ג'וזף סמית: נביא המורמונים כמקובל צעיר

בספרו מראשית שנות התשעים, The American Religion, מבכה הרולד בלום את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. על פי בלום על אדמת אמריקה המשוחררת עברה דתם של הפוריטנים האירופאים סדרה אלימה של מוטציות, שבסופן התקבלו אותן תנועות דתיות חדשות שממלאות כיום בססגוניותן את היבשת: אוונגליזם לגווניו, ניו-אייג' לסוגיו וזניו, וכמובן: הדת המורמונית המשונה מכל. דת אחרונה זו מקבלת תשומת לב מיוחדת מבלום (הרבה לפני ששמו של מיט רומני הפך לנחלת הכלל), ולו משום נביאה-מייסדה הייחודי. על פי בלום נביא המורמונים ג'וזף סמית יצר במחצית הראשונה של המאה הי"ט את "הדת האמריקאית" המובהקת, המלמדת את חסידיה אדיקות רליגיוזית בכל הקשור למשפחה, לקהילה, ולהצלחה כלכלית.

אולם לא "ערכי המשפחה" הידועים בלבד הובילו את המורמונים לאמץ את האתוס האמריקאי (וממילא, אותה משפחה היתה בתחילת ימי הדת כזו המתבססת על נישואים פוליגמים). ג'וזף סמית היה, מלבד תיאולוג מקורי ומבריק ואדם כריזמטי ביותר, ברייה המשוקעת בצורה עמוקה ברזי התורות האיזוטריות שרווחו באותה תקופה. לא זאת אף זאת: סמית ינק לא מעט מהתפיסה התיאולוגית-מאגית שלו מתורת הקבלה. בלום עצמו שואל בספרו אודות "השפעה ישירה יותר של הקבלה על סמית ממה שאנחנו יודעים", מפני שנקודות הדמיון שהוא מוצא בין האמונות המורמוניות לבין הקבלה זועקות לקראתו מתוך ההיסטוריה.

את נקודות הדמיון האלה יש לבחון על רקע האמונות הפרוטסטנטיות הקונבנציונליות מהן יצא סמית לדרכו, וכך להבחין במרחק העצום שהוא תפס מהן. על פי התיאולוגיה שפיתח סמית, האל השולט בעולמנו היה פעם אדם כמונו, יש לו בת זוג, ולשניהם יש "גופים מוחשיים מבשר ודם", כדבריו. בהתאמה לכך, כל גבר מורמוני יכול גם הוא להתעלות לדרגת אל השולט על כוכבו הפרטי, וזאת יחד עם בת-זוגו. מסתבר, אם כן, שיש אלים רבים ששולטים על כוכבים רבים, ובדיוק לצורך האלהתו של כל אדם העמיד סמית את התורה המורמונית. אותה תורה אינה אלא שחזור של החכמה האזוטרית שגילה האל של הכוכב שלנו לאדם הראשון, ושממנו עברה בשלשלת מסירה דרך נח ועד לאברהם אבינו, וממנו עד משה רבנו ושושלת הכהונה העברית הקדומה. אותה חכמת סוד עומדת גם בבסיס הנבואה המקראית, זו אשר פסקה אחרי ישו, וזו אשר סמית, כנביא מוצהר, מחדש ומגלה למאמיניו.

סמית מציג, אם כן, תורה איזוטרית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – על ידי הפיכתו לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא ממש הופכי להנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם ככלי מלא כלימה, רע מינקותו משום החטא הקדמון שרובץ בפתח נשמתו. יצור אומלל זה, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית. וכן, גם ריבוי נשים היה כלול אז בעסקה.

העמוד הפותח של הספר "מסורות היהודים" (1742, במקור בגרמנית, 1700), ממנו, בין השאר, למד סמית קבלה

ג'וזף סמית נולד ב-1805, כבן החמישי מתוך אחד-עשר למשפחה ענייה בורמונט. בגיל ארבע-עשרה, אחרי מצוקה נפשית קשה, זכה סמית להתגלות הראשונה שלו, בה האל עצמו הבטיח לו שחטאיו נמחלו. יחד עם זאת, הזהיר אותו אלוהים שלא להצטרף לאף אחת מהכנסיות שסביבו, משום שכולן מעוותות את תורת האמת. ב-1823, כשלוש שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שוב ירד סמית על ברכיו וקרא ממעמקיו של משבר נפשי להוראותיו של האל. הפעם הופיע מולו המלאך מורוני (Moroni), שסיפר לו שהוא השריד האחרון לציביליזציה עברית קדומה שהגיע לחופי ארה"ב סביב חורבן בית ראשון. אותם יהודים קדמונים עשו מה שיהודים תמיד עושים, דהיינו רבו ביניהם, עד כדי כך שקבוצה אחת מהם (להלן, "הרעים") הכתה לפי חרב את השנייה ("הטובים") והכחידה אותה. בעוד הרעים, אחרי שקוללו על ידי האל, הפכו ברבות השנים לשבטים השונים של האינדיאנים האמריקאים, כל מה שנשאר מהטובים הם לוחות זהב ועליהם חרותות קורותיהם במצרית עתיקה.

