בודהיזם

הכנס לחקר רוחניות וכנסים אחרים

כמה מפגשים וכנסים מעניינים ממשמשים ובאים, באחדים אני אפילו מדבר, אז הנה רשימה קצרה ומהירה בנוגע לכך.

1. ראשית, הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית יתקיים ב-15 למרץ באוניברסיטת חיפה. הרבה אנשים טובים יתנו שם מדבשם, וכמעט בכל חדר שבכל מושב יש לפחות הרצאה אחת שהייתי רוצה לשמוע. הנה פרסום חביב עם פרטים (שימו לב שפרופ' משה אידל מדבר בפתיחה, ופרופ' אוה אילוז בסיום – היש תענוג גדול מזה???):

בכ"א, אנוכי הק' אדבר שם (במושב ג'5) על "ניטרול המימד המיסטי ב"התבודדות" הברסלבית בין ממשיכי ר' נחמן בזמננו". הנה תקציר הרצאתי:

חסידות ר' נחמן מברסלב זוכה בעת הזו לעדנה חסרת תקדים. בין אם כאחד מהמוקדים המרכזיים לקליטת חוזרים בתשובה, בין אם כמעין נובע להשפעה על יצירה תרבותית עכשווית, ובין אם ככוח המניע והמארגן מאחורי פסטיבל העליה לרגל באומן בכל ראש שנה עברית, הרי שכמעט שאי אפשר שלא להיכנס לתחום השפעתה הישירה או העקיפה של תנועה מגוונת זו.

יחד עם זאת, ברור שכפי שהפריחה הזו עצמה חדשה ומפתיעה עבור החסידות הותיקה, כך גם רבות מהתופעות שמאפיינות את חסידי ברסלב הנוכחיים הינן תופעות חדשות, שלא היו מוכרות בדברי ימי החסידות. בהרצאתי אנסה לברר תופעה אחד שכזו, והיא תרגולת ה"התבודדות" המודגשת מאוד בין הרבנים המלמדים כיום את תורת ר' נחמן.

ר' נחמן עצמו הדגיש את החשיבות הרבה ביציאה להתבודדות לפחות שעה בכל יום. בהתבודדות על החסיד לדבר בצורה חופשית וספונטנית עם אלוהיו, לשטוח את טענותיו, להודות על הטוב שיש לו ולבקש על כל מה שהוא מרגיש שחסר לו. אולם בעוד כך מציגים רבנים שונים כיום את התרגולת הזו, עבור ר' נחמן ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה. ר' נחמן הורה שההתבודדות היא דרך המלך להתאחדות עם האל, שכן ההתבודדות מביאה ל"ביטול הגשמיות" ול"התכללות" באלוהות.

עבור ר' נחמן החסיד האידיאלי היה אמור לעבור בהתבודדות תהליך אקסטטי של התוודות ותחינה לפני האל, מסע רגשי ופיזי שהיה סוחט את כוחותיו ומביא אותו לסף עילפון. בהיותו מותש הוא היה יכול סוף סוף לזכות לאיחוד מיסטי עם אלוהיו.

בניגוד לכך, הגם שמפיצי תורתו הבולטים (כגון הרב אליעזר שלמה שיק, הרב שלום ארוש, הרב ארז משה דורון והרב ישראל יצחק בזאנסון) שמים דגש רב על הפרקטיקה הזו, הרי שההוראות למלאכת ההתבודדות של חלקם אינן מותירות זכר למטרה המיסטית שהציב ר' נחמן, ושל אחרים מבטלות את דרך האקסטטית שהובילה אליה. לרוב ההתבודדות בשבילם היא שיחה כנה, "שפיכת הלב", ותו לא.

