היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.
היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.
מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.
יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.
אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.
מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.
ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:
"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."
איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.
אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.
יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.
הגורו בעידן האינטרנט
הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:
מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.
ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:
ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.
לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.
חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.
המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:
מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.
מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.
קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.
ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).
שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.
כתבת התחקיר המצויינת
לולאת האל 