על האפיפיור, אופיו, השקפותיו, תסכוליו, בעיות כנסייתו, וספר חדש עליה

לפני כשלושה שבועות יצא מגזין טיים במאמר ראשי על המצוקה העצומה שהכנסייה הקתולית נמצאת בה סביב השערורייה הפדופילית האחרונה . כותרתו החיננית: Why Being Pope Means Never Having To Say You're Sorry. במאמר סוקרים Jeff Israely ו- Howard Chua-Eoan את המצב העגום אליו נקלעה הנהגתו של יוזף רצינגר: למרות שהוא דווקא ניסה לטפל במשבר הניצול המיני, ייתכן שהנוקשות שבה הוא ניסח את הבעת הצער שלו וחוסר ההתנצלות שלו על המעשים המיוחסים לו אישית הביאו לתבוסה בשדה הקרב התקשורתי, שמראש לא נוטה חסד לוותיקן.

הכותבים עומדים בעיקר על נקודת ההתנגשות בין השקפתו של האפיפיור לבין השקפתם של רוב הקתולים: רצינגר מעוניין בציות עיוור שנובע ממעמדה המורם-מעם של הכנסייה. העם, כלומר המאמינים, דווקא לא חושבים שהכנסייה לא יכולה, או אף מחוייבת, לענות על שאלות, אף לעמוד למשפט, כמו כל גוף אנושי אחר. בלשונם של הכותבים, התנצלות רפה שמדברת על סליחה וחמלה לא תספק את המאמינים, "who want a very modern kind of accountability" (מושג שבאופן מעניין אי אפשר לתרגם לעברית) וכפי שאומר אחד מהנפגעי הניצול המיני: "זו הכנסייה של העם. אנחנו חייבים להחזיר אותה אלינו."

ואכן, לפני כשבוע התנצל שוב האפיפיור על חטאי כמרים (ודוק: לא על חטאי הכנסייה או על חטאיו), אבל Barbara Blaine, נשיאת ארגון נפגעי הניצול המיני בנ"ל בארה"ב אמרה שהבעיה היתה ונותרה "הכוח הכמעט בלתי-מוגבל" של הבישופים והתרבות שמאפשרת להם להיות "מעל לכל דין וחשבון". כמובן: בתור נציגיו היחידים עלי אדמות, אנשי הכנסייה עומדים למשפט רק בפני האל. אבל נראה שאצל רצינגר הבעייתיות שבתפיסה הזאת מודגשת ומורגשת מאוד.

בכל אשמים החילונים הרלטיביסטים

רצינגר אוהב מאוד סדר, וסדר משמעותו (בין השאר) היררכיה. זה גם מתאים לרצינגר, כי הוא מבחינתו בראש ההיררכיה הכלל-קוסמית. במאמר על השקפת העולם הפילוסופית של האפיפיור הנוכחי מסיק Nicholas Blincoe שהוד קדושתו חושב שהרציונליות, אם נותרת מיותמת מהאמונה, מוליכה לאנארכיה, וזאת משום שהרציונליות מובילה (לדעתו) לרלטיביזם. רצינגר שונא רלטיביזם יותר מכל, שכן רלטיביזם מוביל לכאוס. הרציונליות, אם כן, היא לדעת רצינגר כוח הנוטה לרוע. מול כוח זה מתייצב כוחו של האל.

כוחו של האל הוא המביא (גם על ידי המתקת הדין של הרציונליות והשימוש בה) לסדר, דבר שכאמור רצינגר אוהב מאוד. Ordnung, כמו שאומרים בשפת אמו, muss sein. הבעיה היא שרצינגר מסוגל כפי הנראה לראות את העולם רק דרך המאבק הכמעט-מניכאי הזה בין סדר לכאוס, ובכל צרה הוא מאשים את הרלטיביזם. כך במרץ השנה, כאשר ביקש סליחה ומחילה על חטאיהם המיניים של כמריו באירלנד, הוא טען שיש להבין את מעשי הפדופיליה האחרונים על רקע תהליכי החילון שעוברים על החברה האירית (כידוע, לפני החילון הכנסייה התנהגה למופת; וראו כאן המחשה ויזואלית).