כאשר אנו עדים לשטף של פרקטיקות מיסטיות, או לכל הפחות שאיפות מיסטיות, שרווחות מאוד ברוחניות העידן החדש, יש טעם בתהייה על ניטרול הפן המיסטי שאנו מוצאים בהוראתם של רבני ברסלב הפופולריים כיום. בהרצאתי אציג את מלאכת ההתבודדות על פי ר' נחמן, את ההתבודדות כפי שהיא מוצגת ומתוארת בספרי כמה ממשיכיו המודרניים, ואנסה להסביר את מיסתורין ניטרול המיסטיקה שבתורותיהם של חלק מאלו האחרונים.

מעניין! כאן אתר הכנס, וכאן התוכנייה המלאה ב-pdf.

2. מסתבר שבימים אלה נכתב פירוש פמיניסטי לתלמוד. מדובר בפרוייקט חובק עולם שמרכזו ב- Freie Universität בברלין, בשיתוף עם ההיברו-יוניון קולג' של התנועה הרפורמית, ועיקרו (על פי הסיכום הקצר כאן) פירוש הלוקח בחשבון את האופי הפטריארכלי, האנדרוצנטרי, המבדיל בחדות בין תרבות לטבע של הטקסט התלמודי, ועד כה יצאו לאור כרכי תענית, סוכה וביצה. בהמשך לכך, כנס המתקרא האישה והמקדש – פירוש פמיניסטי לתלמוד הולך להתקיים ב- 7-8 למרץ, שיכלול בתוכו אנשים טובים ומעניינים (לכשעצמי נחשפתי למאמרה של דליה מרקס על מסכת קינים, בו היא מציגה את התמקדותו בנשי בצורה הלכתית ומדרשית):

3. מיד אחריו, ב-9 למרץ, יתקיים באוניברסיטת תל-אביב כנס תחת הכותרת "ותצאנה כל הנשים", שיעסוק במעורבות ההולכת וגדלה של נשים בטקסים וטקסטים יהודיים, ושיכלול הרצאות וסדנאות. וכפי שהלברטל אמר בהרצאה שכתבתי עליה כאן, הפמיניזם הוא אולי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בעידננו. הנה האתר והנה הפרסום:

4. ולסיום, מפגש בסדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" תחת הכותרת בודהיזם מהשורש: על טבעה הריק של המציאות, ידברו גדולים וטובים כד"ר אביתר שולמן, ד"ר דניאל סטמבלר, מיכל כהן, יובל אידו טל, וכן אנוכי הריק ממהות עצמית, והמנחים אילן לוטנברג ואבי פאר (שעושים רבות רבות למען התרבות הבודהיסטית – ועל כן התרבות בכלל – בישראל). הכל ב-18 במרץ, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב.

מתוך דף המידע (גללו מטה) מסתבר שנדבר על "מושג ה'ריקות' (sunyata), שידוע במידה זו או אחרת למרבית ההולכים בדרך הבודהיסטית ובמיוחד לאלו הקרובים יותר למסורות הזן והבודהיזם הטיבטי, אבל שאף אחד לא מבין אותו ממש, כפי שאכן אמור כנראה להיות – או שלא? מי שיבוא יידע. הכל גם קשור לצאתו המבורך של תרגומו החדש של אביתר שולמן לספרו מהולל של נגארג'ונה, שכתבתי עליו כאן. הרשמה כאן.

שירת השורש – מדיטציה טקסטואלית מפיו של נאגארג'ונה

החודש ראה אור בעברית ספר שהוא מאורע ספרותי ורוחני מהמעלה הראשונה: שירת השורש של דרך האמצע (ה- Mūla-madhyamaka-kārikā), חיבורו המרכזי של נאגארג'ונה, שתורגם על ידי ד"ר אביתר שולמן (שמרצה באונ' העברית ובאונ' תל-אביב), ויצא לאור בהוצאת כרמל. יש כמעט קונצנזוס בודהיסטי כללי שנאגארג'ונה הוא גדול הפילוסופים הבודהיסטים (אחרי הבודהא עצמו), ובחיבורו זה הוא מציג לראווה את פועלו.

