עם התעצמותה של מגמת החילון באירופה, מאמצע המאה השמונה-עשרה, דרשו יהודים מרבניהם שיוותרו על הזכות, המוענקת להם על ידי הממלכות בהן חיו, לשלוט על חייהם. הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון היה אופטימי: "מאמין אני בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי," כך כתב,

כי בחפץ לב יסתלקו מזכות יתרה זו, בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת, ויתייחסו אל אחיהם באותה האהבה והסבלנות, שהם עצמם השתוקקו לה עד עכשיו באנחת לב ובכליון נפש.

אם אי פעם היינו זקוקים לעוד ראיה לניתוק האפשרי בין פילוסוף גדול למציאות, הרי היא זו. הרבנים כמובן שלא ויתרו ולו בנימה על כל אפשרות לכפות את דעתם על קהילותיהם. רק תהליך הדמוקרטיזציה הוציא בסופו של דבר את היהודים מתחת זרועם. אם כי, לא בכל מקום כמובן. במדינת ישראל עדיין נתונים יותר מחמישה מיליון יהודים תחת רודנותה של הרבנות הראשית.

למזלנו, סופה של כל רודנות ליפול. הנה עוד צעד גדול בכיוון: השר לשירותי דת יעקב מרגי החליט להפסיק את שירותי הדת של רבני צהר, ולא לאפשר להם לחתן זוגות יהודיים דרך הרבנות הראשית. מכיוון שאי אפשר, על פי חוק, לחתן יהודים במדינת ישראל שלא דרך הרבנות הראשית, צהר, ממלכתים שכמותם, לא יכולים להמשיך לחתן.

אלו חדשות משמחות מאוד, שכן עבור זוגות רבים, בעיקר צעירים חילונים וסרוגי כיפה שנתקפים בבחילה מהרעיון להשתמש בשירותיה, צהר היווה כתובת אחרונה לפני הנטישה הסופית של הרבנות. הרבנים הנחמדים ומסבירי הפנים של צהר שימשו כמקל שאיתו היו מוכנים הזוגות לגעת בגועל, ואיפשרו להם לה להתחתן על פי חוק בלי לסתום את האף (אם כי, אם חס ושלום מי מהזוגות יתגרש, הוא יאלץ כמובן להזדקק לטיפולה האדיב של הרבנות).

ואכן, על פי וואי-נט בצהר אומרים ש"זוגות חילונים רבים אינם מסתפקים בכך שרבני הארגון יערכו את החופה בחתונתם, אלא מבקשים להינשא בלא שיידרש מהם כל מגע עם הממסד הרבני הרשמי"; ומנכ"ל ארגון צהר הרב ד"ר משה בארי אמר ליאיר אטינגר ב"הארץ" ש"היום עשיתי שיחות טלפון לזוגות שכבר נרשמו ואנחנו נאלצים לבטל איתם. רובם אמרו לי ‘לא נורא, ניסע להתחתן בקפריסין'" – דהיינו אלמלא צהר, רבים היו נוטשים את הספינה השוקעת ששמה הרבנות הראשית לישראל.

יש להבהיר שצהר אכן הוקם כדי לשמש בדיוק את אותם זוגות שמסרבים להתקרב לרבנות. אחרי שזו הפכה למעוז חרדי מסואב (ולפעמים, מרושע ממש), הבינו רבני הציונות הדתית, שמרגישים אחראיים לגורלו ההלכתי של העם היהודי, שיש צורך בגוף נעים הליכות, ואפילו, אצל רבנים מסויימים, קצת פחות מקפיד הלכות (כגון ויתור על הדרישה ל"פתק מהמקווה" או איפשור כל מני סממני הדדיות מינוריים לאשה במעמד הנישואין עצמו) בכדי לאפשר לחילונים ללכת עם ולהרגיש בלי.

ועל כן, כאמור, מדובר במכה קשה לרבנות. שהרי גם למונופול הגדול ביותר נדרשים צרכנים, וכאשר יתברר שיותר ויותר ישראלים מוצאים דרכים אחרות להינשא, ממילא הרבנות תהפוך לבלתי-רלוונטית. אמנם רק כ-5% מהזוגות שרושמת הרבנות מגיעים דרך צהר, אבל יש לזכור שמדובר בזוגות היותר עצמאיים, מקוריים, ועל כן דעתנים ואקטיביים. ניתן לשער שלא יקח זמן רב לפני שתימצא המפלגה שתנכס גם את המאבק הזה, ואז כבר יחוקק החוק שיסדיר נישואים נורמלים בישראל. הצעד הקטן של מרגי, אם כן, הוא צעד גדול עבור יהודי מדינת ישראל.

ומה עם צהר? ממבט חטוף באתר שלהם נראה שהם עדיין מקווים לחזור לחיקה החמים והמתנשא של הרבנות. הם קוראים לציבור לפנות ישירות אל מרגי כדי לנסות לשנות את דעתו (ראו המודעה שלהם משמאל), וגם פתחו עצומה. מלבד הפתטיות מכמירת הלב שבקריאה הזו, מדובר כמובן בתקוות שווא, שהרי צהר עצמו מעניין את רוב האזרחים כמו תעודת הכשרות בשווארמייה שבצומת. בצהר מתחילים לגלות עניין רק בשלב חיפוש האולם.

לכן, מבלי שהאל הטוב ילחש על אוזנו של הרב עובדיה, שילחש על אוזנו של השר מרגי, לבטל את ההוראה, הסיפור גמור (עדכון 7:10: הסיפור עוד לא גמור, ראו להלן). ומה הלאה? אפשרות נאה שעומדת בפני צהר היא הקמת בית דין עצמאי לעניני חתונות (ואם כבר, אולי גם לעניני כשרות?). כפי שיאיר אטינגר כתב לא מזמן ב"הארץ", בתי דין עצמאיים כאלה יש לחרדים (לעדה החרדית למשל, או לחסידות בעלזא), ואם יש תקדים חוקי לזה, ייתכן שפנייה לבג"ץ תאפשר להכשיר, חוקית, גם בית דין סרוג.

