מעט על המתח בין דת למדע שעולה מתוך הפרשה האחרונה

החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.

אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.

קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי אי אילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.

דמונים בעת החדשה

אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.

הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.

אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola scriptura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.

עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.

היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.

ומה עם היהדות?

לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.

כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".

כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.

אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.

טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).

סתירות בכתבי הרב

ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.

ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.

לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?

בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.

ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר […] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [… ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".

אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?

ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות […] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.

נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?

כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:

ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.

ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.

באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.

לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.

עמיר פריימן ידידי העלה בבלוגו ראיון שהוא ערך איתי, שעלה קודם בוואי-נט. בראיון אני מדבר על עצמי כאדם דתי, ועל תפיסת העולם שלי. כמובן שפורמט של ראיון לא מאפשר דקויות, אבל אני חושב שבגדול יצא לא רע. בבלוג שלו הראיון מלא יותר ולכן טוב יותר, ואני ממליץ לקרוא שם.

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

• הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
• הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
• בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
• חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
• מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.

ראיון עם פרופ' אילן גור זאב על האנטישמיות החדשה, המונותאיזם היהודי, ציונות וגלותיות

את פרופ' אילן גור זאב הכרתי לפני כעשור, בהיותי סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. גור זאב היה אז אחד המרצים הבולטים לפילוסופיה של החינוך, ובקורסיו נחנכתי להגות הפוסטמודרניסטית, ששבתה אז את לבי. אך גם גור זאב עצמו שבה את לבי, ברגישות שלא באה על חשבון תחכום, ובישירות שמתלווה לרליגיוזיות עדינה. כך קרה, שגם אחרי שסיימתי את התואר שמרנו על קשר. עם השנים, ובנדיבותו, הוא דאג לידד את היחסים בינינו.

כיום פרופ' גור זאב אחד הקולות הבולטים בשיח האקדמי של החינוך הביקורתי בעולם. הוא משמש כמרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ובין ספריו בעברית פורסמו 'פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל' (אונ' חיפה/זמורה ביתן, 1999), ו'לקראת חינוך לגלותיות' (רסלינג, 2004). אך בשנים האחרונות מפנה גור זאב את תשומת לבו למה שהוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית. על פי גור זאב אנחנו נמצאים ברגע מאוד מיוחד בהיסטוריה של המערב, רגע שבו מופיעה דחייה פנימית של המערב ממהותו, ומכיוון שמהותו היא במידה רבה יהודית, דחייה זו מתגלה באופן מעשי כהתנגדות ליהדות על מופעיה השונים, כדת ולאום. רגע זה והתנגדות זו הם שמולידים את מה שלדעתו הוא לוז האנטישמיות החדשה.

כדי להבין את זווית הראייה של גור זאב כדאי להביא הקדמה תיאורטית קצרה. היהדות, על זאת יסכימו הן המאמינים והן החוקרים, היתה הראשונה להציג תפיסה על פיה האלוהות נפרדת ונבדלת לחלוטין, ומבחינה עקרונית, מהעולם. רעיון הטרנסצנדנציה היה חידוש עצום, וככזה טמן בחובו הבטחות גדולות וסיכונים רבים. בראש ובראשונה הוא הציב מול האדם אופק אינסופי אליו עליו לשאוף: האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבשאיפה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף.

הקריאה התמידית לנסות ולהשלים את הפער היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקידמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפיסת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי-מתפשרת להתעלות.

כשלון המשיחיות החילונית

אולם רעיון הטרנסצנדנציה הוא גם רעיון מסוכן. אותו דחף בלתי-נדלה להתעלות, מביא גם להמצאתן של אוטופיות חסרות תוקף. הרעיון המשיחי, שהתחיל כתקווה לכינון מלכות בית דוד הארצית, ולאיחודן מחדש של ישראל ויהודה, הפך עם הדורות לבית גידול לפנטזיות פרועות על עולמות דמיוניים. השאיפה המבורכת לתיקון עולם, הפכה לתקווה העקרה להגעתו הניסית של עולם חדש וקסום שיבוא במקום העולם הממשי ויבטל אותו, על חוקיו ומגבלותיו. כך קרה שתנועות משיחיות רבות, בציפייתן לעולם אחר, פעלו למעשה נגד העולם הזה והחיים שבו; כתות הגנוזיס התמחו בסוג כזה של דתיות, והנצרות בתחילתה גם היא נטתה לכיוון זה.

בנצרות היו גם קולות אחרים, קולות שהיא ירשה מהיהדות ושדרשו 'תיאולוגיה פוליטית'. כלומר: הכפפת העולם כולו לשליטת הדת, וייסוד מלכות השמיים עלי אדמות, בכוח הזרוע אם צריך. באופן אירוני גם קולות אלה, המושפעים מהטרנסצנדנטיות המוחלטת של א-להים, התעלמו כמעט תמיד מהתנאים האובייקטיבים של המציאות הארצית, והתמורות שהם שאפו להנהיג היו אידיאליות מאוד, ועל כן בלתי-מציאותיות בעליל.