נאגארג'ונה, שחי כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, מביא בחיבורו זה ניתוח ניתוח חודר וחד על טבעה של המציאות, ניתוח שבסופו הקורא הנבון מובל אל ההכרה שכל מה שידע על המציאות אינו נכון, שהעולם בו הוא חי נתפס בצורה שגויה, ואף שהוא עצמו לא קיים בשום צורה שהוא היה יכול לדמיין. נאגארג'ונה משתמש בטיעונים לוגיים כדי לגרום לקורא להבין כי אין דבר בעולם שעומד בפני עצמו, ולכן, למעשה, אין דבר בעולם. היקום הוא רשת של מצבים המותנים האחד בשני, כזו שבה אין לנו כל אפשרות לאחוז או לייצב כל מקום או זמן מתוכה כך שנוכל באמת "לתפוס" אותו. עלינו לשחרר.

פני הספר מדובר אם כן בטקסט שמתיימר לא לעדכן אותנו במידע, אלא לשנות את תודעתנו בצורה רדיקלית. חשבו על אותו ספר אריסטוטלי ב"שם הורד" של אומברטו אקו שכל הקורא אותו מת. כאן הספר ממשי, והמוות הוא טרנספורמטיבי. הנה דוגמא למהלך טיעוני קצר שנוקט בו נאגארג'ונה (פרק 3):

4. כאשר אין כל ראייה שאינה רואה,
כיצד הגיוני לומר "הראייה רואה"?

5. ראייה אינה רואה
חוסר-ראייה אינו רואה
יש להבין גם את הרואה באופן דומה להסבר לגבי הראייה

בחיבורו מפרק נאגארג'ונה, צעד אחרי צעד, את התנועה, החושים, החומר, הזמן, העצמי ואף את הנירוונה. דבר לא חומק מאיזמל המנתחים. הכל נחתך, מופשט מעורו, מעורטל ומוצג – כאין, כריק מעצמיות, כתלוי בכל. בכך למעשה מספק נאגארג'ונה, כפי שכותב שולמן בהקדמה המעמיקה לספר, "ניסוח אנליטי ושיטתי לאינטואיציות הפילוסופיות החדשות שהולידה המהאיאנה", כלומר האסכולה הבודהיסטית הגדולה שצמחה כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה. אסכולה זו ביטאה מהלך של כניסה מחודשת אל העולם, של נתינת לגיטימציה גם לחיי בעל-בית (כלומר לא נזיר), ושל תפיסת ההתעוררות לא כ"הכחדה" (כפי שנתפסה פעמים רבות בבודהיזם המוקדם) אלא, בסופו של דבר, כחיים משוחררים מאשלייה בעולם היומיום.*

הטקסט תורגם מסנסקריט, ושולמן השתמש בתרגומו גם בתרגום הטיבטי העתיק של הטקסט. ישנן מעט שפות, ודאי מאלו שאינן קשורות מבחינה היסטורית לבודהיזם, שיכולות להתגאות בתרגום של היצירה הזו. לרגל הופעתה שאלתי את אביתר שולמן כמה שאלות.

1. בחיבורו מנסה נאגארג'ונה – תקן אותי אם אני טועה – לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא. האם לדעתך מתודה כזו עשויה באופן היפותטי להצליח? אם כן, תוכל להסביר כיצד? ועוד: האם תיתכן הצלחה גם כאשר הקורא מרוחק בעולמו המחשבתי מנאגארג'ונה כפי שאנו מרוחקים ממנו כיום?

לא רק שהמתודה עשויה להצליח, היא בהכרח מצליחה, ביחס ישיר למידת ההשקעה בטקסט. צריך להבין שבבודהיזם באופן מסורתי צורה כזו של חקירה ולימוד היא היא המדיטציה פר-אקסלנס. המדיטציה האנאליטית חוקרת את טבע התפיסה, או טבע הדברים (זה מתברר כאותו הדבר בעצם), ונאגארג'ונה נחשב כבעל מבט חודר במיוחד.

