בחודש שעבר חגגתי את יום הולדתי ה-39. באווירת המשבר ההכרחי שממתין לי באופק שנת הארבעים ניסיתי בעוונותי למצוא נחמה במדור האסטרולוגיה, לא משנה באיזה עיתון. מקריאה בפסקה הקצרה שהוקדשה לי (ולשאר תריסרית האוכלוסייה שחולקת איתי את מזלי) למדתי ש"השוורים זקוקים יותר מכל לביטחון רגשי ופיננסי", וזה לגבי נכון מאוד. טוב, אולי לא "יותר מכל", אבל לבטח הביטחון הרגשי והפיננסי שלי חשובים לי ביותר. עוד כתוב שם ש"אתם מנסים להשיג ביטחון חומרי ולהבטיח את עתידכם הכלכלי", וזה גם נכון מאוד, ובימים אלה של גזרות כלכליות לכל אורך ורוחב מזל שור, על אחת כמה וכמה. המדור, עם זאת, נותן סיבה שונה לעניין המתגבר שלי במצבי הכספי. על פיו הסיבה לכך היא "מיקום ונוס בבית הכספים שלכם עד תחילת יוני". אין לי אלא לקוות שמאמצע יוני יתרחק ונוס מבית הכספים שלי ויניח לי לדאוג מדברים אחרים.

הציטוטים הללו אכן הופיעו בסימן המזל שלי, והסיבה שכתבתי שהם ממדור האסטרולוגיה "לא משנה באיזה עיתון" היא מפני שזה באמת לא משנה. כולם יספקו לכם את אותו להג ריקני וכולל-כל. ונכון גם שבדיוק בגלל זה מאוד קל להתבדח על חשבונו של המדור האסטרולוגי בעיתון. אני לא מבטיח לחדול מכך לחלוטין (זה הרי באמת משעשע), אבל אנסה כעת לעבור לנימה רצינית יותר ולבדוק יחד איתכם את עומקו של העניין. זאת מפני שבעומקו של העניין פרסומו של ההורוסקופ השבועי בעיתון מייצג תופעה מעניינת וחשובה.

כפי שלמעלה, כך למטה

האסטרולוגיה היא אחד משדות הידע העתיקים ביותר. כבר באלף השני לפני הספירה חישבו בני אדם את גורלם על פי תנועות הכוכבים, והשיטות בהן הם עשו זאת הלכו והשתכללו עם הזמן. למצרים העתיקים היתה אסטרולוגיה, כמו גם לחיתים, לאנשי נינווה, ליוונים, ואם נרחיק נגיע גם להודים ולסינים ממזרח ולבני המאיה ולאצטקים במערב. בתחילה היו הכוכבים נחשבים לאלים בפני עצמם, והשפעתם על האנושות היתה על כן הפגנה של רצונם האלוהי: הם פשוט התערבו בחייהם של בני האדם להנאתם. עם הזמן הפכו הכוכבים לישויות בעלות מטען של קדושה, אבל ללא רצון משלהם, והאסטרולוגיה הפכה ל"שיטה", כלומר למערכת של חוקים שמתוכם ניתן לגזור תולדות.

בשלב זה התובנה המרכזית שהנחתה את האסטרולוגים היתה הקביעה ש"כפי שלמעלה, כך למטה", כלומר שקיים קשר אנלוגי, של הקְבלה, בין עליונים לתחתונים, כך שהראשונים משפיעים בתנועותיהם על התחתונים. יש לשים לב: אין מדובר כאן בהשפעה סיבתית, בדרך של הפעלת כוח מצד אחד לצד שני, שבעקבותיו הצד השני משתנה. מדובר בשינויים שנגזרים פשוט משום הדמיון הצורני-תבניתי שבין ההיררכיה השמימית של הישויות העליונות (הכוכבים), לבין השלבים התחתונים של אותה היררכיה, כאן על פני האדמה (העמים, המשפחות, הפרטים).

בעבר האסטרולוגיה היתה מורכבת משלושה תחומים נבדלים: אסטרולוגיה הוררית (horary, משורש המילה "שעה" בלטינית), שבמסגרתה האסטרולוג מנסה לענות על שאלה ספציפית על פי השעה המדוייקת שבה היא נשאלה; אסטרולוגיה אלקטיבית, שבה האסטרולוג מנסה להכריע מתי טוב ביותר להתחיל במהלך מסויים (נישואים, עסקה, מסע, מלחמה); ואסטרולוגיה נטלית (natal, כלומר הקשור בלידה), שבה משתמשים במערך הכוכבים ברגע לידתו של אדם בכדי לקבוע את אופיו וגורלו. התחום האחרון הוא זה ששרד את מבחן הזמן ומופיע לשימושנו בעיתוני סוף השבוע. יש לציין, עם זאת, שלפני המאה העשרים מעולם לא נערכו תחזיות אסטרולוגיות עבור מזלות, כלומר עבור חלקי אוכלוסייה כלליים, ולא עבור אנשים פרטיים.