המהפכה הפרוטסטניטית, שריסקה את סמכותה של הכנסייה בכך שהפקידה את האפשרות לגאולה לראשונה אצל הפרט, שיחררה בסופו של דבר מכלאם התיאולוגי את הקולות הללו, ובמאה העשרים חזינו בגרסאות החילוניות של הניסיון לכונן עולם אוטופי ואידיאלי, מזה הקומוניסטי ועד לזה הנאצי. קשה שלא להבחין במנוע המשיחי שמנהיג את הגותו של מארקס, והיטלר עצמו דיבר על "הרייך בן אלף השנים", תוך שימוש ברטוריקה הנוצרית של ה'מליניום' המבורך שיבוא לעולם עם נצחונו של ישו על האנטי-כריסט.

הכשלון הקולוסלי, מרוצף הגוויות, של התנועות המשיחיות החילוניות הביא לנסיגה מהירה של המערב מכל יומרה לאמת או להיררכיה אובייקטיבית. החשיבה הפוסטמודרניסטית לקחה על עצמה להסביר, ובעצם לפרק, שאיפות מסוכנות אלה. אך בשביל לנטרלן כראוי היה, כמובן, צורך לטפל בשורשן, ברעיון הטרנסצנדנטיות. דבר זה בוצע ביעילות רבה ובמגוון דרכים, הגותיות ומחקריות, שאין כאן מקום לפרטן. די לומר שאנחנו חיים היום בעולם שמקדש את עצמו: את המצב הנוכחי, את החיים עצמם, את הטבע. האם זה מקרה שרבים במערב המרגישים צמא דתי נוהים היום דווקא לדתיות המזרחית, שמאז ומעולם הציגה תפיסה אימננטית של האל?

יכול להיות שרעיון הטרנסצנדנטיות האלוהית היה טוב לזמנו, ובאמת יש צורך להרפות ממנו. יכול להיות שאכן טוב יותר, ואולי אף אמיתי יותר, לעבוד אלוהות אימננטית. אני עצמי לא רחוק מדעה זו. אולם ברור שאם יש אתר בו עדיין נשמרת נאמנות לטרנסצנדנציה, הרי שהוא נמצא בקרבן של הדתות המונותאיסטיות. יש להבין, על כן, את ההתנגדות להן גם על רקע זה: האם "האתאיסטים החדשים", אכן חוששים רק מהשתלטות סדר יום דתי על המרחב הדמוקרטי-פלורליסטי, או שמא עצם הרעיון של היררכיה המוכתבת "מלמעלה" מציק להם? ואם לבו ומקורו של הרעיון הוא הדת היהודית, כיצד תבוא לידי ביטוי ההתנגדות לו בהקשר של מערכת היחסים עמה או בגישה אליה?

מקדונלדס והסיכוי למלחמה

את זה חוקר גור זאב בזמן הנוכחי. נפגשנו בביתו שבטבעון כדי לשוחח אם כן על האנטישמיות החדשה, אותה הוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית.

רבים במחנה השמאל יאמרו שה"אנטישמיות חדשה" הינה לא יותר מאשר תרגיל רטורי שיצרה התעמולה הציונית, אשר מטרתו בלימת ביקורת וסירוב לקבלת אחריות על חטאי השלטון הצבאי ביהודה ושומרון. אתה רואה בה משהו שונה לגמרי, ואמיתי. מה היא לדעתך האנטישמיות החדשה.
אני חושב, קודם כל, שהאמירה הזאת קולעת, במידה כזאת או אחרת, לממשות שלפנינו. השאלה היא האם בזה מתמצה העניין. אני סבור שלא. לא זו בלבד, אלא שתחת הכותרת הזאת, "האנטישמיות החדשה", אני מבין את המהות והמסגרת של הרגע ההיסטורי הנוכחי.

העולמי.
כן. אסביר: לאנטישמיות החדשה יש רבדים שונים, וזאת בגרסה הפרוגרסיבית שלה [כלומר בשיח האקדמי הביקורתי – ת.פ.], להבדיל מהתעוררותה בתוככי האיסלאם, למשל. אחד הרבדים שלה, שנראה לי מאוד יסודי, גם אם סמוי מהעין, הוא הרובד של הפתיחות והרגישות החדשה. הרגישות החדשה היא מצב מנטלי שמתגבש לצד התפתחות מהירויות העל, לצד ההתפרקות של תנאי היסוד שמאפשרים חריגה או טרנסצנדנציה, והיא תגובה של בני האדם להעדר הקדושה.

לשם דוגמא, מאמר שעושה הדים היום בחוגי הסוציולוגיה והחינוך מדבר על כך שמדינה ובה שבעים סניפי מקדונלדס ומעלה, היא מדינה שהשתחררה מהסיכוי להיכנס למלחמה. מה היא האמירה כאן? מקדונלדס, כך נדמה לי, מייצג את השחרור לא רק ממחויבות לאמת, או לצדק המוחלט, או לאמיתות האלוהיות, אלא גם מקנאות מכל סוג שהוא. ארציות שטחית, חסרת יומרות.