טקסט כמו זה של נאגארג'ונה אינו "ספר" במובן הרגיל של המילה. זה לא משהו שקוראים בו להנאתנו, (אם כי אין בכך כל פסול). נאגארג'ונה מבקש לבחון באופן עמוק ויסודי כיצד אנו תופסים את מציאותנו. יש לקחת את דבריו כהצעה להתבוננות ולבחון באופן מגויס, נחוש וכנה האם הצעתו משכנעת. דרך הכניסה לבחינה זו של הדברים, לאור המבט הכה-מפוקח שלו, אני חושב שלמרות שמשהו בהכרח מתקומם נגדו, קשה שלא להסכים איתו. כלומר, שתוך כדי החקירה, העין לומדת לראות, כמו מגלה את טעותה, ומתאפשרת לה מידה של הבראה וגילוי של צורת ראייה חדשה. העין, הלב, השכל – כיצד שנרצה לכנות זאת.

כאן יש לומר דבר חשוב: לא מדובר בתהליך שחור-לבן של כעת אני בוּר וטועה ופתאום אני מואר, מרוקן ומאושר. מדובר בתהליך התוודעות אינסופי, עשיר עד אין קץ, אל טבע הדברים, שאין לו קצה ומציאות. לכן התפיסה הרגילה של שחור-לבן יש לי-אין לי לא עובדת. זהו גם הביטוי העקרוני של העדר ההפרדה בין הסמסארה והנירוואנה.

אני רק לא לגמרי מסכים עם האמירה שנאגארג'ונה מנסה "לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא". אלף, לאחר הפירוק (שזה עתה אמרנו שהוא אולי לעולם לא מסתיים) יוכל התלמיד או הקורא להשתמש באותם המושגים והרעיונות, ולא תהיה בכך טעות. הוא רק ישתמש בהם בצורה אחרת (בע"ה…). בית, כאשר את מפרק מילה או רעיון – מה נותר מהרעיון או המילה שפורקו? באיזו מידה אפשר להמשיך להאמין במציאות (כן, זו האובייקטיבית, החומרית, ה"אובייקטיבית") כאשר הכלים שבהם השתמשנו לתפוס אותה, הכלים באמצעותם ידענו אותה, התבררו כשגויים?

2. אם אכן הטקסט של נאגארג'ונה הוא בעל יכולות משחררות, האם לדעת נאגארג'ונה כל שאנו זקוקים לו היא אותה "יוגה של הלוגיקה" שלו (כפי שמכנה אותה יוחנן גרינשפון בפתח הדבר של הספר)? האם יש טעם בהגבלות או הכְוונות מוסריות לאדם על הדרך לשחרור על פי נאגארגו'נה? האם יש טעם במדיטציה פורמלית? (כמובן שתורת "שתי האמיתות", כלומר עמדתו של נאגארג'ונה על כך שיש להבדיל בין האמת המוחלטת לאמת היחסית, קשורה לתשובה כאן, אבל השאלה שלי היא באופן ספציפי על הדרך לשחרור – האם עבור ההיחלצות מעולם האמת היחסית יש צורך לשחק את משחק האמת היחסית?)

לא רק שיש טעם, יש הכרח. המדיטציה היא כלי חשוב להפנמת הדברים, ואל לנו לחשוב שהעיקר הדברים ברמת המחשבה. יש לעבד אותם ולבחון אותם בתוך המרחב המדיטטיבי, מה שמאפשר להם להכות שורש. ובוודאי ובוודאי שיש חשיבות למוסר ולהתנהגות, והוא אפילו מקבל משנה תוקף. בהעדר ההפרדה בין הסמסארה לנירוואנה, לעולם לא נצא מהמציאות בה אנו נמצאים, ותמיד נחווה את הבשלת הקארמה שלנו. יתירה מזו, כאשר המציאות מתגלה כריקה, המעשים שלנו והתפיסה שלנו הם המציאות עצמה. למעשה זו מערכת מחשבתית שמתקפת את המוסר האנושי באופן רדיקלי. זהו בעצם אחד הנושאים העדינים והרגישים ביותר בצורת המחשבה הזו.