מורוני הוליך את סמית למקום קבורתם של אותם לוחות מוזהבים, והורה לו לחפור במקום ולהוציאם. אחרי שסמית הצליח לשים ידיו על הזהב הוא מיד התחיל לתרגם את הכתוב עליו. התוצאה היתה כרך מרשים בהיקפו שאצר מאות עמודים ובהם היסטוריה העתיקה של אותם טובים ורעים, ועוד משהו חשוב: התגלותו השנייה של ישו, בן האלוהים, לבני האדם, שהתרחשה על אדמת אמריקה ובפני אותם עבריים קדמוניים. זו "העדות השניה של ישו המשיח", כפי שמצהירה תת-הכותרת של כתב הקודש המורמוני (The Book of Mormon), וכשהוא אוחז בה יצא סמית לקנות לה מאמינים. הוא הצליח בכך מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות.

כדי להבין את סוד הצלחתו – כמו גם את סודות תורתו – רצוי להתרחק לכדי מבט ציפור מההתרחשויות לעיל ולשים אותן בהקשרן. הימים ימי שיאה של "ההתעוררות השנייה" בארה"ב, דהיינו ההתעוררות הדתית השנייה בתולדות המדינה הצעירה, שהחלה בסוף המאה הי"ח ואשר במסגרתה הצטרפו רבים לזרמים הפרוטסטנטים השונים. מסביב לסמית רוחשות המוזות הרליגיוזיות, ונביאים ונביאות מתעוררים להתנבא כמעט תחת כל עץ רענן.

סביב חייו וביתו של סמית פעלו ג'מימה ווילקנסון, שהטיפה לפרישות מינית ונאמנות לעשרת הדיברות; הנסום לייק (כלומר, "אגם נאה"), נביא אינדיאני שהטיף בגנות אלכוהול, כישוף, הימורים, אלימות כלפי נשים והומוסקסואליות; ג'וזף דילקס (Dylkes), שהכריז שהוא המשיח שהגיע כדי לבנות ירושלים חדשה; ג'ורג' רפ (Rapp), שהקים קהילה נזירית והכריז על ביאתו הקרובה של ישו; ברנהרד מולר, שכינה עצמו "אריה יהודה" והכריז שדווקא הוא המשיח; וויליאם מילר, שייסד את התנועה המשיחית הגדולה בתולדות ארה"ב והכריז שישו יגיע עד מרץ 1844; ג'ון המפרי נויס (Noyes), שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית; וכמובן ראלף וולדו אמרסון, שעזב את משרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'.

מתוך הספר "מסורות היהודים" (1742, במקור בגרמנית, 1700)

העת היתה בשלה, אם כן, לנביאים ובני נביאים, וסמית לא היה יוצא דופן בכך. כפי שניתן להבין, גם בניסיונו ליצור חברה חדשה ובהתמקדותו במין כמוקד רוחני חשוב הוא לא היה מקורי. אבל כאמריקאי אמיתי סמית חשב בגדול, והתיאולוגיה שיצר היתה מהפכנית בכל קנה מידה. לא רק התגלות אלוהית, אלא ספר-קודש חדש. לא רק חברה חדשה, אלא קהילה קומוניסטית להפליא. לא פרישות מינית או מין ללא שפיכה, אלא פוליגמיה (סמית עצמו התחתן עם כארבעים נשים, חלקן בעודן נשואות לאחרים). לא הבטחה קלושה לביאתו העתידית של המשיח, אלא ניסיון מגלומאני להקים כבר עכשיו את ממלכת השמיים על פני האדמה.

מאיפה קיבל סמית את ההשראה לכל זה? ללא ספק, מדובר היה באדם יוצא דופן, בעל דמיון מפותח וכושר יצירתי עצום, כמוהו ניתן למצוא ביחידי סגולה כאר"י הקדוש או ג'.ר.ר טולקין. אבל כל רוח יצירתית זקוקה לחומר גלם שאותו הדמיון שלה ילוש לכדי מאפה. סמית מצא את שלו בספרות האיזוטרית של תקופתו, ובתוכה בקבלה.

"ספרות אזוטרית" היא מונח קצת מצחיק, בהיות משמעותו התיאורטית הפוכה מהתופעה אותה הוא מייצג בפועל. ספרות איזוטרית, מעצם היותה ספרות, לא יכולה להיות ממש איזוטרית, על אחת כמה וכמה בעידן הדפוס. מה שלא מועבר בעל פה עתיד להיות מופץ לכל דיכפין, וגרוע מכך, נדרש ומפורש על ידי כל דיצריך. אם לא די בזה, הרי שמה שמכונה "איזוטרי" ימשוך אליו גם קוראים אשר לא היו טורחים לקרוא כל ספר אחר. ואכן, כנער סקרן זכה ג'וזף סמית לקרוא לא מעט ספרות איזוטרית מערבית, בין אם בבתי שכנים ובין אם בספריות ציבוריות שונות.

