להלן כמה ציטוטים של ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו, מתוך ראיון עם מיכאל טוכפלד, מוסף "יומן", מקור ראשון, 31.12.10. הכותרת של הראיון: "אנחנו בדרך להיות מפלגת שלטון":

ישראל ביתנו מדברת על עקרונות יהודיים, על הערכה ליהדות, על ערכים יהודיים. אנחנו תמיד אומרים שאם יש ויכוח בין 'דמוקרטית' ל'יהודית', ה'יהודית' קודמת.

[ליברמן] ממלא את תפקידו כשר חוץ בצורה מצויינת, על אף שהוא עושה גלים. הגיע הזמן שגם בעולם ישמעו את האמת. הבידוד של ישראל בעולם הוא לא בגללו. האווירה האנטי-ישראלית היא כיוון ש'בידוע שעשו שונא ליעקב'.

שתי מדינות לשני עמים זה לא דבר פסול לחלוטין. נכון, יש בעיה, ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית וכל הדברים האלה, אבל לפעמים אתה צריך להסתכל על המציאות שבה אתה עוצר ואומר: רגע, המדינה מפסיקה להיות יהודית ומתחילה להיות משהו כמו מדינת כל אזרחיה. זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח. אנחנו שומעים שה'דמוקרטית' קודמת ל'יהודית'. זה דבר שצריך למצוא לו פתרון. מה גם שבעולם לא בדיוק אוהבים את התנהלותה של ישראל. אם נצליח ליצור מצב שבו יש מדינה שהיא באמת יהודית, זאת אומרת ש-90 אחוז מתושביה הם יהודים והיא בית לאומי לעם היהודי, מצבנו לא פחות טוב.

מה אנחנו למדים מדברים המדהימים האלה של רותם? אנחנו למדים מהם שהוא מאוד "יהודי", כלומר שהוא מגדיר את זהותו קודם כל כיהודי, ואחר כך כאדם. אנחנו למדים שהיהדות חשובה לו יותר מהדמוקרטיה. גם יותר מארץ ישראל. שמדינת כל אזרחיה, לדעתו, "זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח". שהדמוקרטיה עבורו היא רק מכשיר בידי היהדות, ובטל הצורך בה, בטלה הדמוקרטיה. מצד שני, שהתורה גם היא, כמו גם המסורת, רק דבר שמשמש לתחזוקת זהותו היהודית. ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית, כל "הדברים האלה" הם "בעיה" שאפשר גם אותה לפתור (בכוח?) אם צריך, למען שמירה על מדינה יהודית.

מה אם כן עומד במרכז יהדותו של ח"כ רותם? המדינה היהודית, הבית הלאומי של העם היהודי, היא המוקד האמיתי של זהותו היהודית של רותם. "ישראל ביתנו", כאמור. לא התורה, לא ההלכה, לא המסורת, לא האמונה, לא המוסר, לא הארץ, אלא המדינה, והמדינה היא של העם, האתנוס. "היהדות" של ח"כ רותם היא העם; העם המגובש, האחיד, הטהור.

מתגלה לנו כאן אתוס של לאום יהודי אורגני חזק וגאה – נגד כל העולם. והעולם כמובן יתנגד, ואולי יתנגד עוד יותר כאשר ליברמן יהיה ראש הממשלה (במקומות אחרים בראיון מסרטט רותם את חזון השלטון ה"נשיאותי" שמפלגתו מעוניינת בו). אבל מה זה משנה? הם ממילא שונאים אותנו. לא חשוב מה נעשה, כי בידוע שעשו שונא ליעקב. בידוע. כך שלא צריך גם ממש להכין מדיניות.

דברים אלה מזכירים לי מאמר קטן וטוב שכתב לפני כשנתיים אנשיל פפר. במאמר דן פפר בחוק הגיור של מפלגתו של ליברמן, שמאז עבר כמובן דרך ארוכה. מיוזמת החוק מבין פפר את תפיסת הדת של ליברמן. הנה:

מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם. אם יהיה שותף בכיר בממשלה, ליברמן ינסה למסד סוג של נישואים אזרחיים ולהגמיש מאוד את הליכי הגיור. אבל אסור לטעות, היהדות על פי ליברמן היא דת שוביניסטית ולאומנית, כלי שרת בידי השלטון והאיש החזק שבראשו.

המשפט האחרון אומר הכל. נראה שליברמן הצליח גם לשכנע את רותם שכך נאה וכך יאה. זהו למעשה הקצה השני של האיחוי הבעייתי בין דת ומדינה בישראל: הדת שכרגיל נותנת 'צביון' למדינה ומנצלת את משאביה הופכת כאן לשפחתה (מוטי פוגל כתב על זה יפה כאן). היהדות אינה עוד הדת של רוב אזרחי המדינה, אלא הזהות הלאומית שלהם. היהדות כדת מרוקנת מתוכנה. היא הופכת לכינוי אחר ללאומיות הישראלית.

עמדתם של ליברמן ורותם צוברת פופולריות רבה בימים אלה של שנאת זרים והתכנסות פנימית, ובאופן פרדוקסלי מקבלת גיבוי לא רק מפוליטיקאים כביבי ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי") נתניהו או פובליציסטים כאיזי ליבלר, אלא גם מהרבנים שמרדדים את ההלכה לכדי נשק במאבק הלאומי. מה שקורה כאן הוא שהלאומיות משתמשת במטבעות ה'זהות' של הדת כדי לקנות גיבוש פנימי, נאמנות, אחידות מחשבתית וחוסר-ביקורתיות. כך מרוששת הדת בכדי לממן לאומנות. רותם משתמש במטבעות האלה כדי לכפות את עמדתו ההלכתית על הרבנות הראשית. ליברמן משתמש במטבעות האלה כדי להגיע לשלטון.

לפני כמה חודשים פרסם דרור פויר רשימה בבלוגו תחת הכותרת "מאיפה כל השנאה הזו?", בה הוא שואל על מה ולמה שונאים חלקים מהימין שנאה עזה כל כך את "השמאל". אחרי שסיפר על שנאה יוקדת שהופנתה כנגדו אישית, הוא כתב שם:

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני מסכים איתו שיש הרבה יותר שנאה מהצד הימני לשמאלי מאשר להפך. גם אני לא מצליח למצוא אצלי שנאה, נאמר, לאותם רבנים לא-מאוד-מתוחכמים שחתמו על אותו פסק הלכה גזעני בדבר איסור השכרת דירות ל"נוכרים". אני חושב שהם עשו טעות, אני חושב שהם נמהרים ושטחיים, אני מפקפק בתבונתם ואני מפקפק בעומק הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל אני לא שונא אותם. ממש לא.