הקמת בית דין שכזה תיתן את האות לתחילת הפרטת שירותי הדת בישראל, ולהקמתם של בתי דין קונסרבטיבים ורפורמים, שיצטרפו לתנועות הפלורליסטיות שכבר היום פועלות ומחתנות אנשים, דוגמת הוויה, מכון הטקסים החילוני, וכל מני סלבס דוגמת אברי גלעד ויאיר לפיד (ובהערה צדדית, ראוי לשים לב לבלבול המעניין שם בין כריזמה של פרסום לכריזמה של קדושה).

עוד אפשרות העלה השר דניאל הרשקוביץ, שבעצמו מחתן דרך צהר, כשאמר שהוא מתכנן חקיקה שתסדיר את פעילות צהר (יש לשים לב שלא כמו פינוי מאחזים בלתי חוקיים, זו כנראה לא עילה לאיום בפרישה מהממשלה), ואם כן ייתכן שכאן יהיה פתח דווקא לבג"ץ מצד התנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית שתדרוש את אותו סידור. כמובן, את רבני צהר האופציה שיתקבלו בחוק נישואין לא-אורתודוקסים מפחידה מאוד (קנאי דת קטנים שכמותם), אבל אולי הרודנות כלפיהם תרכך את לבם ותזכיר להם שכל כפייה דתית היא מגונה.

וכך נראה שאנו עומדים בפני סופו של חלומו של הראי"ה קוק בדבר רבנות ראשית לכל היהודים בארץ. חלום שהתחיל להתגשם, אבל שבשל השתלטות עויינת של החרדים עליו, כלומר שליטה שלהם בגוף שהם עצמם לא מכירים בסמכותו, התדרדר לשפל המדרגה, לחילול ה' גדול, ועל כן עם כל הצער הסנטימנטלי, וגם התיאולוגי במידה מסויימת, ראוי שיבוא אל קיצו. משה מנדלסון היה מברך על כך.

סתם

—

התפרסם באתר אבי חי. וכנסו כנסו לרשימה הנוקבת של מיכל ברגמן על דא, וגם רועי צזנה כתב יפה.

עדכון 7:10: כנראה במכוון כדי להביך אותי, הגיע הרב סתיו לאיזשהו הסכם כניעה עם השר מרגי, שבו יחוקק חוק שמסדיר נישואין שלא על פי איזורים, ומרגי ייתן ברוב טובו לצהר כמה מאות אישורים לחתן בינתיים, כאילו היו קבצנים המתדפקים על דלתו של הגביר, או חסידים המתחננים לברכה מרבם.

יש לשים לב שהמשבר לא נגמר, אלא רק נדחה. מעניין מה גרם לש"ס לשנות עמדה, מה הבטיחו רבני צהר למרגי כדי שירכך את עמדתו, ומה תדרוש ש"ס על מנת לתמוך בחוק המוצע. כרגע המצב הוא שש"ס יכולים לסחוט מצהר כל מני הסכמות ותנאים כדי לקדם את ההסדר, כך שאלמלא פחדנותם הכרונית של רבני צהר, הייתי מהמר על כך שהסיפור יתפוצץ שוב. בינתיים רבני צהר, מצידם, שוב התגלו כממלכתים מאוד מחד, ושפוטים של החרדים מאידך.

לקח איזה אלפיים שנה, אבל בשעה טובה תורגמה הדהמפדה לשפת הקודש. את הוקרת התודה אנחנו חייבים לד"ר אסף פדרמן, שעוסק בבודהיזם גם מהצד המחקרי וגם מהצד המעשי כבר שנים, ושלקח על עצמו לתרגם את הטקסט הקאנוני הזה לעברית מתוך הפאלי המקורית.

הדהמפדה כבר תורגמה לעשרות שפות, ומשום אופייה התמציתי הפכה לרב-מכר רוחְני במערב, הרבה אחרי שהיא היתה להיט בודהיסטי במזרח. הספר יצא כבר כמה פעמים בעברית, מתורגם מאנגלית. החל מתרגומו של שלמה קאלו (מפי בודהא, 1973, הוצעת דעת), כשהיה עוד בתקופה המזרחית שלו, דרך תרגומה של חנה גינגולד (דהאמפאדה, 1998, אסטרולוג) ועד תרגומו של שי שוורץ (דהמפדה, 2008, דהמדנה). כעת לראשונה יוצא, בהוצאת פרדס, הספר החשוב הזה בתרגום רציני משפת המקור, תוך התחשבות בפרשנות המסורתית, ובליווי מבוא היסטורי והסברים לכל פרק. יום חג הוא לנו.

אסף פדרמן, ידידי משכבר הימים, הוא בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, מוסמך המסלול ללימודי בודהיזם מהחוג לדתות של אוניברסיטת בריסטול באנגליה ובעל תואר דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וורוויק (Warwick). הוא נשוי ואב לשניים ומתגורר במרכז אנגליה. והוא גם כותב בלוג כחלק מפרוייקט "רשימות".

הדהמפדה היא הטקסט הבודהיסטי ההפופולרי ביותר בכל הזמנים. הבודהיזם, שהחל את דרכו עם סידהרטה גוטמה, הבודהה, במאה החמישית לפנה"ס בצפון הודו, גדל מאוד תוך כמה מאות שנים והחל, כמקובל, להתפצל (להיסטוריה מקוצרת של הבודהיזם ראו כאן). מתוך הזרמים שנולדו, הדהמפדה בגרסתה הראשונה היא חלק מכתבי הקודש של אסכולת התהרוואדה, שנשמרו בשפה הודית עתיקה, פאלי. הקאנון הפאלי כולל כחמישים כרכים המחולקים לשלושה "סלים", סל הכללים (של מסדר הנזירים), סל הדרשות (שהעביר הבודהה), וסל התורה הנעלה (שכולל סיסטמטיזציה של התובנות המטאפיזיות והפסיכולוגיות שמסר הבודהה). כפי שניתן לראות בטבלה הבאה (מעמוד 8 בספר), הדהמפדה היא חלק מאוסף הדרשות הקצרות, שמתוך סל הדרשות:

שאלתי את אסף כמה שאלות

אז מהי בדיוק הדהמפדה? איך היא שונה מהכתבים האחרים של הבודהיזם? איזה מעמד יש לה כיום בין הבודהיסטים?
התשובה הקצרה היא שהדהמפדה היא קובץ של בתי שיר בודהיסטים עתיקים מתוך הקאנון הפאלי. זה אוסף של כמה מאות בתי שיר שעוסקים בנושאים מרכזיים להגות והתרגול הבודהיסטיים – מוסר, התעוררות רוחנית, מודעות, פרישות, שליטה עצמית וכיוצא באלה.