בקורפוס האזוטרי של תקופתו הוא מצא את מורשת הרנסנס, דהיינו את כתבי ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. ההרמטיציזם היא תורה אזוטרית המתבססת על כתבים עתיקים, שנכתבו לכאורה על ידי האל/המלך/הנביא/רב המג, הרמס טריסמגיסטוס. הרמס זה היה לכאורה בן זמנו של משה, וגילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשרבנו נתן לבני ישראל את התורה. מקורו ההיסטורי של החלקים העתיקים יותר בקורפוס ההרמטי נמצא במאות הראשונות לספירה, באלכסנדריה היוונית-מצרית, והוא אכן כולל שילוב מלבב של מיתוסים יוונים ומצריים.

בניגוד לתורות מערביות רבות בזמנה ובזמנים שיבואו, ההרמטיקה הדגישה את גדולתו של האדם ואת אפשרות הסינטזה השלמה בין הרוח לחומר. למעשה, על פי תורה זו הנשמה היא סוג מעודן של חומר, ולכן ממילא אין החיים האלה, החומריים, בזויים, ויש גם אפשרות להגיע לאלוהות מבלי להיפרד מהם. "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד", קובע הרמס, וקל כבר כאן לראות את הדמיון לתיאולוגיה המורמונית. יש להדגיש גם את התפקיד הנכבד שהיה להרמטיקה בהעצמתו של האדם עבור ההומניזם של הרנסנס.

מתוך הספר "מסורות היהודים" (1742, במקור בגרמנית, 1700)

באשר לקבלה המדוברת כאן, היא כמובן לא זו עליה שקדו בערך בשנים אלה תלמידי הגאון מוילנה מחד או תלמידי ר' שניאור זלמן מלאדי מאידך. כאן מדובר בקבלה בתרגומיה הלועזיים והנוצריים. עבור הנוצרים שהתעניינו בה נחשבה הקבלה, באופן אולי לא מפתיע, לתורה הסודית שמסר משה רבנו ליהושע, וממנו לזקנים, ומהם לנביאים, אבל במקרה הזה גם לכוהנים, משום שכל סיפור בית המקדש נחשב גם הוא לבעל ערך סודי ומיסטי (וכך חשבו גם הבונים החופשיים, עוד תנועה שפרחה אז). הקבלה הנוצרית, אם כן, כללה תרגומים שונים של הטקסטים העבריים ללועזית, בתוספת פרשנות שהציגה אותה כתורה אוניברסאלית, ולמעשה פרניאלית (כלומר, כעומדת בבסיס כל החוכמה האנושית כולה).

רק על רקע ענינו בהרמטיקה ובקבלה ניתן להבין את המשפט שנמצא מיד בפתיחת הקאנון המורמוני. בספר הראשון מתוך ה-The Book of Mormon, ספר נפי (Nephi), אחרי הפסוק הראשון בו המספר מציג את עצמו, מגיע הפסוק השני בו הוא קובע כי "אכתוב תיעוד בשפתו של אבי, שכוללת את לימודיי היהודים ואת שפת המצריים". "לימודיי היהודים" היה אחד הכינויים שניתנו בתקופתו של סמית לתורת הקבלה. שפת המצריים קושרת אותנו אל ההרמטיקה.

במחקר מקיף פורש מייקל קווין, היסטוריון של הדת המורמונית ומורמוני בעצמו (שמחקריו הביאו לבעיטתו מהכנסייה) את הרקע האיזוטרי לחייו ותורותיו של סמית (D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View). קווין מצייר את דמותו של סמית כאזוטריקן מעמיק למדי, למרות השכלתו האקלקטית והאוטודידקטית. עולמו האוקולטי של הנביא המורמוני הצעיר כלל אסטרולוגיה, מאגיה, הכנת קמעות, סחר בעתיקות קדושות, ראייה למרחוק ובעיקר, כמובן, חזיונות נבואיים. אנו נתמקד בתלמודו הקבלי.

קווין מדגים קשרים שונים בין נבואותיו של סמית לספר Traditions of the Jews מאת יוהנס אנדראס אייזנמנגר (Eisenmenger) האנטישמי, ושתורגם מגרמנית לאנגלית במאה הי"ח. נראה שהיה זה ספר זה שלימד את סמית שהמילה "אלוהים" היא בגוף רבים, תובנה שעזרה לו לפתח את התיאולוגיה האנטי-מונותאיסטית שלו, המצהירה במפורש על ריבוי אלים.