יש צורך בתקופת צינון בין משרת האינקוויזיטור הגדול ותפקיד האפיפיור

בסרט שראיתי לא מזמן על רצינגר, God's Rottweiler? של Grace Chapman, שהופק ב-2006, מעט אחרי שנכנס לתפקידו, אומר אחד מנציגי הכנסייה (שכחתי מי) שהמתח בין האנושי והאלוהי מובנה באמונה הקתולית – זהו המתח בין ישו האדם וישו האלוהים, ושאין להתפלא על כך שרצינגר מתמודד עמו. רצינגר, הוא מוסיף, היה רוצה להכפיף את האנושי לאלוהי, הן מבחינה דוקטרינלית (כלומר לא לתת לערכי המודרנה להשפיע על החוק הכנסייתי (בנושאים כמו מעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, היחס לדתות אחרות וכו')), והן מבחינה פוליטית (כלומר הוא מאמין בכנסייה ריכוזית, בה הפקודות יורדות מקודקוד הפרמידה מטה (והוא מוסיף: זכרו שהוא גרמני)).

הבעיה היא שמה שרצינגר היה יכול לכפות על הכהונה במסגרת תפקידו הקודם, כראש ה- Congregation for the Doctrine of the Faith, דהיינו הגוף האחראי על הדוגמה, הוא לא יכול לכפות על המוני המאמינים. הם לא מוכנים לקבל פקודות, וגם אי אפשר להעיף אותם מעמדותיהם בכנסייה (כפי שנהג לעשות רצינגר לתיאולוגים שלא חשב שחושבים נכון). העמדות האוטוריטניות של רצינגר הביאו אותו למבוי סתום.

הנפש (של האפיפיור) חפצה, אך הבשר (של ההמונים) חלש

למעשה המשבר הנוכחי הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה מאוד שהכנסייה, כמו גם גופים אורתודוקסים בדתות אחרות, נקלעה אליה בעידן המודרני, והוא בפשטות הדיסוננס בין הדוגמה הדתית לתודעה המודרנית. בספר שיצא זה עתה, קתוליות עכשיו, עומד בצורה נאה המחבר, אביתר מרינברג, על נקודות המתח הללו. הנה העיקריות שבהן (עם ציטוטים מהספר):

• נשים. רוב הקתולים הם קתוליות. במקומות רבים מאמינות לוקחות על עצמן פעילויות התנדבותיות רבות הנעשות במסגרת הכנסייתית. יש גם הרבה יותר נזירות מנזירים. אבל אין אישה אחת שמוסמכת לכמורה, וממילא אין בישופית או קרדינלית. לנשים אם כן אין כלל יצוג בהיררכיה הכנסייתית, ולכן אינן יכולות לקיים טקסים ליתורגים ואינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות בכנסייה. מאידך, בכנסיות רבות לא-קתוליות נשים מוסמכות ככהני דת ומבצעות טקסים בדיוק כמו גברים (מסתבר שזה אפשרי!). בעשורים האחרונים חוסר השוויון הזה מהווה נושא לפולמוס לוהט בכנסייה, וכדי לקבוע עמדה ברורה הכריז ב-1994 יוחנן פאולוס השני כי "לכנסייה אין כל סמכות להסמיך נשים לכהונה. כל הנאמנים לכנסייה חייבים להחזיק בדעה זו באופן תמידי" (לו רק יכול היה ליברמן לצוות: "אין פרטנר ולעולם לא יהיה הסכם. כל הנאמנים למדינה חייבים להחזיק בעמדה זו באופן תמידי").

• אמצעי מניעה. ב- 1968 פרסם האפיפיור פאולוס השישי איגרת ובה החלטתו השלילית בעניין אמצעי המניעה. רק שיטת "הימים הבטוחים", שהיתה מותרת גם לפני כן, נותרה לקתולי שרצה לשלוט בפריונו. גם התפרצות מחלת האיידס לא שינתה את דין הכנסייה בעניין, למרות שברור שבאפריקה ודרום אמריקה מתים רבבות רבות בגלל האיסור להשתמש בקונדום. דא עקא, מסתבר שהחלטת הכנסייה לא ממש מרשימה קתולים אירופאים ואמריקאים. אלו משתמשים באמצעי מניעה. "האתגר עבור הכנסייה", כותב מרינברג, "הוא, מחד, להבין את המשמעות הרחבה של העובדה שקתולים רבים דוחים הוראה ברורה של האפיפיור ובכל זאת רואים עצמם כחברים נאמנים בכנסייה, ומאידך לנסות ולמצוא דרך שתצמצם ככל האפשר את הפער בין הוראת ראשי הכנסייה בעניין ובין אופן ראיית הנושא בעיני רוב הציבור הקתולי."