"נורמליות".
כן, נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה. הרעיון הוא, שהרגישות של הילדים שעורכים את ימי ההולדת שלהם בסניפי מקדונלדס תהיה מכוונת כלפי גורלם של המדוזות והלוויתנים הכחולים ומוכי-הגורל למיניהם, אבל בלי להיות מחוייב לאידיאולוגיות עצומות ותובעניות שמציעות נוסחה מושלמת לפתרון בעיית האנושות, העם או המעמד. זה רובד אחד של הרגישות החדשה. החיים הופכים לשטחיים יותר ומאפשרים רגישות ואחריות ליומיומי, לחסר העומק והיומרה, לעולם הזה כ'בית' שאין גבוה, נורא או נשגב ממנו.

הרובד האחר, שאני כולל אותו באנטישמיות החדשה, הוא רובד המאפשר את המנסרות האידיאולוגיות שמשתמשות במציאות הפוסטמודרנית ובפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית, כדי להציע שפה אידיאולוגית שמבקרת את המציאות ומציעה פעולה למען שינוי המציאות. למשל, המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".

ויחד עם אלו, הצלע השלישית של הפירמידה הזאת של האנטישמיות החדשה, לפחות עד כמה שהיא מסגרת רוחנית וכוח מניע של המחשבה הפרוגרסיבית, נובעת מתוך העמידה של הציביליזציה המערבית מול ההצלחות של המחשבה הביקורתית. הצלחות אלו, שהתחילו בהתגברות מרשימה על המשטר הישן, על המניפולציות ואי-הצדק שהיו מיוסדים על הקדושה הא-לוהית, בנו אלטרנטיבה של קדושה אנושית, של קידמה בדרך למימושה של אוטופיה.

מייצרים יעילות מרושעת

אתה מתייחס למשל לנאורות, או למרקסיזם.
כן. אלא שהרוח הביקורתי שביקר את אותן מניפולציות וקסם כוזב בסופו של דבר, הפנה את כוחותיו נגדו עצמו. תרבות המערב הפנתה את חיצי הביקורת נגד עצמה. כך הרסו את תנאי האפשרות של קדושה, הן זו התיאוצנטרית והן זו ההומניסטית. ועכשיו אנחנו מדברים על ביקורת בדרך ל'קידמה' ללא קדושה, ללא יומרה לאמת, ללא יומרה לצדק, ללא יומרה למשמעות – אבל עם תובנת יסוד שהציביליזציה המערבית יסודה בייצור של רוע. שהציביליזציה המערבית בכל הקשר, מיצור של ידע ועד ליחס לנשים או למיעוטים או להומוסקסואלים וכולי, אינה יכולה אלא ליצר יעילות מרושעת.

זו הביקורת שנולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, החל מאסכולת פרנקפורט, דרך פוקו ועד לדקונסטרוקציה.
נכון, עם כל ההבדלים העצומים שביניהם. כעת התרבות המערבית צריכה להגיב לתפיסה העצמית הזו שלה לנוכח גלות הרוח. כיצד הכוחות הפרוגרסיבים מגיבים כאשר הם מתבוננים במראה ורואים את השטן? אני מוצא שתי תגובות עיקריות: האחת היא ניסיון לשיכחה עצמית, לאיבוד עצמי בבולמוס של הצריכה והיצור הקפיטליסטי והטכנולוגיות החדשות. מה שאני מכנה 'מכונת העונג'. בעידן של מהירויות-על שיכחה עצמית היא דבר קל יחסית ושכרו נפלא מאוד. כך נמנעים מהעמידה מול העולם, או מול האלוהים, כלא-אני, או כשאלה, או כתהום. זו תגובה אחת, שאני רואה אותה כתֶנָטית, כהיענות ליצר המוות.

התגובה השנייה היא לא לקבל את האלטרנטיבה הזו, של הבלעות במכונת העונג, אבל לקבל את תובנת היסוד שלה, שאין אמת, ושאין קדושה, ושאין משמעות, ושאין יעוד. אבל בעולם שכזה, לאור המודעות לסבל המיותר שמייצרת הציביליזציה המערבית על כל מופעיה, ישנה התמקדות במהלך של היטהרות. כיצד אפשר להיטהר בעולם שאין בו משמעות? שאין בו א-ל, ואבדה בו גם הקדושה והמשמעות ההומניסטית של הריגת-האל? כאן התשובות תהיינה כביכול פרגמטיות: אין לנו אפשרות לדעת מהו הצדק האובייקטיבי, המוחלט, אבל יש לנו אפשרות לקבל באופן פרגמטי את הרטוריקה, את התשוקות, את האינטרסים של הקורבנות, ולהעדיף אותם על הרטוריקה, האידיאלים ועל האינטרסים של המקרבנים. והמחוייבות הזאת להתגבר על היסודות המקרבנים של המערב מפגישה מחדש את הפרוגרסיבים החדשים – ניתן לומר, בעקבות מרקס – עם רוח היהדות. כבר מרקס ראה את היהדות בתור הכוח המניע של ההגיון הקפיטליסטי, של עקרון הבעלות.