רבע מהאוכלוסייה

ואכן, דווקא ההבדלים בין האסטרולוגיה העתיקה לבין זו המודרנית יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על אופיינו וגורלנו. כך למשל, מובן שהמודל הגאוצנטרי, זה שבו הוצב כדור הארץ במרכז מערכת השמש, פשט את הרגל והוחלף – בעקבות ממצאי המדע המודרני – במודל ההליוצנטרי. האסטרולוגים המודרניים עוקבים בדריכות אחרי הגילויים המדעיים, וגם ההכרזה, לפני כשבע שנים, שפלוטו אינו כוכב לכת אמיתי אלא גוף שמימי קטן יותר עוררה פולמוס נרחב בחוגי האסטרולוגים, אשר ניסו להבין מה משמעות הדבר עבורם ועבור לקוחותיהם. האסטרולוגיה, אפוא, כמו כל מסורת עתיקה, מתאימה את עצמה להווה על מנת להישאר רלוונטית.

את המודל של ההשפעה האנלוגית בין עליונים ותחתונים מחליף כיום עבור אסטרולוגים רבים מודל המסתמך על חשיבתו של חוקר הפסיכולוגיה קרל יונג, על פיו הקושר אותנו עם הכוכבים שלנו הוא דפוס המציאות עצמה, כלומר מצב התופעות כולן ברגע נתון. את המצב הזה ניתן "לקרוא" בצורה אינטואיטיבית, בדיוק כפי שקוראים בקפה או בכתם רורשך, ועל ידי כך לחלץ מידע אודותנו מתוך התת-מודע (או, עבור יונגיאנים אדוקים, מתוך העל-מודע). כאן הכוכבים חדלים להיות גופים שמימיים שמשפיעים עלינו בסיבוביהם, והופכים להיות נקודות ייחוס שמרכיבות חלק מתמונה כללית אשר ניתן להבין מתוכה תובנות לגבי עצמנו. שוב ניכרת במקרה זה השפעת החשיבה המודרנית על האסטרולוגיה.

ואכן, אלמלא התאימה עצמה האסטרולוגיה לזמננו, ספק אם היא היתה עד כדי כך פופולרית כיום. אחרי שפל עמוק במאות הי"ח והי"ט, חדרה האסטרולוגיה בחזרה לעניין הציבורי בראשית המאה העשרים, והפעם לא כתורת סתרים הנצורה אצל יודעי ח"ן אלא כתופעה המונית. טורי אסטרולוגיה התחילו להופיע בעיתונים בשנות השלושים, ועד שנות השישים העקרונות הבסיסיים של האסטרולוגיה היו מספיק מוכרים כדי שהיפים זרוקים ישירו על "עידן הדלי" (The Age of Aquarius) בציפייה משיחית של אופטימיות קוסמית.

סקרים מראים שכיום כרבע מהאוכלוסייה במדינות מערביות מודרניות מאמינים שקיים קשר בין מצב הגורמים השמימיים לבין אופיו וגורלו של הפרט, ודפי האסטרולוגיה בפורטלים אינטרנטיים הם מרושמי הצפיות הגדולים ביותר. עד כדי כך משפיעים הכוכבים על חיינו שאחרי הבחירות האחרונות, ב-22 לפברואר, טרחה אשת השר האנרגיה והמים סילבן שלום לעדכן את עוקביה בטוויטר ש"מרקורי התחיל בנסיגה נוספת, למשך חודש, מה שאומר שהממשלה תקום בנסיגה." והנה, אכן כך היא קמה.

המטאפיזיקה של הכסילים

התופעה, אם כן, רחבת היקף והשפעה, ומעניין לנסות להבין איך היא משפיעה על חיינו. הרשו לי לגייס לעזרתי לצורך כך את תאודור אדורנו (1903-1969), הפילוסוף הנאו-מרקסיסט, חבר אסכולת פרנקפורט, אשר יחד עם עמיתים כמקס הורקהיימר והרברט מרקוזה ביקר במחצית המאה העשרים בשיטתיות את החברה המערבית המודרנית. במאמר מעמיק (The Stars Down to Earth) הוא תוקף את תופעת האסטרולוגיה, ומנסה להבהיר למה היא משמשת בתרבות המערבית, ולמה היא לדעתו מסוכנת.

אדורנו מכנה את האסטרולוגיה "המטאפיזיקה של הכסילים", אולם הוא מבין היטב שלא רק חוסר אינטליגנציה עומד בבסיס הכמיהה להבנת חיינו מתוך הכוכבים. על פי אדורנו החיים במסגרת השוק הקפיטליסטי מתאפיינים במגמות של חיפצון ומיצרוך, דהיינו הפיכת חיינו וכל הקשור בהם לחפצים ומצרכים. כל שלם מפורק לחלקים, כל ערך מקבל מחיר. כסף הופך להיות המדד היחיד לאיכות, ואף לחיים הראויים לחיותם. במצב כזה, טוען אדורנו, מתבצעת תגובת-נגד רפלקסיבית מצד האדם, שבמסגרתה הוא מטעין את המציאות בעניין וחשיבות. יש כאן היפוך משלים: אם השוק החופשי רוקן את עולם הרוח מערך, אנחנו נטעין את החומר הדומם במשמעות. מכאן אנחנו מגיעים עד להענקת עומק ותוקף על חיינו לדבר הדומם, הזר והמנוכר ביותר שיש: לכוכבים שבשמיים.