• הומוסקסואליות. אחרי שהבינה הכנסייה שיש פער עצום בין יחסה שלה להומוקסואליות לבין זה של הציבור המערבי, היא מנסה בשנים האחרונות לפחות למנוע השוואת זכויותיהם של הומואים בחוק לאלו של סטרייטים. ב-2003 הוציא רצינגר, אז ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, מסמך התובע מפוליטיקאים קתולים להתנגד "לכל חקיקה המאפשרת הכרה בקיום זוגות הומוסקסואלים או המעניקה להם זכויות משפטיות." את הקהל הרחב הכנסייה כבר הפסידה, והיא מתרכזת במחוקקים.

• נישואים קתולים. כידוע, לקתולים אסור להתגרש (על פי דברי ישו במתי 5, 31-32 ועוד). קתולים שלא מסתדרים נפרדים, אבל אסור להם להתחתן בשנית, מפני שהם עדיין נשואים. אלא ש"בפועל, קתולים גרושים רבים מאוד מתחתנים בכל זאת ללא מעורבות הכנסייה." הבעיה היא שבמקרה כזה הם נחשבים לנואפים, לחיים "חיי חטא", ואף מודרים מהמיסה. מרינברג: "איסור קבלת הלחם והיין המקודשים מקשה מאוד על חייהם הרוחניים של גרושים-שנישאו רבים. רבים מהם מרגישים כי בהינשאם שנית לאחר כישלון נישואים קודמים עשו צעד נכון גם מבחינה מוסרית ודתית, כזה שאין בינו ובין ניאוף ולא כלום."

הבעיה בכל הנקודות האלה היא אחת: חוסר מוחלט בתאימות בין החוק הדתי לתודעה המודרנית. החוק אומר ככה, רוב העולם המערבי חושב ומרגיש אחרת. זאת לא רק בעיה קתולית כמובן, אלא מכשול שנתקלת בו כל מסורת דתית עתיקה, כזו שחוקיה גובשו כאשר התפיסות באשר לאדם ולהתנהגותו הראויה היו שונות, לפעמים הפוכות, מאשר בימינו. זה קשור לתנאי חיים שהשתנו וזה קשור לדעתי גם לתודעה האנושית שהתפתחה, השתכללה והתעדנה.

דא עקא, כל מי שהמסורת הדתית המסויימת חשובה לו, או כל מי שרעיון של מסורת (כקנה מידה אובייקטיבי, הטרונומי, יציב ומייצב) חשוב לו, אינו יכול פשוט לשנות את החוקים בהתאם להלכי הרוח המודרניים. מאידך, ללא שינויים תהפוך אותה מסורת למערך מנוכר של ציוויים מגוחכים, וממילא תאבד ממעמדה. דרושים כאן אם כן חוכמה רבה ואיזון עדין, וייתכן שההתגברות על הבעיה הזו היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בימינו.

כמה מילים על הספר "קתוליות עכשיו"

הספר יצא בהוצאת 'כרמל' ומהווה, ככתוב בתת-הכותרת שלו, "מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו". הוא עושה זאת בצורה טובה מאוד. בשפה ברורה ופשוטה סוקר המחבר את מבנה הכנסייה, חוקיה, מנהגיה, תורתה ואמונותיה. ד"ר מרינברג, שמנהל גם בלוג על הספר, מלמד באוניברסיטת צפון קרוליינה, והינו בוגר המכון הקתולי של פריז (ועוד כמה מקומות). הוא לימד גם בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב (היכן שאני מלמד כיום, ואם מישהו רוצה אפשר לעשות מזה גילוי נאות), וברור מהספר שהוא מבין על מה שהוא מדבר.