נזכרתי ברשימה ההיא של פויר תוך כדי עיון בגליון סוף השבוע שעבר של עולם קטן, "השבועון הדתי לצעירים" (גיליון 280, י' טבת), אחד מעלוני בית הכנסת הפופולריים ביותר. ליתר דיוק היה זה מאמר המערכת שהתפרסם בו שעורר אצלי, תוך צמרמורת קרה, את זכרון הרשימה ההיא. הלוואי והייתי יכול לתמצת אותו, אבל לדעתי צריך לקרוא אותו בשלמות, החל מהכותרת, כדי להבין עד כמה רחוק הגיעה השנאה ל"שמאל" בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי:

מאמר מזעזע. מה אין כאן? לגופו של אדם, לדעתי הבלתי מקצועית מדובר בפרנויה חמורה, רגשי נחיתות עמוקים, חוסר-ביטחון עצמי מוחלט והצטדקות אובססיבית שמצביעה על שבר אמוני קשה. לגופו של עניין, יש כאן קריאה ל"מרד", הטחת אשמות סיטונאית, שכתוב של ההיסטוריה, הפרדה בין "היהדות" (שלכותב כפי הנראה מונופול עליה) ל"הם". באופן כללי יותר עולה מהמאמר תיאולוגיה משיחית, פוסט-קוקית, אנטי-ממלכתית ואנארכית. לכל אלה נלווית כחתימה מאפיינת העברית העילגת שכבר למדנו להכיר בקרב חלקים לא קטנים של חובשי הכיפות.

אני רוצה להתייחס כאן לשתי סוגיות שעולות מתוך מאמר המערכת הקיצוני הזה: לשנאה, ולדיבור על "מוסר יהודי".

ראשית השנאה. פתחתי בדבריו של פויר ובשאלה מאיפה כל השנאה הזאת, של חלק מהימין כלפי השמאל. בדיוק בסופ"ש הזה פורסם מאמר ארוך של אלון עידן במוסף הארץ, תחת הכותרת "למה אנחנו שונאים כל כך", שהאפילוג שבו יכול לשפוך אור על העניין:

כלומר השנאה מגיעה מתוך העלבון שבעצם שונותו של השמאל, וזאת בגלל שעל פי אותם שונאים השמאלני, בהיותו חלק מעם ישראל (כלומר חלק מהם, חלק מגופם המטאפורי) חייב בעצם לחשוב כמוהם. העובדה שהוא לא חושב כמוהם מערערת אצלם את תחושת השליטה במציאות, ומכאן השנאה. כלומר דווקא ההזדהות העמוקה של אותם ימנים עם "העם", היא שמעוררת שנאה כלפי החלקים בו ששונים מהם, שכן הם מאיימים מבחינתם על עצם זהותם, ועל עצמאותם.

מובן עכשיו למה אין שנאה בהיקף דומה מהשמאל כלפי הימין. השמאלני על פי רוב ממילא לא רואה את "העם" כישות מאוחדת שלמה, כאורגנום, כאורגניזם חי. דעות ימניות לא מערערות את תחושת העצמיות שלו, ולכן לא פוגעות בתדמיתו העצמית או בבטחונו העצמי. לכן לא מתעורר בקרבו רגש כה עז כנגד הימין: זה פשוט נתפס אצלו כמרוחק ממנו, והרי ידוע שאת הרגשות העוצמתיים ביותר אנחנו שומרים לקרובים אלינו.

דבר ה' כטירוף, או גושפנקא הלכתית לבהמיות

כעת ניגש אל "המוסר היהודי". כפי שניסיתי להראות בכמה רשימות (למשל כאן), חלק מהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה להגדיר את עצמו כהפך הגמור מ"המערב" (מהקידמה, מהחילון, מהרציונליות). בין יתר הסיבות לדבר אני טוען שהוא נובע מתוך כך שישנן מצוות שאינן הגיוניות (ולכן יש זיקה והתעסקות יומיומית עם חובות שלא ניתן להסביר), ונציגים שונים של האורתודוקסיה אשר חלשים מכדי לחיות עם הדיסוננס הזה, make a virtue out of necessity ומקדשים את חוסר ההגיון. כעת עבורם מה שיותר מופרך הוא יותר יהודי, וכמה שדבר פחות מתיישב עם החיים כפי שאנחנו מכירים אותם ככה הוא יותר "רצון ה'".

כך הם ממציאים לעצמם "מוסר יהודי" (באמת צריך לחקור מתי המושג הזה נולד*) שלכאורה עומד מהעבר האחר של זה ה"נוצרי", כלומר זה הנהוג על ידי רוב בני התרבות בזמננו.** אותם יהודים מרגישים גם הם (לפחות רובם) שלא ראוי לרצוח תינוקות שאינם יהודים או לסרב להשכיר דירה לאזרחי המדינה (נאמר, לסטודנטית לרוקחות, למורה בן 60 לאנגלית או לחייל) רק מפני שהם לא יהודים. במקרה הטוב הם כופים על עצמם את "המוסר היהודי" שאימצו, עקדה סטייל. במקרה הרע הם נותנים לאגואיזם ולבהמיות שבהם להשתלט עליהם וכך לשכוח את אנושיותם (כלומר יש כאן מצב מעניין שבו בעלי הרגישות המוסרית הגבוהה יותר, שלא באמת חושבים שמוסרי לרצוח תינוקות, יעשו זאת מתוך כפייה עצמית, כאשר עצם העובדה שזה מטורף בעיניהם מוכיח ipso facto שזה דבר ה', ואילו הפחות מורכבים פשוט ישתמשו בהלכה כגושפנקא לבהמיות).

כשאימוץ המוסר המפלצתי הזה מגיע מתוך שולי החברה היותר פראיים (ע"ע "תג-מחיר") העניין מטריד, אבל לאו דווקא מאפיין. כאשר הרב שפירא מחלק לחיילים פליירים הקוראים להם לאמץ את מוסר המלחמה של גינגיס חאן וקורא לזה "מוסר יהודי", זה כנראה גם עבירה על החוק, אם כי עדיין בשולי המחנה. אולם כאשר הטירוף הזה מפורסם כעמדה הרשמית של בטאון פופולרי הוא מראה על משבר ערכי קשה.