זאת ועוד: האסטרולוגיה דומה לפסיכולוגיה בכך שהיא מגלה לנו (לכאורה) את יסודות נפשנו, אולם היא שונה ממנה בכך שהיא אינה מאתגרת אותנו. היא מחזקת הגנות, ולא מערערת אותן. הדמות הנשקפת לנו מההורוסקופ היא מעניינת ומחמיאה. אנחנו לכאורה אקטיבים: חותמים על עסקאות, יוצאים למסעות, מנהלים קשרים רומנטיים סדרתיים. אולם למעשה ההורסקופ דווקא שולל מאיתנו אקטיביות ואחריות: הוא מורה לנו כיצד לנהוג, מפתח בנו תלות כלפיו, ומרדד אצלנו בהכללותיו את כושר הניתוח של המציאות. אנחנו מתפתים להאמין לממבו-ג'מבו האסטרולוגי מכיוון שההורוסקופ מציג אותנו כגיבורים בסרט. אלא שבלא לשים לב אנחנו מאפשרים לאסטרולוג להיות הבמאי.

אדורנו מבקר את ההשפעה הדכאנית שיש לאסטרולוגיה על החופש שלנו. לדידו האסטרולוגיה מבנה בנו דפוס מחשבתי על פיו כל מה שניתן לעשות בזמן מסויים הוא להתאים את עצמנו עד כמה שנוכל לתנאי המציאות שנכפים עלינו. הכוכבים החליטו שהשבוע לא כדאי לצאת למסע, ועלינו להחליט אם להילחם בהם (ללא סיכוי) או לוותר על התוכניות ההרפתקניות שלנו. את תנאי הקיום אין לשנות, ומה שנותר הוא להגיב אליהם בצורה פרטית, להיכנע ולנסות "להסתדר". בכך מעודדת האסטרולוגיה קונפורמיזם ופאסיביות.

כמרקסיסט קושר אדורנו גם את זה לשוק החופשי, ומסביר שבדיוק כמו האסטרולוגיה, גם הקפיטליזם משכנע אותנו שאין מה לעשות באשר לתנודות השוק ושגיונותיו. ראו את נימוקי הממשלה הנוכחית: "היד הנעלמה" קבעה שחייבים להעלות מיסים לכולנו (אבל פחות לעשירים), ועלינו להתאים את עצמנו לתנאי המציאות שנכפים עלינו. מתוך הרגל לציית לכוכבים אנחנו גולשים לציות עיוור לכוחות הכלכליים שסביבנו: את אלה ואת אלה אנחנו לא מבינים, את אלה ואת אלה אנחנו לא יכולים לשנות, ומול אלה ואלה נותר לנו רק לכופף את הראש ולענות אמן. פלא שג'ודי ניר מוזס שלום מאוהבת בכוכבים?

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' במעריב, 31.5.

'קשר מסוכן': דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה: לרגל צאתו של דו"ח מיוחד שהכינו עמותות 'עיר עמים' ו'קשב' על המצב בהר הבית והתנועות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על ההר יתקיים רב שיח על הנושא בערב מיוחד במשכנות שאננים (אודיטוריום דה-בוטון, מרכז הכנסים אדנואר). הרב יהודה גליק, העיתונאי דני רובינשטיין, מנכ"לית קולך חנה קהת, פרופ' אלחנן ריינר ואנוכי הק' נדבר ונתפלמס על הנושא. פרטים באתר 'עיר עמים' ובאירוע בפייסבוק. הקהל הרחב מוזמן.

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

את הפרק השני בסיפורנו על מר סמית וכישוריו הנבואיים, אנו פותחים דווקא עם אדם אחר: לומן וולטר (Luman Walter), אמריקאי שלמד רפואה באירופה, וחזר לארה"ב כדי לחפש אוצרות קבורים בסביבתו של סמית, ואף יחד איתו בהזדמנויות שונות. כמובן, כשמדובר בלימודי רפואה באותם ימים אין הכוונה לסטאז' בהדסה עין כרם. הרפואה המערבית אז היתה עדיין, לטוב ולרע, קשורה מאוד למתודות שהיום היו זוכות במקרה הטוב להיות מכונות "משלימות", ובמקרה הרע, שרלטניות. וולטר זה השתלם בתורת ה-Animal Magnetism, או במילים אחרות, המסמריזם.

המסמריזם, שנקרא על שם מפתחו פרנץ אנטון מסמר, הוא שיטה רפואית מסוף המאה ה-18. הרעיון בבסיסה היה שקיים נוזל בלתי נראה ובלתי מורגש (אולם בהחלט בעל השפעה) שנמצא בכל מקום ומפלש את כל היקום. על פי מסמר כל מחלה היא סימן שהנוזל הזה (שנקרא פלוֹידוּם) יצא מאיזון בגופנו, והבריאות מצביעה על כך שהאיזון של הנוזל בגופנו תקין. ניתן להחזיר את האיזון על ידי העברתו של הנוזל מאדם אחד למשנהו (למשל, ממטפל לחולה – יש אנשים שזכו למלאי גדול יותר של הנוזל), וזאת על ידי יצירת "משברים" אצל החולה, שבעקבותיהם מושב כאמור האיזון של הנוזל. אותם משברים לא היו אלא מצבי טראנס, שמסמר הצליח להפיק אצל מטופליו.