ברור גם שהוא מחבב את הנושא, כלומר הספר נכתב מתוך כבוד רב לכנסייה, דבר חיובי באופן כללי אבל שלפעמים הרגשתי שהוא קצת מוגזם. מצד שני, מרינברג גם מוכן לטפטף מעט סרקזם עבור אלה הקוראים בתשומת לב ("תשובה [… לבעיית המחסור בכמרים נמצא לדעת חלק מהמאימינים רק ב]תפילה, ובקשה מהאב, מהבן ומהרוח שיעוררו בלב בחורים צעירים את ההבנה כי יעודם בכהונה. חברי כנסייה אלה עשויים לנסות להגדיל את הסיכוי שתפילתם תיענה על ידי ארגון סמינרים והרצאות, והפצת מידע כתוב על הנושא.")

הספר, שכמוהו (נדמה לי) לא היה לפנים בעברית, לא עוסק בהיסטוריה של הכנסייה, אלא מתאר את מצבה הנוכחי בשלל גווניו, וככזה הוא מהווה מבוא מצויין וחיוני לדת של אחד מכל שישה אנשים בעולם, ושמהווה את המוסד ההיררכי הקדום ביותר בעולם.

נספח: על הפרישות המינית, ועל אלוהים

באותו מעמד בו התנצל האפיפיור לפני כשבוע על חטאי כמריו הוא גם הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון להרפות מהאיסור על אלה לקיים יחסי מין. הפרישות, כך אמר, "אפשרית בחסדו של האל […] שמבקש שנתעלה מעל עצמנו." הפרישות היתה "שערוריה", אמר, "רק בעולם ללא אלוהים".

יפה אמר. עולם שיש בו אלוהים שונה בצורה מהותית ועקרונית מעולם שאין בו אלוהים. עולם שיש בו אלוהים מאפשר שפע וטוּב, חסד וחופש, ובמובן מסויים שולל משחק "סכום אפס". העולם שלנו הוא עולם שיש בו אלוהים, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא קיים, וכל עולם שקיים באמת הוא עולם שיש בו אלוהים (ובמובן הזה אלוהים באמת ברא את העולם). לכן, הגם שאני לא בעד פרישות, קיומה של אלוהות אכן פותח פתח להתעלות. למעשה כל ההגיון הנוצרי נשען על הרעיון הזה. כך למשל הקונברסיה. כך למשל הסליחה על החטאים. וכך גם הפיכת לחם הקודש לבשרו של ישו בכל מיסה ומיסה. אבל בעיקר: הושטת הלחי השנייה היא צעד מוסרי הגיוני רק בעולם שיש בו אלוהים. תחשבו על זה.

"ובכן דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?", שאלה בסוף המאה ה-18 אשה אמריקאית את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית. "רפובליקה," הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מובאת לרוב כדי להדגיש את חיוניותה, בעיני פרנקלין, של ההשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים של המדינה כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח 'דמוקרטיה' היא 'שלטון העם', דבר זה אמור להיות מובן מאליו.

אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי, על הערכים שהוא מאפשר ואוכף, הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית מול המלוכה הבריטית.

הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי הנאורות שהציעו שהמשטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא לא פחות מכך כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המילה. המדינה הדמוקרטית מיוסדת בין השאר על ההנחה שהחירות שהיא מציעה לאזרחיה אמורה לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.

כאשר מפרים חרדים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא "בראש זקוף" הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי בו כל אחד זכאי (ושמא: חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה בשום אופן אינו מעל לכל, ובודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחוייבת במקרים מסויימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון, לבין הפרתו בשם ההלכה.

כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי: הנחת היסוד בדמוקרטיה כאמור היא שהמדינה ממילא אמורה לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).

העדפת ההלכה על החוק, על כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת "דעת תורה" על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה כאמור מפנייה אינדבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.

בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. בקלות ניתן להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למעשה למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, וכל פעם מסיבה אחרת.

נכתב והוזכר כבר שהתקוממות חרדית על שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת בכל מדינה מלבד ישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם רוח גבית לתעוזתו הוא מוצא בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית הרי שהמילה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה הופכת לתיאוקרטיה חשוכה.

השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא האם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זו המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.