אבל אצלו כמובן יש לפחות אופק אוטופי.
כן. הפרוגרסיבים החדשים מצד אחד זנחו מזמן את השאיפה לאוטופיה, לגאולה, ומצד שני ממשיכים את מרקס במובן זה שההיטהרות של הציביליזציה המערבית, עד כמה שהיא בכלל אפשרית, היא היטהרות ממהותה היא, דהיינו המונותאיזם היהודי, והעלתה לעולה. זו היציאה כנגד התשוקה להומוגניות, כנגד כל היררכיה, כנגד כל יומרה, כנגד כל אקסקלוסיביות, כנגד כל תפיסה של מוסר אובייקטיבי. זו האנטישמיות החדשה.

והפעם כאשר היהדות אינה "האחר" האולטימטיבי של המערב, אלא כעצמו ומהותו הוא.
זה בדיוק העניין. כי אם האנטישמיות הישנה ראתה את היהודי בתור 'האחר' של תרבות המערב, המחשבה הפרוגרסיבית כיום רואה את רוח היהדות בתור המהות והמניע שלה עצמה. והיא צריכה לטהר את עצמה, עד כמה שיש לה ישועה, ממהותה זו.

מימוש ה'אתה בחרתנו'

אתה מדבר על היציאה כנגד היהדות כמוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה או של אתנוצנטריות. בדברים אלה יש כמובן אמת. קל לראות שהיהדות ברבים מגלגוליה היא אתנוצנטרית, או דוגלת בהיררכיה שבה היא העליונה.
אבל רבות מהאמירות האלה אתה יכול לומר גם על הבודהיזם הטיבטי, למשל, והמנסרות האידיאולוגיות האלה אינן עסוקות במאבק כנגד המופעים התרבותיים והחברתיים של הבודהיזם הזה.

לדעתי אתה לא צודק. אני לא חושב שאפשר לומר באותה מידה שיש אתנוצנטריזם או גזענות ברבות מהדתות האחרות כמו שיש במונותאיזם היהודי. ודאי לא בבודהיזם הטיבטי.
תתייחס למשל למונותאיזם המוסלמי. המתח בין אוניברסליזם לאתנוצנטריות קיים גם באיסלאם. ובכל זאת אותם כוחות פרוגרסיבים שאנחנו מתייחסים אליהם כעת – ואני כאמור רואה את האנטישמיות החדשה כמסגרת התיאורטית וככוח המניע את המחשבה הפרוגרסיבית העכשווית – לא מאתגרים באופן דומה את האיסלאם.

מהכיוון האחר, הפוליטי, ביטוי השיא של הקולוניאליזם המערבי, מבחינה פוליטית, הוא מדינת ישראל. הביטוי הכי וולגרי ואלים של הפרטיקולריזם, של היומרה לממש את תודעת ה'אתה בחרתנו' באופן הגזעני והבוטה ביותר – זו מדינת ישראל.

זה כמובן מוגזם, אבל גם כאן יהיו שיאמרו כי לביקורת פוסט-קולוניאליסטית על מדינת ישראל יש על מה לסמוך עצמה. ודאי שמדינת ישראל איננה 'פרוייקט קולוניאליסטי', אבל ודאי גם שיש כאן אנשים שנתונים תחת כיבוש משך עשרות שנים.
אכן, יש כאן ייצור של אי-שוויון ועוול ברבדים שונים, שמחלק ממנו אפשר היה להימנע. אבל האחריות לכך לא יכולה ליפול באופן מוחלט על צד אחד בלבד. ומה שאני טוען הוא שלא ניתן בהסתמך על העוול הזה להסביר את המעמד הנוכחי של מדינת ישראל בעולם. עד כמה שזה נכון, נשאלת השאלה מה הופך את מדינת ישראל לפיגוּרה של התגלמות הרוע עלי אדמות. עומדת בכל זאת השאלה מדוע דווקא ישראל, ולא טג'יקיסטאן, ולא סין, ולא סוריה, ולא חוף השנהב – מדוע דווקא ישראל זוכה לגינוי כזה? התשובה לא יכולה להתמצות בהסבר שהרוע כאן פשוט נורא לאין שיעור מכל מקום אחר. איך תסביר את העובדה שתשעים וששה אחוזים מערביי המשולש מוכנים לעשות כמעט הכול כדי שלא להכלל במסגרת פלסטין הגדולה, משתקום, ומעדיפים לחיות במדינת היהודים שהם אינם מכירים בלגיטימיות של עצם קיומה?