טראנס, בקצרה, הוא מצב תודעתי בעל מנעד עוצמה רחב, בו משתבשת בנו תפיסת המציאות השגורה, ודפוסי המחשבה והפעולה הרגילים מנוטרלים לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. מצב תודעתי כזה יכול להיות פתח לכתיבה או דיבור אוטומטי, כאשר האדם חווה כאילו מגיעה אליו אינפורמציה "מבחוץ", או שהוא אף נשלט על ידי ישות שונה. במקרים האלה אפשר לפרש את הטראנס כמה שהיינו מכנים היום "תיקשור" (בלי לקבוע האם יש או אין ישות או מקור מידע חיצוני לאותו אדם).

בכל מקרה, לדעתי סוג מסויים זה של טראנס היה מומחיותו של ג'וזף סמית, לא מעט הודות לאותו לומן וולטר. הקישור ביניהם חשוב מכיוון שבעוד שסמית כנראה היה מוכשר מלידה לעניין, דרוש בדרך כלל לימוד מסודר כדי לדעת איך להכניס עצמך לטראנס מעמיק – ואיך לצאת ממנו. באשר למסמריזם, מאוחר יותר ישתמשו חוקרים בתער של אוקהם כדי לחתוך החוצה ולהעיף את הנוזל הבלתי נראה, ולהישאר עם תובנות חשובות מאוד בקשר להיפנוזה ולפסיכולוגיה. במקביל ספיריטואליסטים למיניהם יפתחו מתוך השיטה אמונות שונות על טבעו של העולם האל-טבעי ועל הדרכים למגע עמו.

לומן וולטר, אם כן, הגיע לארה"ב קצת לפני 1818 כנראה, אחרי שלמד את סודות המסמריזם באירופה, שם השיטה בדיוק הגיעה לשיא הפופולאריות שלה. בראשית שנות העשרים הוא כבר חיפש אוצרות יחד עם ג'וזף סמית ואביו. אני חושב שסביר להניח שהוא עזר לסמית הצעיר ללטש את יכולתו להיכנס לטראנסים, יכולת שכפי שמיד תראו, גויסה למבצע רחב היקף. אכן, מקורות מאותה תקופה קושרים בין סמית לוולטר, והעיתון The Reflector (שכבר פגשנו ברשימה הקודמת) פרסם ב-1830 רשימה הלועגת למורמונים, ובה הוא קבע מפורשות כי לומן וולטר "היה קוסם, אדרתו נפלה על הנביא ג'ו סמית", ברמז כמובן לאדרתו של אליהו הנביא, שהועברה לאלישע. כלומר, סמית היה לכאורה תלמידו של לומן בנבואה.

מורוני מרגיע

נגיע, אם כן, אל סמית הצעיר. עזבנו אותו ב-1820 אחרי משבר נפשי קשה, שכנראה נבע מתוך רגשות אשמה על חטאים מיניים, ושהסתיים בהתגלות אלוהית בה הובהר לו שחטאיו נמחלו ושכל הכנסיות של ימיו טועות. אם כן, לא עברו שנים רבות – עברו שלוש – וסמית שוב הגיע למשבר. הפעם נגלה אליו מלאך בעודו שוכב במיטתו (התיאורים הראשונים של ההתגלות מתארים אותה בכלל כחלום).

המלאך, שאחרי כן סמית גילה ששמו Moroni, שוב הבטיח לסמית שחטאיו נמחלו, והפעם גם שלח אותו לגבעה סמוכה, שם אמר לו שממתין לו ספר שלם, המתאר את ההיסטוריה של שבטים קדומים של בני ישראל, שזכו להתגלות מלאה, שלמה וסופית של ישו וכלל תורתו. הספר הוא בעצם לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות ב"מצרית משופצת" (Reformed Egyptian), אשר קבורים באדמת הגבעה (שימו לב לקשר לעיסוקו של סמית במציאת אוצרות קבורים).

היה זה יום שני, ה-22 לספטמבר 1823, שג'וזף שלנו שם פעמיו לגבעה תמימה למראה על מנת לחפור ולהוציא ממנה את התורה הנוצרית האולטימטיבית המצויה על לוחות הזהב המצריים. אלא שזה לא בדיוק הלך. בתיאור הראשון שלו למה שקרה שם (שנכתב על ידו בשנת 1932) מספר סמית ש

מיד הלכתי למקום ומצאתי היכן שהלוחות נקברו כפי שציווה עלי מלאך ה' ומיד ניסיתי שלוש פעמים להשיג אותם. אז כשאני מפוחד מאוד חשבתי שמא זה היה חלום של התגלות [ולא התגלות אמיתית] אבל כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא היה כך. ואז זעקתי לאלוהים בכאבה של נשמתי: 'למה אני לא מצליח להשיג אותם?' והנה הופיע לפני המלאך ואמר לי: 'לא שמרת על המצוות ה' אשר נתתי לך, ולכן אתה לא יכול כעת להשיג אותם.' […] שכן אני פותתי על ידי עצה רעה וביקשתי את הלוחות כדי לזכות בעושר.