[פורסם אתמול באתר אבי-חי]

גזענות

יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. בראש ובראשונה כלפי כל מי שאינו יהודי, אבל גם כלפי עדות מסויימות בתוך הציבור היהודי. זה לא צריך להפתיע, משום שדת נשענת על חשיבה מיתית, וחשיבה מיתית היא מהותנית. אם מקבלים כמובן מאליו שליהודים יש יותר נשמות מלגויים, מפסיקים להביט על האדם הספציפי ותופסים כל אחד כסך כל נשמותיו.

היהדות באופן ספציפי לוקה גם באטוויזם חמור, שכן כל היהודים נחשבים למשפחה אחת גדולה. מכאן מגיעה התפיסה שהדת היהודית עוברת בתורשה, שהיא יותר עניין של גנים מאשר של תודעה. הנה ניסוי מחשבתי קטן: אתם פוגשים גרמני נוצרי, קתולי מאמין, שמספר לכם אחרי שיחה ארוכה שלמעשה "סבתו מצד אמו היתה יהודיה". האם לא חולפת בראשכם המחשבה: "אה, הוא יהודי!". שימו לב שהמחשבה הזאת לא רק מופרכת, אלא גזענית.

לכן יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. הרב חיים נבון כתב אתמול מאמר חריף על העניין (שגם ממחיש את הקרע ההולך וגדל בין הציונות הדתית לחרדים). הנה פסקה אחת ממנו:

ההורים אומרים שההפרדה בתוך בית הספר אינה על רקע עדתי, אלא על רקע רמה דתית. הייתי מאמין להם, לולא הייתי מכיר את הגזענות האנטי-ספרדית הרווחת בחברה החרדית. אני מכיר כמה חוזרים בתשובה, שנאלצו לשנות את שם משפחתם לשם אשכנזי, כדי שילדיהם יתקבלו לבתי ספר טובים. בחלק מהמקרים זה לא עזר להם: המנהלים החקרנים גילו שמוצא המשפחה אינו מוורשה אלא מצנעא, והילדים נאלצו לחפש בית ספר אחר. בהכירי את כל אלה, אני קצת חשדן לגבי מקרה עמנואל.

השפלה

ההשפלה האמיתית שה"ספרדים" סופגים בסיפור הזה היא לא מצד האשכנזים, אלא מצד "נציגיהם". הנה שר הדתות יעקב מרגי (ש"ס): "אני קורא לא לצאת להפגין מחר אלא להמשיך לחיות בהרמוניה עם האשכנזים". זאת ההרמוניה של הסוס ורוכבו כמובן. ועוד מפי השר: "הציבור הספרדי לא מעורב, יש לו את הפתרון לתלמידות שלו". כמובן: שתשפלנה ראש ותכנסנה בכניסה נפרדת, עם תלבושת נפרדת, לכיתות נפרדות ותלמדנה מפי מורות נפרדות. מה הבעיה?

אבל מה כי נלין על השר, כאשר מרן בעצמו גוזר בפומבי את זקנו: "אני מזועזע מהעתירה לערכאות, דבר שלא ייעשה". הרב עובדיה נגד עצם העתירה ל"ערכאות". שתי סוגיות מעורבבות כאן: א. כניעתו המבישה של מי שדרש "להחזיר עטרה ליושנה" בפני החרדים האשכנזים – כניעה שהיא לא חדשה, אבל בפרשה הזו בוטה במיוחד וזועקת לשמיים (אבל השמיים לא שומעים, שהרי אלוהים אשכנזי); ב. פסילה של שלטון החוק האזרחי, שכן "ערכאות" הוא שם קוד הלכתי לבית משפט שעבור היהודים הוא חסר תוקף, ולכן שאין לפנות אליו – או (לכתחילה) לקבל את דינו. הרב עובדיה חושב כנראה שבתי המשפט בישראל אינם המקום המתאים להילחם על זכותם של מזרחיים לשוויון. אבל אם ככה, למה הוא רץ לכנסת? למה הוא מחוקק חוקים? אבל חמור יותר, ניכר בדבריו הזלזול, שלא לומר תיעוב, כלפי מערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.