מכל מקום, צריך להיות ברור שהיהדות האורתודוקסית נכנסת כאן למבוי סתום. מוסר שכזה לעולם לא יזכה ליותר ממבט נבוך מרוב בני האדם. "מוסר יהודי" שכזה ופסקי הלכה גזעניים שכאלה גורמים ליותר ויותר יהודים לחשוב שאין להם דבר במשותף עם ההלכה האורתודוקסית. זוהי דרך בטוחה לגטואיזציה של הציבור הסרוג.

וקצת על אותו פסק

עכשיו ודאי תאמרו: 'רגע, גם אם נודה ש"המוסר היהודי" של שפירא הוא טירוף, אתה מתעלם מכך שרוב הציבור תומך בפסק של אותם רבנים!' נכון, על פי סקר 55% מהציבור מסכימים עם עמדת הרבנים (החלוקה היא 40% מהחילונים, 64% מהמסורתיים ו-88% מהדתיים והחרדים), אבל סקרים הם שיקוף של מצב רוח יותר מאשר של עמדה מחושבת. לא שהסקר הזה לא גרם לי לדיכאון, אבל הוא לא מעיד יותר מאשר על הלך הרוח הלאומני-קסנופובי שאופף את המדינה בשנתיים האחרונות. הלך הרוח הזה ישתנה, לפני או אחרי הקטסטרופה הבאה. הבעיה אז תהיה להתמודד עם התפיסה שההלכה לא משתנה, כלומר עם ההכרה שההלכה (כפי שהוצגה במקרה זה) היא גזענית, אנטי-מוסרית ובלתי-אנושית.

הרבנים החתומים על פסק ההלכה הזה שיעבדו את ההלכה למצב הרוח – לא במקרה הפסק הזה צץ פתאום, 63 שנים אחרי קום המדינה. התגובה לקול ההמונים היא בדיוק ההפך ממה שתפקידה של ההלכה, גם על פיהם, אמור להיות, דהיינו מגדלור המאיר את הדרך, ולא פנס אחורי המהבהב לקולות האספסוף. ההלכה הפכה לסרח עודף שנגרר אחרי ההמון, נותן גושפנקא לנהמות לבו הנמוכות ביותר.

כבר עכשיו הציבור מחולק בצורה מאוד ברורה בין שומרי מצוות לשאינם בשאלות הנוגעות לדמותם של הרבנים ולדמותה של ההלכה (גם בקשר לעניין זה ממש – ראו הסקר כאן). המכתב הוסיף ופצע את קהילת שומרי המצוות בארץ פצע עמוק. לא קטלני כמובן, אבל כזה שניתן לתהות אם הוא מוסיף לה כמה אחוזי נכות (ונודה שגם ככה היא לא ממש מתפקדת בצורה עצמאית) או רק משאיר על פניה צלקת גדולה ומכוערת.

—

* לכשעצמי אין לי בעיה מיוחדת עם השימוש במונח הזה בהקשר המתאים (כתבתי על זה קצת כאן). לדעתי ישו אכן הציג מוסר שונה מהמקובל באזור עד לזמנו (ולרוב גם אחריו), מוסר מאוד אידיאלי, מאוד אסתטי, של סליחה תמידית והתקרבנות תמידית, שנובע לדעתי מראייתו המיסטית. טפשי לומר שהתרבות המערבית לא הושפעה כלל מהקו הזה, אבל טפשי עוד יותר לומר שהיא בנויה כולה עליו, או אף ברובה.

** וכבר כתבתי על מקורותיו הרעיוניים ההיסטוריים של "מוסר יהודי" זה: לא פחות מאשר הרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה ה-19. ובאותו עניין ראו גם מאמר דעה מצויין של מנחם לורברבוים וקרלו שטרנגר.

הייתי רוצה לומר שהרב ברלנד זכור לי מביקורי האחרון באומן, אבל לצערי רק פמליית מאבטחיו האוקריינים זכורה לי, עגה עוגה בלתי חדירה סביבו, מעגל מקיף אשר אין בו מתום ואשר זוהר פניו של הרב נשאר כולו כלוא בתוכו. אם הקב"ה ידע לברוא כלים עגולים שיכילו את אורו הישר, הרי שכאן העיגול חסם כל אפשרות לקבל שפע. ומסתבר שגם הרב הרגיש שאת השפע שיש לו חוסמים אחרים.

קיצור תולדות החצר החסידית של הרב אליעזר ברלנד וההתפתחויות הדרמטיות האחרונות ניתן למצוא בכתבה הנאה שפירסם ביום שישי שלום ירושלמי. בקיצור נמרץ עוד יותר: הרב ברלנד, מיסטיקן ברסלבר נלהב וכריזמטי (המילה גם במובנה הפנטקוסטלי) נכלא במשך שנים בביתו על ידי בנו ונכדו, ולאחרונה השתחרר במבצע שכפי הנראה יכנס למורשת הקרב של החסידות.

אבל למה לכלוא את סבא? ובכן, אחרי שנהיה ברסלבר צמחה חצרו של ברלנד במהירות שיא לסביבות אלף(!) משפחות, והכסף התחיל לזרום פנימה. מיליונים. אלא שמה שהעלה את ברלנד לתהילה, דהיינו התנהגותו פורצת הגבולות, נסיקתו המיסטית מעלה מעלה גם על חשבון כל מה שמטה, הם שהדאיגו פתאום את בנו, נחמן, שחשש שהאווז יעוף גבוה ולא יתמיד בהטלת ביצי זהב. ברלנד אכן היה בלתי צפוי: לא פעם חתם על צ'קים שמנים לנזקקים שבאו וביקשו, ומסופר שפעם אף נתן את תפיליו לאדם שביקש. אין ספק שלא קל להפוך מיסטיקן פרוע למכונת כסף.

אבל תמיד אפשר לנסות. על ההיסטוריה של מעצר הבית ניתן לקרוא כאמור אצל ירושלמי (ואתמול הוא כבר חזר לביתו). כאן הייתי רוצה להצביע על שני דברים. הראשון הוא פשוט עד כמה קשה להיות בימינו אוהב אלוהים אמיתי, עד כמה קשה להקדיש את חייך כיום לדבקות אותנטית באלוהות – לפחות בגרסתה פורצת הגבולות.

הנה לכם רב שכפי הנראה אכן רצה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו לאהוב את האל. האהבה, כידוע, מקלקלת את השורה, וממילא ברור שאדם כזה אינו נוהג על פי "הסדר הטוב". הרגש מוביל אותו פעמים רבות, או השכל, אבל בהיגיון ששונה מהרגיל, שכן כאשר אנחנו רואים ממש שלית אתר פנוי מני, אנחנו נוהגים לפעמים קצת אחרת – תפיסת העולם שלנו, תרתי משמע, פשוט שונה.