ספרים נוספים שקווין מראה שנמצאו בסביבתו של סמית מכליאים בין משמעותו הקבלית של "אדם קדמון" (כהאצלה הראשונה של האלוהות אחרי הצמצום) לבין משמעותו המקראית של "אדם" (כאדם הראשון, בגן עדן). תרכובת זו הועברה אל סמית, וכפי הנראה היתה בין הסיבות שהובילו אותו לתפוס את האדם הראשון כישות בעלת כוחות אלוהיים, ומכאן את צאצאיו, כלומר את בני האדם כיום, כבעלי פוטנציאל אלוהי נסתר.

מתוך הספר "מסורות היהודים" (1742, במקור בגרמנית, 1700)

מעל ומעבר לספרים שקרא סמית, נראה שאת מירב השכלתו בתורת הסוד היהודית רכש הנביא המורמוני מיהודי בשם אלכסנדר נייבאור (Neibaur), שהגיעה לחופי ארה"ב מלונדון והמיר שם את דתו לזו של הנביא המורמוני. כפי שכותב משה אידל בספרו עולם המלאכים, יש בידנו את רשימת ספריו של נייבאור, שכוללת כמה ספרי קבלה חשובים. הפגישה ביניהם התרחשה ב-1841, ובין 1842 ל-1843 כבר פרסם העיתון המורמוני הרשמי מאמרים על קבלה, חלקם פרי עטו של היהודי המומר, בהם הוזכר, למשל, ספר ה-"Sohar".

כפי הנראה היה זה מנייבאור שסמית למד לפרק את הפסוק הראשון של התנ"ך על פי הקבלה, כלומר למילים "בראש יתברא אלוהים", ולפרש אותו, באחת מדרשותיו האחרונות לפני הנרצח, כמדבר על הזמנתו של ראש האלים את ה"אלוהים" האחרים למועצה עליונה, בה דובר על בריאת האדם והעברת סודות חיי הנצח אליו ואל צאצאיו.

משימתו של סמית היתה אחת: לחדש את ימי עם ישראל כקדם. לצורך כך חודשה הנבואה, לצורך כך הקים מסדרי כהונה, ולצורך כך בנה מקדשים (ולא כנסיות), לצורך כך חידש את מנהגי הפוליגמיה של האבות. סמית רצה כאמור לכונן את מלכות השמיים על פני הארץ, לבנות את "ציון" (כך בלשונו) על אדמת אמריקה. בחזונו של סמית עלתה חברה חדשה, בה בני האדם חולקים ברכושם ונאמנים לתורת האמת היוצאת מפי מנהיגם. אותו מנהיג, סמית כמובן, התיימר אף לשלוט באוטופיה זו כ"נביא, כהן ומלך" המופקד מטעם האל על נתיניו.

בשנת 1844, אחרי שנרדפו וגורשו ממיזורי, עברו עשרות אלפי המורמונים דאז לאילינוי. שם הקים סמית את העיר נָאווּ (באנגלית Nauvoo; השם לקוח מהפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ישעיהו נב, ז). העיר צמחה במהירות, ותושביה מנו מעל לרבבה (בערך גודלה של שיקגו באותם ימים). סמית עצמו היה ראש העיר, וכאשר התחדשו ההתנכלויות למורמונים הכריז שעל מנת למנוע אותם הוא מציג את מועמדותו לנשיאות ארה"ב, לבחירות שנערכו באותה שנה. תוכניתו הסודית היתה לבטל אחרי בחירתו את ההפרדה בין דת ומדינה, ולהקים ממלכת כוהנים תיאוקרטית אשר הוא עצמו יעמוד בראשה. כמה חודשים אחרי כן הוא נרצח בלינץ' אכזרי.

מתוך הספר "מסורות היהודים" (1742, במקור בגרמנית, 1700)

בספרו שהוזכר בתחילת דברינו כותב הרולד בלום ש"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." בלום קלט בחושיו החדים שמסלול אזוטרי לאלוהות (או לכל הפחות להצלחה כלכלית) קורץ בימינו הרבה יותר מאשר אתוס של כפרה על חטא קדמון.

עתידה של הדת המורמונית אכן לפניה. מועמדותו של מיט רומני לנשיאות מכניסה אותה בפעם הראשונה לכל בית ובית באמריקה, אם לא בעולם כולו. בחירתו של מורמוני לנשיאות ארה"ב אולי לא תיזכר בדברי הימים כנקודת ציון השקולה בחשיבותה להתנצרותו של קונסטנטינוס, קיסר רומא, במאה הרביעית לספירה, אולם היא ללא ספק תהיה נקודת ציון בעלת חשיבות אדירה ליציר כלאיים שהוליד ג'וזף סמית מתוך הנצרות, ההרמטיציזם והקבלה.