התשובה הארוכה היא – שזה מסובך. הדהמפדה היא קובץ ששייך לאסכולת התהרוואדה – אחת מהמסורות הבודהיסטיות העתיקות ביותר שעדיין פועלות היום. אבל אנחנו יודעים שיש לה מקבילות במסורות בודהיסטיות אחרות, ושחלקים ממנה מופיעים בתוך טקסטים אחרים. נראה לכן שבהודו העתיקה הפסוקים שהיום אנחנו מכנים "דהמפדה" היו בשימוש וכמה קבוצות בסופו של דבר אספו את הפסוקים הנפרדים אל תוך קבצים שנחתמו, קצת כמו שנחתמה התורה היהודית.

כמו רוב הטקסטים ההודים, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי חוברה הדהמפדה, אבל יודעים שזה היה מזמן, לפני יותר מאלפיים שנה. המסורת מייחסת את הדברים לבודהה עצמו שחי ולימד בהודו במאה החמישית לפני הספירה אבל כמובן שהקובץ עצמו בסידור הנוכחי לא יכול היה להכתב על ידי הבודהה במו ידיו. עדיף לחשוב שהפסוקים עצמם, או לפחות חלק מהם, נאמרו על ידי הבודהה ונערכו מאוחר יותר אולי אפילו בכמה שלבים עד שנוצר הקובץ שהגיע אלינו. אני חייב לציין כאן שמה שאני תרגמתי הוא קובץ ספציפי מתוך מסורת ספציפית, הדהמפדה בפאלי ממסורת תהרוואדה.

איך היא שונה מהכתבים האחרים של הבודהיזם?
ברשותך אני אתייחס רק לכתבים מהקאנון הפאלי. הרי מלבדם יש המון כתבים טיבטיים, סיניים, יפנים וכולי. רוב הכתבים האחרים בקאנון הפאלי, שהוא אגב בעצמו קודקס עצום שמחזיק כחמישים כרכים, כתובים פרוזה וחלקם הגדול דיאלוגים. אבל הדהמפדה יחד עם עוד כמה קבצים אחרים כתובים בתי שיר. לצורה הזו יש שתי משמעויות עיקריות בעיני. קודם כל, היא תמציתית מאוד, שנית קל יותר לדקלם אותה לצורך זכירה. כל הטקסטים הבודהיסטים העתיקים הועברו מאדם לאדם בעל פה על ידי דקלום. הצורה הזו, בצירוף התוכן והעתיקות הפכה את הדהמפדה לאחד הקבצים הפופולריים ביותר בעולם הבודהיסטי. בארצות דרום מזרח אסיה נזירים לומדים את הדהמפדה בעל פה, וגם מי שאינם נזירים מכירים לפעמים פסוקים אחדים בעל פה.

מה עם מלאכת התרגום? האם יש כתבי יד עם נוסחאות שונות? אם כן, באיזה השתמשת?
אז אם מסתכלים על הדהמפדה כחלק מסוגה שלמה של אמרות שפר בודהיסטיות הגרסאות שונות מאוד זו מזו. אבל כשמסתכלים על הדהמפדה בפאלי רואים טקסט אחיד מאוד. הבדלי הגרסאות בתוך האסכולה קטנים וכמעט זניחים. נראה שהגרסה שלפנינו היתה גם לפני הפרשן בודהגהוסה במאה החמישית לספירה, ואולי אפילו הרבה קודם לכן, שכן בודהגהוסה עצמו אסף פרשנויות שכבר היו קיימות. לשמחתי לא הייתי צריך לעבוד עם כתבי יד ממש. השתמשתי במהדורה השוואתית של הפילולוג א.ק. נורמן שיצאה לאור ב-Pali Text Society באוקספורד. כדי להבין חלק מהפסוקים הייתי חייב גם להיוועץ בפרשנות המסורתית, למרות שלפעמים דחיתי פרושים שלא מתקבלים על הדעת.

התרגום בשבילי היה שעור מאלף בקריאה מאוד איטית. כיוון שפאלי מאוד שונה מעברית, וממילא הטקסט הזה קשה לעיתים לפענוח, הייתי צריך לחשוב על כל מילה מילה. תרגום כזה הוא כמו תשבץ מורכב, ולפעמים מסתכלים על פסוק מסויים כמה שעות עד שנופל האסימון. זה היה מעניין מאוד.

הטקסט עצמו אינו חרוז אבל הוא שקול. לא יכולתי לתרגם וגם להתחשב במשקל, והעדפתי תמיד את התוכן. זה הולך יד ביד עם מה שלימד הבודהה – התוכן חשוב מהעטיפה.

כתבת דוקטורט על בודהיזם ומחקר התודעה – תוכל לומר כמה מילים על מה שחקרת ולאילו מסקנות הגעת?
כשכתבתי את הדוקטורט התמקדתי בשתי שאלות. אחת, למה בכלל מדענים, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, מתעניינים בבודהיזם. אני לא רואה התעניינות דומה של מדענים נניח ביהדות או נצרות, ולא בדתות אחרות מהמזרח. השאלה השנייה היתה קשורה לעניין עמוק יותר שלי בבעיית הרצון החופשי. שתי השאלות האלה התחברו בעבודה.