והנה מיד מגיעות תרומות. תרומות מביאות אחריהן עלוקות. במהרה נוצר "מנגנון", ובתוכו שורצות זו לצד זו חמדנות, גרגרנות, רכושנות; מזיווגן של אלה ביניהן נולדות קנאה, חוסר ביטחון, חוסר אמון, ובמהרה גם סיאוב, השחתה ובגידה. סביב אוהב האלוהים שלנו נאספת אם כן חבורת נצלנים שרוכבים על גבו: הוא חמורו של משיחם, ומשיחם הוא ממון, אל הכסף והכוח. המיסטיקן הופך אסיר.

נכון, רוב הרבנים הגדולים הם אסירים בבתיהם (על פי ויקיליקס אפילו האפיפיור לא ממש בקשר עם העולם), ולאחרונה גילה לכולם הרב חיים אמסלם שגם הרב עובדייה (למי שעדיין לא קלט את מתוך קשקושיו) לא ממש בעניינים. לרובם זה לא כל כך משנה, כי ממילא הם מעוניינים להתנתק מהעולם ולשקוע בספרים. הרב ברלנד דווקא רצה, כאדמו"ר חסידי, להיפגש עם חסידיו, להשפיע משפעו. זה לא ניתן לו. אז זה עניין אחד: הקושי הבלתי נסבל של המיסטיקה כיום.

ועניין שני: משהו מעניין שקרה בפגישות שכן היו לרב עם חסידיו. מקורות יודעי דבר סיפרו לי שבהתוועדויות היה האדמו"ר מדי פעם זועק "אני בכלא!" או "רוצים לקחת את הרבי!", ועוד שלל אמירות כגון דא. אלא שבהיותו בעיני חסידיו גדול הדור, הצדיק שבדור, הם היו בטוחים כי מורם ורבם מדבר על כוחות הס"מ שמנסים לחבל במאמציו להביא את הגאולה. לא היה ספק לצאן הקדושים שצדיקם נמצא במלחמת גוג ומגוג עם הסטרא אחרא, נאבק עם כוחות השחור בכדי להביא את משיח צדקנו במהרה בימיו.

אלא שלא עם אלוהים הוא נאבק, כי אם עם אנשים, רק עם אנשים, ולא עוד אלא בני משפחתו ממש, שכאמור תיעלו את אורו במנסרותיהם והפכו אותו לזהב בחשבונותיהם.

והנה הצד השני של חיי המיסטיקן (מנהיג הקהילה) בימינו: לא רק שיכלאו אותך (ברמה פחות או יותר מילולית), אלא גם יפרשו כל מה שתאמר כאילו סוד גדול ונסתר אמרת, כאילו כדי להבינך נדרשים בני תמותה לעכל קודם את כל קבלת צפת – ולפלוט אותה בסוף כל מילה שלך. תבקש כוס מים והם יתהו האם כוונתך למים עליונים או תחתונים. המיתוס כופה עצמו על המציאות, כולא אותה במבוכיו, ואין מי שידע למצוא את דרכו החוצה משם. הרב ברלנד היה אסור בביתו, בעוד חסידיו חבושים במגדלים קבליים ללא סולם, ללא חבל, ללא פתח יציאה.

ואם אחת הדרכים לבחון תיאוריה היא ביכולתה לאפשר לבניה לחזות את המציאות, מה נאמר על שיטה שלא מצליחה לתת לאנשיה אפילו לראות את המציאות?

—

[ועוד מיסטיקן שקשה לו: לרב פרומן נתגלה סרטן מסוכן ביותר, במעי. אז קודם כל זה יועיל מאוד לו עצמו אם הוא יבריא, ושנית זה יועיל לכולנו, שהרי אין ספק שהנוף היהודי והאנושי בארץ יהיה עני הרבה יותר בלעדיו חלילה. אפשר להתפלל לשלומו של הרב מנחם יהושע בן לאה רייזל]

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שהדתות שלנו מלאות בקיטש ועמוסות בקלישאות. כמו רומולוס ורמוס, יונקים הקיטש והקלישאה כתאומים רעבתנים מדדיה של זאבת האינסוף, ובתורם מעטרים את התופעה הדתית כולה. כמו קין והבל, הקלישאה תמיד מקנאה באחיה החלש אך היפה יותר, ותמיד מאיימת להרוגו. כאשר היא מצליחה, מתקבלת דת חסרת חיים ואות הקין שלה הוא החוסר העניין של מאמיניה בה (חישבו על המיינסטרים הפרוטסטנטי, ותראו מהי דת שרק קלישאות נבובות נשארו לה). מאידך כאשר הקיטש חומק ומתפרע בשמחה מתקבלת דת מפוארת בססגוניותה, אולם הסכנה היא להפוך את הססגוניות עצמה לדת (ודוגמאות רבות לכך ניתן כמובן למצוא בבזאר הגדול של הניו אייג').

האל הטוב שונא קלישאות, אני בטוח בזה. מצד שני, ברור לי שהוא מאוד אוהב קיטש. דווקא משום כך מעניין לראות שבדתות עצמן יש הרבה מאוד משניהם – ולפעמים קל מאוד להתבלבל ביניהם.

הנצרות הקתולית וההינדואיזם, למשל, מלאות בקיטש: דמויות צבעוניות, פסלים מלוקקים, דמעות גדולות ולבבות קרועים לרווחה – מכל מקום תוקפים אותך ביטויים של שמאלץ טהור צבוע בוורוד ותכלת וירוק זרחני – כאילו הגעת ליומולדת של ילדו של בעל מפעל לסוכר. אך גם בדתות האחרות לא חסר מהמתוק-מתוק הזה: הטיבטים עם ציורי הקיר הצבעוניים, המוסלמים עם סלסולי האותיות האינסופיים וכיפות המסגדים הירוקות, השטריימלים של היהודים, הנוצות של האינדיאנים, החרקירי של היפנים – הכל מוגזם, מופרז, מופרך.

מאידך, כאמור, גם הקלישאות גודשות את הסאה: כמה פעמים נשמע ש"הכל לטובה", "הכל אחד", "בעולם הבא נקבל את מה שמגיע לנו", "זה רצון השם/הקארמה שלך", "אלוהים הוא אהבה", "זו הדרך היחידה לישועה", "אסונות הם מבחן לאמונה", וכו' וכו' וכו'. כל כך הרבה קלישאות אופפות את האל, ואין פלא בכך שהוא עצמו הופך לקלישאה הגדולה ביותר.