סתם

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק ד' – פוליגמיה: תשוקה, מצווה ואלכימיה קדושה

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'וזף סמיתג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

  • זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
  • באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

מודעה המזמינה את הקהל האמריקאי להשכיל בהלכות הפוליגמיה של המורמונים, הנחשבות שערוריתיות כמובןרק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

נשים מורמוניות מפגינות למען זכותן להנשא במשותף לגבר אחד

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

טוקווילושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

לא מבינים אף מילה – על פולמוס הברית

אם הפולמוס האחרון בעניין ברית המילה לא היה קיים, אלוהים היה צריך לברוא אותו, שכן הוא מהווה דוגמא מושלמת לשיח החרשים שמתנהל בזמן הזה בין המסורות הדתיות השונות לבין התרבות המערבית בגרסתה הפוסט-הומניסטית. מחד, טוען מי שהמצווה חשובה לו, בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא יהודי, שאל לה למדינה לאסור על מנהג דתי עתיק ושורשי – טענה מופרכת בעליל, שכן המדינה המודרנית אסרה ואוסרת על מנהגים דתיים רבים, החל ממילת נשים ועד לשריפת אלמנות. מאידך גיסא, טוענים אבירי זכויות האדם והילד שאל להם להורים לפצוע את תינוקם חסר הישע – טענה שגם היא קשה לביסוס, שכן הורים לילדים מעצבים את חייהם בצורות כואבות, מכריעות ומהותיות הרבה יותר, למשל על ידי קביעת מקום מגוריהם או אופן חינוכם.

לכן כדי להבין את מניעי שני הצדדים בויכוח ראוי לנסות להתחקות אחר העולם הערכי שמניע אותם. זה של הצד הדתי בויכוח אינו מתוחכם במיוחד, ומהווה בסופו של דבר את הרצון הבסיסי לשמור על המסורת בשם המסורת. אולם פשטותו היחסית אינה מעידה על חוסר בעומק, שכן הבקשה להמשיך במנהג עתיק יכולה לייצג רצון אותנטי ליציבות, לקשר עם העבר, לעוגן ערכי בהווה, ליצירת קהילה וזהות קהילתית, לענווה בפני אלפי שנים של תרבות, לרצון לשכלולה של אותה תרבות. כל אלה הם ערכים שיכולים להיות מקובלים ואף רצויים מאוד בעיני הומניסטים בני זמננו.

העולם הערכי של הצד הפרוגרסיבי בויכוח הוא מעט יותר מורכב. כתבתי שמדובר בפוסט-הומניזם, משום שלא האדם הוא במרכז מעייניהם של השוללים את המילה, אלא ישות פרגמנטית ומצומצמת הרבה יותר. למעשה מה שמפעיל את מצפונם של מתנגדי המילה הוא היחס שלהם לכאב. הבעיה שהם מוצאים במילה היא שזוהי פרוצדורה שמכאיבה לתינוק במקרה הטוב, ושבמקרה הרע, אם היא משתבשת, היא עלולה לגרום לסבל רב מאוד.

יש לשים לב שלא האדם, כישות תבונית, מודעת לעצמה, בעלת רצון חופשי ואפשרות לחירות מחשבתית – כלומר לא החזון ההומניסטי – הוא זה שעומד מאחורי הבקשה לאסור את המילה, שכן עבור ישות שכזו מסורת יכולה להיות דבר חיובי, מכל הסיבות שנמנו לעיל. כאן יש מוסר פוסט-הומניסטי שעבורו רגע הכאב בטהרתו המזוקקת מכריע כל שיקול אחר. הציווי המוסרי כאן הוא: "צמצם הכאב שבחיים למינימום" (ואף מחק אותו לחלוטין אם רק אפשר). מתוך השקפה זו (שיש בה ודאי ערך) מגיעים מבנים אידיאולוגיים כגון צמחונות וטבעונות, עקרונות כמו ההתנגדות החד משמעית להכאת ילדים כדרך חינוך ולעינויים, ותופעות חברתיות כגון השימוש הרווח בכדורים פסיכיאטרים.

העמדות האלה הן הקרקע שעליה צועדים הצדדים אל שדה הקרב האידיאולוגי, וביניהן הם מנסים למצוא פתרון כלשהו שישביע את רצון שני הצדדים. מכאן מגיעה הצעת הפשרה של ממשלת גרמניה (אחרי שבית המשפט בקלן אסר על מילה), לפיה קיום מילה לתינוק הוא אפשרי בתנאי ש"את הניתוח יבצע רופא בלבד וכי הוא יהיה חייב לדווח להורים על הסכנות שבניתוח, ולהשתמש באמצעים להפחתת כאבים ולהגבלה של הדימום" – כלומר ברית המילה עוברת מדיקליזציה והופכת לפרוצדורה רפואית שבמסגרתה נעשה הכל על מנת להפחית מהכאב והסכנה שבפעולה.

מה שיש לנו כאן הוא תרגומה של השפה הדתית, המילולית והטקסית, לשפת המערב הרציונלי. הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה דתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי.