3. תוכל לומר כמה מילים על ההשפעה שהיתה לתורתו של נגארג'ונה על התפתחות האדוויטה ההינדואיסטית (גאודפדה, שאנקרה וכו')?

גאודפאדה מצטט את נאגארג'ונה מילה במילה ומסיק מכך שיש אטמן. לא פעם ולא פעמיים. הא-דוואיטה והגישות הרוחניות שהיא מייצגת תמיד ינקו מהבודהיזם. למעשה הם למדו מהבודהיזם את המושג "אשלייה" (māyā), וקיבלו מהבודהיזם, בדגש על נאגארג'ונה וחבריו למהאיאנה ההודית המוקדמת, את ההוכחה הלוגית המחייבת את האשלייה. גאודפאדה במיוחד עושה שימוש נרחב בטקסט של נאגארג'ונה, רק שהוא מבין אותו כפי שה"הינדואיזם" מבין את הבודהא – ההצבעה על מה שריק, לא-אני, וכו', מלמדת למעשה על המהות הפנימית שהיא האטמן, הסובייקט הטהור. כלומר שנאגארג'ונה, כמו הבודהא חוקר את האובייקטים ומגלה את ריקותם, העדר ממשותם, וכן הלאה, רק שהוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העצמי.

4. בהצגתך את יסודות הבודהיזם (בהקדמה) אתה מודה שהם רחוקים ממה שכיום נחשב במערב לתורת הבודהא. בעוד כיום תופסים את הדהרמה כדרך שחרור פסיכולוגית בעיקרה, אתה מציג את הבסיס המאוד מטאפיזי שלה ואף את הנטיות שוללות העולם שלה. מה דעתך על העיבוד המערבי של הבודהיזם? עד כמה אנחנו מפספסים או מפסידים משהו? או שאולי יש כאן רק שיפור?

שאלה עמוקה (לא שהאחרות פחות, אכן כאן אני נדרש לקחת נשימה). תראה, מה שעובד עובד. אם זה טוב לאנשים, מי אני שאדבר. אני מכבד את הדרך שאנשים בוחרים לפסוע בה. אני גם חושב שיש, או יכול להיות, הרבה עומק בעיבוד המערבי של הבודהיזם. אבל זה נכון שבהרבה מקרים הבודהיזם מקבל רידוד קצת מקומם, ונתפס יותר מדי כמין “let go”, קח את החיים באיזי אחי, אל תיאחז לא נורא. או גם המושג של המיינדופלנס שמוצא מאוד מהקשרו המדיטטיבי.

לגבי שלילת העולם אני בהחלט מעדיף את השיפור המערבי, כפי שאתה קורא לו. אבל במקומות אחרים אני בהחלט חושב שיש לנו הרבה מה להיפתח וללמוד. מדובר, אפשר לומר, בהבאה של יותר רבדים פנימיים אל תוך הדרך.

בקיצור, לשאלתך, אני חושב שיש לבודהיזם דברים הרבה יותר עמוקים להציע. השינוי של הפרספקטיבה המטאפיזית הוא בעל השלכות כה עמוקות, שיכולות להביא לשינויים אמיתיים, אבל הם מפוספסים בגישת הבודהיזם-לייט. כאשר מבינים שתודעה יוצרת מציאות, או יותר נכון שאין מציאות ואמת מוחלטת, העולם אחר. באמת אחר – איזה מקום יש לכעס, למשל? מה המשמעות של המושג "אנחנו"? האמת, שוב, כולם "מבינים" את זה, או יודעים לנופף בסיסמאות האלה, אבל השימוש אינו מספיק כנה לטעמי.