מה שחשפתי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה הקבלה בין שני שינויי פרדיגמה: בעת העתיקה בהודו ואחד שמתרחש ממש היום. בשני המקרים, מתקיימת דחייה של מושג "עצמי" מסויים ונעשה מאמץ להחליף אותו במושג חדש. כיוון שאנחנו חיים בתקופה בה המדע נאבק להיפטר מהדואליזם של גוף ונפש, כלומר להיפטר מהנפש כאילו היתה מרכז שליטה אטונומי וסובייקט טרנסצנדנטי, מדענים נמשכים לגישה הבודהיסטית שגם היא, על פניו, דוחה את הרעיון של נפש שהיא מרכז שליטה אוטונומי וסובייקט טרנסצנדנטי.

ניסיתי להראות בעבודה שלי איך התהליך הזה התפתח במאה העשרים במיוחד בתחום מדע הקוגניציה ובפסיכולוגיה, ואיך תהליך מקביל התרחש בהודו העתיקה כשהבודהה התחיל ללמד שלאדם אין עצמי קבוע ובלתי משתנה ששולט על הפעולות של הגוף ומהווה את המהות האמיתית שלו. בשני המקרים התפתחו מודלים חדשים כדי לתאר עצמי שהוא תהליך בהתהוות, ולא דבר קבוע וטרנסצנדנטי. המודלים כמובן שונים, אבל אפשר גם לראות מדענים ופילוסופים מסויימים מחפשים להיות מושפעים מהמודל הבודהיסטי כשהם משרטטים את המודלים שלהם.

יש הרי קשר מעניין מאוד בין מחקר הבודהיזם לתרגול הבודהיזם. הרבה מהאקדמאים חוקרי הפן התיאולוגי-מיסטי של הבודהיזם גם מתרגלים מדיטציה, ואולי אפילו אפשר לומר שהם "אנשי דהרמה" מבחינת הקוד האתי שהם מנסים להיות נאמנים לו. אי אפשר למצוא דבר כזה במחקר הזרמים הרוחניים של הדתות האחרות, שהרי רוב החוקרים של הקבלה אינם מקובלים (רבים מהם אף אינם שומרים מצוות), רוב חוקרי המיסטיקה הנוצרית אינם משתדלים להגיע למפגש אישי עם ישו וכו'. כחוקר אקדמי שהוא גם מתרגל, תוכל לשפוך אור על הקשר, או ההיזון החוזר, הזה?
אני לא בטוח איך לענות על זה. ברובד אחד יש לזה סיבות סוציולוגיות פשוטות. מי שרוצה ללמוד קבלה לא צריך ללכת לאוניברסיטה כי יש מקומות אחרים לעשות את זה, לכן מי שהולך לאוניברסיטה אלה האנשים שאינם רוצים ללמוד קבלה מתוך אמונה, אלא מתוך סקרנות. ביהדות יש מסגרת אלטרנטיבית ללימוד, ובבודהיזם אין, במיוחד באירופה שם הידע אינו קיים כמעט מחוץ לאוניברסיטה. יש מעט מאוד מנזרים, ועוד פחות מזה מנזרים בהם מתקיים לימוד רציני של טקסטים. הטיבטים טובים בזה, אבל צריך להיות נזיר בהודו וזה לא בשביל כל אחד. בקיצור, בפועל, מי שרוצה ללמוד טקסט בודהיסטי ואת השפות העתיקות, במיוחד במערב, צריך ללכת לאוניברסיטה. ומי שרוצה ללמוד דברים כאלה הם הרבה פעמים אנשים שהגיעו לבודהיזם מתוך תרגול. זה מה שקרה לי.

מה קורה מחינת הסצנה הבודהיסטית (ניו-אייג'ית – אני לא מתכוון למהגרי-עבודה שמדליקים קטורת לפסלון של הבודהה) בבריטניה כיום? פורחת? קמלה? מעניינת? משעממת?
אנגליה היא מקום עם היסטוריה בודהיסטית עשירה. אחרי הכל בריטניה שלטה בארצות הבודהיסטיות תקופות ארוכות ומשם צמח העניין בלימודי הדת והתרבות. אבל משנות השבעים יש גם סצנה פוסט-היפית באנגליה, במיוחד במקומות כמו ברייטון, בריסטול, טוטנס וכמובן לונדון. אני לא חושב שהשתנה הרבה בשנים האחרונות בזירה הזו. גאיה האוס ממשיך להיות מרכז חשוב ללימוד מדיטציה וממשיכים להתקיים פסטיבלים כמו בודהה-פילד שמושכים אלפי משתתפים בכל קיץ.

מעניין לראות שעל פי מרשם האוכלוסין של שנת 2000 היו כמאה חמישים אלף בודהיסטים באנגליה, פחות ממספר היהודים. אבל היו דיונים בתוך הקהילה על כך שהרבה מהבודהיסטים שאתה מכנה ניו-אייג', כלומר אנגלים שמתרגלים קצת מדיטציה ובגדול חיים על פי הבודהיזם, לא מתפקדים כבודהיסטים במרשם. זה בגלל שחלקם מגדירים את עצמם ביותר מדת אחת – כלומר אפשר להיות נוצרי או יהודי ועדיין לעשות ויפסנה – וחלקם חושב שההגדרה בודהיסטית היא צרה מדי והם לא רוצים להכניס את עצמם לזה. נראה מה יהיו התוצאות מהמרשם של 2011.

השינוי הגדול בשנים האחרונות הוא סביב מדיטציית ויפסנה או בשמה המוטבל מיינדפולנס (בעברית, קשב או קשיבות). היום ה NHS, השירות הרפואי הציבורי באנגליה, מציע מדיטציה כטיפול מניעתי לדיכאון ויש מרכזי מחקר וכנסים על הנושא כל הזמן. מפתחים תוכניות להוראת מיינדפולנס בבתי ספר, במשרדים, למנהיגות, להפרעות אכילה. מה שלא תרצה. יש בודהיסטים שמאוד ביקורתיים לגבי זה, הם חושבים שנעשה שימוש רדוד במסרים העמוקים והמורכבים של הדהרמה. בעיני זה הסיפור הגדול של בודהיזם באנגליה – מי היה מאמין שילמדו מדיטציה בברקליס או ב-KPMG או לסטודנטים באוניברסיטה?

