להלן מאמר ביקורת שלי על הספר The Future of Faith, Harvey Cox, HarperOne/Harper Collins, 2009. המאמר התפרסם בגליון 42, חורף התשע"א, 2011, של תכלת – כתב עת למחשבה ישראלית

בספטמבר השנה התברר שארבעים וחמישה אחוזים ממאמיני הדת הקתולית בארצות הברית אינם יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם זנים מבשרו ודמו של המשיח. על פי סקר שפורסם בידי פורום פיו, הדוֹגמה בדבר המרת החומר (טרנסובסטנסיאציה) של הלחם והיין — עיקר אמונה שרבבות נטבחו כדי לאושש את תקפותו — אינה מוכרת לחלק ניכר מן הקתולים האמריקנים. היקף ידיעותיהם בדבר אמונותיהם של בני דתות אחרות מביש עוד יותר.

הנתונים האלה צריכים אולי להטריד את ראשי הכנסייה הקתולית, אולם הארווי קוקס, אחד התיאולוגים האמריקנים הבולטים בזמננו, עשוי דווקא לשאוב מהם עידוד. אחרי הכול, הם מספקים תימוכין לתזה העיקרית שמציג ספרו האחרון, עתיד האמונה, שראה אור בסוף שנת 2009. "לא זו בלבד שהדתיוּת חוזרת ומתבלטת כמימד רב השפעה של החיים במאה העשרים ואחת", הוא כותב. " עצם המובן של היות 'דתי' אינו דומה למשמעות שיוחסה למושג זה לפני חמישים שנים בלבד". לטענת קוקס, המוני המאמינים הנוצריים הולכים ומאבדים עניין בתיאולוגיה, בדוֹגמות ובטקסים, ומעדיפים לחוות את הדת באופן רוחני, סובייקטיבי ואינטימי יותר. "ההיבטים המעשיים והחווייתיים של הדת כדרך חיים מחליפים את הדגש הקודם על מוסדות ועיקרי אמונה", הוא מכריז.

חיבורו של קוקס אינו קינה על מסורת שאבדה; הוא אחוז התפעלות נוכח המטמורפוזה הדרמטית המתחוללת, לדבריו, בדתיות בכלל ובנצרות בפרט. הוא מקדם בברכה את העידן הרוחני החדש שעל ספו אנו ניצבים. אלא שחגיגות הניצחון מוקדמות מדי. קוקס יודע כיצד לשווק את מרכולתו האינטלקטואלית ולשוות לה חזות מושכת, אולם מבט מקרוב מאפשר לנו לעמוד על פגמיה. הטיעון שהוא מציג כובש את הלב — אבל השכל מתקשה להתרשם.

***

כוכבו של קוקס דרך בשנת 1965, עם פרסום ספרו העיר החילונית ( The Secular City), שהפך כמעט מיד לרב מכר וליבה פולמוס ערני בחוגי הנצרות האמריקנית. במובנים רבים, הרעיונות שהציג קוקס בספר ההוא ניצבים גם ברקע לחיבור הנוכחי, וראוי להתעכב עליהם קמעא.

העיר החילונית חולל סערה לא רק בגלל תוכנו אלא גם בשל זהותו של מחברו. קוקס, שסיים זמן קצר לפני כן את הדוקטורט בלימודי ההיסטוריה והפילוסופיה של הדת בהארוורד, הוא גם כומר בפטיסט מוסמך, ועובדה זאת הגבירה את הרושם הנועז שהותיר הספר. קוקס מציע בו לראות את תהליך החילון לא כסכנה, אלא דווקא כהזדמנות לחיים דתיים אותנטיים. לדבריו, החילון רומם את האדם מן החיים השבטיים הפשוטים אל הקיום המתוחכם יותר שהציעה לו העיירה, ובהמשך — אל ההוויה המורכבת של העיר, ה"טכנופוליס". בעוד שבתקופה בה חי במסגרת השבטית התפתחה תודעתו של האדם מן האמונה בריבוי של כוחות מיתיים לדת מונותאיסטית בשלה יותר , הרי שהעיירה, בה החל להדפיס ספרים, כבר אפשרה לו לחשוב בצורה רציונאלית. אולם רק בכרך המודרני מגשים האדם את מה שקוקס מדמה ליציאת מצריים: הודות לטכנופוליס יש ביכולתו להתייצב סוף סוף מול אלוהיו כיצור בוגר וחופשי.

אבל חופשי ממה? התשובה, על פי קוקס, היא הדת המסורתית, "מערכת סמכותית של ערכים והסברים קוסמיים ואישיים", העומדת בסתירה לא רק לתמונת העולם המדעית, אלא גם לקבלת האחר. החילון שם קץ למטאפיזיקה הדתית ולאקסקלוסיביזם, ובכך מכשיר את הקרקע לפלורליזם ולסובלנות. ממילא, מדגיש קוקס, אף אחד — גם לא הנוצרים — אינו מחזיק באמתחתו את "תוכנית המתאר של העיר השמימית".

קוקס מיטיב להסביר כי החילון הוא צאצאה החוקי, ואולי הבלתי נמנע, של הכנסייה; הנצרות סללה לו את הדרך בהפרידה בין "הקיסר" ובין "אלוהים", ובהפיכתה את רעיון הגאולה היהודי מאירוע לאומי לעניין פרטי. אף שקוקס תופס את החילון כפרי פעולתו של האל בהיסטוריה, הוא מציג את התהליך בצורה כמעט-נטורליסטית, כשכלול כמו אבולוציוני של המעלות הרוחניות בהן ניחנה האנושות. זוהי נקודה בעלת חשיבות מהותית להבנת השקפתו של קוקס: ראייתו אינה רק היסטורית, אלא גם התפתחותית. כבן נאמן למסורת היהודית-נוצרית, הוא מתאר עולם משתפר, משתכלל, שאלוהיו הוא "אל ההבטחה" הפונה תמיד אל העתיד. יחד עם זאת, כבן נאמן לרוח הפאולינית, קוקס גם מזהה את ההתפתחות הזאת עם ההתנערות ההדרגתית מן המבנה הממסדי, מן הסמכות ההטרונומית, מן המערך המטאפיזי ומן החוק.

איזו צורה, אם כן, תקבל הדתיות החדשה, לאחר שתשיל מעליה את אזיקי הדת המסורתית? לאן נכוון את לבנו אחרי שנפרוק את עולו של מה שקוקס מכנה "האל הרודני"? ברוח פרוגרסיבית להפליא עונה התיאולוג מהארוורד ש"האל מתגלה עבורנו היום במאורעות של שינוי חברתי", ובמגע היומיומי עם השכן. לא בכדי הוא מעלה על נס את "תיאולוגית השחרור" (Liberation Theology), שהכתה גלים בעולם הנוצרי, ובעיקר בדרום אמריקה, בשנות השישים. מנקודת המבט של קוקס, בבשורה הסוציאלית (ויהיו שיאמרו — הסוציאליסטית) של תנועה פופולארית זאת, שחרתה על דגלה את גאולת החלכאים והנדכאים מן הדיכוי החברתי, הפוליטי והכלכלי, גלום חזון העתיד של הנצרות.