אם הדת היא פתח הכניסה של האינסופי לעולם (צר ומלוכלך ככל שיהיה), אולי הגיוני שדרכי הביטוי שלה יהיו כאלה, שכן מה שמייחד את הקיטש ואת הקלישאה הוא אכן השפע, או במילים ארציות יותר, ההפרזה – כאשר אור אינסוף שוטף את האדמה הוא מגיע במסות, הרבה יותר מדי, ומה הפלא שהכלים תמיד נשברים והכל עולה על גדותיו ונשפך מהצדדים? אך הדרך בה הקיטש והקלישאה מעבדים את אותו האור לכדי הפרזה שונה, ומכאן שונה גם ערכם, לחיוב או לשלילה.

הקלישאה והקיטש, כאמור, ניחנים באלמנט בולט של עודף: בשניהם יש משהו מיותר, עומס מחניק, עודף של שפע. ההבדל הוא שבעוד שהקיטש מוציא מעצמו את היתר, שופע מעצמו על עצמו ועל סביבתו, הקלישאה אינה יוצאת מעצמה, אלא אך ורק משכפלת את עצמה, שוב ושוב, בכל מקום ובכל רגע. כך הקיטש בנברשת מפוארת בבית כנסת מוציא מעצמו ניצנוצי זוהר המשקפים האחד את רעהו, משחקים ביניהם ובינם לבין האור; ואילו הקלישאות שמשמיע רב גרוע, שאינן אלא בדלי שיעתוק שנגררו מאלפי הדרשות ששמע בעצמו, נופלות מתות מפיו על ריצפת השיש.

גם בקלישאה וגם בקיטש יש הגזמה: הקיטש חצוף מספיק בכדי לצעוק לתשומת לב, לחגוג את עצמו, את חייו הססגוניים. הקלישאה, לעומת זאת, היא דבר מת: נבלה עבשה שמתרבה על ידי כניסה טפילית למקומות פנויים (פנויים מתבונה, מיופי, מחיים אמיתיים). על כן בעוד הקיטש הוא צבעוני ומבריק תמיד, מתוק לעתים עד כדי בחילה, הקלישאה היא תמיד תפלה, חסרת טעם, מעוררת גועל – כמו תלתלי אבק ושערות היא אפרפרה, דהויה, ויודעת רק למלא פינות ריקות.

הבחילה שהקיטש מעורר בנו אינה שונה הרבה מהיראה האלוהית: תגובה ספונטאנית, אורגנית, לנוכח שפע שאיננו מסוגלים להתמודד עמו. זה יותר מדי טוב, זה יותר מדי מהטוב, זה טוב על גבי טוב על גבי טוב: קשה לסבול מתיקות כזו, קשה לעמוד תחת קפלה ענקית עמוסת דמויות מלאכים – גם במוצאנו דבש עלינו להיזהר לא לאכול ממנו יתר על המידה, פן נקיא את נשמתנו. אך זו בחילה הבאה מתוך אהבה (כידוע, בשיא המאוהבות אי אפשר לאכול), מתוך מלאות עצמית, מתוך התרגשות הדומה למהפכה הפנימית המתרחשת בנו כאשר אנחנו מסתחררים על קרוסלה או על רכבת שדים בלונה פארק. זו בחילה הבאה מתוך שפע, מתוך רצון להמשיך ולקבל גם כשאיננו מסוגלים עוד לעכל.

הגועל שמעוררת בנו הקלישאה הוא גועל פשוט של רתיעה: אנחנו פשוט לא רוצים את זה. זה דוחה אותנו. הטיפשות, הריקנות הרפטטיבית, חוסר המקוריות, הפחדנות. כמה פעמים עוד יספר לנו האפיפיור כי ישו הוא הדרך היחידה לגאולה? כמה פעמים נתבשר שאין אלוהים מלבדי אללה? כמה פעמים עוד נשמע שהקבלה היא מדע לפני שכבר לא נוכל לקחת את זה בשום רצינות? כי בעוד הקיטש מעורר בנו סוג של יראה, הקלישאה היא עצמה פחדנית, שפלה. הקיטש מלא בעצמו כל כך עד כי הוא מרוקן אותנו מעצמנו – זה מפחיד, אבל אין טוב מזה. הקלישאה עצמה היא ריקה ממהות וחסרת תוכן אמיתי, ועל כן היא מאפשרת לנו להתנשא מעליה – לבד מזה שדבר זה מעורר בנו דחייה כלפיה, הרי זה גם אסון בשבילנו.

אך ההבדל המרכזי בין הקיטש לקלישאה הוא ביושר שלהם. הקיטש מכריז על עצמו בגלוי מראשיתו: אני דביל. אני חוגג בשטותיות, אני מפריז באהבה, אני שיכור מיופי וריק מתוכן. אני אינני מתוחכם ולא רוצה להיות, אני רוצה רק ליהנות – אני רק קיטש.

הקלישאה מנסה תמיד להעמיד פני אחרת: אני מתוחכמת. אני יודעת, אני מייעצת, אני חכמה, אני מלומדת. כדאי להקשיב לי כי אני כבר עשיתי, אני כבר הייתי, אני כבר אני הרבה זמן, הרבה שכל. הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר, וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת, כי לא מספיק שהיא מתנשאת, היא גם תמיד זהה לעצמה בצורה משמימה (אכן, כל האגו-מניאקים הם בסופו של דבר די דומים). מה שמסתבר לנו מכך הוא שהקלישאה למעשה מכבה אורות אלוהיים, או לפחות לא נותנת להם לפרוח – ניתן לומר שהיא עצמה ידו השמאלית של האלוהים, כלומר: השטן.

הקיטש כאמור הוא אור על פני אור. אמנם חוסר התחכום של הקיטש איננו משהו להתגאות בו, אך הכנות שלו בהחלט כן, והיא בהחלט מפצה על חסרונותיו. מפני שכל כך קשה למצוא בעולמנו כנות אמיתית הקיטש הוא מעיין מים זכים, יש בו משהו טהור ותמים, הוא ילדותי וקסום ומחויך. הוא אמיתי, ולכן כל כך כיף לאהוב אותו, כל כך כיף לאהוב קיטש.