נאגארג'ונה מלמד אותך לראות כך, לא רק לחשוב, להניח או להאמין כך. ואני מוכן אפילו להמשיך ולומר שכך אתה מגלה גם, בהפוך על הפוך, את ה"רוחניות" של המציאות ("רוחניות" זו מילה מאוד מטעה), שהמציאות טעונה משמעות עמוקה. העולם מגיב לאדם, אינו שונה כלל מהאדם. יש רמות מאוד שונות שאפשר לדעת את התובנה הזו. (בעברית אפשר היה אף לומר שהמציאות רוויה באמת "אלוקית", שהכל עשיר ב-אמת. אבל כאן כבר מגיעים לבעיה אחרת, כי האלוהים העברי ההיסטורי המונותיאיסטי מנותק מהמציאות, וגם הוא היה יכול להיעזר בתורת הריקות של נאגארג'ונה כדי להבין שהוא אינו הוא כלל, ובטח לא אחד, אלא בנבכי ההוויה העכשווית ביותר ממש.)

זה מחבר לנקודה נוספת, שהבודהיזם מחייב התגייסות עמוקה ומלאה, ובעולמנו יש לו נטייה להתקשר דווקא לאסקפיזם כזה או אחר.

5. בהמשך לכך, לאיזה כיוון היית אתה רוצה לראות את הבודהיזם המערבי מתקדם? האם יש נטיות שאתה לא מחבב או לא חושב שהן מועילות?

אני בעד לצלול לתהומות המטאפיזיקה והקרמה. מהפכה רוחנית במודל הסוציאליסטי…

6. ולסיום, האם יש לך השערה על סיבת מידת הפופולריות הרבה שיש לדהרמה בקרב יהודים?

לא הייתי לוקח את הדברים האלה כתשובה מלאה, ובאמת יש מה לחשוב על השאלה הזו, אבל באופן ראשוני:

עם הספר הנבון חוקר מיסודו. אפילו על המנגל יש תיאוריות, ואנשים בוחרים את דרכם בעוז ובאומץ. הגישה האנאליטית הבודהיסטית, הנעשית למעשה בתנאים של אמונה, מאוד מתאימה לספקנות היהודית, לביקורתיות שלה. אף אחד לא חוקר את נבכי התודעה והממשות בנחישות ובגיוס הפנימי שהבודהיזם מאמץ, והאמיתות שהוא מגלה מפתות את הרוחניות היהודית. היהודי איש של בית, של משפחה, הוא לא נזיר, אבל הוא לא יכול שלא להגיב לאמירה הבודהיסטית שהחקירה שלו את עצמו תוביל אותו לידיעה עמוקה יותר.

* אגב, על פי המסורת הבודהיסטית תורתו של נאגארג'ונה היתה, כמובן, ידועה כבר לבודהא, אולם הוא לא גילה אותה – מפני שהדור שבו חי לא היה בשל לכך. רק 600 שנה לאחר חייו הבשילו בני האדם, ונגארג'ונה היה יכול לקבל את התורה ולגלות אותה לעולם. נשמע מוכר? חשבו ועל ההסבר של המסורת היהודית להופעתו של הזוהר יותר מאלף שנה אחרי חיי רשב"י.