תחיה רוחנית-יהודית

כלומר אתה אומר שמדינת ישראל ראויה לגינוי, רק לא לגינוי בסדר הגודל שהיא סופגת.
תראה, כל פרויקט קולקטיביסטי של בניין אומה מבחינתי הוא כיוון לא נכון באופן פונדמנטלי. ואני בוודאי שלא תומך בבניין אומה שמבחנה העליון הוא בריבונות ושליטה על קרקע, מכיוון שאני חושב שהתפיסה הזו נמצאת במתח עם אידיאלים מרכזיים ביהדות שחשובים לי מאוד.

מהם?
למשל הגלותיות כיעוד. למשל אחריות מוסרית תוך כדי ויתור על אזרחות בהיסטוריה החילונית של הכוח. ולמדנו משהו על זה מרוזנצוויג או מהרמן כהן ומאחרים. הציונות כמובן בחרה בדרך אחרת, ואני לא מזדהה עם הדרך שבה בחרה הציונות. נקודת המוצא שלי היא יהודית גלותית. אבל בעוד אני לא מקבל את נקודת המוצא הציונית, אני מכיר בעובדה ההיסטורית של קיומה של מדינת ישראל, של קיומו של ציבור, וקיומו של העוול של צליבה חדשה של היהודים בכלל ושל ישראל בפרט, כדרך לישועת הנפש של המערב. ובשעה שאלה הופכים לאובססיה ולאופנה, שמתוגמלת כל כך יפה – למשל כאן בין חברינו הפרוגרסיבים, שהרי זה מאוד 'בון טון' ונוח באקדמיה בעולם להיות אנטי-ישראלי פרוגרסיבי במובן הזה – אני חייב להגיב. והתגובה שלי היא לא תגובה של פטריוט ישראלי. היא תגובה שנובעת מהאחריות המוסרית שלי כיהודי גלותי. אני לא מנסה לזכות את הציונות, אלא יוצא נגד אופנה שהיא שערוריה מוסרית, ונגד דרך נוספת לשאוב בני אדם לשיכחה עצמית דרך כניסתם לדוֹגמה ולאובססיה הזו של צליבתו של היהודי ושל העלאתה של מדינת ישראל לעולה. ברובד הפוליטי חייבים להודות שמדינת ישראל היא ההומניסטית ביותר בהתחשב במשבר הקיומי שבו היא נמצאת ובהשוואה לרוב מדינות העולם.

מה לדעתך ניתן לעשות? אתה מציע בכמה מקומות שחינוך בצורה שונה הוא התשובה. למה הכוונה?
מאחר והטעמים לאנטישמיות החדשה ולביקורת על רוח היהדות מחד, ועל עצם קיומה של מדינת ישראל מן הצד האחר – וההבחנה בין אלה חשובה מאוד – ברור לי שמי ששמים יהבם, למשל, על הסברה יותר אינטנסיבית מטפחים תקוות שווא. אין לנו סיבה להיות אופטימים. כי הדיון הפוליטי הוא לא המקום בו השאלה הזאת תוכרע. לא מבחינה זו שבסוף יקבלו אותנו, ולא מבחינה זו שנדע מה לומר לילדנו על כך שמחר לא רק שלא יהיה יותר טוב, אלא שמחר אי אפשר יהיה לעשות את הטוב. כי המצב הישראלי הוא מצב כזה שבו מיום ליום אנחנו צריכים לשלם במטבעות של חיים ראויים עבור עצם החיים.

מבחינת הקשיים במאבק עם הפלסטינים?
מבחינה זו שהחברה הישראלית מתנוולת הן מבחינה זו שהיא הופכת מצד אחד לניאו-קפיטליסטית מיום ליום ובתהליך התרבותי-כלכלי הזה הופכת לאנטי-יהודית ואנטי-הומניסטית מיום ליום.

כמו כל מדינות המערב.
בוודאי. ומן הצד שני המאבק הישראלי-פלסטיני מתקדם באופן שבו הוא מתקדם לא רק במובן זה שהוא הופך למאבק תיאולוגי ולא רק פוליטי, אלא גם במובן הפרקטי ביותר. אתן לך ציור של מצב שנראה לי שהוא מטאפורה רלוונטית לעניין הזה. כאשר אנשי החיזבאללה או החמאס, ממקמים את כלי הנשק שלהם עד כמה שניתן באיזורים מיושבים בצפיפות, ועד כמה שניתן על גגות מסגדים או בתי ספר, והטייס הישראלי רואה על המסך את הקסאם רגע לפני שיגורו על גג בית פרטי. הוא חייב לשאול את עצמו אם הוא יכול להצדיק את הלחיצה על ההדק כדי להשמיד את המשגר, ואיתו משפחה פלסטינית, אזרחים לא חמושים. ואם הוא ימנע מלהשמיד את אותה משפחה פלסטינית הוא אולי גוזר דינה של משפחה ישראלית. אני חושב שהתמונה הזו, הדילמה הזו, מביאה כבר כעת לקושי עצום לחיות חיים מוסריים בהתאם לרוח היהדות.