זהו, אם כן, שיח החרשים בו אנו חוזים: הדת שלא מסוגלת להסביר מה חשוב לה ולמה חשוב גם למי שאינו דתי לאפשר את מה שחשוב לה, והמדינה החילונית שנשבעת לדאוג לאזרחיה, גם במחיר כפייתם לוותר על זהותם המסורתית. הבעיה של אנשי הדת היא שהם לא מצליחים להסביר למה מסורת זה דבר חשוב לצורך כינונו של אדם (או לפחות סוג אחד של אדם). הבעיה של המדינה היא שהיא חושבת פחות על האדם לאורך חייו ויותר על הכאב הזמני שהוא חווה.

סוגיית המילה היא קשה, כי באמת אין נימוק רציונלי רציני שתומך ברשותם של הורים לחתוך חתיכה מאיבר המין של תינוקם. אולם במקום להתרכז במעשה הזה, יש לנהל את הדיון על חשיבותה הכללית של מסורת בחיי האדם, ועל תרומתה להתפתחותו. אם נחשוב שיש, או תיאורטית יכול להיות, ערך חיובי במסורת, ממילא נהיה מוכנים לסבול מעשים שונים שנעשים בשמה (בגבולות הסביר כמובן, וגם על זה יש לתת את הדעת). אם נחשוב שאין בה כל ערך, ממילא נבחר להשאיר רק את החלקים ממנה שמתיישבים עם ההגיון הפשוט. כרגע שני הצדדים צועקים אחד אל השני מעבר לחומה גבוהה של חוסר הבנה.

פורסם באתר אבי חי

ביום שישי התפרסם ראיון איתי במוסף G של גלובס.

הראיון התבצע לרגל צאת הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשבוע שעבר התקבלה תרומה לקופת הבלוג – חן חן!

לכבוש את המלכה

לא מזמן ישבתי עם חנה פנחסי (דוקטורנטית במחלקה למגדר באונ' בר אילן, ועוד כל מני דברים) לשיחה קלה על כוס קפה, שיחה שבמהלכה היא האירה את עיני בתובנה מעניינת מאוד. דיברנו על בית המדרש שהיא תנחה בשנה הבאה במכון הרטמן, ותהיתי למה הוא מיועד לנשים בלבד. הרי לכאורה, אם אנחנו סבורים שבתי מדרש לא אמורים להיות של גברים בלבד, למה שנקיים בתי מדרש על טהרת הנשים? האם מדובר מבחינתה בניסיון לייצר לימוד נשי, בעל אופי "מיוחד", אחר מזה הגברי?

פנחסי מיהרה לומר שאין לה סבלנות רבה לרעיונות מהותניים שכאלה, המייחסים "טבע" שונה לאישה, שמוביל בהכרח לצורה שונה של לימוד גמרא. נהפוך הוא, היא אמרה – וכאן מגיעה התובנה המעניינת – אם נתבונן במערכה הפמיניסטית שמתחוללת בתקופה זו בשדות שונים על פני היהדות נראה שטיעונים מהותניים משמשים בדרך כלל כדי לשמור את הנשים במקומן. דווקא פמיניזם "קלאסי" הוא אפקטיבי הרבה יותר ביצירת שיוויון בין המינים מזה ה"רדיקלי".

פנחסי התייחסה להבחנה בין פמיניזם שמבקש בבסיסו שוויון תנאים והזדמנויות לגברים ונשים, לבין זה שסבור ששחרור האישה יגיע לאו דווקא מהשתלבותה כשווה בעולם של גברים, אלא ממימוש הפוטנציאל הנשי שלה, מהגשמת נשיותה, שאינה אמורה להיות, ולמעשה אסור שתהיה, דומה לגבריותם של הגברים. זהו פמיניזם תרבותי, שמבקר את הניסיון של הגל הפמיניסטי הראשון להפוך נשים לגבר-גבר, שמבקש למצוא מקום בחברה ליתרונות הנשיות. לפעמים הוא נראה כרדיקלי מפני שהוא מכריז על שינוי סדר העדיפויות ואינו מוצא את חוסר השוויון בהסדרים חברתיים, דתיים או מעמדיים שניתן לשנות באופן טכני. ממילא מובן שפמיניזם מהסוג הזה מחזיק בגישה המהותנית המייחסת טבע שונה לגברים ונשים.

מה שפנחסי הצביעה עליו הוא שניסיונות לייחס לנשים תכונות שמבדילות אותן מבחינה אימננטית מגברים משחקת ליד כוחות שמרנים בתוך המסגרת האורתודוקסית, שממילא תופסים כך את הנשים (וזה נכון לא רק לגבי היהדות). פעולות שנגזרות מתפיסה כזאת, כגון הסמכת יועצות הלכה (חלילה לא פוסקות) בענייני נידה, תיחום אחוות נשים ב'סעודות אמֶנים', או דרשות המעניקות ערך מוסף לתפקידי האישה המסורתיים (למשל הניקיונות לפסח) אמנם יכולות לתת לאישה היהודיה תחושת העצמה וייחוד, אולם אינן עושות דבר המערער את הסדר הפטריארכלי הקיים. מרחב הבחירה של בנותיהן לא יהיה רחב יותר. מנגד, תתעטף אישה לרגע בטלית, ומיד נשמע זעקות שבר מכל בר בי רב.