התמות האלה מוסיפות ללוות גם את חיבוריו הבאים של קוקס. אי אפשר להאשימו בחוסר עקביות: הוא שב ומשרטט את אותו מתווה היסטורי רב-שלבי, שבו המעבר לעידן הבא הוא תמיד בבחינת התפתחות חיובית, תמיד מכוון על ידי האל, ותמיד מתבטא ב"טיהור" הדת ממטאפיזיקה ומסמכות. ספרו האחרון מביא השקפה זו לידי מיצוי, ומציג את זמננו כנקודת שיא באבולוציה הרוחנית של האנושות — עידן של רוחניות נעלה, שבו האדם גואל את עצמו, בעצמו.

***

עתיד האמונה נפתח בהכרזה חד משמעית:

בתחילת המילניום החדש, שלוש איכויות מאפיינות את הפרופיל הרוחני של העולם, ושלושתן מציינות מגמות שתתמדנה בעשרות השנים הבאות: הראשונה היא התחייה המפתיעה של הדת בחיים הפרטיים והציבוריים בכל רחבי תבל. השנייה היא גסיסתו של הפונדמנטליזם, הקוץ בבשרה של המאה העשרים. אבל השלישית היא החשובה מכולן, למרות שתכופות אין מבחינים בה, והיא התמורה העמוקה בטבע היסודי של הדתיות.

קוקס מקדיש את ספרו לאותה תמורה בטבע הדתיות, שבה הוא רואה את "השינוי הכביר ביותר מאז המאה הרביעית לספירה, אז הפך מה שהחל ככת יהודית קטנה לאידיאולוגיה הדתית של האימפריה הרומית". הוא מגדיר תהליך זה כ"גילוי הקדושה בתוך האימננטי, הרוחני בתוך החילוני".

בתארו את הדרך אשר הובילה לגילוי זה פורש קוקס בפני הקורא סכימה היסטורית-אסכטולוגית. הוא גורס כי אפשר לחלק את אלפיים שנות הנצרות לשלושה עידנים. לראשון הוא קורא "עידן האמונה" (Age of Faith). עידן זה החל עם הופעת ישו והחסידים שנקהלו סביבו, ונמשך לאורך שלוש מאות השנים אחרי הצליבה. בתקופה זו של צמיחה מהירה ורדיפות קשות, זכו הנוצרים הראשונים "לחלוק את הרוח החיה של המשיח". פיעמה בהם תחושה עזה כי הם מצויים בתחילתו של זמן חדש, שבו תטוהר הבריאה הודות לחמלה, לרפואה ולחירות שהביא עמו בן האלוהים לעולם.

אחרי "עידן האמונה" בא תורו של "עידן ההשקפה" (Age of Belief). השפה העברית מתקשה לבטא את ההבחנה בין faith ל-belief, אולם מבחינתו של קוקס המתח בין המושגים האלה הוא בעל חשיבות מכרעת, מאחר שהאחד משקף "ביטחון עמוק" ו"התכוונות בסיסית של החיים", ואילו האחר מציין דעה גרידא, וכזו שאיננו בטוחים באמיתותה. ואמנם, בעידן ההשקפה, שהחל במאה הרביעית, עם התבססותה של הנצרות כדת לגיטימית ומאוחר יותר גם כדת הרשמית של האימפריה, החלו אבות הכנסייה לנסח "עיקרי אמונה" (דוגמות) שהוצגו בפני צאן מרעיתם כקביעות שאין להרהר אחריהן. אליבא דקוקס התפתחות זאת הייתה "אסון" של ממש מבחינת הנצרות. "הפיכתה לדת אימפריאלית ביזתה אותה" הוא כותב. "מתנועה אנרגטית של אמונה היא הצטפדה לכדי פלוגה צפופה של השקפות מחייבות, ובכך הניחה את היסודות לכל פונדמנטליזם נוצרי שיצוץ במהלך המאות השנים הבאות".

האסון שאותו מבכה קוקס אינו חסר פנים. כל סיפור טוב צריך נבל, וקוקס מוצא אותו בדמותו של קונסטנטינוס הראשון. הקיסר ששלט באימפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית הוא האשם בהפיכת הנצרות מאוסף של תנועות חדורות התלהבות משיחית מדבקת לדת דוגמטית אחת, הכופה על מאמיניה צרור של דוקטרינות. לטענת קוקס, קונסטנטינוס הבין שנס ליחו של הפוליתיאיזם הרומי העתיק ושאין בכוחו להבטיח עוד את חוסנה של האימפריה. הוא מצא אפוא את התחליף בנצרות, שהועמדה "תחת פיקוח של הירארכיה רבת עוצמה ופיקוד אימפריאלי". הסדר החדש לא סבל עוד את חילוקי הדעות שהקנו לנצרות הקדומה צביון דינאמי כל כך. בשנת 385 לספירה הוצאו להורג ה"כופרים" הראשונים — אדם בשם פריסיליאנוס ושישה מחסידיו — בהוראת הקיסר מקסימוס; בחלקם של רבים ייפול גורל דומה בדורות הבאים.

עידן האמונה החזיק מעמד יותר מאלף וחמש מאות שנה. במהלך שנים אלו ידע העולם הנוצרי הבלחים של אמונה – קוקס מציין מיסטיקנים מקוריים כמייסטר אקהרט, יאן הוס וג'ורדנו ברונו – אולם אלו היו מעטים והשפעתם קטנה. חלקם, כמו הוס וברונו, שילמו על אמונתם בחייהם. עידן ההשקפה החל לדעוך עם הנאורות, שהשיקה תהליך של חילון נמרץ. "עתה" מצהיר קוקס, "אנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי" . לדבריו,

למרות התחזיות העגומות על דעיכתה, הנצרות צומחת מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, בקרב תנועות המדגישות את החוויה הרוחנית, את ההליכה אחר מורה הדרך ואת התקווה. אלה תנועות שאינן מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא הירארכיה. עתה אנחנו עדים לתחילתו של העידן הפוסט-קונסטנטינוסיאני.

התקופה הנוכחית, שאותה מכנה קוקס בשם "עידן הרוח" (Age of Spirit), מחזירה אותנו, במובנים רבים, לתמימות המקורית של האמונה; היא מתאפיינת בחיפוש אחר ההתנסות הדתית הבלתי אמצעית ובזניחת הדוגמטיות. קוקס מזהה את השתקפותה בשתי תופעות עיקריות. הראשונה היא השינויים הפנימיים הדרמטיים המתחוללים כעת בעולם הנוצרי, ובראש ובראשונה עלייתה המטאורית של הנצרות הפנטקוסטאלית בדרום אמריקה ובמזרח אסיה (למשל בקוריאה). הפנטקוסטאלים נוטים לדתיות אקסטטית והנלהבים שבהם חווים לפרקים מצבים נפשיים חריגים של "האצלת רוח הקודש" ו"דיבור בלשונות" (להג נרגש המדמה תקשורת בשפה אנושית חידתית, אף שבדרך כלל אינו בעל מובן של ממש). למרות שמזהים תכופות את הפנטקוסטאליזם עם הפונדמנטליזם, קוקס מתעקש כי מדובר בשתי גישות שונות בתכלית:

הפונדמנטליסטים ממוקדים בטקסט, מפרשים אותו באופן מילולי ומתעקשים שכתבי הקודש, החסינים בפני כל טעות, הם מקור הסמכות היחיד. הפנטקוסטאלים, מצדם, מכירים אמנם בסמכות של ספר הספרים, אך נשענים יותר על החוויה הישירה של רוח הקודש […] פונדמנטליסטים מתעקשים על דוקטרינות קשיחות ומחייבות, שאינן נתונות למשא ומתן. פנטקוסטאלים אינם אוהבים ככלל מבחנים דוקטרינריים, ודוחים את מה שהם מכנים 'אמונות מעשה ידי אדם וטקסים חסרי חיים'.

