות, מדומינות או לא, אכזריות או לא.

אלא שהררי לא בא בשם הלוגיקה והביולוגיה בלבד. יש לו, ברוך ה', מערך ערכי משלו. למעשה, לא קשה להבין מהספר שהוא מבקש למוטט כל מבנה תרבותי היררכי, והביולוגיה משמשת לו רק ככלי. בניגוד גמור להצהרותיו על כך שבטבע לא נולדנו שווים (עמ' 116), הרידוד לרמה הביולוגית מאפשר לו להשוות בין כל בני האדם כולם: כולנו נולדנו שונים, הוא כותב, ודווקא משום כך כולנו שווים.

הררי מנסה להראות שאנחנו שונים ביולוגית (גנטית וכו'), ואפשר בהחלט להצביע על מי שמוכשר יותר בריצה ומי שמוכשר יותר בקפיצה, אולם דווקא משום כך אי אפשר בכלל לדרג אותנו בהיררכיה אידיאולוגית. בנוסף, ולא פחות חשוב, אי אפשר לחלק אותנו לקבוצות, לעמים, לתרבויות. מבחינה ביולוגית, אנחנו לא יותר מאשר אוסף אקראי למדי של הומו-ספיאינס. מבחינה תרבותית אנחנו כמובן הרבה יותר מזה, אבל הגדרות תרבותיות שכאלה הן כבר "דמיוניות", שלא לומר "אכזריות" לדעתו של הררי.

ושלא יהיה ספק, חלקן גם אכזריות לדעתי. אלא שלי אין בעיה לומר זאת, מפני שאני מאמין שיש מוסר שאינו נגזרת של הביולוגיה. מכיוון שעושה רושם, לפחות על פי הספר (ואין לי מושג מה חושב הררי בחייו הפרטיים כמובן) שהררי אינו לוקח ברצינות תורות מוסריות שכאלה, קשה להבין איזו אכזריות הוא מוצא בניצול הדדי על ידי בנייה של היררכיות תרבותיות.

באותה מידה, אני לא מבין למה הוא מאשים, במקום אחר בספר, את בני האדם ב"אטימות" לסבלם של בעלי החיים בתעשיית הבשר (עמ' 346), ולא גוער בצ'יטה על אטימותה לסבלו של הצבי, או בחתול על אטימותו לסבלו של הדרור. כיצורים ביולוגים שצורכים בשר, למה אמור להיות לנו אכפת מסבלו של האוכל שלנו? מה אטום בכך שליצור ביולוגי מסויים לא מזיז סבלו של יצור ביולוגי אחר, שהוא אוכל?

ברמה האטומית אין עומק

בחיפוש אחר אמת יש המבקשים לעלות אל מחוזות אלוהיים, אשר בהם, מעבר לטוב ולרע, הם ימצאו את האמת לאמיתה. הררי נוסע בכיוון ההפוך: הוא מבקש לחפור מתחת לטוב ולרע, ועל ידי כך להגיע אל האמת. שתי הדרכים האלה, ההעפלה לעליונים והפירוק הרדוקציוניסטי עד לתחתונים, הם תחביבים אנושיים ותיקים. שני הכיוונים מעניקים לנו לא רק מערכים אידיאולוגים ואתיים, אלא גם חוויות וריגושים אסתטיים. אסיים עם ריגוש אסתטי שכזה, עליו כתבתי בעבר, דברים הרלוונטים גם לעניינינו הנוכחי. כתבתי על העניין בקשר לאותה תערוכה ידועה שבה מציגים גופות חנוטות, 'עולמות הגוף' שמה. בזמנו, אז הלכתי לראותה, היא הוצגה במוזיאון המדעטק בחיפה:

בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרבדים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו.

סתם

—

* מצוטט בתוך: ש. שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, 1981, עמ' 141

** הררי למעשה כותב כך בפירוש: "בתחילת הספר הצגנו את ההיסטוריה כאילו היא הקומה הבאה ברצף פיסיקה-כימיה-ביולוגיה, וכאילו בני האדם כפופים לגמרי לחוקים הביולוגים השולטים בעולם החי." (עמ' 393). בהמשך הפסקה כותב הררי שכיום, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לכופף את חוקי המשחק הביולוגי, אם כי רק במובן התועלתני.

*** אחותה התאומה של הנטייה הבעייתית הזאת היא הנטייה לראות במה שקדום יותר דבר אמיתי יותר, כאילו ששורש הדבר מסביר אותו במלואו (או לחילופין, מסביר שהוא לא אמיתי). זהו הכשל הגנאולוגי, מחלה של התפיסה ההיסטורית-ליניארית של הזמן, כלומר עוד מלכודת של המחשבה בכלל, שמתקשה מאוד לתפוס דברים שלא במסגרת יחסי סיבתיות ותולדה.

מחר יתקיים כנס על השיח היהודי-הינדואי באונ' חיפה. ארצה בו. הפרטים כאן.

לא מזמן התארחתי לארוחת שבת בביתו של ידיד סרוג-כיפה. הוא מבוגר ממני בכעשרים שנה, איש מקושר מאוד ופעיל במעגלים שונים ומגוונים. כשהשיחה הגיעה, כפי שהיא חייבת תמיד להגיע, לפוליטיקה, הופתעתי מאוד לשמוע שהוא מוכן ומזומן למדינת כל אזרחיה, "דו-לאומית", כמו שאומרים. כשביררתי האם הוא מבין שזו סופה של ההזדמנות ההיסטורית של העם היהודי לריבונות הוא אישר שזה בהחלט מובן לו, אלא שלא הסכים איתי שזה משהו שיש להצטער עליו.