מרד במלכות

את מה שעובדיה יוסף אומר במרומז צועק בקול ח"כ(!) גפני: "אנחנו, הציבור החרדי, לא נכבד פסקי דין, לא של ערכאה נמוכה ולא של עליון, שיהיה מנוגד לדעת התורה". פשוט: כל קפריזה של הרבנים שלנו תהיה חשובה יותר מהחוק במדינת ישראל. אולי לפני המשפט המטורף הזה היה אפשר לנסות להגיע לפשרה בבית הספר. עכשיו כל פשרה שתעשה המדינה תהיה הכרה בגבולותיו של שלטון החוק, דהיינו גבולות בני ברק ומאה שערים. נכון שכבר שנים אלו אקס-טריטוריה עבור פקידי משרד הפנים ורשות המיסים. אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אפרת שפירא-רוזנברג כותבת הבוקר יפה על טיבה הקלוקל של ה– Casus Belli שבחרו להם החרדים:

באמת, יצאה קצת מעפנה, המלחמה של החרדים בדמוקרטיה הליברלית החילונית. במקום לחכות לאיזה קונפליקט אמיתי ולצאת אבירי זכויות אדם העומדים על זכותם לממש את זהותם בחברה רב תרבותית, הם שמו את כל הקופה על חבורה של הזויים קיצוניים, שאפילו לא מקובלים על רוב רובה של החברה החרדית […]

גזענות?

אבל האם אכן מופלות התלמידות בעמנואל משום עדתן, או אולי, כמו שטוענים החרדים שם, משום דתן? אולי הן פשוט לא דתיות מספיק? בעידן האינטרנט הניחוש הוא פעולה שהולכת ונעלמת. הנה כל ההחלטות ופסק הדין שנוגעות למקרה הזה באתר בג"ץ. הנה פסק הדין עצמו ב-pdf, כפי שניתן בינואר 2009.

מפסק הדין עולה שבסכסוך בעמנואל נרשמו שלבים רבים. אחרי שבשנת 2007 בוצעו השינויים במבנה ביה"ס שהדירו את התלמידות המזרחיות, פנו משפחות אחדות למשרד החינוך בבקשה שיתערב. "בעקבות כך, פנתה מנכ"לית משרד החינוך, גב' שלומית עמיחי, למרכז החינוך העצמאי בדרישה לבטל את ההפרדה בבית הספר ולפעול להחזרת המצב לקדמותו"(עמ' 2). כשבקשותיה לא נענו היא מינתה את עו"ד מרדכי בס "לבחון את הטענות שנשמעו כנגד הנהלת בית הספר" (שם). בס קבע שההפרדה היא דתית ולא גזענית.

בינתיים הוגשה העתירה לבג"צ, ובסוף 2008 התבקשה תשובה ממרכז החינוך העצמאי (שאם אני לא טועה הוא חלק במשרד החינוך האחראי על ביה"ס בעמנואל) באשר לעניין. זה שינה את עמדתו מספר פעמים, ומשרד החינוך לא קיבל אותה פעם אחרי פעם, ופסק ש"הקמתו ופעילותו של בית הספר החדש והנפרד נעשו תוך הפרה בוטה של הדין, התעלמות מוחלטת מהוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, הפרת הנחיותיו של משרד החינוך ופגיעה קשה בתנאי הרישיון של בית הספר הקיים" (עמ' 6).

ביה"ס ומרכז החינוך העצמאי הבינו שהם בבעיה, והציעו פשרה: "הוסכם בין המשיבים כי במסגרת בית הספר יתקיימו שתי מגמות, חסידית וכללית, אשר יאושרו על- ידי משרד החינוך, ולרשות התלמידות תעמוד זכות הבחירה ביניהן, בקבלתן לבית הספר, וזאת בתנאי שיקבלו על עצמן את אורחות הדת הנוהגות במגמה בה יבחרו". (שם) – כלומר יש כאן ניסיון למיין את התלמידות על פי קריטריונים דתיים, וכך להימנע ממראית עין של גזענות.