בעולם כיום חיים כחצי מיליארד נוצרים פנטקוסטאלים. קוקס טוען שאלה מהם אשר אינם אמריקנים גם אינם פונדמנטליסטים. בעוד שהפונדמנטליזם הוא "רעל", כלשונו, הנצרות הפנטקוסטאלית היא "העדות החיה לעידן החדש של הרוח." מחמאה דומה הוא חולק גם ל"תיאולוגיית השחרור", המעלה על נס את הבשורה החברתית של הנצרות ואת האידיאלים השוויוניים שלה. קוקס תופס אותה כממשיכת דרכה האותנטית של הנצרות הקדומה, ששאבה את השראתה מישו עצמו ולא מן הממסד הדכאני שהתיימר לדבר בשמו.

תופעה המונית נוספת שבה מזהה קוקס את סימניו של עידן הרוח היא פריחת ה'ניו-אייג' ' (New Age), כלומר כל אותן תנועות, פרקטיקות ומוצרים המציעים שילוב מפתה של אופטימיות קוסמית ורוחניות אקלקטית. בעשורים האחרונים התפרסמו לא מעט מחקרים על תת-תרבות תוססת זאת ועל סוד קסמה בעיני צרכניה הלאים של חברת השפע המערבית. ההתנסויות המזוהות עם הניו-אייג' אינן כרוכות בדרך כלל באימוץ קוד נורמטיבי נוקשה; הן נוטות לקדם את החוויה הפרטית על חשבון תכתיבי המסורת, המסגרת הקהילתית או הממסד הדתי המוכר. מנקודת מבטו של קוקס, התעוררות רוחנית זאת, שאינה משועבדת למערך של השקפות מוכתבות, היא העדות הניצחת ל"תמורה העמוקה בטבע היסודי של הדתיות". תם עידן החושך של הדוקטרינה; העתיד, הוא מצהיר, "יהא עתיד של אמונה".

***

ספרו של קוקס משתלב היטב באופנה אינטלקטואלית עכשווית. אחרי זמן רב שבו נדחקה, כמדומה, הצידה, חזרה הנצרות בעשור האחרון למוקד הדיון האקדמי. פילוסופים ותיאורטיקנים עושים שימוש נרחב בעולם המושגים של התיאולוגיה הנוצרית כדי לנתח תופעות שנחשבו עד לא מכבר למנותקות לחלוטין מן הדת. הוגי דעות כסלבוי ז'יז'ק ואלן באדיו, לדוגמה, מוצאים בפאולוס מקור השראה חדש-ישן להשקפותיהם הרדיקליות. בד בבד, היסטוריונים ואנתרופולוגים מגלים עניין הולך וגובר בהתעצמותה מעוררת ההשתאות של הנצרות במה שמכונה "הדרום הגלובלי", כלומר חצי הכדור הכולל, בין היתר, את דרום אמריקה, אפריקה ודרום אסיה. באזורים אלה חווה הנצרות בעשורים האחרונים צמיחה שכמותה לא ידעה מאז ראשית ימי הביניים — מגמה המחזקת את מעמדה כדת הגדולה בעולם, עם שני מיליארד מאמינים בקירוב.

ואמנם, במאה השנים האחרונות גדל מספר הנוצרים באפריקה מעשרה מיליון לארבע-מאות מיליון איש בקירוב – כמעט חמישים אחוזים מאוכלוסיית היבשת. שני שלישים מחברי הכנסייה הקתולית חיים כיום באפריקה, אסיה ובאמריקה הדרומית. הקהילה האנגליקנית בניגריה מונה יותר מעשרים וחמישה מליון מאמינים ולא מן הנמנע שבקרוב תעמיד בצל אפילו את כנסיית האם באנגליה. יותר נוצרים פנטקוסטאלים בברזיל מאשר בכל ארץ אחרת. התחזיות מראות שבשנת 2025 תתחרינה אפריקה ודרום אמריקה זו בזו על תואר היבשת הנוצרית ביותר, אם כי ייתכן שבסופו של דבר התעוררות הנצרות בסין תעניק לאסיה את הבכורה.

כאיש דת וכמלומד אקדמי הארווי קוקס קשוב להתפתחויות הללו ומתכתב עמן בהרחבה. הוא מתווה מהלך בן שני שלבים. ראשית, הוא מסתמך על הנתונים המעודדים בדבר שגשוג הנצרות בדרום הגלובאלי כדי להציג תזה אופטימית – לכאורה עובדתית אך למעשה בעלת נופך תיאולוגי מודגש – בנוגע לעתיד הנצרות והעולם בכללו. שנית, כדי לצייר את האופק האוטופי, הנמצא לכאורה מעבר לפינה, הוא פונה אל עברה הקדום של הנצרות, בו הוא מוצא אידיליה אבודה, שאליה, כך הוא מאמין, צריך – ואפשרי – לשוב כעת. המצוי והראוי מתלכדים אפוא בחיבורו של קוקס לדרמה תיאולוגית המציתה את הדמיון; מה חבל שהעובדות אינן תומכות ברושם הכולל שהוא מבקש ליצור.

דוגמה בולטת לבעיה היא הדימוי הרוחני הנאור שמדביק קוקס לנצרות של הדרום הגלובלי. למרבה הצער, דימוי לחוד ומציאות לחוד. בספר שראה אור ב-2002 והפך כבר לשם דבר, הממלכה הנוצרית הבאה: בואה של הנצרות הגלובלית (The Next Christendom: The Rise of Global Christianity) מצייר חוקר הדתות פיליפ ג'נקינס תמונה שונה בתכלית מזו שמציג קוקס. מן התמונה הזאת עולה שהנצרות החדשה אולי ניחנת בחיוניות עצומה – אך אינה ליברלית, אינה פלורליסטית, ואין לה כל רצון לוותר על דוקטרינות בשמה של הרוחניות החופשית.

ואמנם, על פי ג'נקינס "אפשר לומר במידה רבה של דיוק שרבים מן הנוצרים החיים בדרום הגלובלי מפגינים שמרנות רבה יותר הן באמונותיהם והן באמות המידה המוסריות שבהן הם מחזיקים מן הכנסיות המרכזיות של הצפון הגלובלי". המחשה ברורה לכך סיפק המשבר שפרץ בתוככי הכנסייה האפיסקופלית ב-2003 לאחר החלטתה של המועצה העליונה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר, כבישוף. בחזית השמרנית שיצאה נגד צעד זה התייצבו זה לזה זה בישופים אמריקנים ואנשי כמורה מסינגפור ורואנדה. הכנסייה חוותה קרע עמוק, שממנו היא מתקשה עדיין להתאושש. רק באוקטובר האחרון נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים בקייפטאון כדי לציין מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). אחד הנואמים בכנס, הארכיבישוף רוברט דנקן, מן הכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה, ניצל את ההזדמנות והודה לעמיתיו מחצי הכדור הדרומי על שסייעו לקבוצתו להיאבק ב"ליברליזם האגרסיבי" של הכנסייה האפיסקופלית האמריקנית.