איזה יופי. בהמשך לכך ודאי ידוע לך שמספר מרשים ביותר, גדול הרבה יותר, יחסית, משיעורם באוכלוסייה, של יהודים מתעסק, מתרגל וגם מלמד בודהיזם כחלק מהסצנה של הרוחניות העכשווית. מה לדעתך מושך יהודים רבים כל כך לבודהיזם? מה יש בבודהיזם שאין ביהדות? למה אתה התחלת לתרגל מדיטציה ולא חזרת בתשובה (והאם יש אפשרות שתבוא תעשה שבת)?
טוב, לא אתיימר לענות בשביל כל היהודים. אבל אני יכול לספר לך על עצמי. אני לא מאמין באלוהים, לא מאמין במשיח, ולא מאמין בכך שהתורה ניתנה על ידי אלוהים במעמד הר סיני (זה באמת יהיה קצת קשה בלי להאמין באלוהים). אני גם לא מאמין בעם סגולה, בקדושת הארץ, בעולם הבא ובכל מה שמשתמע מכך. זו נקודת פתיחה גרועה מאוד בשביל לחזור בתשובה. מעולם לא האמנתי בכל זה, ולא חיפשתי ולא מצאתי סיבות לטפח אמונה כזו. אני משער שבשביל רבים שנולדו לתוך היהדות בעולם ליברלי ומערבי, התכנים פשוט לא מתאימים יותר. כיוון שהם עדיין מחפשים משמעות, הם פונים למקומות אחרים.

אני יכול לדבר שעות על איך היהדות מוצגת במערכת החינוך הממלכתית ככה שהיא הופכת לא רלוונטית לעולמם של נערים ונערות. אני משער שאלה היו התנאים שמהם צמח חוסר העניין שלי. אבל יש גם כמה דברים מהותיים שמקשים. ביהדות יש אלמנט מובנה של בדלנות ושוביניזם דתי-לאומי. יש דוגמטיות וארכאיות, במיוחד בממסד האורתודוקסי. כשהתחלתי לתרגל אף אחד לא שאל אותי מה הדת של אמא שלי. לא ביקשו שאתחיל להתלבש אחרת, או לאכול אחרת. הלימוד היה זמין לכל אדם שרוצה, והמטרה היא לעזור לעצמך ולכל היצורים. לא לכל היהודים, אפילו לא לכל האנשים. לכל היצורים החיים – זה רעיון עצום! תשתמש במה שעוזר, כל השאר לא חשוב. זה בעיני חזק הרבה יותר מהפנטזיות של הדתות המונותאיסטיות.

כמובן שאמונות תפלות ומנהגים מטופשים וסמכותנות קיימים גם בבודהיזם. לשמחתי לא גדלתי אל תוך זה ואני יכול לבחור מה מתאים לי. מעולם לא הצהרתי שאני בודהיסט ואני משאיר את ההגדרות האלה למי שזה מעניין אותו. אבל יש גם כמה עקרונות עומק שמשכו אותי משעה שהתחלתי ללמוד קצת יותר. קודם כל זה לא היה דוגמטי. אמרו לי בוא תבדוק מה עובד בשבילך. אמרו לי שזה מבוסס על נסיון של אנשים אמיתיים, לא על התגלות אלוהית של יחידי סגולה. אתה לא צריך "לחזור" משום מקום, לא צריך להתחפש, לא צריך להתחיל לאכול מצלחות חד פעמיות אצל אמא שלך בבית. וזה היה סופר-פרקטי.

"יש בחיים סבל, זו הסיבה לסבל, אפשר לסיים את זה, הנה הדרך." ואני היה לי לא מעט סבל שלא יכולתי אפילו להתחיל להסביר לעצמי. הנה מצאתי פרקטיקה, אפילו לא דת, שכל מה שמעניין אותה זה לעזור להפסיק את הסבל. והתרגילים היו פשוטים, קשים, אבל הביאו תוצאות שהממו אותי. זה היה כמו לצאת ממעבה היער אל האור. פתאום ראיתי דברים בבהירות שאף פעם לא היתה לי. אולי יהודים נמשכים לזה בגלל שיש לנו היסטוריה של סבל. אני לא יודע. האמת שהשאלה לא כל כך מטרידה אותי. למה שתטריד?

תראה, בסופו של דבר הכל תנאים ונסיבות. התנאים לחזרה בתשובה לא התקיימו. התנאים לתרגול מדיטציה כן התקיימו – הרי הגעתי לזה כמעט במקרה. אני מרגיש בר מזל ומוקיר תודה לכל מי שעשה את זה אפשרי. אחת המטאפורות בדהמפדה היא חציית הערוץ בשיטפון. זה קל לתת לסחף לקחת אותך, להיטמע בלאום ובדת שאליה נולדת, אבל קשה להגיע ככה אל הגדה השנייה. כשאתה נסחף אתה לא יכול לעצור ולהתבונן בקפידה במציאות שלך. אתה לא מרים את הראש מעל המים. התמזל מזלי להכיר משהו אחר.

—

• את הדהמפדה אפשר להזמין בחנויות או לקנות ישירות מההוצאה
• ביום רביעי הקרוב יתקיים ערב על "קבלה חדשה" במסגרת הקמתה של נביעה, האקדמ>יה העברית של הרוח. ידברו שם אוהד אזרחי, מלילה הלנר-אשד, אלחנן שילה, שמואל שאול ואנוכי. אני אדבר על המתח הנוכחי בין הקבלה הקלאסית לניסיון הפשוט מחד, והמתח המתגלה בין הרוחניות העכשווית הניו-אייג'ית להלכה מאידך, ועל הצורך לא לשבור אלא לאזן בין הקצוות בשני מוקדים אלה. פרטים כאן.

כפרשת אלון התפוצצה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי רשימה ראשונית על העניין ובה טענתי שהפרשה תתרום רבות להצפת סוגיית ההומוסקסואליות בציבור הסרוג בארץ. אלו היו הימים בהם פרסם פורום תקנה את התלונות שהגיעו אליו לגבי אלון, אשר מעשיו על פיו לא היו פליליים, אלא רק "מנוגדים לערכי קדושה ומוסר". אחר כך כבר דיברו על "קשר בעל אופי מיני ברור לאורך זמן", ומכל אלה אפשר היה להסיק שלאלון היה פשוט רומן הומוסקסואלי עם גבר צעיר.