היהדות היא דת בה הקיטש (ביהודית "שמאלץ") מתקרש ומתייבש מהר מאוד לכדי קלישאה. באיזה רגע תמים וקצרצר בעבר היה הצירוף "הרב הגאון" עדיין קיטש? והאם בכלל היתה דקה שבה ציטוטי הפסוקים הנלווים לאירוע מתאים ("מי לה' אלי", "אין נביא בעירו", "ניצחו אראלים את המצוקים" וכו') לא היו קלישאה? אפילו התפוח בדבש הפך כבר לעניין יותר רפטטיבי ממתוק. חלק מדלות הקיטש בה נובע מההסתייגות הידועה של היהדות מאסתטיקה, ובטח חלק נוסף מכך שבחלקים גדולים מההיסטוריה שלה לא היה הרבה מה לחגוג. הייתי רוצה להאמין שחלק גם נובע מראייתה את העולם עצמו כשפע שעולה על גדותיו, ומה לנו להוסיף שפע על שפע?

אבל מה בנוגע למצוות – האין הן קלישאות? הן ודאי חוזרות על עצמן. בצורתן השגורה הן גם מבוצעות בצורה מכאנית לחלוטין. אך ההבדל הוא שהמצוות, גם כאשר הן מבוצעות בצורה מכאנית, אינן מנסות לספר סיפור שאינו אמת – או כל סיפור בכלל. כלומר, עשייתן היא עשייתן, ולא דיבור על מציאות אחרת. כך, למשל, הערך הסמנטי של המשפט "מה רבו מעשיך ה'" הוא קלישאתי בבירור, אבל עצם אמירתו בתגובה למראה מלבב היא הוצאה לפועל של מחוייבות שהאומר אותה לקח. קיום המצווה עצמו הוא התמקמות במרחב ובזמן, לא ניסיון לכסות עליהם בצעיף צבעוני. מכאן מובן למה נכשלו ונכשלים תמיד הנסיונות לעודד שמירת מצוות על ידי פנייה אל ערכן הסימבולי (מפילון האלכסנדרוני ועד הרש"ר הירש): באופן טרגי דווקא ניסיונות אלה הופכים את המצווה לקלישאה.

הקיטש הוא אלוהי – הקלישאה אלילית, ויש לרדוף אחרי האלוהי ולהתרחק מאלילות. כל מי שהיה בהודו יודע כי הארץ היפהפייה הזו מלאה עד להתפקע מקיטש, וכמעט לחלוטין ריקה מקלישאות. קלישאות בהודו תימצאו רק במרכזי הערים הגדולות, היכן שהגלובליזציה נעצה את ציפורניה האימתניות, ואישכנזה כל חלקה ברברית כנה. הדת ההודית היא דת הקיטש בה' הידיעה, ומספיק לראות ציור אחד של קרישנה כתינוק כדי להבין במה מדובר, ומספיק לראות את המקדש הצבעוני במדוראי כדי להפנים סופית: פאר הקיטש העולמי כפי שמעולם לא נרקח ולא יכול היה להיות מומצא ומיוצא בשום מעבדת קיטש מערבית; חרושת קיטש לתפארת שאין כמוה בשבעת הימים, גם לא בלילות ואף לא בחגים, אשר קרובה אליה רק קריית הוותיקן ושלעומתה בית המקדש, מנוחתו עדן, נדמה כבניין שיכון עובדים של עמידר, מרובע להשְמִים, נטוש וזקוק לצביעה מחודשת. הבה נצבע אותו מחדש.

גרסה מוקדמת לרשימה זו פורסמה כאן.

טנטרה, אלה מה?

אם תעברו על הארכיון של הבלוג הזה תראו שכאשר הוא התחיל, לפני כארבע שנים וחצי, הוא עסק הרבה ברוחניות ובניו-אייג', ואילו ככל שמתקדמים עם הזמן עד ימינו רבה יותר ויותר ההתעסקות עם הדת היהודית ומצבה הנוכחי, בעיקר במדינתנו הקטנה. זה קרה גם כי היהדות יותר ויותר מעניינת אותי, וגם כי היהדות יותר ויותר מעצבנת אותי, כלומר כי האירועים (האפלייה, היהירות, הטמטום, הגזענות) פשוט "מחייבים תגובה".

וזה קצת חבל, כי יש דברים לא פחות מעניינים ולא פחות חשובים בעולם. לכן היום בואו נפרוש כנפיים, בואו נרחיק עוף, בואו נרעה בשדות זרים, בואו נקפל את המכנסיים ונרד אל הביבים. שכן לאחרונה הכנתי עבור הקורס שאני מעביר ב"אסכולות" על דתות המזרח הרצאה על הטנטרה, ואני רוצה להעלות לכאן כמה מעיקריה. לא אוכל כמובן לכסות את כל הנושא, אלא רק להצביע על כמה נקודות עיקריות, שלדעתי כדאי לדעת. יאללה.

טנטרה היא אחת המילים ההודיות שנקלטו היטב במערב, אבל גם אחת מאלה שמשמעותן במערב רחוקה מאוד מזו שבהודו. במקורה המילה בכלל מתייחסת לקבוצה מסויימת של טקסטים, ולכן המילה "טנטרה" דומה למילה "המדרש" (אם כי יש טקסטים טנטרים רבים שנקראים אחרת). יחד עם זאת כמובן שניתן לאפיין את תוכן הטקסטים האלה בכמה נקודות מסויימות שקיימות בהם ואינן קיימות בטקסטים הודים עתיקים אחרים.

הטנטרה התפתחה החל מהמאה השישית לספירה, וזכתה לפופולריזציה מהמאה התשיעית. משמעות המילה היא "חוט" או "רשת" או "מארג". בבסיס ההגות הטנטרית עומדת ההנחה שהאנרגיה האלוהית, הנקבית, נמצאת במציאות כולה ומאפשרת שינוי, יצירה וידע מיסטי על ידי מגע אינטימי עם התופעות כולן. משום שהמציאות כולה ספוגה אלוהות, אין כל צורך לסגת מהראשונה כדי להגיע אל האחרונה – במילים אחרות, אין צורך להיות נזיר כדי להיות אלוהי, עמדה כלל לא מובנת מאליה בהודו.

תשמיש הקדושה העיקרי של הטנטרה הוא הגוף האנושי, והמניפולציה שאנחנו מפעילים איתו ועליו (בעזרת דם, זרע, כאב, עונג, ריכוז, בלבול, ומערכת הצ'אקרות) אמורה להביא אותו/אותנו להגשמת האלוהות בתוכו/תוכנו. אחת ההנחות המרכזיות של הטנטרה היא היכולת שלנו לשנות ישות מסויימת (בד"כ, אותנו עצמנו), על ידי טקס מסויים, לישות אחרת, אמיתית ועוצמתית יותר.