הנצרות הדרומית גם אינה ממהרת להיפטר מן הפולקלור ומן הריטואלים המסורתיים לטובת רוחניות טהורה יותר. למעשה, היא מגלה נכונות כמעט נלהבת להטמיע אל תוכה טקסים מאגיים ואמונות מקומיות בעלות גוון פגאני מובהק . בארצות שבהן היא פורחת, מזכיר ג'נקינס, ריפוי נסי, חלומות נבואיים וגירוש שדים הם עניין שבשגרה, כמו גם האמונה ברשע כישות מוחשית ופעילה. בקוריאה, למשל, נתפסים שמאנים נוצריים ככלי קיבול לרוח הקודש, ואין זה נדיר למצוא מקדשים קטנים לכבוד רוחות אבות המשפחה בתוך בניינים המאוכלסים על ידי פנטקוסטאלים אדוקים באסיה.

הממצאים בשטח אינם משתלבים אפוא בקלות בחזונו השאפתני של קוקס. גם ציורו את הנצרות הקדומה כגן עדן רוחני לוקה מאד מבחינה עובדתית. קביעותיו בדבר צביונה הסובלני והפלורליסטי של הדת הנוצרית בעידן שלפני קונסטנטינוס מעידות על קריאה סלקטיבית מאוד בתעודות ההיסטוריות. קוקס כותב, למשל, שרעיון הכפירה "לא היה מוכר" לנצרות הקדומה ובכך מתעלם במפגיע מן העובדה שהמילה היוונית הַאירֵסיס (hairesis) מופיעה בהקשר שלילי כבר באיגרותיו של פאולוס ומאוחר יותר , במהלך המאה השנייה, בכתביהם של יוסטין מרטיר, אירנאוס מליון וקלמנט מלאכסנדריה, שמתחו ביקורת חריפה על הכתות הנוצריות גנוסטיות.

ככלל תיאורו של קוקס את הנצרות הקדומה מתבסס על ההקבלה הרווחת – והשגויה מכל וכל – בין התסיסה הדתית של ימי הבית השני ובין ההתעוררות הרוחנית המתרחשת בימינו אלה, הן בעולם הנצרות הדרומית והן בחוגי הניו-אייג'. ואולם, כפי שנוכחנו, התנועות הנוצריות המתפשטות כיום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה רחוקות מאד מן האידיאל הפרוגרסיבי האנטי-סמכותני שאותו מהלל קוקס; אם קיים דמיון כלשהו בינן ובין הנצרות הקדומה הוא מסתכם דווקא באמונה בכישוף ובשדים. ההשוואה בין התרבות הרוחנית של הניו אייג' ובין שלל הזרמים הדתיים שפעלו במזרח התיכון בתקופת ראשית הנצרות – מכת מדבר יהודה ועד הגנוסטים – אינה משכנעת יותר. בעוד שהניו-אייג' מציע רוחניות אישית מאוד, פנימית-חוויתית, אופטימית מיסודה, מוניסטית מבחינה מטאפיסית ונגישה לכל, התנועות הדתיות של המאות הראשונות לספירה התאפיינו ברוחניות קהילתית, בהשקפת עולם פסימית ואפוקליפטית, בתפיסה קוסמית דואליסטית המבחינה בין טוב ורע מטאפיסיים, ובגישה אזוטרית המבקשת לבדל את יחידי הסגולה מן ההמונים. מבחינות מסוימות, קשה לחשוב על עמדות מנוגדות יותר.

***

ברי, אם כן, שבניגוד להבטחתו לקורא, קוקס אינו מציג "תמונה היסטורית שאפשר לבטוח בה", לא בנוגע לעברה של הנצרות, ולא בנוגע להווה שלה. לפיכך, ראוי להניח לכל יומרה מחקרית ולבחון את חיבורו אך ורק מבעד לפריזמה התיאולוגית. אם ננהג כך, נמצא שקוקס מקדם תפיסה עתיקת יומין, שאת מקורותיה ניתן לאתר כבר אצל פאולוס, אביה הרוחני של הנצרות – הרעיון שהדת מתפתחת ככל שהיא מרפה מן החוקים והמצוות.

כידוע, פאולוס אחראי במידה רבה לאוניברסליזציה של המסר הנוצרי. הודות לחידושיו התיאולוגיים הפכה כת קטנה, שבטית ומתבדלת, לדת חובקת עולם. ברוח הלניסטית טיפוסית ראה פאולוס לנגד עיניו חזון של אנושות המתלכדת סביב מהות משותפת. בשורתו של בן האלוהים, כך האמין, מיועדת לכלל בני האדם , מבלי להתחשב בהבדלים ובהיררכיות שמכוננים התנאים החברתיים. הנמען האוניברסאלי של הבשורה, כך טען, טמון בפנימיותו הרוחנית של האדם, שהפכה עבורו למוקד האמונה החיה, במקום המחוות החיצוניות הריקות שמבצע הגוף בעת קיום המצוות. הנצרות מראשיתה קידשה לא את חובות האיברים, אלא את חובות הלבבות.

מאז המאה הראשונה לספירה לא חדל האידיאל הפאוליני להפיח רוח במפרשיה של הדת הנוצרית – אף שקברניטיה לא רוו תמיד נחת מן התוצאה. ואמנם, כמעט בכל דור ודור צצו נוצרים שסברו כי הכנסייה הסתאבה והפכה ממוסדת מדי, הירארכית מדי, ריטואלית מדי, וכי יש לחדשה ולממש את ההבטחה לחיים של אמונה מזוקקת.

עם הנוצרים האלה נמנה גם הנזיר הימי-ביניימי, יואכים מפיורה, שהשפעתו העצומה על המחשבה הדתית נמצאת ביחס הפוך למידת פרסומו. יואכים העניק לתפיסה הפאולינית מימד היסטורי-אבולוציוני: הוא חילק את הזמן לשלוש תקופות – "עידן האב", שבו צייתה האנושות לחוקיו של האל; "עידן הבן", העומד בסימן הופעתו של האדם-האל הצלוב עלי אדמות; ו"עידן הרוח", שבו יזכה המין האנושי להתחמם בזיו השכינה באופן בלתי אמצעי, מבלי להזדקק לחוקים או לתיווכה של הכנסייה. העידן האחרון אמור היה להתחיל, אליבא דיואכים, בשנת 1260. למזלו של הנזיר בעל החזון הוא מת מוות טבעי לפני שהוכרז ככופר בידי הכס הקדוש.

קל להבחין בחותם המובהק שהותירו רעיונותיו של יואכים מפיורה על עתיד האמונה. קוקס מאמץ לא רק את מוטיב שלושת העידנים, אלא גם את הקו המנחה של המהלך הפאוליני-יואכיטי, המזהה בהיסטוריה התפתחות מתמדת לקראת רוחניות "טהורה" יותר ויותר. אחרי ימי ביניים שלמים שאותם העבירה כשהיא כלואה במוסד הסגור של כנסייה הקתולית, נפרדת הנצרות סוף סוף מכל מבנה, הירארכיה ונטייה להדרה והופכת אוניברסאלית באמת הודות להצטמצמותה בגדרי החוויה הרליגיוזית הפנימית.