ההבחנה החשובה הזאת רלוונטית מאוד גם לתמונה שעולה מהתפתחותה הכללית של היהדות האורתודוקסית הפמיניסטית בישראל מבחינה היסטורית. בעוד שבעבר ביטויים למאוויים פמיניסטים קיבלו צורה של עיסוק מוגבר בתחומים שעל פי המנהג ממילא היו ברשותן של נשים (ראש חודש, מקווה, הדלקת נרות, הפרשת חלה), בשנים האחרונות יותר ויותר מסגרות מציעות לימוד כללי, מקיף, של המסורת ושל ההלכה לנשים (ישיבת תלפיות השוויונית בירושלים למשל, והחל מהשנה הבאה בית מדרש שוויוני בשם "זיהרא" בתל-אביב) . התהליך כאן הוא הפוך לזה שהתרחש בתנועה הפמיניסטית המערבית: מפמיניזם "תרבותי" או "רדיקלי" המעבר הוא לפמיניזם "ליברלי".

במילים אחרות, ככל שמדובר במאבק הפמיניסטי לשוויון בתחומי המסורת היהודית, הכיוון הוא הופכי מזה שבחברה המערבית הכללית (לפחות בחלק מהמקרים). הדבר נובע מכך שבמסורת עצמה יש יסודות של תפיסה מהותנית של המינים והמגדרים, דבר שמוביל לכך שפמיניזם תרבותי מסוגל לעיתים דווקא לבצר עוד יותר את מאזן הכוחות הקיים. מנגד, חריגה של נשים מהגבולות המסורתיים שלהן (במקום העצמת תפקידיהם בתוך אותם גבולות) נתפסת כמאיימת בצורה מיידית על ההגמוניה הגברית. ובצדק: לזאת ייקרא, אם תסלחו לי על חוסר הפמיניזם הרגעי, לכבוש את המלכה עמי בבית.

ומעניין שתהליך שמתקדם בדפוס דומה ניתן למצוא גם בכל הנוגע להתפתחותן של מסגרות לימוד יהודיות-חילוניות (לגברים ונשים יחדיו כמובן). בעוד שעד לפני שנים בודדות מסגרות שכאלה, כולל בתי מדרש פלורליסטים כגון 'אלול' ו'בינה', התעסקו באופן עיקרי בתחומים שמחד נזנחו על ידי החברה הדתית בארץ, ומאידך היו קרובים ללבם של חילונים (מוסר, היחס לגר, צדקה וצדק), כיום יש מדברים יותר ויותר בתחומים "דתיים", כגון אלוהים והלכה. ללא ספק גם מהלך שכזה מאיים יותר על הסדר הקיים מאשר התרכזות בענייני אהבת-לרעך-כמוך בלבד. (לא שתמיד צריך לאיים על הסדר הקיים, אגב. אבל מדי פעם כדאי).

ועוד משהו מעניין, והוא שדווקא יהודיות פמיניסטיות שלא באות מהציבור האורתודוקסי מוצאות עניין בפמיניזם יהודי תרבותי, דהיינו במצוות שמיוחדות לנשים. ההצלחה העצומה בקרב חילוניות לספר "תפילת נשים" של עליזה לביא למשל, או ספרים כמו "פרשת המים" של אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ` ותמר דבדבני המביאים לציבור הרחב דווקא את המצוות היחודיות לאישה ומכניסים אותם בכך לדיאלוג עם השדה המסורתי, דבר שברבות הזמן גם יכול לאתגר אותו (שהרי לא מדובר פשוט בחזרה בתשובה). עבור פנחסי, שמגיעה מתוכו, הדרך לאתגר אותו היא דווקא לשחק במגרש שמסרב לכלוא את עצמו בהגדרות מגבילות של "הנשי".

למה אם כן בכל זאת לומדות בבית המדרש שהיא מנחה רק נשים? על פי פנחסי אנחנו עדיין חיים בעולם בו כשנשים (בנות 20 או 50) נפגשות הן מדברות על דברים שלא יכולים לעלות כשגברים מצטרפים למעגל. זהו דיבור אחר ופורה שצריך לתת לו מקום, קל וחומר כשאשר מדובר בשיחה עם טקסטים קנוניים שנכתבו, התפרשו, ונמסרו ע"י גברים במשך אלפי שנים. לדעתה אחרי יותר מאלפיים שנות מונופול גברי על המקורות יש צורך לפנות מקום לנשים בלי להניח מראש מהי נשיות."חֵיְדר משלך", בית המדרש שלה, מבקש, היא אמרה לי, "לאפשר את שיחת הנשים הזאת מתוך הבנה (וגם ניסיון) שכשאנחנו, הנשים, מקשיבות לעצמנו, ולטקסטים קנוניים בלי גברים נמצא שם פרשנויות שלא שיערנו יחד עם תובנות על עצמנו. ההפרדות הזו הזמנית היא ככל הנראה מעשה רדיקלי. אני מבקשת, כמו בחיים, לשלב את המהפכה עם ההתפתחות." הזמנו חשבון.