ראשית, אם כן, אני מוותר על אופטימיות ועל תקוות שווא. שנית, יש להבין שאנחנו עומדים מול שאלות היסוד של הרגע ההיסטורי הזה, שמשמעותן להיות אדם ברגע פוסט-מטאפיזי, להיות אדם בעולם שהקדושה גלתה ממנו. אנחנו רוצים לשאול את השאלות הללו ברגע היסטורי שאומר לנו מכל עבר שעלינו לוותר על השאלות הגדולות, על היומרה ועל היהירות של התייחסות לשאלות היסוד ועל מימוש התשובות, אם בכלל אלו קיימות. ואנחנו חייבים לחזור לשאלות היסוד.

ובלא תחייה רוחנית במדינת ישראל לא תהיה אפשרות לעשות זאת. וזה לא עניין של החלטה בירוקרטית במשרד החינוך, שבשנת הלימודים הבאה נערוך "תיגבור" כלשהו למקצוע כלשהו. מדינת ישראל לא תוכל לעמוד בקטסטרופות שהעם היהודי כבר עמד בהן. כי חורבן בית הוא משהו שהעם היהודי כבר חווה על בשרו יותר מפעם אחת והתגבר עליו. ומדינת ישראל לא תשרוד בהסתמך על הפצצה, או על העוצמה של ההיי-טק בלבד. היא תשרוד רק אם היא תדע להוליד רנסנס רוחני יהודי. ועד כמה שלא תהיה כאן תחייה שכזו ישראל חיה על זמן שאול.

אינטימיות עם הדתיות

איך ניתן לזמן תחייה רוחנית?
קודם לכל אני חייב לומר שאין בנמצא וגם לא יתכן שיהיה רצפט כזה, ועצם היומרה או התקווה שאפשר לקרוא לרוח והוא, מבוית ומתמסר, יגיע, נראית לי מוטעית מהיסוד. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו צריכים, קודם כל כיחידים, כל אחד לגבי עצמו, ואחר כך גם לגבי אחרים ואחרות, להפקיע את עצמנו מהרוטינות, מהפיתויים, מהחגיגה הזו, מזחיחות הדעת שמסביב, שהיא לא רק כניעה לתרבות הרייטינג וליצרנות בכלכלה הפוסט-פורדיסטית, אלא יכולה להיות גם התמסרות לפוליטיקה של ביקורתיות שהפכה לדוגמתית ואופנתית.

לכן אני מסכם את החלק של שיחתנו הזה בקריאה לחינוך לאומץ. אני חושב שבדור הפוסט-מטאפיזי אין אומץ. ברובדים מאוד מאוד שונים, אגב. מזה שילדנו מחונכים כך שהשפע הוא נקודת המוצא מבחינתם, ועד הזמינות של האינפורמציה או של העונג בסייבר-ספייס. מאתרי-הסקס ועד הויקיפדיה. הזמינות של הדברים היא מתעתעת. היא יוצרת מציאות שטוחה, שמפצה את עצמה על היעדר האושר שלה במהירויות הגבוהות ובאקסטאזה הגוברת. ואנחנו צריכים לחנך חינוך שכנגד, לאומץ. עלינו גם לחנך גם לאלתור, לאהבת החיים וליצירתיות על דרך השיבה אל הריקוד, השירה והסוד, תוך כדי קשירה מחדש של הזיקה שאבדה בין האסתטי, הגופני, האתי, האינטלקטואלי והפוליטי. המימד הלא-דוגמטי, המימד של החיים כפרשנות מתמדת. המימד המאוד יהודי הזה, שהפרשנות בו מתגברת על כל דוגמה ועל כל מוסכמה, שחייבת להיות לא ספונטאנית גרידא אלא מתוך אחריות, היא ביטוי של חיים ושל מפגש עם היעוד האנושי. במילה אחת, עלינו להכשיר עצמנו לאינטימיות עם הדתיות שאבדה גם אם לא ניתן לברוא דתיות חדשה יש מאין.

אבל הרי לדידך אין לנו על מה להסתמך במאמץ הזה. על מה נשעין את האומץ שלנו?
האומץ נשען על התובנה שאם האדם נאמן לקטיגוריה 'אדם', שאם הסובייקט האנושי הוא סובייקט ולא אובייקט, אזי הוא חייב להתגייס להתגברות. וההתגברות היא קשה ומכאיבה ומפחידה, וכמעט הכל קורא לנו לא להתגבר, או להמיר את ההתגברות הזו בהתגברויות אופנתיות שמפצות אותנו פחות או יותר באופן מיידי. השיבה להתגברות "בלתי-רווחית" כעבודת קודש היא נקודה חשובה מאוד, והיא צעד קיומי שאם נציע אותו לילדינו לא הכל אבוד. וזה מתחיל ביחיד, והופך לשאלה אנושית כללית.