עבור קוקס אין בסופו של דבר אמת בכל השקפה, טקס או חוק דתי. רוח הקודש חופשייה מטבעה; היא אינה יכולה להיות קדושה אם אינה חופשייה. דווקא כתיאולוג נוצרי הוא חש שסופן של הדוגמות והדוקטרינות הכנסייתיות קרב ובא – ואכן הוא חייב להאמין בכך, על פי ההיגיון הפנימי של התיאולוגיה שאימץ.

אי אפשר להכחיש את היופי הטמון ברעיון הזה. "דמיין שאין דת" שר ג'ון לנון, וקוקס אף מרחיק לכת ממנו וטוען, הלכה למעשה, שרק ללא דת תיתכן דתיות אמיתית. ואמנם, אין לכחד שהעדפת הפנימי על פני החיצוני, העדפת החוויה על פני הריטואל, היא מסימני הזמן. סוג זה של הרוחניות מתפשט בכל רחבי העולם המערבי הודות לפופולאריות העצומה של בשורת הניו-אייג'; אולם אפילו בה, כמו גם בנצרות הפנטקוסטאלית, קשה למצוא את החלוקה הבינארית הגורפת בין הרוח לחוק , שעליה כותב קוקס.

ואם הסיפור מורכב מבחינת התנועות האלה, על אחת כמה וכמה בכל האמור ביהדות. הדת האקסקלוסיבית הקטנה שהולידה את הנצרות מגלה דבקות מתמשכת ובלתי מתפשרת במצוות ודוחה את ההבחנה בין החוק ובין הרוח. התורה והאמונה, החוק והרוח, כרוכים יחדיו ללא התר. אף שבחלוף הדורות הצמיח העולם היהודי לא מעט דמויות כריזמטיות שדיברו בשבחי האמונה הישירה והבלתי אמצעית, הבשורה הפאולינית מתקשה להכות בו שורשים; היהדות האורתודוכסית לצורותיה מגנה בחמת זעם על הסמכות ההלכתית, וגם הזרם הרפורמי, שפלרטט לזמן מה עם רעיונות אנטי-לגליסטיים, אינו ממהר להפנות עורף למצוות. אכן, לו נתן קוקס את דעתו גם על המתחולל בחוגים יהודיים בעצם הימים האלה, ייתכן שהיה מגלה תפיסה שונה לגמרי ביחס ל"עתיד האמונה".

—

עוד על הנצרות הפנטקוסטלית ועל ספרו של קוקס כתבתי כאן.

רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.

ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).

יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.

בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).

מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.

על החוויה המיסטית והחוק

אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?

אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.

ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):

היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני

כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.

ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.

היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל

ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי

תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]

[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.

[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.

מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.

למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):

עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)

עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)

כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.

אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).

ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.

—

* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"

** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002

פרולוג

שי טובלי הוא המורה הרוחני היצירתי ביותר בישראל. אין עוד כמוהו להמציא שיטות רוחניות, קורסים, מוצרים, ובעיקר: זהויות. יחד עם זאת, כמו משתתף נלהב בתוכנית ריאליטי, הוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון. קוראיו הותיקים של בלוג צנוע זה זוכרים ודאי איך שמו של טובלי עולה מדי פעם, עם כל שיגעון חדש שפורח ממוחו הקודח. פעם הוא הבודהה מאוריון, אח"כ הוא מתקשר "אינטליגנציה חוצנית", אח"כ ממציא שיטת יוגה חדשה, רפואה חדשה, את "טכניקת השאלה", את "סוד האור הלבן", ועוד מני הבלים. לפני כשנה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", וככזה התיימר להבטיח זו לא פחות מאשר חיי נצח (בדקו את עצמכם: האם הופתעתם?).

לפני כחצי שנה פרסמתי ציטוטים ממיילים פנימיים של קהילתו של טובלי שהגיעו אלי, שהראו שהוא מציג מצגת שווא כאשר הוא טוען שפירק את קבוצתו, ושהבהירו שהוא מתכנן תרגילי שיווק שונים לגיוס מעריצים נוספים – הכת שלו היתה קיימת אז, וקיימת גם עתה. כתבתי אז במתינות, כי חשבתי שהוא בעיקר אדם מבולבל. כיום אני חושב שהוא בעיקר אדם מסוכן, מסוכן לבריאותם הנפשית והפיזית של הסובבים אותו. אני חושב כך בעקבות שיחה שקיימתי עם תלמיד לשעבר של טובלי, שפנה אלי מתוך תחושה שייתכן וקבוצתו של טובלי עלולה לסיים את דרכה בהתאבדות קולקטיבית. אני מביא את הדברים כאן משום שאני משוכנע שיש בהם עניין לציבור (ולרשויות הרווחה). השיחה והניתוח שאציע אחריה יכולים להיתפס כגסים ופוגעניים על ידי קוראים מסוימים. הנה הדברים:

העדות

כמה אנשים יש היום במעגל הפנימי של הכת?
באזור החמשה-עשר עד עשרים, לא יותר מזה.

ומהם טובלי מתפרנס?
כן. נדמה לי שזה עלה בשנים האחרונות מחמש מאות שקל בחודש לסביבות אלפיים שקל לחודש.

מה הפרקטיקה הרוחנית בקהילה? מה עושים כדי להיות יותר "מוארים"?
קודם כל עניין התזונה. אוכלים רק Raw Food [כלומר רק ירקות ופירות לא מבושלים – ת.פ]. ושי נותן כל מני מדיטציות… אתה מתרכז בעין השלישית וכאלה. לא משהו יוצא דופן בנוף המקומי. הפרקטיקה היא יותר בדרך החיים: עם מי אתה חי, איך אתה חי. אתה פשוט חייב להיות בקהילה, להגיע למפגשים עם שי, ששם כולם יושבים סביבו עם עיניים עצומות ומנסים לקבל ממנו תדר אנרגטי. כל מני שטויות כאלה. וכמובן, בשנים האחרונות יש את עניין היחסים ההומוסקסואלים. אגב, גם יש להם תורנות כביסה מיוחדת. הם מחכים לזה, לכבס לו את התחתונים.

לשי?
כמובן. ושל אילון לסטר [בן זוגו של שי – ת.פ.] – אין הבדל, הם אחד. אז יש לחברי הקהילה תורנות כביסה לכיבוס התחתונים שלהם, וזה נחשב זכות ענקית.

איך הפסקת להיות חסיד של טובלי?
לא הייתי שלם עם עצמי כל התקופה אצלו, למרות שכן מצאתי בו משהו. אז היו התלבטויות. מה שחתך את זה מבחינתי היתה ההבנה לאן זה הולך.

מאיזו בחינה?
אחרי סיפור הבודהה מאוריון, כשהוא התחיל לדבר על "אהבת גברים".

מתי זה היה?
בהתחלה זה הלך לגלקסיות אחרות, היתה תקופה שהוא תיקשר בערך את כל בוראי העולם, ותוך כדי זה כבר היתה שיחה עם אחת הישויות השמימיות האלה, שבה הוא התחיל לדבר על "אהבת גברים". אבל אז זה היה מאוד מאוד בעדינות. רק אחרי כמה חודשים היו מפגשים אצלו בבית, לגרעין המצומצם של הקהילה, שנקראו "הרמוניה עולמית". ושם הוא דיבר דוגרי, בלי כל המסכות והפילטרים שהוא שם על עצמו במפגשים הציבוריים. ואז הטונים כבר היו אחרים. מסרים שאמרו בעצם שמי שרוצה להתקדם מבחינה רוחנית חייב את זה.