סתם

פורסם באתר אבי חי ובאתר קולך.

בימים אלה יוצא לאור גיליון רוח הארץ, מגזין חד-שנתי חדש על הרוחנית העכשווית בישראל בעריכתי. אפשר להירשם לקבלת טעימות ומבצעים כאן, או לרכוש אותו כאן. פרטים נוספים כאן.

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

'רוח הארץ' – מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בעריכתי

2012-08-29_082303

קוראות וקוראים, חברות וחברים, אני גאה ומתרגש להציג בפניכם פרוייקט שאני עובד עליו כבר כמה וכמה חודשים, מגזין חדש לחקר הרוחניות העכשווית בארץ המכונה רוח הארץ, שמטרתו להציע במה ייחודית לדיון מעמיק במגמות הרוחניות בעולם כפי שהן משתקפות בחברה הישראלית בימים אלה. הנה וידאו קצר שהכנו, אני והמו"ל, נועם שרון:

הטופס עליו אני מדבר בסוף לא ממש מצליחה להטמע בוורדפרס, אבל ניתן למצוא אותו כאן.

נרחיב קצת בכתב. רוח הארץ הוא ניסיון ראשון לשלב כתיבה מחקרית-אקדמית (ועם זאת נגישה וקהל הרחב) על תופעת הרוחניות העכשווית בישראל, יחד עם קולות פנימיים, של התופעה, העולים "מהשטח". כוונתנו היא להציג בפני הקורא תמונה מעודכנת של המצב הנוכחי, בשילוב מסגרת תיאורטית המסבירה אותו. לקוראים מוגשת תצפית פאנורמית על הזרמים השונים המעצבים יחד את הניו-אייג' בישראל, וזאת תוך ניתוח התמורות החברתיות שהובילו אליהן, ושהם מובילים.

רוח הארץ מתעתד להיות מגזין חד-שנתי (לפחות בינתיים) המוקדש לבחינה רצינית של הכיוונים השונים של הרוחניות העכשווית בישראל על פניה השונים. גיליון 2012 יוקדש לבחינת מזרוח המערב: כיבוש ההיגיון הפנימי המערבי על ידי תפיסות עולם ורעיונות מזרחיים. מדובר בתהליך בו תמונת העולם הקלאסית-מונותאיסטית של המערב מתפוררת, ואת מקומה תופסת ראייה הוליסטית ואורגנית של האדם והטבע, המחוזקת בתכנים המיובאים מהודו ומסין. במילים אחרות, אתם לא מתרגלים יוגה או הופכים לצמחונים סתם כי זה נחמד. ללא מודעות לכך כבר מזמן קיבלתם על עצמכם את חלקים מתמונת העולם של המזרח הרחוק.

בגיליון רוח הארץ תמצאו מאמרים על ניאו-פגאניות בישראל, הקשר המחודש בין רוחניות למיניות, חשיבותם של מצבי טראנס למסורת המיסטית היהודית, חזרתם של הסמים הפסיכו דלים לסצנה הרוחנית העכשווית, הפרידה מהמונותיאיזם במעגלי הניו-אייג' היהודי, שיגעון הטבעונות מבית גארי יורופסקי, ועוד. מעבר לכך, המאמר הראשון והמקדים, פרי עטי, והמאמר האחרון, פרי עטה של ד"ר מריאנה רוח מדבר, עוסקים בתזת מזרוח המערב, משתי עמדות שונות ומנוגדות.

הכותבים לגיליון רוח הארץ הראשון הם פרופ' יהונתן גארב, אוהד אזרחי, מיה טבת דיין, עידו הרטוגזון, פרופ' שאול מגיד, ד"ר מריאנה רוח מדבר, יפתח בן אהרן, שחר שילוח, שי פררו ואני עצמי. עורך הגיליון הוא גם כן עבדכם הנאמן כאמור, ואני סומך ידי על התוצאה, שאני בכנות חושב שמביאה מגוון מרתק של תופעות רוחניות עכשוויות, ולא פחות חשוב, מציבה אותם בהקשר שמצליח להבהיר את היווצרותן והמשך קיומן.

רוח הארץ הוא יוזמה של הוצאת אדם עולם, המוציאה לאור גם את מגזין אדםעולם – רבעון לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף, ואת אדם צעיר, עיתון ילדים ברוח חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה.

כאמור, להרשמה לטעימות מקדימות ומבצע קניה מיוחד לשבוע ההשקה אנא גשו לכאן. מי שמעוניין כבר עכשיו להזמין גיליון יכול לעשות זאת כאן.