לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

הדגשת הדמיון בין דתות שונות היא תחביב אהוד ביותר על מעגלי הרוחניות החדשה, שכידוע מחזיקים שכל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ובלבן פועמת אותה אמת. לצורך ההתאמה בין המסורות הדתיות השונות שבברור אינן דומות אחת לשניה (ובטח שלא זהות), נוהגים הרוחניקים להפשיט מהן את מה שנחשב למדיהן החיצוניים הגסים, וזאת על מנת להגיע אל מהותן הפנימית הדקה, שהיא היא הזהה בכל מקום ובכל זמן.

המהלך הזה הוא לאו דווקא שטחי או טפשי. הוא נובע (גם אם הולך צעד אחד רחוק יותר) מאופן החשיבה הרציונלי, המחפש את האוניברסאלי ולצורך כך מדגיש את הדומה על חשבון השונה בתופעות שונות. זוהי, אחרי הכל, האינדוקציה, ומשתמש בה גם המחקר המדעי. אין גם לזהות את החשיבה הפרניאליסטית הזו, כפי שנוהגים אכן לעשות בביקורת הפוסטמודרנית של חקר הדתות, עם הנצרות הפרוטסטנטית (למרות שהיא בהחלט מאפיינת אותה והפרוטסטנטיות בהחלט הולידה בעזרתה את הניו-אייג'), שכן ניתן למצוא דוגמאות לטענות בדבר הזהות הפנימית של הדתות כולן אצל מוסלמים כרומי או כביר, והינדואיסטים כראמאקרישנה או סרוופלי ראדהקרישנן. למעשה, כבר פילון האלכסנדרוני השווה בין הנבואה המקראית לאקסטאזה של הקוריבנטים.

שיווק האסטרטגיה היעילה הזאת אינה שונה באופן מהותי מזו שבה השתמשו המקובלים בבואם לייבא אל תוך היהדות את תמונת העולם הנאופלטונית: בשלב א' מכריזים שמה ש"בחוץ" הוא תפל למה ש"בפנים", ושמה ש"בפנים" הוא סוד שרק יודעי ח"ן יודעים. בשלב ב' מכריזים שאין מה לחשוש, מפני שאותם יודעי ח"ן מוכנים לגלות לנו, ההדיוטות, את הסוד, כך שגם אנחנו נחשף לאמת (ואז נבין, למשל, שהפסוקים הראשונים בספר בראשית "באמת" מדברים על בריאה של מדרגות אלוהיות בדרך של האצלה – או כל דבר אחר). כאמור, באופן דומה ניתן למצוא חלקים נרחבים מהנמנים עם התרבות הרוחנית הנוכחית שיעמדו על כך שכוונת כל הדתות כולן הוא X או Y, אלא שזה כמובן סוד שניתן לגלות רק אם הם מסבירים לך אל מול איזה אור יש להחזיק את כתבי הקודש, כך שתמונתם הפנימית תחשף לעין.

אולם נכון שהצעד הנוסף שצועד הניו-אייג' בכיוון הזה הופך את כל התהליך לפשוט למדי, פשוט מדי. למצוא דמיון בין תופעות אחרי שהשארת רק את "הכוונה האמתית" או "החוויה המיסטית" שלהן פירושו בדרך כלל לגזור אותן בהתאם לתבנית שהכנת מראש. בלילה כל החתולים שחורים, ובפנימיוּת כל הדתות מתקתקות.

—

אם לא דמיון "פנימי", מה, אם כן, בדבר דמיון חיצוני בין מסורות דתיות שונות? לפעמים קשה להבין עד כמה אנחנו מתעלמים דווקא ממימדיו של דמיון שכזה. האין אנשים כמעט בכל העולם מתפללים? האם לא הקריבו כמעט בכל העולם קורבנות על מזבחות? האם האלוהות לא נחשבה באופן גלובלי "למעלה", על הר, בשמים או מעבר להם? אפרופו הרים, האם אפשר להתעלם מהתפקיד שהם ממלאים כמעט בכל מסורת מיתית? ומה על מערות, המופיעות שוב ושוב? ומטאפורות של אור וחושך? ונחשים מכונפים (כיום אנחנו קוראים להם דרקונים)? לא לוקח זמן רב מדי לגלות דפוסים דומים של פעילות דתית, ואף של סמלים דתיים.

אבל האם זה משמעותי? כלומר, האם זה אומר משהו? למשל, עצם העובדה שרוב בני האדם נהגו להקריב קורבנות – האם זה אומר שאנחנו מבטאים את הרגש הדתי שלנו בצורה דומה? ואם כן, האם זה מצביע על מקור היסטורי משותף, או (אפשרות הגיונית הרבה יותר לדעתי) על כך שמשפחת השפות הדתיות משתמשת, כמו משפחות אחרות של שפות, בכללי דקדוק דומים? במילים אחרות, האם ייתכן שמעשי הפולחן שלנו הם סמלים במערכת סמיוטית אחת מני רבות המשמשת להבעה של דתיות, ושחולקת עם אחיותיה כללי הסמלה משותפים? לגישה הזאת קוראים כמובן סטרוקטורליזם, והיא ספגה התקפה קשה מאז שנות השישים, אולם מעולם לא נכחדה, ולדעתי צפויה לקאמבק היסטורי בעקבות מחקרי המוח המקיפים של ימינו.

אחד השמות המזוהים ביותר עם הסטרוקטורליזם הוא קלוד לוי-שטרוס, והנה תמצית תורתו:

אמת היא – ולשם הדיון הבה נאניש את הטבע – שלטבע יש מספר מוגבל של פרוצדורות באמתחתו, ושסוג הפרוצדורה שהטבע משתמש בה ברמה מסויימת של המציאות צפויות לשוב ולהגיח ברמות שונות. (Myth and Meaning, p. 10)

כפי שלוי-שטרוס ממהר להבהיר, התרבות מורכבת הרבה יותר מהטבע כמובן ועל כן מספר ה"פרוצדורות" שלה מרובה הרבה יותר. אבל מאחורי הפרוצדורות הללו מונחים לדעתו כמה כללים בסיסיים משותפים.