והנה החלק הבאמת נפלא:

מרכז החינוך העצמאי אף העביר נוסח של תקנון מוצע למגמה החסידית לאישורו של משרד החינוך. עם סעיפיו, לרבות בנספח אשר יועד לעיון הורי התלמידות בלבד, נמנו אלה:

• א. התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בלשון הקודש (הברה אשכנזית). על מנת להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל בביתן בהברה זו, על ההורים לדאוג לכך שגם בבית תתרגלנה התלמידות להתפלל כמו בבית הספר.
• ב. למגמה החסידית תהיה הסמכות הרוחנית בדמותו של הרב ברלב שליט"א, אשר ינחה את תלמידות בית הספר בענייני התנהגות והלכה. ההורים מתחייבים שלא לאפשר מצב שבו תהיה התנגשות בין הסמכות הרוחנית הנוהגת בביתם לבין זו שאומצה בבית-הספר.
• ג. מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית.
• ד. על ההורים לוודא כי החברות עמן נפגשות בנותיהם בשעות אחר הצהריים, תהיינה אך ורק מבתים התואמים את רוח החינוך של "בית יעקב" בכל התחומים.
• ה. על ההורים לנהוג בלבוש בהתאם לקביעת ועדת הרבנים לענייני לבוש שעל-ידי בית-הדין של הרה"ג וואזנר שליט"א.
• ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
• ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות. (עמ' 7)

דהיינו כדי להתקבל ל"מגמה החסידית", נדרשות התלמידות לעמוד בכמה תנאי סף. נעבור סעיף סעיף:

א. התלמידות המזרחיות נדרשות ללמוד מחדש איך להתפלל. אפשר להתאמן בבית עם ההורים. טוב, די ברור שדרישה זו מכוונת כדי שלא לאפשר לאף תלמידה מזרחית להתקבל. דרישה זו נמחקה מאוחר יותר.

ב. ההורים מתבקשים לוותר על סמכותם הרוחנית – דבר נורמלי בהחלט בציבור החרדי.

ג. נא לא לרכוב על אופניים מחוץ לבית. בתוך הבית שתרכבנה כאוות נפשן.

ד. הגבלה על החברות. נאמר שזה נורמלי.

ה. תלבושת אחידה לא רק לתלמידים אלא גם להורים – נורמלי אצל החרדים.

ו. חרם על אמצעי התקשורת. נו טוב, המדיום הוא הרי המסר, וללא מדיום לא יתקבלו מסרים סותרים.

ז. בינגו: הנה הסעיף שמסגיר את טיב האפלייה, ובעיקר חלקו האחרון: "אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות" – לכאורה, דאגה כנה להשפעות חיצוניות שתקלקלנה את התלמידות. למעשה, סעיף שמבדיל כמעט באופן מושלם בין דם לדם. פשוט: לאשכנזים חרדים יש סיכוי נמוך בצורה משמעותית להיות קרובי משפחה של יהודים שאינם חרדים. למזרחיים סיכוי גבוה הרבה יותר.

למה? זהו אותו סיפור ישן על "המסורתיים": האשכנזים הגיעו מאירופה או חרדים, או חילונים; המזרחיים הגיעו פרוסים על פני מנעד מגוון של אדיקות דתית. כאשר הם הגיעו, הם נתקלו בהפרדה החדה שהיתה כבר קיימת בחברה הישראלית, והיו שהרגישו צורך "לבחור צד". חלק הפכו לחרדים (כן, אביו של אריה דרעי לא לבש חליפה שחורה וכובע שחור במרוקו). אבל רבים נשארו "מסורתיים".

לא ניכנס עכשיו לניסיונות להגדיר את המסורתיים, תחביב שהופך לפופולרי בשנים האחרונות. לעניינינו מספיק להבין שבשונה מהאשכנזים, שהגיעו בחלקם חרדים קומפלט מאירופה, כמעט שאין משפחה מזרחית שאין לה חלק מסורתי ו/או חילוני. סעיף ז, אם כן, מבקש ממשפחות התלמידות לנתק קשר עם קרובי משפחתן. מכיוון שברור שזה בלתי אפשרי עבור רובן, ברור שהסעיף הזה לא מאפשר את קבלתן ל"מגמה החסידית". מכיוון שהחלוקה כאן היא לא רק דתית אלא גם עדתית, ברור שיש כאן מימד גזעני.

האם אפשר לומר שבית הספר הוא חד משמעית גזעני? נראה שלא. כמו שאומרים בפייסבוק, it's complicated. ייתכן שהאשכנזים באמת מודאגים מרמת אדיקותן של המזרחיים – הרי עם קרובי משפחה "מסורתיים" מוצגת בפניהם אפשרות לחיים אפשריים שונים. הבעיה היא שכאשר האדיקות נחתכת בצורה כל כך בוטה על פי מאפיינים עדתיים, קשה גם שלא להרגיש שיש כאן גזענות (ועוד על רקע כל מה שאנחנו יודעים על החברה החרדית).