תראה, אמר, אני מבין שאתה מעוניין בהתפתחותה של תרבות יהודית הנושאת באחריות שבאה עם שררה ועם כוח. אני פשוט חושב שאחרי שישים וחמש שנה של תרבות יהודית שכזאת אפשר לסכם ולומר שהיא בהחלט לא נושאת את האחריות הזאת היטב. ראה אילו מאורות הקמנו מתוכנו לפני שהוקמה המדינה, וראה את הריק ההגותי שהתרבות היהודית נמצאת בו כיום. איפה גורדון שלנו? איפה בובר שלנו? איפה ביאליק? האם שכחנו אותם? מי היום מגיע לקרסוליהם? איפה כיום נמצא רב כראי"ה קוק?

דבריו נגעו בנקודה כאובה שלא ניסחתי לעצמי בבהירות עד אז. קשה להכחיש שהתרבות היהודית בארץ (במובן המסורתי של המונח) לא הצליחה בשישים השנים האחרונות להתעלות לגבהים מרשימים במיוחד, לא מבחינה יצירתית, ולא מבחינה מוסרית. האורתודוקסיה בארץ מוציאה מקרבה במקרה הרע טכנאי הלכה, ובמקרה הגרוע עוד יותר רבנים גסי רוח ובורים כעובדיה יוסף, גזענים כשמואל אליהו או מחרחרי מלחמה כדב ליאור. האם ניתן למצוא כיום בארץ רב שגם נחשב גדול בתורה, גם רחב השכלה, וגם משמש כמאור מוסרי לרבים?

לצערי הרב הייתי חייב להסכים איתו שלא. הכוח שניתן ליהודים במסגרת מדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, הפך אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו. דווקא בגלות נראה שהנפש היהודית התעדנה, שתחת כור המצרף היא הזדככה (והולידה מתוכה את קפלן, השל, סולוביצ'יק, שחטר-שלומי, גרין).

בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפלייה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים, אבל לא רק. הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודיים אמריקאים ממה שהם תופסים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי-סובלנית ואלימה.

הניכור הזה הוא עובדה קיימת, המתגלה במחקרים שנעשים בקרב יהודי ארה"ב. ככל שגילם של יהודים אמריקאים נמוך יותר, כך נמוכה גם עוצמת הקשר שלהם למדינת ישראל. חשוב להבין שהניכור כאן אינו תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים, ואף לא של השקפות עולם שונות. מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר: בדרכים שונות להגדרתה של הזהות היהודית.

עבור צעירים יהודיים אמריקאים זהות יהודית פירושה קודם כל השקפת עולם ליברלית, המונעת על ידי הציווי המוסרי ל"תיקון עולם". זו לא השקפתם הפוליטית. זוהי עבורם התשובה לשאלה "מה זה עבורך להיות יהודי". זוהי היהדות שלהם. מכאן שכאשר הם חוזים בהתנהלות של מדינת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ליחס לזרים או לכפייה הדתית, הניכור שמתעורר בהם הוא מובן מאליו.

הזהות היהודו-ליברלית של יהודי ארה"ב קיבלה אישור מחודש בבחירות האחרונות שם, כאשר מאמציהם הרבים – והממומנים בנדיבות – של חוגים ניציים שונים לא הצליחו להניא את הרוב הגדול של היהודים האמריקאים מלהצביע אובמה. גם כאן ההזדהות עם הצד הליברלי אינה רק ביטוי של עמדה פוליטית, אלא של זהות חברתית, ואף דתית.

אפשר כמובן לזעוק שהיהדות הליברלית שהתפתחה באמריקה אינה "היהדות האמיתית", שאותה יהדות אמיתית אינה כלל ליברליות הומניסטית אלא אתנוצנטריזם שבטי, או שיהדות ארה"ב היא זיוף צפונבוני שמקורו לא בעמדה ערכית מגובשת אלא בגלישה נוחה לעבר הטמעות והתבוללות. למרות שאפשר, פה ושם, למצוא אמת מסויימת בזעקות שכאלה, הרי שהן עצמן מדגימות בדיוק את ההבדל החד בין היהדות המדירה והנצחנית שהתפתחה בישראל, לבין היהדות המכילה והסובלנית שהתפתחה בארצות הברית.

בעוד שבארה"ב הזרמים השונים רואים כהנחת מוצא חשיבות רבה בהכללת כמה שיותר יהודים תחת כנפיהם, הרי שכאן דמויות תורניות מכלות את מרצן בניסיונות דקדקניים להגדיר מי בחוץ ומי בפנים, מי כשר מספיק ומי לא, מי מקפיד ומי חפיפניק, מי מאנ"ש ומי אפיקורס נורא. הזעקות האלה הן בדיוק הסימפטום של המחלה ממנה סובלת היהדות בישראל, ובדיוק מה שמעורר ביהודי ארצות הברית את הניכור כלפיה.

סתם

—

פורסם באתר אבי-חי

בשבוע הבא יערך כנס באונ' חיפה בנושא השיח היהודי-הינדואי. אדבר בו על ר' אריה קפלן ויניקתו ממקורות הינדואיסטים לצורך פיתוח "המדיטציה יהודית" שלו.

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'