בדיווחים מאוחרים יותר של המקרה סמית לא יספר על כך שהוא פחד ושלא שמר על מצווה מסויימת, ואילו כאן הוא מייחס את חוסר ההצלחה שלו לחמדנות, כלומר משום שרצה למכור את לוחות הזהב למען רווח כספי. יחד עם זאת, קשה להניח שזה היה כל הסיפור. סמית למעשה הצליח לשים ידיו על הזהב, ב-1827, אחרי שהגיע אל הגבעה בכל שנה ב-22 לספטמבר, אך ללא הועיל, כלומר רק אחרי חמש ניסיונות, אשר לכל אחד מהם התכונן שנה. מה שהיה שונה באותה שנה אחרונה הוא שסמית כבר היה נשוי. סמית אכן אמר לאחד משכניו, על פי עדותו של השכן (Henry Harris), ש"מלאך התגלה ואמר לו שהוא לא יוכל להגיע אל הלוחות אלא כאשר יהיה נשוי" – ושוב, שימו לב לקשר בין האפשרות למצוא את האוצר לטהרה המינית.

חפירה בראש השנה

סמית ברח והתחתן (eloped) עם אשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21. בתחילת יום ה-22 בספטמבר, כלומר מעט אחרי חצות הלילה, סמית הגיע אל הגבעה יחד עם אשתו ושני חברים. אותו לילה היה מבורך מבחינה אסטרולוגית. בספרו המקיף על הרקע האזוטרי של הדת המורמונית* מצטט ד. מייקל קווין ספרי אסטרולוגיה שהיו בסביבתו של סמית ובישרו על יום מוצלח במיוחד: היתה זו שבת, שנשלטת על ידי כוכב שבתאי, יופיטר (צדק) שהיה כוכבו האישי של סמית וגם כוכבם של מגלי אוצרות. הירח היה במזל מאזניים, עוד סימן שיש (על פי אחד הספרים ההם) "לחפור". בנוסף, היה זה א' תשרי, ראש השנה היהודית, וגם זה סימן לא רע להתחלות חדשות.

ואכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. על פי אחד מחבריו שהיו עמו שם, סמית קבע ש"זה פי עשר יותר טוב ממה שציפיתי", וסיפר שמדובר בלוחות זהב ארוכים ועבים למדי. הוא התעקש, יחד עם זאת, שהמלאך אסר עליו למכור אותם, אלא ציווה עליו לתרגם את הכתוב עליהם בעזרת "אורים ותומים" שנמצאו לידם (על פי עדות מוקדמת סמית המלאך אמר לו ש"אתה גדול יותר מכל האספסוף (rabble) שחופרים אוצרות. אתה נבחרת לפענח את הספר שכתב מורמון."). אותם "אורים ותומים" לא היו יותר מאבן-חזיון (Seer Stone), כמוה שימשו את סמית כשחיפש אוצרות קבורים.

אבד בתרגום

וכך החלה מלאכת התרגום. סמית הניח את ה"אורים ותומים" בתוך כובע ו"חזה" את התרגום מתוך מצב של טראנס. את התרגום הוא הכתיב אז לחברו, Martin Harris, שישב לידו וכתב את כל אשר דיבר. 116 הדפים הראשונים של התרגום נלקחו על ידי הריס זה כדי להראות אותם למשפחתו, אבל הוא כנראה השאיל אותם שם למישהו שלעולם לא יחזיר אותם. דפים אלה לא נמצאו עד היום. סמית היה באופן מובן לא מאושר מההתפתחות הזאת.

אחרי שפיטר את הריס ממלאכת הכתבנות, הושיב סמית את אשתו אמה והכתיב לה את הספר. על פי עדותה:

בדרך כלל כתבתי יום אחרי יום, על פי רוב כשישבתי על שולחן בקרבתו, והוא יושב ופניו קבורים בכובעו, האבן בתוכו והוא מכתיב לי שעה אחרי שעה, ללא דברים נוספים בינינו. לא היה לו כתב יד ולא ספר לקרוא מתוכו, ולו היה לו לא היה יכול להסתיר זאת ממני. הלוחות נחו על השולחן ללא כל ניסיון להסתיר אותם, עטופים בפיסת בד פשתן שנתתי לו כדי לקפל מעליהם.

ההכתבה נמשכה כשנה וחצי, ובסופה ניתן התוצר לדפוס. התוצאה היא ספר בן יותר מחמש מאות עמודים שנחשב לאחד מכתבי הקודש המשעממים בעולם. יחד עם זה, בהחלט מדובר במבצע מרשים של יצירת נראטיב היסטורי ותיאולוגי אלטרנטיבי מקיף ומרובה פרטים. הכנסייה המורמונית אוהבת להדגיש את חוסר השכלתו של סמית כראיה לכך שהוא לא היה יכול להמציא את הספר, אלא רק "לתרגם" מוצר מוגמר. כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, סמית בהחלט קרא את הספרות האיזוטרית של תקופתו, והשפעותיה ניכרות בספר (קצת על זה כאן). עם כל זאת, זה בהחלט יוצא דופן שבחור חסר השכלה פורמלית בראשית שנות העשרים שלו מצליח להוציא תחת ידו תוצר שכזה. הוא הצליח בכך, לדעתי, מפני שהיה מסוגל להכניס עצמו לטראנס כמעט מדי יום ולהכתיב את התכנים שהתגלו לו. אימוניו בחיפוש אוצרות, וכנראה גם תחת הדרכתו של לומן וולטר, בהחלט הוכיחו את יעילותן.