את מה?
את אהבת הגברים. כשקלטתי שזה הולך לשם חתכתי.

מה היה הנימוק לכך שחייבים אהבת גברים עבור התפתחות רוחנית?
בשביל התקדמות רוחנית אתה צריך לחוות שחודרים אליך.

כלומר זה ממש עניין פלסטי?
ממש עניין פלסטי.

ואם כך נשים הם בסדר כרגיל, כי הן נחדרות ממילא?
נכון. בדיוק. כך הוא בדיוק אמר. והחדירה היא לכאורה "קודש הקודשים". גבר שיחווה את זה לא ירצה שום דבר אחר. אבל חשוב להבין שחדירה כזו היא לא מין מבחינתו. הוא מקשר את זה לקונדליני וקורא לזה "חיבור אלוהי". לכן אתה יכול להמשיך גם לקיים יחסי מין רגילים עם אשתך.

וטובלי כבר באותו וזמן במערכת יחסים הומוסקסואלית עם לסטר?
כן, ודאי. הם "הזכר האלוהי". אבל לסטר הוא כלום, הוא צל של טובלי. הוא אפילו לא מדבר. טיפוס מאוד נעים, מאוד שקט. בכל אופן הבקשה היתה מהנשים שיתנו את הגבר שלהם ללילה אצל גבר אחר, וטובלי הבטיח שהם יחזרו אליהן הרבה יותר מאוזנים ומחוברים לעצמם. הרעיון היה לחוות את זה ולחזור לאשתך בצורה יותר טובה. לפעמים טובלי עצמו הוא זה שמבצע את החדירה, ואז זה כמובן נחשב יותר כי הוא "מואר".

טובלי באמת מנהל את העניינים שם?
בטח. ביד רמה. הוא הבוס. יש את ד.ב., שהיא המנהלת האדמיניסטרטיבית של העסק. היא מתאמת את המפגשים מהצד הטכני. ת.ב. היא השאמן של החבורה. היא אחראית למה שנקרא "רפואה עתיקה". היא היתה רוקחת כל מני תרופות, כולל כל מני דברים שהיא היתה מזמינה מאמסטרדם, כולל תרופות מזרעו של טובלי עצמו.

והקהילה בולעת הכל.
שמע, אני הייתי בהרבה מקומות, אבל לא הכרתי קהילה שהולכת בצורה כל כך עיוורת. אין שם שום חשיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שבודק את הקצוות וגם מתמסר מאוד בקלות, אבל אפילו בשבילי זה היה משהו יוצא דופן. באיזה יום פתאום קלטתי עד כמה כולם שם אפורים, עד כמה אין שם שום חשיבה עצמאית. אפילו פיזית הם חיוורים – אם כי זה אולי בגלל התזונה… אגב, לאחרונה טובלי הפריד בין בני-זוג. היא לא התלהבה משי, ולכן אמרו לבן זוגה שהוא צריך לעזוב אותה. והם התגרשו.

אולי תנסה להסביר: מה סוד הכוח של טובלי? מי שבפנים, אני מבין שהם כבר מאמינים שוטים. אבל איך הם מצליחים לגייס אנשים חדשים?
אנחנו דור של אנשים שמחפש משהו אחר. וברגע שבנאדם עם הכריזמה של שי מגיע, והפגנת הצניעות ששי מפגין בפעמים הראשונות שרואים אותו, אתה מתפתה להיכנס לזה. ואז אתה כבר נשאב לתזונה של Raw Food, וזה כבר מחליש אותך, ואז גם נותנים לך איזה טיפול נטורופתי של איזו תרופה שהם רוקחים שם שמחלישה אותך עוד יותר…

בקשר לבודהה מאוריון, טובלי הפסיק את זה כשהוא הבין שאין לזה שוק?
היום הם מתייחסים לזה כסוג של פאדיחה. הם ממש משתמשים במילה הזאת.

אבל בכל זאת, הרי שי טען שהוא הבודהה מאוריון!
הם מתעלמים מזה. נפלאות הן דרכי ההדחקה.

לא מסיקים שם מסקנות.
שום דבר. ולא מדובר באנשים מטומטמים. יש שם אנשים עם ראש על הכתפיים. זה קטע מטורף. אני ממש מסתובב עם זה וישן עם זה בלילה, כי אני חושב שאם יש קהילה שמסוגלת להרחיק לכת כמו ג'ונסטאון נגיד [שהתאבדו כולם בהוראת הגורו שלהם – ת.פ.], זה היא.

עד כדי כך?
כן. כי הציות שם הוא כזה עיוור, ולשי יש שיגעון גדלות. כשאתה מדבר איתו ואתה לא חלק מהקהילה אתה מיד מבין שמשהו לא בסדר שם. ואם יום אחד הוא יחליט שאת זה הם עושים, אז את זה הם יעשו.

האם הוא אכן מסוגל לכך? לי הוא נראה די עדין בסך הכל.
אני חוויתי משהו אחר. אני חוויתי אדם עם שיגעון, שכל פעם שהוא לא מקבל את מבוקשו נהיה פסיכופט. במפגשים פרטיים הוא אחר לגמרי מכפי שהוא מתנהג מול קהל זר. הוא מאוד שתלטן, מוריד פקודות על ימין ועל שמאל, ממש מ"כ בצבא. הוא נכנס באנשים בלי רחמים. כל העדינות שלו נעלמת. אני מדבר איתך מדאגה. כי אם יום אחד אני אקום בבוקר ואראה שמשהו נורא קרה בקהילה הזאת, אני אדע שאני עשיתי את כל מה שהייתי יכול.

אפילוג

לבד מהדיוקן המצער על קהילה שאיבדה את חוש הביקורת שלה ואת החיבור שלה למציאות, ולבד מהאזהרה מפני כת אפוקליפטית כחול-לבן, שתי סוגיות שעולות כאן דורשות התייחסות פרטנית. ראשית, עניין ההומוסקסואליות עצמו. לטובלי היסטוריה מורכבת בעניין. בתחילת 2003 הוא קבע נחרצות ש

ההומוסקסואליות שלנו היא רק הסתרה וחיפוי לפצע רגשי כואב […] אלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת […] אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה.

טובלי אז הבטיח שהוא עצמו "נרפא" מההומוסקסואליות ושהוא מסוגל לרפא אחרים. באותה תקופה הוא התחתן, ולו ולאשתו נולדה בת.

זה החזיק מעמד בערך שלוש שנים. אחריהן טובלי פירק את נישואיו ועבר לחיות עם אילון לסטר, שגם נישואיו פורקו באותה הזדמנות. עבור טובלי כל העניין היה קודם כל משמעותי מבחינה רוחנית כמובן: כזוג הוא ולסטר הפכו, כך לדבריו ל"כלי אלוהי המכונה 'הזכר האלוהי'" (בדקו את עצמכם: הופתעתם?). עבור טובלי לא מדובר כלל ביחסים הומוסקסואליים:

אהבת גברים אמיתית היא לא הומוסקסואליות. אם כי היום היא נתפסת למעשה רק בהקשר של משיכה כזו. הגיע הזמן להפקיע אותה מידיה של הקהילה ההומוסקסואלית ולהפוך אותה לנחלת הכלל.