בתחילת המאה ה- 19 התייחס אליה הכומר הבפטיסטי וויליאם וורד והגדיר אותה כ"אלילות האינפנטילית, הטמאה וצמאת-הדם ביותר שאי פעם התקיימה על פני הארץ." הגדרה הרבה יותר מדוייקת נתן לה דיויד גורדון בספרו Tantra in Practice (2000), כאשר כתב שהטנטרה היא

המערך האסייתי של האמונות והפרקטיקות, אשר מתוך הנחת מוצא שהיקום שאנחנו חווים אותו אינו אלא ההתגלמות המוחשית של האנרגיה האלוהית של האלוהות שמכוננת ומפעילה אותו, מבקש לתעל ולכוון בצורה טקסית את אותה אנרגיה, בתוך המיקרוקוסמוס האנושי, בדרכים יצירתיות ולמען שחרור.

André Padoux נותן הגדרה דומה:

שיטה של פעולות (שחורגות, פעמים רבות, מהמקובל בחברה), שניתנת להם משמעות על ידי תפיסה מכוונת עוצמה של האדם והיקום, שיטה שבה נעשית מניפולציה לעוצמה, שבה הקבלות בין המיקרו למקרוקוסמוס משחקות תפקיד מהותי. כמו כן, לרוב ישנה מידה רבה של אזוטריות (וככל שזו עולה, העניין יותר "טנטרי"), יחד עם פנתאון מיוחד, ומערך טקסי מיוחד ומורכב מאוד.

שימו לב שאפשר להשתמש בהגדרה האחרונה בקלות כדי להגדיר גם את הקבלה, לבד מכך שהפעולות בה לא חורגות מהמקובל, אלא נחשבות לחוק האלוהי (וראו ספרו של יהונתן גארב הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת). אחדות מהשיטות הטנטריות היותר פילוסופיות גם מזכירות מאוד את התפיסה הקבלית של ההאצלה האלוהית וגם את תפיסת קדושתה של השפה.

האמת היא שקשה מאוד להגדיר את הטנטרה. מדובר בגוף מאוד מגוון של טקסטים, פרקטיקות ורעיונות. מה שאנחנו מכנים "טנטרה" מורכב למעשה מזרמים רבים ושונים, ומה עוד שרעיונותיה של הטנטרה כבר חדרו כמעט לכל מקום בחברה ההודית, כך שגם אם אנחנו לא רואים מולנו פולחן טנטרי מובהק, הרי שהדתיות ההודית היומיומית מתובלנת בכבדות על ידי הגישה הטנטרית.

לא רק זאת, אלא שיש טנטרה הינדואיסטית וטנטרה בודהיסטית. למעשה קיים ויכוח גדול האם התחילה הטנטרה בהינדואיזם וגלשה לבודהיזם, או להפך. ברור שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה הטנטרה מפותחת מאוד. יחד עם זאת, כמובן שבכל מסורת דתית הטנטרה קיבלה אופי מיוחד משלה. כך, למשל, ברמה הבסיסית ביותר השדה הסמיוטי שלה שונה: בעוד בטנטרה ההינדית האיחוד בין זכר לנקבה משול (על פי רוב) לאיחוד בין שיווה ושקטי, הזכר והנקבה האלוהיים שמייצגים את התודעה הטהורה והאנרגיה החיה, בטנטרה הבודהיסטית מדובר באיחוד שבין החוכמה של ההתעוררות (prajñā) לבין הפעולה הנאורה בעולם (upāya), שהן יחדיו ביטויה של התעוררות שלמה.

פנים רבות לטנטרה

ניתן למנות כמה מאפיינים מובהקים לטנטרה:

1. ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית
2. דגש על שימוש במנטרות
3. רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה
4. אנטינומיזם – חריגה מכוונת מהחוק
5. אזוטריקה – הטנטרה היא סודית

נעבור על כמה מהמאפיינים:

ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית: עבור הטנטריקה (שהוא מי שעובד בשיטת הטנטרה) המציאות עצמה טעונה, ואף עשוייה, אנרגיה – שאקטי. האנרגיה של המציאות היא נקבית: היא אנרגיה יצירתית, פורייה, שופעת, מתעתעת. עלינו לרתום את האנרגיה הזאת לטובת התפתחותנו הרוחנית. לכן אין שום טעם לסגת מהמציאות (להתנזר, להסתגף, להתכנס לתוך טראנס מדיטטיבי), אלא להפך: להזדווג איתה כדי ללדת הארה רוחנית.

בקשר לזה חשוב לציין את הקונדליני ("המסובבת", "הכרוכה סביב"), אותה אנרגיה נקבית שמדומה לנחש שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, ושעלינו להעלות אל אזור העין השלישית או כיפת הראש – עלינו להניע אותה במעלה הצ'קרות (מרכזי האנרגיה שבגוף) עד לצ'קרה העליונה. אז יבוא שחרור.

שימוש במנטרות: השימוש במנטרות בולט ביותר בטנטרה. הנחת המוצא היא שהעולם עשוי שפה. ההוויה היא שילוב של קולות אלוהיים שמהמהמים בצורה לא נשמעת, ושמכוננים את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. העולם הוא שיר הלל לאל, ששר האל. על ידי המנטרה, שהיא קול בעל פונטיקה וסמנטיקה מיוחדת, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתדר של הקיום ולשדר על אותו גל. הפולחן, אם כן, נועד להפוך את האדם לכלי מהדהד, למיתר, שינוע יחד עם המקצב האינהרנטי של הקיום.

רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה: והפולחן הוא מורכב, ארוך ומדוייק. טקסים מאוד ארוכים ומסובכים. למשל, כדי להנכיח אלות למיניהן יש לערוך טקס ובו מעלים להן קורבנות של דם, זרע, דבש ויין.

אנטינומיזם: טוב, זה כמובן מה שמעניין אותנו ביותר, דיסידנטים חסרי תקנה שכמונו. ההנחה: הקיום הימיומי שלנו הוא חסימה של האנרגיה האלוהית. חייבים לתת לה לזרום. דרכנו. ניתן לעשות כן על ידי שבירה של החסימות שלנו כמובן. בדרך כלל מדברים על מעבר על חמשת איסורי ה-M: בשר (mamsa), דגים (matsya), תבואה שרופה (mudra), יין (madya) ומין (maithuna). כלומר אנחנו מנסים לעורר את האנרגיה האלוהית על ידי חריגה קיצונית מסדרי החברה. עבור ההינדים הצמחונים זה כולל אכילת בשר. אבל גם קיום יחסי מין אסורים בבית קברות, אכילת צואת כלבים ברחוב, ועוד. (ניסיון לטיפולוגיה מסויימת של האנטינומיזם נתתי כאן)

למה ככה? יש לזכור שבתרבות ההודית מוצגת תפיסה בה יש "דהרמה" כללית, שהיא החוק הקוסמי הפועל על הכל, וגם דהרמה פרטית, שהיא הגורל והיעוד האישי שלנו, שכולל את הקאסטה שלנו ותפקידנו הייחודי בחיים. מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים עומדת ההנחה שעל כל אחד לחיות לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך (והשוו למצוות).