אמהר ואבהיר: כמובן שלדעתי יש הבדלים דרמטיים, מהותיים ועקרוניים בין דתות שונות. אני לא טוען שאין הבדלים כאלה או שההבדלים האלה הם זניחים או טפלים לעיקר. אבל אני כן מציע שיחד עם ההבדלים האלה יש גם קווי דמיון, ושקווי הדמיון האלה יכולים ללמד אותנו משהו על האדם (או, למי שמאמין, אפשר לומר שאולי הם מלמדים גם משהו על אלוהים. למשל שהוא אהב ששרפו בשבילו בעלי-חיים, והיום הוא כבר לא אוהב את זה).

—

נראה לי שקצת נהנתי יותר מדי בכתיבת ההקדמה. בסך הכל רציתי להציג כמה זוגות של דוגמאות שאספתי לקווי דמיון בין-דתיים. רובם בכלל מסוג שלישי של דמיון, והוא השפעה בין תרבותית פשוטה, ובכל מקרה הם כמובן מעמיקים הרבה פחות מאשר הדמיון בציור האלוהות למעלה או בהצמדתה ל(מטאפורה של )אור. אין כאן גם בשום פנים ואופן "הוכחה" לשום דבר שהוא. ערכם, על כן, הוא בידורי בעיקרו. אולם יחד עם זאת, ייתכן שיש כאן רמזים ל"סטרוקטורות" בחוויה האנושית. עלו על התמונות עם הסמן לפירוט על הדמויות שבתמונה. (אם השתמשתי שלא כדין בזכויות יוצרים של מישהו, אנא ידע אותי ואורידה מיד).

—

• תודה לשי כהן על התמונה של מקדשו של יוסף בן יעקב רפאלי.
• קוראים יקרים, כדאי להיזהר לפני שמגיבים, מפני שייתכן שוורדפרס שינתה את כללי התגובה ותשלח אוטומטית את כל התגובות על הרשימה הזאת שתווספנה אחריכם.
• בעוד שבועיים יתקיים כנס מעניין מאוד על "מזרח ומערב בראי תורת הנסתר", זאת לרגל צאת ספרו של ד"ר אייזיק לובלסקי. הפרטים כאן.

נדמה שלא היתה אי פעם תקופה טובה יותר לחכמת הקבלה מאשר בזמן הזה, לבד אולי מאותן שנים מלהיבות ומשולהבות לפני התאסלמותו של שבתי צבי ומעט אחריה. שכן אם לפני הקטסטרופה השבתאית הקבלה זכתה לפרסום ותהודה חסרת תקדים, הרי שאחריה התכנסו המקובלים שוב פנימה, ויוזמות להפצת תורת הסוד ככלי להבאת הגאולה, שיצאו מצפת והתרבו ברחבי העולם היהודי, שוב לא פרחו כתמול שלשום. או אז חזרה הקבלה, שהחל מהופעתו של ספר הזוהר במאה ה-13 הוכתרה כ"סוד" הרשמי של תורת ישראל, להיות גוף-ידע אזוטרי, או אז שוב נחשבה היא מסוכנת מדי עבור היהודי הפשוט.

רק במאה ה-18 היתה זו תנועת החסידות שגאלה מתוך תורת הסוד את מה שחשבה שראוי להפיץ, ואכן הצליחה להביא להתעוררות רוחנית בחברה יהודית במזרח אירופה, וזאת תוך טרנספורמציה פסיכולוגיסטית של התורה הקבלית. הקבלה הלוריאנית בגרסתה הלא-חסידית התקיימה אז בישיבות בודדות, בהן עסקו מקובלים, לרוב בשקט ובצניעות, בייחודים וכוונות.

החל משנות השבעים של המאה העשרים הקבלה נחשפת שוב, והפעם מזמינה את הכל לגמוע ממימיה: גברים כנשים, יהודים כנוכרים. הפופולריות המחודשת של תורת הסוד היהודית קשורה כמובן לעלייתה של התרבות הרוחנית של הניו-אייג', שבה גם תורות רוחניות עתיקות אחרות זוכות להפצה, שלא לומר החפצה ומסחור. הקבלה, שברנסנס זכתה לאהדה בקרב משכילים נוצרים, הופכת במודרנה לרוחניות פופולרית עבור כל מי שנהנה מהאמריקניזציה של תרבותו.

אחד המאפיינים המעניינים של הפופולריזציה של הקבלה בימינו הוא הקשר שבין המחקר האקדמי שלה לבין התקבלותה בציבור. רבים ממחדשי לימוד הקבלה כיום שואבים את הידע שלהם מהמחקר האקדמי על הקבלה, דבר שאפשר להבחין בו מתוך השימוש שלהם במקורות, שלולא היו יוצאים בצורה אקדמית היו נשארים בכתבי יד. משנה תוקף מקבל ההיזון החוזר בין האקדמיה לחיל-החלוץ הרוחני היהודי בארה"ב, בתופעת ה-Jewish Renewal, אשר בה המחקר האקדמי מאפשר לא רק נגישות לטקסטים נדירים, אלא גם לתרגומם בשפת המקום.