האם אפשר לחנך לערכים האלה?
אנחנו יכולים לחנך לאלה כי זה לא נכון שהתרבות הקפיטליסטית מסוגלת להציע דָיוּת לעצמה. היא מייצרת גם חוסר סיפוק, סדקים וסתירות פנימיות, כפי שאפשר לראות בייצור הקפיטליסטי העכשווי. היא מציעה חיפוש לאלטרנטיבות המוכרות מן הניו-אייג'. וזה לא נכון שבני אדם יכולים להסתפק באלטרנטיבה לקדושה. הם מחפשים קדושה בתוך מכונת העונג. כחלק ממכונת העונג. או לחילופין כאלטרנטיבה גדולה לה בדמות עולם הג'יהאד, בין אם הוא עולם הג'יהאד של הפונדמנטליזם היהודי, המוסלמי או הנוצרי. החינוך שכנגד לא מקבל את פרקטיקות השיכחה העצמית של מכונת העונג הפוסטמודרנית, והוא לא מוכן לקבל את ההישאבות לאורגיה הזאת של צליבתם מחדש של היהודים. ומתוך רוח היהדות האומץ והאימפרוביזציה יכולים להציע תקווה. ובאשר התקווה שם החיים. דווקא צליבתו המחודשת של היהודי הופכת את היהדות למשמעותית באופן אוניברסאלי ומזמנת את היהדות להתחדשות ולבריאה גדולה חדשה. במובן זה, האנטישמיות החדשה היא הן ביטוי של תקווה והן ביטוי של סכנה קיומית למדינת ישראל ולציוויליזציה היהודית-נוצרית בכללותה.

[פורסם ביום שישי ה-21.5 במוסף "שבת" של "מקור ראשון"]

ביום א' השבוע הלכה זוגתי שתחייה (כן, כן, יש דבר כזה) למעין תיקון שבועות שלפני שבועות שהתקיים במכללת אורנים. המפגש נערך ביוזמת "ניגון נשים", שהוא "בית מדרש לנשים חילוניות ודתיות ע"ש אלגה סטולמן במדרשה באורנים", ובו, כך למדתי מזוגתי, לומדות נשים סוגיות ולאחר מכן כותבות עליהן מדרשים.

כן, קראתם נכון: נשים כותבות מדרשי חז"ל. מדרשי חז"ל חדשים נכתבים בזמן הזה. על ידי נשים. האירוע כולו נערך לכבוד הספר "דרשוני – מדרשי נשים" שיצא לפני שנה בהוצאת ידיעות, ובערב דיברו עורכות הספר, נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה. כמו כן דיברה בערב רבקה לוביץ, שהיא למעשה חלוצת התחום והראשונה שכתבה מדרש ישראלי בעת החדשה (התלמוד האמריקאי כבר החל להיכתב קודם).

בקיצור, על פי עדותה של זוגתי הערב היה משובח ומרומם נפש, נאמרו בו דברי טעם ודברי יופי, דובר בו על מדרשי נשים ועל נשים בכלל, ובאופן כללי הוא היווה עוד עדות לתמורה הפמיניסטית הגדולה שעוברת על היהדות בימינו. אני כמובן (וכרגיל, מאוחר מדי) הצטערתי שלא באתי, אבל כפרס ניחומים קיבלתי במתנה את אותו הספר, והתענגתי על כמה מדרשים שמיד קראנו יחד.

אני רוצה להביא כאן את המדרש הראשון שכתבה רבקה לוביץ, שמורכב בעצם מסדרה של מדרשים – "מדרשי בנות צלופחד" – ובעצם אלו המדרשים המודרניים הנשיים הראשונים שנכתבו כאן, והם נהדרים ומאירי עיניים. אביא את השניים האחרונים.

אך ראשית תזכורת קטנה: בנות צלופחד כשמן כן הן, בנותיו של צלופחד, שמת ללא בנים יורשים, והן מבקשות ממשה שיתן להם את נחלת אביהם, אף על פי שעד אז לא היתה הלכה בנוגע לירושת נשים – רק זכרים היו יכולים לרשת את אבותיהם. הנה הפסוקים, מתוך במדבר כ"ז, א-יא:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנתָיו: מַחְלָה נעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמדְנָה לִפְנֵי משֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל הָעֵדָה – פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד, לֵאמר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת-קרַח: כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.

וַיאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת – נָתן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ – וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ, בַּת – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו – וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אתָהּ; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.

כלומר בנות צלופחד מבקשות להמשיך את שם אביהן בנחלה שתינתן להן. משה קצת בהלם מהבקשה, לא יודע מה לעשות ופונה מיד אל הקב"ה. אומר לו ה': כן בנות צלפחד דוברות, זה בסדר, תן להן נחלה, ולא רק זה, אלא בהזדמנות זאת נחוקק בחקיקת בזק דיני ירושה לכל מקרה שלא יבוא (שבו אין לאדם המת בנים, שאז העניין פשוט וטבעי כמובן).