מצד שלישי, גם בג"צ מודה ש- 27% מהתלמידות במגמה החסידית הן מזרחיות. אלא שכנראה מדובר במכסה קבועה שנקבעת בהוראת הרבנים, בדיוק בשביל שלא יוכלו לומר שקיימת גזענות (ראו כאן דיון בתגובות בין יוסי דר למנחם רבוי), וממילא, אם הן מתפללות בהברה אשכנזית ואין להם קרובי משפחה שאינם חרדים, ברור שמדובר בתלמידות למשפחות שעברו השתכנזות למהדרין שבמהדרין.

ואכן, בית המשפט קבע כי "העדפתן של תלמידות מעדה פלונית בקבלה למגמה החסידית, תוך הערמת קשיים בירוקרטים על הורי תלמידות מעדה אלמונית המבקשים לרשום את בנותיהם למגמה, פוגעת קשות בזכות לשוויון" (עמ' 23-24).

ובכלל, לעותרים יש תחושה שכל התקנון הזה הוא מצג שווא שנועד לתת בשר בירוקרטי לרוח הגזענית שמרחפת על פני בית הספר: "העותרים עומדים על טענתם בדבר אפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר – אפליה אשר אין באימוץ תקנון זה או אחר כדי לשנותה. נטען, כי התקנון המתוקן אינו אלא סדרה של תיקונים לשוניים, אשר מחפים על העדפה עדתית בוטה באמרות חלולות […]" (עמ' 8)

כלומר הגזענות כאן, על אף כל המספרים והפשרות, עמוקה יותר מכל פשרה, וזה בעצם מה שמרתיח את העותרים. הם צודקים בכעסם, אבל הדרך להילחם בגזענות כזאת אינה בחרבו של בית המשפט. זה עניין של חינוך. זה גם עניין של הרמת ראש, אולי על פי הדגם שהציע מרטין לותר קינג בארה"ב, שהצליח לטעת בלבותיהם של חסידיו את הידיעה ש"שחור הוא יפה". ש"ס היתה אמורה לשמש מעין מנוף לראשיהם של המזרחיים, אבל היא כאמור אסקופה נדרסת. בצר להם לא נותר לנפגעים דבר מלבד לפנות לרשויות החוק.

ורשויות החוק, מה הן יודעות לעשות? הן יודעות לשלוח הורים לכלא. זה נראה לי טיפשי. עדיף היה לפרק את ביה"ס. אבל אולי זה לא אפשרי על פי חוק, והכלא נותר המוצא היחיד של בג"צ אחרי שההורים ביזו את החלטותיו. כך או כך, לא זה יפתור את הגזענות המובנית בתוך החרדיות. ובתוך היהדות.

היהדות

וזאת הרי הבעיה: ישנה גזענות אינהרנטית בתוך הדת היהודית. אי אפשר לוותר עליה ללא ויתור על מאפיינים מרכזיים בדת, כגון החשבתה למשפחה גדולה, כגון הערבות ההדדית העקרונית שקיימת בין חבריה. לכן ההבחנה בין יהודי לשאינו על פי מאפיינים גזעיים כנראה תישאר. אבל האם ניתן להוציא ממנה את העוקץ ההיררכי? האם ניתן להמשיך להבחין בין יהודים לשאינם על פי בסיס גזעי ללא החשבת אלו שאינם לנחותים?

אני מתפלל שכן. לא רק כי זה מעורר בי בחילה. כל עוד העליונות האתנוצנטרית הזאת תישמר, תישמרנה גם חלוקות פנימיות, גזעניות, ליהודים טובים יותר ופחות, גם כשברור עובדתית שאשכנזים אינם טובים ממזרחיים. וכל עוד העליונות האתנוצנטרית הזו תישמר, גם כשברור עובדתית שיהודים אינם טובים יותר מאלה שאינם, פחות ופחות יהודים משכילים ירצו לשמור על יהדותם.

—

דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*

מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.

אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.

לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.

עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.

אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.

בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.

מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.

מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.

הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.

—

* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם

[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.