אחר כך כבר הגיע הפירוט הבא:

בחודש סיון תשס"ו (יוני 2006), הגיעה אל הפורום תלונה חמורה הרבה יותר על הרב אלון, הנוגעת לקיום מערכת יחסים פיסית, בעלת אופי מיני ברור, עם אדם שהיה בעבר תלמידו. מערכת היחסים הזאת, שנמשכה לפי התלונה שנים אחדות, התרחשה גם בזמן שבו הרב אלון הצהיר בפני ההרכב הנ"ל כי נגמל ממעשים כגון אלה, ואף אחרי שחתם על כתב ההתחייבות הנ"ל. המעשים אירעו במקומות שונים, כולל מוסדות חינוכיים שבהם לימד הרב אלון, בתי מלון ועוד. (כל הציטוטים מאתר פורום תקנה).

חשיפת הפרשה, אם כן, נראתה לי הזדמנות מצויינת לבירור חברתי-הלכתי רציני בנושא.

והנה, כתב האישום נגד הרב אלון הולך עוד צעד לכיוון הזה. שימו לב שההאשמות נגד הרב אלון הן בסך הכל מתונות (חיכוך עם בגדים וכו'). משום כך ייתכן מאוד שההגנה תטען שכל שהיה הם אך ורק חיבוקים אבהיים. מה שיקרה אז הוא שייתכן שלצורך שכנוע השופטים שהרב אכן הפיק הנאה מינית מהעניין, הקטגורים יהיו חייבים לזמן עדים שיעידו שהרב אלון קיים איתם יחסי מין. אותם עדים – שיכולים להיות גם אנשי פורום תקנה, כעדי שמיעה, דבר שבהחלט יהיה מעניין – יהיו אלו ששכבו עם אלון מרצון וכאשר הם היו בגירים (גם אם צעירים), ולכן המעשים לא מהווים עברה פלילית, אבל כן מאפשרים לתביעה לבסס את הדעה שהרב אלון הוא הומו, ולכן חיבק והתחכך בתלמידיו כדי להפיק הנאה מינית.

והנה מה שכתבתי בפברואר 2010:

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי. עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט.

[…] מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

דבר אחרון: חשוב לומר שמה שאלון עשה, אם עשה, הוא פשע וחטא מחליא ומכוער במיוחד, והנזק הנפשי שנגרם לצעירים שבאו להיוועץ עמו, אם אכן כתב האישום נכון, הוא נורא. לניצול מיני אין שום קשר הכרחי להומוסקסואליות, כידוע לכולנו. על אלון, אם הוא אשם, להישלח לכלא ולהיות מוקע ומנודה. כאן כתבתי רק על ההשפעות העקיפות החיוביות שתיתכנה למקרה.

סתם

—

עוד על הרב אלון בבלוג:
הערות ראשוניות על פרשת אלון
פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה
המהפכה שמנהיג מוטי אלון

לכאורה, הגל המיזוגני שעובר בשנים האחרונות על היהדות האורתודוקסית בארץ הוא מתכון ברור לכשלון מביש. לא מפני שקשה היום לקחת ברצינות זרם דתי שמפחד לשמוע אישה שרה – הרי אמונות משונות יש לכל דת – אלא מפני שכל כך מובן לנו (המערביים החיים במדינות דמוקרטיות) שמעמדן של נשים ראוי להיות זהה לזה של גברים, שאפליה שובניסטית היא דבר מגונה, שדיכוי נשים הוא לא מוסרי; כלומר, בין אם נכון שעל החברה המתוקנת לתת לנשים שוויון הזדמנויות ובין אם לא, הדעה הזאת שוכנת לבטח בסל ה"דעות שראוי לחשוב". אם יש משהו שנשאר תקף מאוד בלבבות ההמונים כמורשת מההומניזם הוא ההנחה שכל בני האדם שווים, ושגם נשים הן בני אדם. עד כדי כך הצליחה המהפכה הפמיניסטית.

לכן ראוי לשאול, ראשית, למה. למה אנו רואים בשנים האחרונות, בוודאי בשנה האחרונה, בצד פתיחות גוברת ואף העצמה נשית פה ושם, את הנטייה של חלק מהיהדות האורתודוקסית להדרת נשים מתגברת, או לפחות הופכת בולטת יותר ויותר? התופעה הרי מסביבנו: קווי אוטובוסים עם מקומות ישיבה נפרדים לנשים בירושלים, הפרדה בין גברים ונשים גם ברחובות מאה שערים, העלמותן של נשים מלוחות המודעות בירושלים (או השחתת צילומיהן כאשר הן מופיעות), פסיקה הלכתית של הרבנות הראשית שבטקסים צבאיים יש להזמין רק זמרים ולא זמרות, העברת חיילות למתחם אטום ומגודר בחגיגות שמחת תורה בצה"ל, וכל זה בלי לציין את אובססיית ה"צניעות" שכבר מזמן מפרנסת כרכי הלכה וקריירות רבניות (וראו מאמר מצויין של בכל סרלואי אולמן בנושא).

אוקי, אז למה. למה דווקא לעניין הזה נטפלים, למה דווקא את זה מעלים על ראש שמחתנו? הרי כל בר דעת מבין שלחבב את היהדות האורתודוקסית על הציבור הרחב, זה לא יחבב. למה במקום, כפי שבוודאי אפשר, למצוא אלף תירוצים למה כל מני הלכות סקסיסטיות אינן תקפות בימינו; במקום, כפי שבוודאי אפשר, לכל הפחות להתעלם מאותן הלכות, כל מני רבנים וקבוצות דווקא מדגישים, מעלים על נס ונראה שגם די נהנים להתעקש על מני מנהגים מיזוגנים. למה?