ינתחו הפסיכולוגים שבין הקוראים מה בדיוק זועקת כאן נפשו של שי טובלי. אך תהיה זעקתה ואשר תהיה, דבר אחד ברור: בעוד שפעם הזמין טובלי אנשים אליו כדי "לרפא" אותם מהומוסקסואליות, היום הוא מזמין אותם אליו כדי לעבור סדנאות טנטרה המנוהלות מתוך העמדה שעבור גברים רק יחסי מין הומוסקסואלים מביאים להשתלמות רוחנית. נותר רק לשאול האם מחיר הסדנאות נשאר זהה.

עוד גורו, שוב פעם מין

נפנה כעת לא למין, אלא להצדקה הרוחנית למין, וראשית נשים את הדברים בקונטקסט. רוחניות אינה זהה למוסריות. היא בוודאי יכולה לחרוג גם מנורמות מקובלות בחברה נתונה. אין פלא, אם כן, שמבט מבחוץ על קבוצות רוחניות טומן בחובו כמעט תמיד הבטחה מתוקה לזעזוע צדקני. יחד עם זאת, ובלי להיכנס לדיון המעניין בדבר היחס שבין אתיקה רוחנית לאתיקה מוסרית, ברור כי פעמים רבות מחפשים רוחניים אכן נפגעים, לעיתים קשות, מהתנהגותם החורגת-מהנורמה של מוריהם.

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

בגישה הראשונה השתמש, לדוגמא, צ'ונגיאם טרונגפה, מורה מבריק ואקצנטרי שבסך הכל עשה הרבה יותר טוב מרע. בגישה השנייה השתמשו, למשל, תלמידיו של סאתיה סאי באבא כדי לתרץ את תשוקותיו המיניות של מורם-אלוהם, שהופנו, ומומשו, כלפי נערים מקרב קהילת חסידיו. לכאורה סאי באבא, כך הם טענו, עזר להם מבחינה טנטרית-אנרגטית. וזה כבר מוביל אותנו חזרה אל טובלי.

קונדליני בתחת שלי

בספרו המטוטלת של פוקו צולל אומברטו אקו אל תוך המבוך האקולטיסטי הקשור לאבירים הטמפלרים, שפעלו בזמן מסעות הצלב. אקו מעלה את החשד הישן של האינקוויזיציה נגד הטמפלרים, זה הקשור ליחסים הומוסקסואליים ביניהם, ומוסיף לו נופח מיסטי: האבירים האמיצים לא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים סתם, אלא עסקו במין טנטרי למען העלאת אנרגיית הקונדליני. הנה שני ציטוטים מהספר:

אזוטריקנים מודרניים מסויימים גורסים שהטמפלרים החיו תורות הודיות מסויימות. הנשיקה על התחת [בה הם הודו תחת עינויי האינקוויזיציה – ת.פ.] שימשה לעורר את הקונדליני, כוח קוסמי ששוכן בבסיס עמוד השדרה […] זה מה שביקש לדעת פיליפ היפה [מלך צרפת בתחילת המאה ה-14 – ת.פ.]. לכן התעקשו האינקוויזיטורים להבין את אופי הנשיקה המיסטורית in posteriori parte spine dorsi . למי איכפת ממעשי סדום?

הספר של אקו מציג את הגיחוך שבתיאוריות מיסטו-מאגו-תיאו-אזו-קונספירטיביות על ידי העמסת פרטים אינספור מההיסטוריה האוקולטית של אירופה וקשירת קשרים (נסתרים לעין ההדיוט כמובן) בין כל אגודת סתרים שאי פעם התקיימה או לא התקיימה לבין המהלכים ההיסטוריים שעיצבו את העולם המערבי. עבורו העניין המיסטי שביחסים הומוסקסואלים – אחד מהצירים עליהם נשענת עלילת הספר – מהווה קריצה אירונית למופרכותן של תיאוריות קונספירציה מיסטיות למיניהן. אבל מה שבדיון בשביל אקו וקוראיו הוא מציאות עבור טובלי ותלמידיו.

בניגוד לאקו, טובלי לא המציא שום דבר. המסורת שאליה הוא משייך את עצמו בשנה האחרונה, מסורת הסידהה-יוגה של סוואמי מוקטננדה, רוויה עד הגג במורים שהואשמו בניצול מיני. דבר זה אולי צפוי, כי מדובר במסורת טנטרית, ובגלל זה העניין גם מעט מורכב. מוקטננדה עצמו היה במגע אינטימי עם תלמידותיו, אם כי להערכתי (מעיון בחומר כתוב ומשיחות עם תלמיד שלו לשעבר) עסק למעשה בטנטרה ולא בניצול מיני (אולי בניצול טנטרי – כלומר מה שעניין אותו לא היה העונג המיני, אלא העצמתו האישית מבחינה אנרגטית, שהיא ממילא הדרך הטנטרית מקדמת דנא). תלמידו הגדול ביותר של מוקטננדה, אדי דא, הואשם גם הוא בניצול מיני סדרתי של תלמידותיו, ולהערכתי אצלו לפעמים זה בהחלט היה המצב (בפעמים אחרות ניתן לומר שהפעילות אכן היתה טנטרית, לרווחת שני הצדדים).

אני מקווה שמובן שאני לא פוסל יחסי מין, ובכללם הומוסקסואלים, כפרקטיקה רוחנית-טנטרית. השאלה במקרה זה, כמו במקרים רבים, היא האם יש יסוד סביר להניח שהמורה המסויים שמדובר בו מנצל את תלמידיו. טובלי הכריז, כאמור, על עצמו כמורה לקונדליני לפני מעט יותר משנה (לכאורה תחת חסותו של גבריאל קזאנס, עוד "מואר" שבשיקול דעתו כדאי לפקפק). זמן מועט לפני כן הוא הכריז על עצמו כאמור כ"בודהה מאוריון", האדם היחיד בהיסטוריה האנושית שנבחר לתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה". ישפוט כל קורא מהם הסיכויים שתלמידיו של טובלי אכן נשכרים רוחנית מפעילותו הטנטרית באחוריהם. העצה שלי: שומר נפשו ירחק.

—

שי טובלי סירב להגיב לדברים.

כל תגובה שתציין שם כלשהו, בין של נותן העדות כאן לכאורה או של חברי הכת של טובלי, תצונזר.

"אם אין סמכות אחת המקובלת על כולם, ישראל חלילה יפרד לכמה עמים", כתב לי המגיב מרדכי על הרשימה האחרונה, שעסקה בחוסר המוסריות והטעם של הרישום לנישואין ברבנות (ושכבר עכשיו היא בין הנצפות ביותר שלי אי פעם, מה שמעיד על העניין – והאמוציות – שהנושא מעורר). המגיבה קלאודיה כתבה שם ש"חיים יבין עשה סדרה דוקומנטרית רצינית בעניין והגיע למסקנה שכדאי למי שלא אורתודוקס לשלם מחירים איומים כדי שלא ליצור שני עמים כאן", הכל כדי שאבין שגם אם אני צודק שהרבנות הראשית היא מוסד מסואב, אטום ואף מושחת, גם אם כרגיל לא היינו נוגעים ברבנות הראשית באמת בניין שאורכה ת"ק פרסה, אין ברירה אלא לסתום את האף ולשתף עמה פעולה, אחרת יהיו כאן "שני עמים".