דניאל מט, שכיהן כפרופסור למחשבת ישראל במשך יותר מעשרים שנה באיחוד מכללות המקושר לאוניברסטית ברקלי בקליפורניה, הוא דוגמא מעניינת בדיוק לסוג הקשר האינטימי בין מחקר אקדמי לרוחניות היהודית הפופולרית בארה"ב. כותרת ספרו מ-1996, God and the Big Bang: Discovering Harmony between Science and Spirituality ('אלוהים והמפץ הגדול: גילוי הרמוניה בין דת למדע'), מבהירה זאת היטב. מט הוא מחברם של יותר מעשרה ספרים, הפופולרי שבהם הוא 'לב הקבלה' (The Essential Kabbalah), שאחרי שהפך לרב מכר גדול בארה"ב ותורגם לשש שפות, תורגם כעת גם לעברית (הוצאת עולם קטן). הספר הוא למעשה אנטולוגיה של מקורות קבליים וחסידיים, שעריכתו המדוייקת של מט יוצרת מהם אריג שמצליח להדגיש בצורה מרשימה את קווי המתאר של גוף הקבלה.

אולם את מירב דמו וחלבו מקדיש מט למבצע תרגום שחייב להיות בין היומרניים והקשים שיש: מזה ארבע-עשרה שנים מתרגם מט את ספר הזוהר לאנגלית, בליווי פרשנות מקיפה. מתוך תריסר כרכים מתוכננים יצאו כבר ששה, בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, ועל עבודתו זכה בפרסים שונים, כאשר חברי הועדה של פרס Koret קבעו שתרגומו הוא לא פחות מאשר "תרומה מונומנטלית להיסטוריה של המחשבה היהודית". אם נבין שלא רק התקדמות המחקר האקדמי, אלא הרבה מהתפתחותה של התרבות הרוחנית היהודית אכן תלויה בנגישות למקורותיה העתיקים, יהי לנו ברור שאכן כך. ניצלנו את ההזדמנות, ולרגל צאת ספרו הפופולרי בעברית שוחחנו עם מט על עבודתו.

נתחיל במפעל המרכזי שלך, תרגום הזוהר. הזוהר הרי כתוב בניב משונה מאוד של ארמית, בשילוב עברית ואם אני לא טועה גם מילה בספרדית ימי-ביניימית פה ושם. איך אפשר לתרגם את זה?
איך אפשר לא לתרגם את זה? הרי במובן מסויים כל הבנה של הזוהר כרוכה בתרגום שלו. לפי ר' יהודה (במסכת קידושין), 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף'. כל תרגום הוא מעין בגידה מסויימת במקור, אבל בכל זאת חבל לפספס את הקסם הטמון בספר הזוהר, ולכם העזתי לקפוץ לתוך ההרפתקה הזאת. אגב, לעתים קרובות בעלי הזוהר בעצם חושבים בעברית וכותבים בארמית. לפעמים הם יוצרים מלים חדשות בארמית תוך הוספת א' למלה עברית, למשל: דביקותא.

ובכל זאת, ממה מתרגמים? הרי יש כתבי יד ונוסחים שונים – איך אתה מחליט איזה זוהר לתרגם?
תחילה התכוונתי לבדוק כתבי יד של הזוהר רק כשנתקלתי בביטויים מבולבלים, אבל מהר גליתי שלעתים קרובות כתבי היד משמרים נוסח עדיף בהשוואה לנוסח הדפוס. לכן החלטתי לשחזר טקסט ארמי של הזוהר שמבוסס על כתבי היד ולתרגם לאנגלית את הנוסח הזה ולא את נוסח הדפוס. עבודה זו מייגעת, אבל היא מאפשרת לי להסיר הוספות והגהות וקלקולים שהוכנסו לזוהר על ידי סופרים ועורכים והצטברו במשך מאות שנים. כך יצרתי נוסח "חדש-עתיק" שהוא יותר מסתורי ופיוטי וקרוב יותר למקור החמקמק והמשוער של הזוהר. טקסט ארמי זה מצוי באתר האינטרנט של המו"ל (www.sup.org/zohar), וכל מי שרוצה יכול לקרוא או להדפיס אותו משם. כל שינוי מנוסח הדפוס מזוהה בקו תחתי. ובאמת, אנצל הזדמנות זו כדי להודות לפרופ' רונית מרוז שסייעה לי בנדיבות והעמידה לרשותי רשימות מדויקות של מאות כתבי יד של הזוהר.

ההחלטה לקחת על עצמך מפעל התרגום בסדר גודל כזה ודאי לא היתה פשוטה. תוכל לומר מה שכנע אותך בסופו של דבר להתחייב למבצע מונומנטלי שכזה?
בשנת 1995 פנתה אלי משפחת פריצקר משיקגו (בעלי רשת בתי מלון היאט) בהצעה לתרגם את הזוהר. נדהמתי. כעבור זמן מה החלטתי להקדיש חודש שלם לניסיון. כל יום ישבתי ותרגמתי וכל ערב הרגשתי מותש לגמרי. החלטתי לסרב באדיבות. נפגשתי עם גברת מרגו פריצקר להסביר לה את נימוקי. אבל במשך הפגישה היא שאלה אותי: 'אם היית מסכים לתרגם את הזוהר כמה שנים תידרשו למפעל'? עניתי: 'שתים-עשרה עד חמש-עשרה שנה'. מרגו השיבה: 'אתה לא מפחיד אותי'. פתאום הבנתי כמה רצינית ומסורה היא היתה, ולפני שסיימנו את הפגישה הסכמתי להתחייב למבצע.