כי הן שם

אני רוצה לתת כאן כמה תשובות, שלדעתי נכונות כולן, מי במידה גדולה יותר, מי פחותה, ונלך מהפשוט אל המורכב.

תשובה ראשונה, היא פשוט מפני שנשים הן קורבנות זמינים, תמיד היו, וקל להפנות את האיבה כלפיהן כדי להסיח את הדעת מבעיות רבות (כלומר, כפי שהמדינה משתמשת בפלסטינים, באיראן וכו'), ולא חסרות בעיות לאורתודוקסיה, על אחת כמה וכמה לחברה החרדית.

תשובה שנייה, שמובלעת כבר בשאלה לעיל, היא מפני שהגל הפמיניסטי הגיע סוף סוף גם למגזר הדתי בארץ, לפחות לזה הדתי-לאומי, ולכן הריאקציה. מניינים שוויוניים, טקסי חתונה הדדיים יותר, לימוד גמרא – יש התעוררות. גל פמיניסטי תמיד מביא איתו מה שנקרא בלעז בעקלע"ש, ובמגפיו של זה אנו חוזים היום, לא רק בדוגמאות הנ"ל אלא כמובן גם בפסקי ההלכה הנחרצים של הרב אבינר נגד לימוד גמרא לנשים, או למשל בפסיקתו של הרב אליקים לבנון בשנה שעברה נגד האפשרות של נשים להיבחר למזכירות אלון מורה.

תשובה שלישית (וכאן אנחנו כבר מגיעים לעניינים מורכבים יותר) אביא מתוך דבריה של אחת מחוקרות המחשבה היהודית המעניינות של זמננו, תמר רוס, שהיא גם פמיניסטית אורתודוקסית ידועה. במאמר "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן" (מתוך הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת אבינועם רוזנק, מאגנס ומכון ואן-ליר, 2011), מבהירה רוס עד כמה התודעה הפמיניסטית מעמידה את המערכת ההלכתית כולה בפני אתגר אדיר:

מודעתה ותובנתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות. (עמ' 43)

נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון. ניתן לראות זאת היטב בהלכה לגבי שירת נשים. הפוסקים מתלבטים האם הגבר יחוש גירוי מיני אם ישמע אשה שרה, או רק אם גם יראה אותה בשירתה, או רק אם גם יכיר אותה, וכו'. רק על בסיס השינויים הפסיכוסומטיים שהגבר יעבור או לא יעבור תיקבע ההלכה. נקודת המבט של האישה כלל לא קיימת (זה פוגע בה? זה משפיל אותה? ואולי גם היא מתגרה מינית משמיעת גבר שר?). הפמיניזם מכניס למשחק את נקודת המבט של האישה, ולכן הוא כל כך מהפכני עבור מערכת שרובה ככולה בנויה על פי נקודת מבטו של הגבר.

השמעת ביקורת פמיניסטית על הנרטיב ההלכתי הקיים היא פעילות מערערת מהסוג המהפכני ביותר. בעוד שפעולה המאמצת את הרטוריקה ההלכתית הקיימת טוענת: 'קיימות בהלכה פריצות וניתן לנצלן', הביקורת הפמיניסטית הכוללת יותר טוענת: 'ההלכה אינה תופסת אל נכון את העולם שבו אנו חיים', ובכך חותרת לשנות לחלוטין את משמעותה. […] נשים בעלות תודעה פמיניסטית המשמיעות את קולן במובן הרחב יותר, אינן עוסקות ברטוריקה בלבד. הן גם מעניקות ביטוי מטה-הלכתי לתחושת קבוצה שלמה של נשים שסיפור הרקע של ההלכה כבר אינו מתאים לנסיבות חייהן (עמ' 52)

"סיפור הרקע" שרוס מדברת עליו הוא ההגמוניה הגברית והמובן מאיליו שנשים לא נחשבות מבחינה הלכתית-דתית. לא בבית הכנסת, לא בבית המדרש, לא (במהרה בימינו כמובן) בבית המקדש. בכל אתר משמעותי לתפקוד היומיומי של היהדות הגברים הם הפעילים ובעלי הסמכות, הנשים פאסיביות במקרה הטוב, בכלל לא בתמונה במקרה הרע. הגברים נחשבים, הנשים לא. בלי הגברים אי אפשר, בלי הנשים אפשר, ולפעמים אפילו יותר קל. הפמיניזם, במהותו, מבקש לשנות את כל זה.

מכאן מובן מה גודל האיום שמציבה התודעה הפמיניסטית, ומכאן על מה ולמה נזעקים הרבנים, על מה ולמה הם מתעקשים להציב גבולות כבר עכשיו, לא לתת לסכר להיפרץ (וראו בהקשר זה את מאמציו של הרב אבינר לאסור על נשים ללמוד גמרא).

מקור למשמעות ומוסר

ועכשיו לתשובה הרביעית, המשלימה את השלישית מכיוון נוסף, בכך שהיא מסבירה למה התודעה הפמיניסטית כל כך מסוכנת ליהדות האורתודוקסית (תכלס, גם לזו הקונסרבטיבית): לא רק כי היא מאיימת, מבחינה תוכנית, על הנחות היסוד המטא-הלכתיים, אלא מפני שהיא מאפשרת לבעליה נקודת מוצא ומקור סמכות לערוך את הערעור. ובשביל להסביר למה נידרש לפנות לשני הוגים, אמנם גברים, אבל דבריהם דברי טעם.

אני זוכר ששמעי את פרופ' משה הלברטל באיזו הרצאה, מדבר על האתגר האדיר שהעמידו מול האמונה היהודית הציונות והמרקסיזם. הנקודה היתה שהאתגר לאמונה לא היה בזה שההשכלה והמחקר הראו, נאמר, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ולא אלפים, או שמוצא האדם והקוף מאב קדמון משותף, או שהתורה היא הטלאה של מקורות שונים. כל אלה מהווים כולם מכות קשות לאמונה ולמסורת כפי שהיתה בעבר, אולם לרוב לא אלו לבדם מורידים כיפה מראשו של אדם. בשביל שזה יקרה דרושה לו לאדם מסגרת ערכית חילופית.