הספר עצמו, כפי שמובן מהציטוט הקצר לעיל, נכתב על ידי מורמון (לכן קוראים לו The Book of Mormon). מורמון הוא אביו של מורוני (שהוא כאמור המלאך שהנחה את סמית אל הלוחות), והוא נביא ומנהיג של שבט קדום בבני ישראל. הוא זה שכתב את הספר, ובנו קבר אותו רגע לפני שהשבט שלהם כולו הוכחד. סמית נבחר כדי לתרגם את הספר ולהפיץ את הבשורה שנצורה בו.

יש גם להדגיש עד כמה מעשיו של סמית הם משמעותיים. נביאים, כאמור, לא היה חסר בסביבתו של סמית, ובטח שלו התגלויות אלוהיות. זה לא היה משהו יומיומי כמובן, אבל גם לא בלתי סביר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם הנביאים והחוזים שהיו סביבו כמעט תמיד אחזו ב-bible ונפנפו בו כששאגו את בשורתם. סמית הביא את הספר שיחליף אותו. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

ראוי גם לשים לב גם שלאיש מהחסידים הראשונים של סמית לא היה מוזר שספר קודש חדש מתורגם באותה שיטה אזוטרית שבה מוצאים אוצרות באדמה. תמונת העולם המאגית היתה חלק בלתי נפרד מחיי האמריקאים האלה, והיא היתה שזורה בצורה מובנת מאליה בתמונת העולם הדתית שלהם. דבר זה מסביר גם את אפשרות התקבלותה של התיאולוגיה שפיתח סמית, שכוללת את אפשרות הפיכתו של כל אדם לאל.

הסיפוור כהתגלות

Gauri Viswanathan, חוקרת ספרות ודת באוניברסיטת קולומביה, גורסת ש"ידע אוקולטי בנוי על סיפור סיפורים, שבעבודה האוקולטית נחשב לסוג של חוויית התגלות". אין ספק שסמית הוא דוגמא מובהקת להתגלות שכזו: הבשורה האלוהית שהוא מביא היא סיפור היסטורי אלטרנטיבי מקיף. על פי סמית בסביבות 600 לפנה"ס, קרוב לחורבן בית ראשון, הפליגו שני שבטים עבריים, אחד טוב ואחד לא ממש טוב, מהארץ המובטחת אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שם הם בנו ציוויליזציה מפוארת, ואף זכו לביקור של ישו, שגילה להם את בשורתו הסופית והשלמה כאמור.

אחרי עלייתו למרומים של המשיח הם התחילו לריב, ובאופן מבאס הרעים גברו על הטובים. כעונש הפכו הרעים לאדומי עור, כלומר לאינדיאנים שהמשיכו לחיות ביבשת אמריקה. באשר לטובים, לפני שנכחדו כתב מורמון, מנהיג השבט הטוב, את ההיסטוריה והבשורה בספרו ונתן לבנו מורוני לקבור אותו באדמה. זה כאמור הספר שמצא סמית. או במילים אחרות, מתוך מצבי הטראנס שנכנס אליהם הפיק סמית נראטיב פסאודו-היסטורי עשיר ומלודרמטי.

אבל לא רק היסטוריה יצר סמית, אלא גם תורה אזוטרית-רוחנית שאפתנית ביותר. קצת יותר על כך, על מקורותיו בתורות הנסתר של דורו, על אמונותיו האסטרולוגיות ועל שאיפותיו המגלומאניות, בחלק הבא.

סתם

—

למאמרים הבאים: חלקים 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

בנימה אישית, אתמול נולד בני בכורי.

חיפוש טלפתי של אוצרות, איזוטריקה הרמטית, קבלה נוצרית, בונים חופשיים, פוליגמיה מקודשת, תיאוקרטיה אמריקאית, קמעות אסטרולוגים, טקסים סודיים, התגלויות אלוהיות, שבטים עבריים קדומים, לוחות זהב, חידוש הנבואה, טראנס ומסמריזם, סמיכת הכהונה, אלוהים בשר ודם. חשבתם שהמורמונים הם מוזרים? יו איינט סין נתינג יט.

מזה זמן אני מתכנן לכתוב איזה מגה-פוסט על המקורות האיזוטרים של הדת המורמונית, ואיכשהו לא מגיע לזה כי הסיפור פשוט יותר מדי גדול. אבל מיט רומני הולך להגיע לארץ והנושא חם כמעט כמו האויר בדירה שלי, אז פשוט אתחיל לכתוב, ואחלק את העבודה לכמה רשימות קטנות. אם כן הנה: ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק א'.

הדת המורמונית, כפי שכבר כתבתי כאן, מציגה לפנינו דת מודרנית ואמריקאית מאוד מחד, ומאידך, ובצורה הרבה פחות ידועה, משלבת בקרבה זרמים אוקולטים ומאגיים שונים. נביאה ומייסדה, ג'וזף סמית, היה אדם שהמילה מרתק עושה לו עוול. סמית היה כפי הנראה מיחידי הסגולה שמרגישים בביטחון מוחלט (בטחון שעבורי הוא מסתורין עצום) שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם, ומסוגלים גם לשחק את המשחק היטב. בשלושים ושמונה שנות חייו (מה יש בגיל הזה שקטלני עבור גאוני דת?) הצליח סמית לכונן כנסייה, לתפור לה תיאולוגיה מטורללת, להיות ראש עיר גדולה, להתמנות לגנרל של מיליציה פרטית בת אלפי חיילים, להתחתן עם כארבעים נשים, לרוץ לנשיאות ארה"ב ולהירצח בלינץ' אכזרי. תודו שזה מרשים.