אנחנו מכירים את הזוהר היום בעצם דרך הפרשנות של האר"י ותלמידיו, כך שנדמה לנו שהוא מדבר על ספירות ופרצופים וצמצום-שבירה-תיקון. האם יש "פשט" לזוהר? איך הוא נראה ללא המשקפיים הלוריאניות?
האר"י העמיק בזוהר ועל ידי הבנתו ופירושיו יצר שיטה קבלית חדשה ובעלת השפעה עצומה. אבל אני מעוניין לקרוא את הזוהר, כפי שאמרת, ללא המשקפיים הלוריאניות. אי אפשר להתעלם מתורת הספירות שהיא חיונית להבנת הזוהר. למשל כל דף של הספר רומז על הרומן שבין הקדוש ברוך הוא והשכינה. אולם הרבה מפרשני הזוהר התעקשו להסביר כמעט כל ביטוי צבעוני וכל פסוק מצוטט כרומז על ספירה מסויימת, וכך הם החלישו את הפואטיקה של הזוהר ודיללו את יצירתיותו – הם צימצמו את המרחב הדמיוני שלו לנקודה אחת מסויימת. בתרגומי ובפירושי אני מנסה לשחזר ולשמר את האמנות הספרותית של ספר הזוהר.

מה בדבר הסגנון של הזוהר? האם אחרי שישה כרכי תרגום אתה מצליח להבין את "הראש" של משה דה-ליאון וחבורתו? את האופי שלהם? בנוסף, האם יש לך איזושהי השערה איך הם עבדו? איזה הווי ליווה אותם? מה בעצם התרחש שם בקסטיליה של המאה ה-13?
לפני כמה שנים אמרתי למישהו שעכשיו אני מרגיש סוף-סוף שנכנסתי לתוך ראשו של בעל הזוהר. הוא השיב לי, 'לא, הוא נכנס לתוך ראשך'! אולי. אני בהחלט מרגיש שעכשיו אני מכיר את סגנונו וגם את הטריקים הנעלים שלו. הוא אוהב להפוך את הפשט לגמרי. אפשר לקחת לדוגמא את הפסוק המפורסם בסוף סיפור גן עדן: 'ויגרש את האדם' (בראשית ג:כד). הזוהר שואל שאלה מדהימה (בתרגום): 'אנו לא יודעים מי גירש את מי? האם הקדוש ברוך הוא גירש את האדם, או לא'? כמובן לפי הפשט אין ספק מי גירש את מי, אבל כאן בעל הזוהר מעז לקרוא את הפסוק בדרך הפוכה לגמרי: 'ויגרש את'—הוא גירש את השכינה, שאחת משמותיה הרבים הוא 'את'. ומי גירש אותה? הפסוק ממשיך להסביר: 'האדם'! אדם פיספס את ההזדמנות לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ובמקום זה הוא הפריד אותם והכניס חוסר הרמוניה לעולם. במובן מסויים האדם — קרי, כל אחד — נמצא עדיין בגן עדן, אבל אין אנו מודעים לכך, משום שגירשנו את נוכחות האל, את הרוחניות, מחיינו.

אפשר שבעלי הזוהר עבדו יחד. אולי השיחות המהוות את רובו של הספר מייצגות דיאלוגים ממשיים שהתקיימו ביניהם בבית המדרש או בדרך כש'רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא' (היו הולכים דרך). קשה לדעת. יותר סביר שהם יצרו את סיפורי הזוהר כמו שמחברים ומשוררים תמיד כותבים — בחדרם. אבל הם לבטח הושפעו לעומק על ידי אינטראקציה אחד עם השני, עם עמיתים, מורים ותלמידים.

איזו תמונה עולה מהזוהר ביחס לאלוהות, ולקשר בין האדם לבינה?
לפי הזוהר כל תיאור של האלוהות הוא לקוי כי האל האמיתי הוא אין סופי ואי אפשר להגדירו או לתארו. כידוע, המקובלים קוראים לו – אין-סוף. יש שם אלוהי נוסף שהוא אף רדיקלי יותר: אַיִן. מהו משמעותו של שם זה? הוא לא מצביע על אי-קיומו של האל אלא רומז שקיומו הוא מעבר לכל מה שנוכל לשער. במילותיו של מקובל אחד בן דורו של הזוהר: "אותו אין, יותר הוא יש מכל היישות שבעולם". אַיִן הוא מקור הכל: ממנו שופע זרם האצילות וכן כל הויית כל העולמות.

אחת התרומות הגדולות של הזוהר היא דמותה של השכינה. כמובן, כבר חז"ל מדברים הרבה אודות השכינה, אבל בזוהר היא מופיעה כבת-זוגו של הקדוש ברוך הוא, והרומן ביניהם היא העלילה המרכזית של הזוהר שמפותחת במאות דרשות בכל הספר. הזוהר טוען שהזוג האלהי אינו מצליח להתייחד אלא בעזרת עם ישראל, דהיינו על ידי כך שזה ינהל את חייו בקדושה ויקיים מצוות בכוונה. למעשה אפשר לומר שכל מצווה מעוררת תשוקה אלוהית. על בסיס התיאוריה הזאת נוצרה הפורמולה הקבלית: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. עבודת השם היא מתוארת כהכרחית לאל, כ'צורך גבוה'.

ומה עם הומור? תוכל לומר כמה מילים על תפקיד האירוניה והקריצה בזוהר?
לפי הזוהר 'מעט שטות מראה ומגלה יקר החכמה… יותר מכל דרכי העולם' (בתרגום). במלים אחרות, הניגוד בין שטות לחכמה מבליט את ערך החכמה. אבל נוסף על כך, השטות וההומור מעוררים חכמה. ולכן הזוהר מספר סיפורים מפתיעים ומצחיקים על אנשים יוצאי דופן אותם פוגשים החברייא תוך טיוליהם בגליל. חמר זקן מעצבן המפטפט בלי סוף ומטריד את ר' יוסי בדרך מתגלה לפתע כחכם מדהים והוא מגלה לר' יוסי ועמיתו ר' חייא סודות עמוקים של גלגול הנשמות. ילד הנראה והנשמע כפרחח גמור מותח ביקרות הלכתית על ר' יצחק ור' יהודה ופורש לפניהם דרשות מרשימות. אי אפשר לדעת איפה, מתי וממי תציץ תובנה חדשה. הרבה מסיפורי הזוהר מגשימים את הפתגם: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.