הסוגה הספרותית הזו של ההפחדות או האיומים מפני פיצול ביהדות אף פעם לא הצליחה באמת לנעוץ עוגן בבינתי, ואולי אני באמת לא מבין משהו: האם כבר עכשיו אין זרמים ותתי זרמים ביהדות? האם כבר עכשיו אין גיורים רפורמים וקונסרבטיבים ורקונסטרוקציוניסטים וג'וויש-ריניואליסטים בארה"ב? האם כבר עכשיו אין טקסי נישואין בכל אחד מהזרמים האלה, כל אחד על פי נטיותיו והלכותיו? כלומר, על פי המפחידנים הללו, כבר עכשיו אי אפשר לקבל את יהדות ארה"ב כיהדות, כי הם "עם אחר". זה נשמע הגיוני למישהו?

ומה עם השתלטותה של חב"ד המשיחית על קהילות יהודיות שלמות, למשל ברוסיה? מה עם זה שיהודים רבים בתפוצות חושבים ש"יחי אדוננו וגו'" זה הסיום המקובל לתפילת שחרית או קבלת שבת? הם מאותו "עם" כמונו, או לא?

"בסדר", תאמרו, "אולי, אבל בארץ לפחות הכל דבש!" באמת? שמעתם שיש חילונים שחיים יחד ובכלל לא מתחתנים? ושמעתם שהם גם מולידים ילדים? ושמעתם שהם גם נפרדים ואחרי זה מולידים ילדים עם יהודים אחרים? והכל בארץ הקודש? מה איתם, הם גם עם אחר? ומה אם הילדים שלהם (ממערכות היחסים המאוחרות) ירצו להתחתן ברבנות? יתנו להם או לא? הם אותו עם או לא?

בכלל, כל הפחד הזה מפני פיצול, חלוקה, שונות, גיוון נראה לי פשוט משונה, שכן מה יותר יפה מיהודיות רבות, כל אחת פורחת בדרכה? מה רע ביהודים שונים שעושים דברים שונים, כולם עובדים את ה' על פי הבנתם או סתם חיים (או עושים חיים) על פי הבנתם? האם לא היו לבית הלל ובית שמאי הלכות שונות, והאם הם לא מצאו דרך להתחתן זה עם זה בכל זאת?

נראה לי שהחרדה הזאת מאחרוּת חייבת לסמן איזו תשוקה אדירה, קונטרול-פריקית, לשליטה ("שכולם יעשו כמוני!") או לחילופין אפס ביטחון וחוסר אמון מוחלט בחוסנה של היהדות ("הצילו, היהדות מתפרקת!"). כלומר או שאותם דאגנים לא מסוגלים לקבל שיש דרכים אחרות משלהם להיות יהודי, או שהם חוששים שמא אחרי 3000 שנות תלאות ופרעות דווקא זה שכמה אלפי איש יקבלו גיור לקולה, או כמה אלפי נשים יתחתנו עם פלסטינאים, יצליח למחוק את היהדות.

רבותי, תנו קצת אמון בבני אדם, ותנו קצת אמון בתהליכים חברתיים והיסטוריים (וכן, תנו קמצוץ אמון גם בו יתברך). רילקס. ואם אתם בכל זאת רוצים לצעוק על מישהו, הנה לכם הרבנים הגאונים יוסף ואליישיב, צעקו עליהם. למה? כי הם ממש בימים אלה פיצלו לנו את היהדות, כאן בארץ הקודש.

מעשה שהיה כך היה

כידוע, אחרי איומים בחקיקת חוק הגיור הצה"לי, הרב עובדיה נכנס לפעולה, ובאקט שמצביע יותר מכל על גמישותה הפלאית של ההלכה (משל היתה נערת קרקס בת 12 ולא קודקס לגליסטי בן 2000), הכשיר רטרואקטיבית ולאלתר את כל הגיורים שנעשו בצה"ל. הוא עשה את זה כדי שהרב הראשי עמאר, שארכובותיו משקשקות מהקפדתם וקפידתם של הרבנים האשכנזים, יוכל הוא בעצמו להכשירם. לרב עובדיה יש לכאורה עור הלכתי עבה מספיק כדי לספוג את מטח חציהם המורעלים של הליטאים.

והנה, אותם חצים אכן הגיעו, והם מכוונים הישר ללבו של הרב עובדיה. זה התחיל בפשקוויל הזה שצילמתי לפני כשבועיים בירושלים:

המשיך ביתד נאמן שתחת הכותרת "אין לך חילול ה' גדול מזה" כיסה בסופ"ש האחרון את הגר"ע יוסף בזפת ונוצות וטען כי "הנסיבות והלחצים הסביבתיים שאילצו אותו לחולל מהפך מהיר בהשקפת עולמו" גררו "'גיור' חסר כל תוקף – מציאות מחרידה שמשמעותה הישירה הינה פגיעה קשה בטהרת הייחוס והטמעת נוכרים בכרם בית ישראל".

אח"כ צצה כתובת גרפיטי בירושלים שקבעה ש"הרב עובדיה רפורמי", וכעת חיה אנחנו מגיעים לפרק ההדחה, שמשודר בדמות מכתב ובו פסק הלכה רשמי מאת הרב אליישיב ו-16 גדויילים אחרים (שעל פי יאיר אטינגר פורסם ביומונים החרדיים) הקובע כי "הפירצה הקובעת כי יש ל'הכשיר' גיורים שאינם כהלכה, ולהכניס גויים לכרם בית ישראל" משום ש"הכל יודעים שלא היה בכוונת הגויים הללו לקבל על עצמם שום עיקר מעיקרי הדת לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה" ונחתם בתפילה התמימה ש"השם יתברך ייתן בלב התועים בינה".

כלומר הגיורים חד משמעית לא תקפים ותפילתנו נתונה לבינתו של הרב עובדיה. אטינגר מסיים את כתבתו בפסקה הנאה הבאה:

לבד מהמשמעות הציבורית, לפסק ההלכה הגורף של הרבנים האשכנזים עשויה להיות משמעות מהפכנית מבחינה הלכתית, גם לשיטתם. הקביעה כי כל הגרים הם גויים, משליכה למשל על ההכרה במעמדם האישי של כל אלפי המתגיירים ושל ילדיהם, בהווה ולעתיד לבוא. כפועל יוצא של הפסיקה, למשל, אפשר שהרבנים החרדים יקבעו כי אין להכיר בנישואיה של כל גיורת בוגרת מסלולי הגיור של הצבא, כלומר שהיא לא תצטרך גט במקרה של פרידה מבעלה ותוכל להינשא שנית באין מפריע. בהמשך לכך, ילדיה מחוץ לנישואיה הראשונים לא ייחשבו על ידי הרבנים החרדים כממזרים, וזאת בניגוד לעמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקבע באופן גורף – ודרמטי לא פחות – כי כל הגיורים כשרים.

והנה כבר שני גויים בבטנך ישראל, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ואז יחזרו ויתאחדו, ואז יפרו וירבו וימלאו את הארץ והעולם בגוני גונים יהודיים ושאינם יהודיים. הקב"ה מחייך חיוך גדול.

—

[ראו שתי רשימות קצרות על חסידות ברסלב בבלוג המשני שניתן לראות את תקציריו משמאל: אחת על השפעת ההשכלה על החסידות, והשנייה על הכתרת ר' ישראל דב אודסר למשיח]

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.