הטנטרה מקבלת את הדהרמה כמציאות, אבל לא מקבלת את ההגיון הדהרמי שטוען ששמירה על הדהרמה תביא לגאולה, כי היא לא מפרשת גאולה כתנועה מתואמת וטלאולוגית של בני אדם וטבע, אלא כזרימה מתואמת וממוזגת שלנו עם ובתוך האלוהות החיה האחת. לכן היא מבקשת להשתמש בדהרמה כדי לשבור דפוסים בתוכנו שלכאורה חוסמים אותנו מזרימה עם השפע האלוהי (שגם הוא חסר צורה ואנרכי). השימוש בדהרמה הוא על ידי החריגה ממנה (שהרי אם היא לא היתה אמיתית וחשובה לא היה טעם לחרוג ממנה), והחריגה אמורה למסמס אותנו אל תוך האלוהות.

טנטרה, מאז ולתמיד

אי אפשר בלי התייחסות קצרה לפופולריות העצומה של הטנטרה בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כמובן שכיום הטנטרה בעיקר מקושרת ליחסי מין, ובניגוד לפעם הם אף פעם לא מבוצעים בבתי קברות. הטנטרה היום עסוקה פחות בחריגה מסדרי החברה (אף אחד גם לא אוכל קקי של כלב), ובמקרים רבים מסתפקת בנתינת לגיטימציה רוחנית להדוניזם.

בהקשר זה אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא Tantra: Sex, Secrecy, Politics and Power in the Study of Religion של Hugh B. Urban. הספר עוקב אחרי התקבלותה של הטנטרה במערב, החל מהזעזוע הויקטוריאני של תחילת המאה ה-19, דרך תפיסתה האוריינטליסטית כאקזוטיקה מזרחית שאוצרת בתוכה סוד גדול וכוח גדול (האגודה התיאוסופית, אליאדה, יונג) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בואכה השימוש בטנטרה כדי לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של ילדי הפרחים בארה"ב בשנות השישים ורוחניות נקבית לפמיניסטיות של התקופה, ועד לשילובה של הטנטרה בניו-אייג' ההיפר-קפיטליסטי, כעוד מוצר שמהונדס לטעמו של הצרכן בן ימינו, מוצר שמקדם "אהבה", "בריאות" ו"איזון", בשונה מאוד מהדגש על החריגה מהבריא ומהמאוזן בטנטרה ההודית.

אושו היה כידוע אחד מהמתווכים בין הטנטרה לשוק הקפיטליסטי המערבי, ובין סוכני השינוי העיקריים שנתנו לטנטרה את דמותה הנוכחית ("הטנטרה אומרת קבל את עצמך כפי שאתה" – Osho, Tantra Spirituality & Sex). לא נאריך בזה – הדברים בסך הכל די ברורים. בכל אופן אין בכוונתי לומר שמה שאושו עשה אינו טנטרה, אלא רק להצביע על השינויים שעברה הטנטרה בהגירתה למערב של המאה העשרים. זו הטנטרה בגלגולה המערבי, וישפוט כל אחד אם היא מקדמת אותו ולאן.

רק כדי להצביע על השינויים שעברה הטנטרה אם כן, ולסיום, פשוט אפנה אתכם לפרסום שקיבלתי במייל ממש בשבוע שעבר. הדגשתי את הנקודות המעניינות לדעתי: הטנטרה כמסייעת לאהבה רומנטית, הטנטרה כטכניקה לשיפור חיי המין, הטנטרה כתומכת ב"הנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה" – כולן מטרות צודקות וראויות, אבל כולן, כמובן, מטרות שהטנטריקה ההודי לא ממש כיוון אליהן, וספק אם אפילו הכיר. עדיין אפשר להירשם…

סופשבוע ארוך-(חמישי-שבת), 27-29 בינואר 2011, 'לפתוח את הלב' ליחידים וליחידות.

החיפוש אחר האהבה והצורך להיות נאהב, מעסיק אותנו מאז ומתמיד. רבים חשים במהות הקשר העדין בין מין שמימי לאהבה, ומחפשים נתיבים למימושו. אך כולנו, בלי יוצא מהכלל, היינו רוצים להגביר את האהבה בחיינו. […]

לעיתים נדמה ששיגרת החיים, שוחקת את יכולתנו הטבעית לעשות ולהיות אהבה בצורתה האקסטטית הטהורה. רבים מתפשרים ונכנעים למצב מחוסר ידע וחשש מקשיים וכישלון. הטכניקות הטנטריות העתיקות נותנות לנו כלים חדשים בעזרתם נהפוך את החיפוש אחר אהבה, הרמוניה ומיפגש אמיתי, לחוויה משותפת מלאת חיים, תשוקה ושמחה.

בסדנא בת שלושה ימים, נטעם, נתבונן וניגע בחושניות, בלב ובמה שביניהם תוך שימוש במדיטציות ובטכניקות טנטריות ככלים להעצמת המודעות העצמית ולפריצת הגבולות של עצמנו. בין השאר, נלמד ונחווה את סודה של הדרך הטנטרית להתמיר אנרגיה מינית ונתנסה בטכניקות שונות מבית אושו להסרת מחסומים וניפוץ תבניות המושרשות בנו מילדות. נתנסה גם בטנטרה-יוגה, טיפולים של מסאג' איורוודי וטיבטי, ניקוי וריפוי ההילה, פתיחת צ'אקרות, העלאת אנרגיית הקונדליני ועוד.

דרך חקירה אישית, תרגול מדיטציה והתבוננות מודעת, נגלה רבדים חדשים למיניות, נלמד כיצד להרחיב את התודעה ואיך חושניות פותחת אותנו לחוויה מדיטטיביית המאפשרת לנו לחזור אל המקור – מפגש בין האל והאלה שבתוכנו. במסע משותף אל מסתרי הטנטרה, נגלה את המשמעות האמיתית של הקשר האינטימי, נקדש את גופנו ונלמד כיצד להשתמש בשוני הבסיסי בין גבר ואישה כמקור להנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה בדרך אל האיחוד האלוהי. סדנא ייחודית , מקורית, עמוקה ועסיסית.