כתבת ספר על הדמיון שאתה רואה בין ההשקפה של הקבלה על האלוהות לבין התמונה שעולה מתוך התיאוריות העדכניות ביותר של האסטרופיזיקה ושל מכאניקת הקוונטים. למה אתה חושב שחשוב למצוא דמיון כזה?
בדרך כלל חושבים שיש ניגוד בין דת ומדע. מי צודק, הרבנים או המדענים? האם העולם נברא על ידי האל, או כתוצאת המפץ הגדול? אני טוען שמדע ורוחניות הם שני כלים להבנה שאפשר להשתמש בהם במקביל. כשאנו מגלים סימני הרמוניה בין שתי גישות אלה, תודעתינו מתרחבת ואנו מטפחים תחושה של פליאה. אחת המקבילות שאני בוחן בספר היא בין תורת שבירת הכלים של קבלת האר"י והתאוריה הקוסמולוגית של סימטריה שבורה. אני משווה גם בין התיאור הנוכחי של התפשטות היקום לבין השקפת המקובל שמעון אבן לביא במאה הט"ז שכתב: 'בהופיע האור נתרחב העולם ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם. זהו סוד מעשה בראשית והמבין יבין'.

אפשר לומר שמאז המאה השש-עשרה חכמת הקבלה נמצאת במגמה של הפצה, עד כדי כך שכיום ניתן לדבר גם על פופולריזציה ודמוקרטיזציה רבתי שלה, כאשר כתבי קבלה מופצים לכל עבר, ופרשנים להם צומחים תחת כל עץ רענן. איך אתה תופס את שדה הקבלה העכשווית?
מדהים איך שהקבלה כבשה את ההמונים בעשורים האחרונים. ללא ספק מה שהעולם טעם מחכמת הקבלה הוא גרסה מאד מדוללת, ובכל זאת משהו מהקבלה האמיתית ריתק קהל עולמי רחב גם מעבר לעם היהודי. לדעתי אחת הסיבות לכך הוא שהקבלה מתארת ומאפשרת רוחניות בתוך העולם הגשמי בלי לדרוש בריחה מחיי היום-יום. אנשים נרגשים למשל על ידי הרעיון של העלאת הניצוצות האלהיים הטמונים בכל דבר שבעולם. בין ההמונים שכעת מכירים נוסחאות פופולריות של הקבלה, רק אחוז קטן ימשיך ויתעמק בחכמה זו,אבל אחוז קטן של מליונים הוא משמעותי.

"לב הקבלה" הפך לרב מכר עולמי, עוד לפני שתורגם לעברית. מה קיווית שתהיה תרומתו?
יש הרבה ספרים על אודות הקבלה המתארים את התפתחותו או מנתחים את תורותיה. במקום זה רציתי לחבר ספר המציג את הקבלה ישירות. כתבתי מבוא קצר והוספתי הערות בסוף, אבל עיקר הספר הוא מבחר מקורות מתקופות שונות של תורת הסוד היהודית מסודרים לפי נושאים: אין-סוף, עשר הספירות, בריאת העולם, התבוננות וחוויה מיסטית, תורה והתגלות, החיים בעולם הזה. בחרתי קטעים מספר יצירה, ספר הזוהר, כתבי מקובלי ספרד וצפת, וגם כמה תורות חסידיות וכתבי הרב קוק. הנה למשל קטע אחד מאת אברהם אבולעפיה המתאר את תכלית החיים:

'ואין תכלית נשיאת האשה לאיש אלא מפני החיבור. ותכלית החיבור — עיבור. ותכלית העיבור —תולדה. ותכלית זה — לימוד. ותכליתו — השׂגה. ותכליתה — קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו'.

איזה תפקיד יכול להיות לדעתך למסורת המיסטית היהודית עבור היהודי המודרני? לבד מפולקלור, למה זה טוב?
הקבלה השפיעה עמוקות על ההסטוריה היהודית והעניקה השראה לדורות רבים, ולכן כדאי להכיר אותה מנקודת מבט הסטורית ותרבותית. אבל מעבר לכך מה שמרגש אותי בקבלה הוא הרעיון שאלהים הוא לא סתם מישהו היושב בשמים אלא חיוּת הזורמת בכל המציאות. כך הבינו המקובלים את הפסוק 'ואתה מחיה את כולם'. אפשר לטעום חיות זו, אפשר לגלות את הניצוץ האלהי השוכן בתוך כל אחד ובתוך כל דבר. כך הופכת המציאות היום-יומית למשהו קדוש ומרהיב.

סתם

—

פורסם ביום שישי האחרון מוסף 'שבת' של מקור ראשון, בגליון מיוחד שהוקדש לקבלה (ראו מאמרים מעניינים של אלחנן ניר על קסמה של הקבלה ורון מרגולין על הגותו של הרב אשלג).

את הספר לב הקבלה ניתן לרכוש מהחנות עולם קטן, דרך האתר, או דרך הכתובת info@olamqatan.com, או בטלפון 02-5637507

היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.

היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.

מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.

יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.

אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.

מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.

ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:

"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."

איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.

אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.

יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.

הגורו בעידן האינטרנט

הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:

מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.

ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:

ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.

לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.

חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.

המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:

מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.

ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).

שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.