ובכן כותבת רבקה לוביץ:

'כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת'

שאלה תנות את אלוהים: אם אמת דיברו בנות צלפחד, מדוע לא כתבת כן בתורתך, שהרי אתה אמת ותורתך אמת ודברך קיים לעולם?

ענה לה האלוהים: 'אמת מארץ תצמח' (תהילים פה,יב).
שאלה תנות: וכי לא נאמר 'תורת ה' תמימה' (שם, יט, ח).
ענה לה האלוהים: כבר כתבתי בתורתי 'תמים תהיה עם ה' אלוהיך' (דברים יח, יג).
ועוד שאמרתי: 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א).
יש אמת היורדת מהמרומים ויש אמת הצומחת מלמטה. אשרי הדור שבו פוגשת אמת של מעלה באמת של מטה. הוא שנאמר 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהילים פה, יב).

<>

ציניקנים שבאותו הדור היו אומרים: בנות צלפחד אין פיהן ולבן שווה.
אמרו: לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, על מנת להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, שלא לשם שמיים הן עושות.
לפיכך אמרה תורה 'כן בנות צלפחד דברת'. 'כן' משום 'כנות'. 'כן' משום 'נכון דיברו'.
לכוחן הן עושות, לעושרן הן עושות, על מנת להשוות עצמן לזכרים בנחלה הן עושות, לשם שמיים הן עושות.

איזה יופי! תחילה שואלת תנות (דמות שקיבלה את חייה מלוביץ ומקור שמה מוסבר במדרש אחר) את אלוהים למה הוא לא כתב מלכתחילה בתורה שנשים יכולות לרשת את אביהן אם אין להן אחים, והרי 'תורת ה' תמימה', כלומר שלמה. אבל האל מסביר שאין השלמות הזאת מונעת שינויים ועדכונים, אלא להיפך: שינוייה ועדכוניה הם שהופכים את התורה לשלמה, וללא אלו היא תהיה חסרה! מלאכת הפיכת התורה לתמימה מוטלת על האדם, עלינו, וזה פירוש הציווי להיות תמימים עם ה', ולהתהלך לפניו בתמימות: לעזור לקב"ה להשלים את תורתו – עלינו מוטל לילד מתוך הקב"ה את האמת שבה, את הצדק שבה, את החסד שבה. ואשרי הדור שבו עושים בני האדם, עושות בנות חווה, מלאכתם זו.

וציניקנים אלה שמדברים סרה באותן נשים שמבקשות להתהלך לפניו יתברך בתמימות, אליהם דיברה תורה בלשון מפורשת כאשר הדגישה מפי ה' ש'כן בנות צלפחד דברת'. ולא טעו אותם ציניקנים מפוחדים בכך שחשבו שהנשים עושות למען כוחן, עושרן ושוויון מעמדן, שכן כל זה נכון מאוד, אלא טעו שחשבו שכל זה אינו לשם שמיים, והרי זה אכן מגיע מתוך מניע תמים וטוב, והרי זה אכן תמים וטוב, והרי זה אכן מה שהשמיים מבקשים, ולמעשה בדיוק מה שהשמיים נזקקים לו נואשות.

אשרי הדור, אשרי הדור שבו חידוש הנבואה מחד גיסא, וחידוש המדרש מאידך גיסא, ומים תחתונים עולים לקראת מים עליונים, וצורך גבוה נענה על ידי תמימים, ונמלאת הארץ דעת וחוכמה, ונגלה שם ההויה שבתורה, והופך השם שלם והכסא שלם, ונוספת אמת, ויפעה, ואורה, ותפארה.

נספח:

המדרש הזה פורסם לראשונה במאמרה של לוביץ "ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר", בתוך האשה ביהדות: סדרת דיונים, עורכת טובה כהן, 11 (תשס"ג). לוביץ היא טוענת רבנית, עובדת ב'מרכז צדק לנשים', ויש לה טור קבוע בערוץ היהדות של וואי-נט. הנה רשימתה האחרונה, ומספיק להביט בטוקבקים תחתיה כדי להבין שעם כל השמחה על ההתפתחויות האחרונות, העבודה עדיין רבה רבה.

וכל זה מזכיר לי שהמפגש הרציני הראשון שלי עם התלמוד על מדרשיו התרחש בבית מדרש אוניברסיטאי קטן בשם "בצוותא" שהתקיים לפני כתריסר שנים באוניברסיטת חיפה, עת עמלתי על התואר הראשון שלי. הוא נוסד על ידי הרב ברני הוך ופרופ' מנחם קלנר ולימדו בו שניים, מהם אני זוכר רק את הרב רונן לוביץ – שהוא כמובן נשוי לרבקה לוביץ. ואותו מפגש ראשוני עם השפה התלמודית עורר בי אז חשק עז גם כן לכתוב מדרשים, אם כי הם באמת הרבה פחות רציניים משל לוביץ או חברותיה, ואני מפנה אליהם בעיקר לשם ערכם הבידורי. הנה.