נדבר אם כן בשבחיו ובמוזרויותיו של סמית, אבל נתחיל בהתחלה. וההתחלה נמצאת במדינת ורמונט של ראשית המאה ה-19. שם נולד סמית, ב-1805 כבן החמישי מתוך אחד-עשר לזוג הורים עניים. הסמיתס נדדו לא מעט בחיפוש אחר פרנסה, אולם ללא הועיל. כשהיה מבוגר מספיק (כלומר בגילאי העשרה המוקדמים) החל ג'ו הצעיר (כך קראו לו החברים) לעבוד למחייתו. למזלו חיש מהר התגלה שהוא מוכשר ביותר בעניין ספציפי שהיה מאוד מבוקש אז בחוף המזרחי.

כשרונו של סמית היה פשוט: הוא היה מסוגל (או כך לפחות האמינה סביבתו) למצוא באופן טלפתי אוצרות הקבורים באדמה. כי זאת יש לדעת: במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חיפוש אוצרות קבורים, בין אם של שבטים אינדיאנים אבודים ובין אם של ספנים ופירטים ספרדים, היה מקובל ונפוץ מאוד באמריקה. רבים האמינו אז שבאדמות מדינות החוף המזרחי קבורים אוצרות שכאלה. מצד שני, אלא אם היתה בידך מפה סודית שמגלה היכן הם, קשה היה למצוא אותם, שהרי, כאמור, הם קבורים באדמה.

וכאן אנחנו נכנסים לעולמה הקסום של האזוטריקה האמריקאית שלפני מאתיים שנה. שכן כדי למצוא את האוצרות המופלאים האלה נעזרו האמריקאים בחוזים למיניהם, מעין מתקשרים שהיו "רואים" היכן האוצרות קבורים בעזרת החוש השישי שהם פיתחו. האמונה ביכולת של בני אדם לראות לתוך האדמה היתה נפוצה למדי בארה"ב של תחילת המאה ה-19. חשוב להדגיש שעבור רובם של האמריקאים דאז, כולל אלו המשכילים, העולם האזוטרי והמאגי היה חלק אינטגרלי ומובן מאליו של החיים, וכלל רפואות אליל, אסטרולוגיה, מאגיה, אגודות סתרים (הבונים החופשיים היו אז להיט) ואמונות עממיות בשדים, רוחות מכשפות, ומלאכים.

אולי נפריע עוד רגע לרצף הסיפורי כדי לציין גם שלא רק אזוטריקה מתפרצת אלא תנועות דתיות חדשות גם הן מילאו אז את אדמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הימים היו ימי ההתעוררות הגדולה השניה, כלומר גל ההתעוררות הדתית הגדול השני בהיסטוריה של העולם החדש, וברדיוס של מאות קילומטרים סביב סמית התנבאו להם כעשרה נביאים מצליחים עם קהילות משלהם (אולי הפיקנטי שבהם היה ג'ון המפרי נויס, שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית. חשוב לציין גם את ראלף וולדו אמרסון, שאחרי שפרש בגועל ממשרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'). חדשנות דתית ואף התגלויות נבואיות כשלעצמן, על כן, לא היו דבר נדיר או בלתי סביר בעולמו של סמית. מה שחידש סמית היה הבאתו של ספר קודש חדש והיסטוריה כריסטוצנטרית חדשה. אבל בל נקדים את המאוחר.

סמית הצעיר, אם כן, היה ידוע בכישרונו החזיוני ("קוסם הכפר" קורא לו היסטוריון אחד), ומשלחות של חופרי-אוצרות היו שוכרות את שירותיו כדי שיחזה עבורם היכן נמצא הזהב. הוא היה עושה זאת על ידי כך שהיה מניח אבן מיוחדת, "אבן חזיון" (seer stone) בתוך כובע, מכסה את פתח הכובע בפניו כך שהוא היה מביט אל האבן בחשכה גמורה, ואז חוזה, מתוך אור קסום שהיתה מפיצה לכאורה האבן, את מקומו של האוצר. אני מניח שסמית היה נכנס למצב של טראנס, ובמצב תודעתי זה היה נחשף לרבדים תת-הכרתיים (או על-הכרתיים, למי שמאמין) וחוזה את אשר חזה.