על מקורה האפשרי וגלגוליה הנוכחיים של המעשייה החיננית בה הדלאי לאמה מסביר למחפשים הרוחניים היהודיים שמבקשים ללמוד תורה מפיו שאין להם מה לחפש בבודהיזם, ואין כמו היהדות

ההתייחסות הראשונה לדלאי לאמה בדברי ימי ישראל נמצאת ככל הנראה בספר מאורעות צבי, מעין רומן היסטורי על מעללי שבתי צבי שנכתב בגליציה או בווהלין ונדפס לראשונה ב-1814.* במסגרת הניסיון להסביר איך יכול היה שבתי צבי להוליך שולל אנשים רבים כל כך מפנה המחבר האנונימי את הקורא להערת שוליים, בה הוא מסביר את מה שאמור להיות ברור לכל מי שבוחן את שדה הניו-אייג' בזמננו: שערי שרלטנות לא ננעלו. לראייה הוא מביא את ה"לאמא" שב"טיבעט", שכמו שבתי צבי זוכה להערצה רבה (ומובן שהוא לא יכול להיות קשור לקדושה כלשהי). אכן, עד כדי כך מעריצים אותו חסידיו הפותים שסגניו משקים אותם בשתן, ואילו אלה האחרונים אומרים תודה ועונים אמן. הנה לשון קדשו:

כומר ע"ז [=עבודה זרה] במדינת שמים היא המארוי הגדולה בארץ טיבעט סמוכה לאינדיא מזרחית בעיר הגדולה שלה ששמה בארבטאלא ושם תמיד הכומר הגדול שבכל כמרי ע"ז שלהם ששמו לאמא הוא אב הטומאה […] והכומרים רימו באותו צורה את ההמון עם באמרם שהלאמא שלהם הוא אלוהות חי וקיים לעולם וקדוש ונורא הוא וכל א[חד] מההמון שזכה רק לשתות מהשתנות הלאמא (אשר השתינו הכמרים עצמם) נתקדש בקדושה פרטית וקדוש וטהור יקרא על שנתקדש בשתיית שתן זה בכל מני קדושות. (דף כ, עמ' 39-40)

לא הרבה היה ידוע ליהודים במזרח אירופה על הבודהיזם הטיבטי בתחילת המאה הי"ט, וכפי הנראה מצב זה היה נוח להם מאוד. בצורה כזאת היו בני ישראל מצד אחד רחוקים מאוד ממגע עם עובדי האלילים המסוכנים, ומצד שני היה אפשר להשתמש באלה האחרונים כאילוסטרציה זמינה לכל תועבה דתית, כדוגמת השבתאות, שהם בכל זאת עלולים להגיע איתה למגע.

אולם הימים האלה עברו חלפו. כיום לא רק שאנחנו יודעים הרבה יותר על הבודהיזם הטיבטי, אלא שיהודים רבים באים איתו במגע אינטימי למדי. כמה מהם אף מעדיפים את הנראטיב התיאולוגי שלו על זה של מסורת אבותיהם. ואם זה לא מספיק גרוע, הרי שדווקא מצב זה לא מאפשר להעליל על המסורת המפוארת הזו עלילות, ויש צורך באסטרטגיה מתוחכמת יותר כדי להתמודד עם האיום הרוחני.

התחבולה שנבחרה עבור המלחמה הזו היא אותו סיפור טיפולוגי, שאני בטוח שרבים מבינכם מכירים, אודות הגורו ההודי ששולח את המחפש הרוחני היהודי חזרה הביתה למסורת ישראל סבא. זו מעין ורייציה מדוללת של סיפור האוצר תחת הגשר שמיוחס לר' נחמן או לר' שמחה בונים מפשיסחה, כאשר במקרה הזה חותכים הישר לנמשל, ומוודאים שהמאזין יבין היטב את המסר: אין לך מה לרעות בשדות זרים, הפוך בה והפוך בה דכולא בה – בתורת משה הקדושה כמובן.

ובכן, פעמים לא מעטות אותו גורו פלוני מקבל פנים ושם והופך להיות הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו. זאת התפתחות מעניינת, משום שבניגוד לגורו הודי עלום ונעלם, את הדלאי לאמה כולם מכירים, ולהמציא עליו סיפור זה עניין מסוכן יותר. מה שמאפשר את עליית המדרגה הזאת הוא גרעין של אמת שאכן יש בסיפור הזה כאשר הוא מסופר על הדלאי לאמה, והרי ידוע שכל שקר טוב זקוק לגרעין של אמת.

גלגולי הנשמות של אגדה אורבנית

ברצוני להציג כאן שלושה גלגולים של הסיפור הזה, ואחר כך לנסות לאבחן את מקורו. גלגול ראשון הוא הפשוט ביותר: ב-2006 מתראין אהרון רובין, ראש המחלקה למאבק במיסיון וכתות של ארגון "יד לאחים", לערוץ הניו-אייג' ז"ל של אתר אנרג'י, ומספר כי

היו גם כל מני מקרים שאנשים הגיעו לדלאי לאמה והוא שלח אותם חזרה ליהדות.
אתה מכיר מקרים כאלה?
כן, אחד. הוא חרדי עכשיו. הדלאי לאמה הוא לא שקרן. הוא אדם הגון והוא אומר את האמת. עדיין יש אצלו הרבה יהודים – טוב, כנראה שהוא לא יכול לגרש אותם בכוח.