וכאן נקפוץ לרגע למרן צ'רלס טיילור, ואחר כך נחזור להלברטל. בספרו Sources of the Self קובע טיילור שכשם שהאדם זקוק למנגנון שייתן לו שיווי משקל פיזי, הוא זקוק במידה לא פחות למסגרת ערכית שתיתן לו שיווי משקל מוסרי. במילים אחרות, לא ייתכן אדם ללא עמוד שדרה מוסרי שיעמיד אותו במקומו, שיהיה בשבילו מצפן; האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק).

האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו, ועד למאה ה-18 הדת היא שסיפקה זאת לאדם המערבי. ואז משהו קרה. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שעלו אז והיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), אובייקטיביות, אתיקה וריחוק נאצל מה"חומר"; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה, ואפשר כמובן לראות אותם עדיין סביבנו, פורחים בעשרות גוונים. כך למשל, כשאתאיסט מתעקש על כך שהוא אמיץ מספיק להתמודד עם החיים (והמוות) ללא הקביים שמהווה אמונה, הוא מבטא עמדה מוסרית הפונה אל הכבוד הסגולי שלו כאדם רציונלי ובעל יושר-אינטלקטואלי נאמן. או למשל, כאשר ניו-אייג'יסט מבקש לבכר את החוויה הרוחנית האישית שהוא זכה לה על פני הדוגמה האמונית שהוא ירש מאבותיו (ולכן, למשל, להחליט שיחסי מין מזדמנים הם דבר חיובי וטוב, וכלל לא אסור ורע), הוא מבטא עמדה מוסרית השואבת סמכות מחיי הנפש שלו ושוללת סמכות מכל דבר חיצוני לו. שימו לב אם כן: לא כל "הוכחה" לכך שאין אלוהים או שישו או משה רבנו לא היו קיימים הם שאיפשרו את החילון, אלא מערכים מוסריים אלטרנטיבים שצמחו עם עידן הנאורות.

חזרה להלברטל. כמו הנאורות והרומנטיקה בזמנן, הלברטל דיבר על זה (אני מקווה שאני זוכר נכון) שהציונות והמרקסיזם בזמנם נתנו ליהודי בתחילת המאה העשרים מסגרת ערכית אלטרנטיבית שאל המרחב האתי שהיא מספקת הוא היה יכול להעביר את אוהלו הפרטי, בהשאירו מאחור את בניין מסורת אבותיו. כלומר, לבד מזה שהוא אולי לא האמין במעמד הר סיני, אותו יהודי היה זקוק גם לתחליף שיעמיד עבורו מערך כולל של זהות, סמכות ומקור מוסרי. הלאומיות הציונית מחד, שביקשה לכונן יהדות חדשה, יהדות הקמה מאפר הגלות ובונה חברת מופת; והאוניברסליזם הסוציאליסטי מאידך, שביקש לכונן אנושות חדשה, אנושות המתקדמת בקצב המטריאליזם הדיאלקטי לעבר חברת מופת, נתנו לו כזה מין תחליף.

הלברטל ציין (אני שוב מקווה שאני זוכר נכון) שאנו כיום חיים בזמנים טובים מאוד לאמונה, אחרי שהמאה העשרים על מלחמותיה המדגישות את בעיות הלאומיות והגותה הפוסטמודרניסטית המפרקת כל יומרה למשיחיות חילונית לא השאירה לאדם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת מסגרות אלטרנטיביות כוללות כל שכאלה. הציונות והמרקסיזם כבר לא נתפסים כאופק אוטופי עבור היהודי או האדם. מה עושים במקרה כזה? עושים תשובה.

אבל מערך ערכי אחד אולי עדיין מאיים על הדת, אמר הלברטל, והוא הפמיניזם. כאן יש עדיין מסגרת ערכית שמסוגלת לתת, גם אם במידה פחותה מהמטא-נראטיבים הגדולים שצוינו לעיל, מקור לזהות ומוסר. קריאת כיוון. כלומר הפמיניזם כיום הוא אחת המסגרות האידיאולוגיות היחידות שמספקות לאוחזים בה מערך אתי אלטרנטיבי. אלטרנטיבי למערך ההלכתי, ולכן כזה שמתוכו אפשר לצאת למתקפה על ההלכה, ואף להחליף איתו את ההלכה. לכן הפמיניזם מסוכן כל כך לאורתודוקסיה. מכל זה נובע שהאורתודוקסיה (שוב חשוב לציין שלא כולה, שהרי חלקה בפירוש מפנימה את המהפכה הפמיניסטית) בחרה לתקוף את האיום הגדול ביותר עליה, את המר שבאויבים.

האם יש לה סיכוי? לדעתי רוב הציבור מתבונן בהשתאות ובחוסר נעימות על מפגני המיזוגניה האלו. השאלה שמעניינת אותי היא איך מתייחסות לכל העניין נשים אורתודוקסיות. כאן נראה לי שסיפור מורכב. נדמה לי שפעמים רבות אף הנשים המשכילות, המודרניות וכו' דווקא לא נזעקות מהמהלכים האנטי-פמיניסטים הללו. יש כאלה שמקבלות אותם. למה? אולי דווקא מפני שהן מזהות שישנו כאן מערך ערכי שמאיים על המסגרת ההלכתית בצורה עמוקה, ומכל מני סיבות הן מעוניינות לשמור על אותה מסגרת.

סתם

—

התפרסם היום באתר אבי-חי

* התמונות לקוחות מתוך פרויקט מיוחד לחג הסוכות האחרון, במסגרתו ראיין עיתון הנשים פנינים (54, סוכות תשע"ב), השייך לעיתון החרדי בקהילה, נשות רבנים. מטעמי צניעות לא הביא כמובן העיתון את תמונותיהן של הנשים עצמן, אלא ליווה את דבריהן בתמונות בעליהן. בישיבת מערכת של "לולאת האל" הוחלט שמטעמי צניעות יתרה כדאי גם לא להביא את דבריהן, אלא אך ורק את תמונות בעליהן.

קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)