העיתון The Reflector, שיצא בפלמירה, ניו-יורק באותה תקופה, דיווח על התופעה:

גברים ונשים ללא הבדל גיל או מין הפכו לחכמים אדירים במדעים האוקולטים [occult sciences], רבים חלמו, ואחרים זכו לחזיונות, עמוק בבטן האדמה, אוצרות עשירים ונוצצים, וכדי לסייע למפעלי הכרייה העצומים האלה (כסף בדרך כלל, אם לא תמיד, מחפשים בלילה), ציוד צלילה ומכשור שונה הומצא […] מטות מינרליים [mineral rods] וכדורים (כפי שנקראו על ידי המתחזים שהשתמשו בהם) היו אמורים להיות מדריכים שאינם יכולים לטעות למקורות העושר. אבני הצצה [peep stones] או חלוקי נחל, שנאספו באופן נמהר מערוץ או שדה, ניתנו בתוך כובע או מצב אחד ללא אור, כאשר מכשף או מכשפה (שכן פעולות אלה לא הוגבלו למין אחד) שמו את עיניהם, וכמעט הוציאו אותן מחוריהם, הכריזו שהם ראו את כל הפלאות של הטבע, ובעיקר כמובן אוצרות אדירים של כסף וזהב.*

הדיווח כאן נכתב כמובן בטון סרקסטי (ההערות בסוגריים המרובעות שלי, ברגילות במקור, ההגדשה והעילגות גם במקור), אולם הוא מציג תופעה שהיתה נרחבת ביותר בארצות הברית הצעירות, ובין השותפים בה היו לא רק בני המעמדות הנמוכים. אותן "מטות מינרלים" הם מטות מזלגיים (ראו תמונה להלן) שנקראו גם divining rods, האמורים לגלות מינרלים באדמה, בראש ובראשונה זהב ואבני חן כמובן, על ידי משיכת המחזיק בהם לכיוון האוצר. סמית השתמש במקל שכזה מדי פעם. peep stones הוא כינוי אחר ל-seer stones, אותן האבנים עצמן שסמית השתמש בהן (התמונות הן של האבנים של סמית). למרות שכל הסיפור נשמע שטותי למדי, אני חושב שיש מקום להניח שלפחות לפעמים היו המחפשים מוצאים איזה משהו, שכן אחרת קשה להסביר את האפשרות של סמית ודומיו להתפרנס על ידי הצעת שרותיהם למסעות חיפוש שכאלה. מצד שני, בני אדם כבר העסיקו עצמם בהבלים גדולים מאלה.

מה שבטוח הוא שסמית הצעיר זכה לאימון וחידוד של חושיו האיזוטריים, וניסיונו בכניסה לטראנסים יעזור מאוד בקריירה הנבואית שלו, שתתחיל כעבור שנים מעטות. אבל לא רק ניסיון צבר סמית. האמונה היתה שכדי להיות treasure scryer (זה שם המקצוע) היה עליו להישאר נקי מכל עיסוק, עם אחרים או לבדו, במין. כדי לחזות אוצרות תת-קרקעיים יש להיות טהור ממין – ואשאיר לפסיכואנליטיקאים שבינינו את הפרשנות המתבקשת. אלא שאתגר זה היה כנראה גדול מדי עבור סמית, שבגיל 14 חווה משבר דתי ראשון. בהיותו בשדה בר (מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר ה' לאשורו) הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו.

תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו,

עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: "ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך."

תיאור יפיפה, רק שלא ברור אם הוא מדוייק (המחיקה, אגב, במקור). סמית תיאר את החיזיון הראשון שלו כמה פעמים, כולן שנים אחרי שהתרחש, והציג לו גרסאות שונות. לפעמים הוא סיפר שראה קבוצת מלאכים, לפעמים את אלוהים, לפעמים שתי דמויות בלתי מזוהות, לפעמים את אלוהים האב והבן יחדיו. גרסה אחרונה זו היא הרשמית היום, כלומר המורמונים מאמינים שסמית זכה בהתגלות של האל ובנו ישו. על פי הגרסה הרשמית לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא וניזונות מדוקטרינות לא נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר.

עד אז המשיך סמית להתפרנס מחשיפת אוצרות, אולם בינתיים הוא פיתח עניין בריא באזוטריקה, והיה קורא לא מעט ספרים על הנושא, שאנחנו יודעים שנמצאו בספריות ציבוריות בקרבת מגוריו. סמית צלל לעולם האסטרולוגיה, הקבלה, ההרמטיציזם, ההיסטוריה האלטרנטיבית-קונספירטיבית והבונים החופשיים. אולם לא עתיד של רופא אליל או מתקשר זוטר היה צפוי לג'וזף סמית. לא ולא. ג'ו שלנו היה עתיד לגדול ולהיות נביא, מבשרה של הבשורה החדשה של ישו, ומייסדה של הנצרות האמיתית. על כך, קוראים יקרים, בחלק הבא של הסדרה.

—

למאמרים הבאים: חלקים 2, 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* בכתיבתי אני מסתמך באופן נרחב על הספר Early Mormonism and the Magic World Viewשל D. Michael Quinn. כמו כן, אציין לטובה את הספר Joseph Smith Jr. – Reappraisals after Two Centuries, Ried L. Neilson & Terry L. Givens, eds.. הציטוט מהעיתון, והציטוט מיומנו של סמית, הם מהספר הראשון.

כאן תמצאו אתר מעניין על העולם האיזוטרי של סמית וסביבו., ומתוכו כאן (גללו למטה) מאמר על העיסוק במציאת אוצרות קבורים בארה"ב של לפני מאתיים שנה.

מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.

לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.

בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.

ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.

ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.

בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה

האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.

סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.

בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.

מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.

וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.

למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.

האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת

נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.

מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.

אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.

לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר

אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.

דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.

סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.

למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.

בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".

האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.

מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.

סתם

—

בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.