שימו לב שלכאורה הוא ממש מכיר האדם שהדלאי לאמה שלח חזרה ליהדות, וב"ה כיום הוא חרדי. כמובן, בשלב הזה מדובר פחות בסיפור ויותר בסיסמה של סטיקר, לאמור, "הייתי אצל הדלאי לאמה וגיליתי שאין כמו להיות יהודי". סטיקרים כאלה יש הרבה. הגלגול הבא (שמצאתי) של האגדה האורבנית-מסיונרית הזאת כבר מפותח הרבה יותר. ב-2008 מביא נתנאל קראוס באתר ערוץ 7 את הנראטיב המפותח הבא:

ישראלי שנסע לחפש את עצמו במזרח הרחוק מגיע לדלאי לאמה, משתקע ומתחיל לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. בחלוף הזמן מגיע יומו, ככל התלמידים, לפגישה אישית עם המנהיג הרוחני עצמו. בשיחה, הבחור נשאל למוצאו. "יהודי?" תמה הדלאי לאמה "אתה לא צריך להיות פה". הדלאי לאמה הורה לו לחזור ארצה, מסביר לו שהדתות האחרות הן בבואה של היהדות. בסוף המפגש הדלאי לאמה ביקש ממנו לכתוב את שמו על פתק ולהשאירו אצלו. הבחור מגיע ארצה ומתעניין ביהדות. מוצא ישיבה, לומד וחוזר בתשובה. ובחזרה לטיבט. ישראלית שנסעה לחפש את עצמה במזרח הרחוק מגיעה לדלאי לאמה משתקעת ומתחילה לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. הזמן עובר וגם היא בתורה מגיעה למפגשה האישי עם הדלאי לאמה, הסיפור חוזר על עצמו. היא נשאלת למוצאה וגם היא מקבלת את אותה התגובה. בסוף המפגש הדלאי לאמה מוסר לה את הפתק עם שמו של הבחור, "תמצאי אותו" אומר. היא שבה לארץ ולאחר מסלול דומה חוזרת, גם היא, בתשובה. בשלב זה או אחר (ייתכן שאני הורס את הרגע הרומנטי, סליחה) היא מחפשת ומוצאת את הבחור. הם מתחתנים וחיים עד עצם היום הזה באושר ואושר.

סיפור יפיפה. כאן לא רק שמובא ציטוט של ממש מפי הוד קדושתו, לא רק שהוא גם מגלה בקיאות תיאולוגית ומסביר ש"הדתות האחרות הן בבואה של היהדות", אלא שבסיפור הזה הדלאי לאמה לא מסתפק בתפקידו כמחזיר בתשובה, אלא מתפקד כצדיק המזווג זיווגים! הוא יודע מראש שהבחורה, שהיא זיווגו הכשר של אותו בחור שהוא שולח חזרה לישראל, עתידה להגיע, מבקש ממנו לכתוב את שמו על פתק ומביא לכך שהם יפגשו ויבנו בית כשר בישראל. טוב שמישהו דואג לבעיית הרווקות המאוחרת במגזר.

בגלגול האחרון של הבדיה הפופולרית הזאת נתקלתי ממש השבוע עת עלעלתי להנאתי המזוכיסטית בגליון עלון בית הכנסת בראש יהודי. בראיון של עמית שולמן עם שלתיאל דגן בקשר לעבודתו של האחרון ב"בית היהודי" בדהרמסלה, מספר דגן (כאן ב-pdf, עמ' 9) שבזמן סדר פסח במקום הוא היה:

מספר סיפורים על הדלאי למה – שנמצא בכפר הסמוך אלינו, על כך שהרבה יהודים שהגיעו למקום גבוה בעבודת הבודהיזם, הגיעו אל הדלאי למה והוא אמר להם שאין להם לאן לעלות יותר מכאן, כי השורש שלהם הוא במקום הרבה יותר גבוה והם יכולים לעלות הרבה יותר מהמקום השייך להם, מהיהדות. הוא אומר להם שהם שייכים למקום הרבה יותר עתיק, ואז הם חוזרים ומביטים על עצמם ועל עם ישראל בצורה אחרת לגמרי. הם מגלים מקום חדש בישראליות שלהם וגאים להיות ישראלים.

מרשים ביותר: כאן הדלאי לאמה הופך למקובל הרואה את שורשי הנשמה של הבאים אליו, ומכוון אותם על פי מצבם הפנאומטי אל הדת המתאימה לדרגתם. מן הסתם חבל לבעלי נשמה יהודית לבזבז את זמנם במשחקי הילדים של הבודהיזם, ומנהיג העם הטיבטי – כאותה אצבע המצביעה על הירח – מסמן להם את דרך הנכונה עבורם.

מקורו של הסיפור על הלאמה הנדיב

כאמור, שקר טוב צריך להאחז בגרעין של אמת, ועתה נפנה למה שנדמה לי שהוא מקורו האמיתי של השקר הזה. ובכן, לעניות דעתי הפעם הראשונה שהדלאי לאמה מתייחס ליהדות בהקשר המתאים (ואשמח אם מישהו יתקן אותי ויביא ציטוט מוקדם יותר) היא בספרו רב המכר של רוג'ר קמנץ, The Jew in the Lotus. הספר (ששמו הוא משחק מילים מצויין על המונח The Jewel in the Lotus, המתייחס לדהרמה הבודהיסטית עצמה) עוסק במפגש בין משלחת של יהודים לדלאי לאמה, שהתרחש ב-1989, בו מתוך כוונה לייעץ למנהיג העם הטיבטי הגולה איך לשמר את אחידות עמו בגלות נערכו שיחות רבות גם על אופיה של היהדות בכלל, ועל המסורת המיסטית היהודית בפרט. למי שמתעניין במפגש בין יהדות לבודהיזם כדאי לקרוא את הספר. הוא מוצלח.

ובכן, בעמ' 228 בספר מציע הרב ייץ גרינברג לדלאי לאמה שיאמר למי שמגיע אליו "ראשית לחפש את העומק או המשמעות של דת הלידה שלהם", והדלאי לאמה עונה לו ש

בשיעורים הפומביים שלי אני תמיד אומר לאנשים שמתעניינים שלהחליף דת זה לא עניין פשוט. לכן עדיף לא לשנות. עדיף ללכת על פי המסורת שלך, שכן ממילא המסר הבסיסי, הפוטנציאל הבסיסי, נמצא שם.

הדלאי לאמה, אם כן, מתוך התחשבות בקושי שבהמרת דת, מציע ראשית להעמיק חקר במסורת שהאדם מגיע מתוכה, וזאת מתוך הנחת מוצא שממילא כל הדתות מכוונות אל אותו מקום. ודוק: הוא א) לא ממליץ ליהודים לחזור ליהדותם, אלא לכל מי שאינו בודהיסט-טיבטי לחקור את מסורתו המקורית; ב) לא חושב שמסורת כלשהי עדיפה מהבודהיזם, אלא להפך, חושב שכל המסורות ממילא מכוונות את בניהן אל אותה מטרה שהבודהיזם מכוון אותם אליה.

הספר יצא ב-1994, היה כאמור רב מכר גדול, ולדעתי הציטוט דלעיל ממנו הוא מקורה של הבדיה הפופולרית הנ"ל. בהזדמנויות אחרות חזר הדלאי לאמה על אותו המסר (למשל ב-1999 בכנס בין-דתי בז'נבה), ובכל פעם הדגיש את אותה עמדה (לא ממש מתוחכמת, אני חייב לומר) שממילא כל הדתות מכוונות אל אותו מקום (ראו למשל מאמר פובליציסטי שלו ברוח זו בניו-יורק טיימס מ-2010), ולכן עדיף לכל אחד להתעמק במסורת שלו וכו'. מי שרצה כנראה עיבד את מילותיו ולש אותן כדבעי עד ליצירת מאפה אמנון-יצחקי כשר.

למה דווקא לאמה?

אבל למה דווקא הדלאי לאמה? למה הוא אישית נבחר כדי להלל את היהדות? כלומר, לבד מזה שהצהרותיו מאפשרות אחיזה מסויימת להיתלות בה, מה רוצים מהבנאדם?

ובכן, ראשית יש לשים לב שהוד קדושתו מוצג בסיפורים האלה – בניגוד גמור לאותה הופעה ראשונה בספר מאורעות צבי – בהחלט באור חיובי: הוא דווקא מבין גדול בדתות, והוא יודע שהיהדות היא הגבוהה ביותר. לפעמים הוא כאמור גם מזווג זיווגים. לא פחות חשוב,הוא גם אדם הגון, ולכן, בענווה המתבקשת, מודה שהוא לא יכול לעזור למחפשים הרוחניים היהודיים, וממליץ להם לשוב לאחוריהם. כמובן שלא נשמע סיפור דומה על האפיפיור (או כל איש דת נוצרי או מוסלמי). לא רק כי הנצרות (והאיסלאם) מבחינה היסטורית בהחלט לא הפנתה יהודים שרצו להמיר את דתם לאחור, אלא מכיוון שהאפיפיור לא נהנה מאותה הילה אוריינטליסטית של מיסתורין, שדרכה ניתן לדמיין שהוא דווקא יודע את האמת העמוקה הזאת, ושהוא גם פרא מספיק אציל כדי לגלות אותה לאורחיו.

בנוסף לכך, שנית, יש לנו כמובן צורך בנציג עליון של "הבודהיזם", שאם הוא לכאורה יודה שהיהדות היא הטופ שבטופ, העניין יהיה סגור. הדלאי לאמה מאפשר, באופן נדיר עבור דתות המזרח, סמכות עליונה, כהן גדול של אלילות, שמודה שהיהדות היא הדבר האמיתי. מעין מלכיצדק של ימינו. וכפי שראינו, גם בגליציה בתחילת המאה ה-19 נתלו בדלאי לאמה יהודים כדי ללמד ממנו ראייה לענייני דת ואלילות.

אבל, בעיקר, אני חושב שברור שהדלאי לאמה מגוייס לחברות ביד-לאחים משום שאחת הבעיות המרכזיות שיש כיום למי שחרד להומוגניות היהודית היא עניינם המתמשך של יהודים רבים במסורת הרוחנית הבודהיסטית, וזאת לא פעם על חשבון עניין במסורת אבותיהם. תופעת ה-JuBu, אותם יהודים-בודהיסטים, היא ידועה, ובספרו הנ"ל מספר קמנץ שלא פחות משלושים אחוז מהמורים לדהרמה הבודהיסטית בארה"ב הם ממוצא יהודי. אז נכון שלא ברור מאיפה הוא מביא את הנתון הזה (מה שיכול להפוך אותו לאגדה אורבנית בפני עצמו), אבל בכל מקרה מדובר במספר שהוא הרבה יותר גדול משיעורם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב, ולא נתחיל למנות כאן שמות. אל מורים אלה הוסיפו ותלמידים יהודים רבים, והנה קיבלנו תופעה בהחלט מרשימה.

לנוכח תופעה שכזו, מי כדלאי לאמה יכול להבהיר לנו אחת ולתמיד שהחוקים שמשה רבנו הוריד מהר סיני עדיפים מאלו שגילה הבודהה? מול הנהירה היהודית לבודהיזם מציגות לפנינו הגרסאות השונות למעשיה דלעיל את "מלך הבודהיסטים" שמספר לנו בכבודו ובעצמו ושאין כמו בבית. יש אנשים שזה עוזר להם להרגיש טוב עם יהדותם.

סתם

—

* צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת רבי נחמן מברסלב, עמ' 37. בעקבות מרק אף אני כתבתי על הספר במאמרי "בדרכי נועם: הניו־אייג' כהטמעה של אתוס נוצרי־נבואי ביהדות בת זמננו", אקדמות, אקדמות כ"ד, ניסן תש"ע (כאן ב-pdf)