2010-11-02_222319

הודו, שבוע שני ואחרון

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

ספריית האוניברסיטה ההינדית בורנסי

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

המקדש המרכזי בבודה-גאיה, במקום בו הבודהה זכה לנירוונה, לעת ערב, קבוצה של עולי רגל בודהיסטים מסרי-לנקה בבגדים לבנים למרגלותיו

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאיי ובובת קרישנה שהכין לעצמו

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

מקדש נטוש בבודה-גאיה. הוא חלק מהקומפלקס המרכזי של המקדש הבודהיסטי הגדול, אבל נותר שיוויסטי (כלומר, אחרי השטלתותם של ברהמינים על המקדש ולפני הגעתם של הבריטים) - במקום פזורים לינגמים לרוב. כעת, בצורה מדהימה, הוא פשוט נטוש, והודים מקומיים משתמשים במבנים כדי לשחק קלפים ולעשן חשיש בסתר

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

אפילו השלט תחת העץ הקדוש במקדש המרכזי סובל מניו-אייג'יזציה: הבודהה על פיו "הגיע להארה", ולא התעורר או הגיע לנירוונה

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

זריחה בורנסי, מעל הגנגס, ללא ישראלים

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

עוד כמה תמונות וסרטונים:

יוגה, על הבוקר, ליד הגנגס

ראו את האיקונוגרפיה במקדש היפני בבודה-גאיה. שום בעיה עם נשים מיניות בתמונה המציגה את הולדתו של הבודהה

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]

"מדיטציה יהודית" בקיבוץ חנתון

בסוף שנות השבעים, בהתוועדות פומבית, פנה הרבי מליובאוויטש לבכירי רבניו ושליחיו בנוגע לנושא בוער שההתייחסות אליו לא היתה יכולה עוד להידחות. שקט מילא את החדר כאשר סיפר הרבי שעל פי דיווחים שקיבל מכיוונים שונים, יהודים בכל רחבי ארה"ב מתעניינים מאוד בתרגול רוחני חדש-ישן, ופוקדים באלפיהם את אתרי לימודו. רבים מהם מקדישים עצמם באדיקות לקיומו, וחלקם אפילו הופכים למורים, ועושים לו נפשות. היהודים הללו, הסתבר, עסקו ברוחניות, אבל לאו דווקא ברוחניות יהודית: הם עשו מדיטציה.

שנות השבעים היו אכן הזמן בו שטף את ארה"ב גל של חיבה עזה למדיטציה: ביקורם של חברי להקת הביטלס, בשיא תהילתם, אצל המהארישי מהש יוגי בהודו ב-1967 סיפק לתנועת המדיטציה הטרנסצאנדנטלית שהוא עמד בראשה יחסי ציבור בקנה מידה פסיכודליים, ובמחצית אותו עשור למדו במרכזים של התנועה בארה"ב לא פחות ממאות אלפי אמריקאים כל שנה. מורי זן יפנים שהגיעו לארה"ב כבר לפני כן נהנו גם הם מהעניין הגובר ברוחניות מזרחית, ובין תלמידיהם היה ניתן עתה למצוא גם אמריקאים מהשורה, ולא רק משוררי ביט. אגודות ליוגה שילבו בהוראתם גם התבוננות פנימית וב-1975 נוסד במסטצ'וסטס מה שעתיד להיות אחד המרכזים המשמעותיים והידועים של מדיטציה בודהיסטית בארה"ב, ה- Insight Meditation Society. המייסדים, ג'ק קורנפילד, ג'וזף גולדשטין, ושרון זלצברג, הם היום ממורי המדיטציה החשובים ביותר בארה"ב, ושלושתם יהודים כמובן.

הרבי מליובאוויטש היה מושכנע שלכל זה דרושה תשובה הלכתית הולמת, והוא ציווה על תלמידיו לספק לציבור הצמא לכך לימודי מידטציה יהודית. קשה למצוא "מבצע" של הרבי שלא צלח, אבל מקריאתו זו לא יצא דבר בעל משמעות. היחיד שהצליח לפתח כבר אז אלטרנטיבה יהודית לפרקטיקות המדיטטיביות המזרחיות ששבו את לבותיהם של היהודים האמריקאים היה מי שנפרד מהרבי מספר שנים לפני כן: הרב זלמן שחטר-שלומי, שהיה שליח חב"ד עד שפרש (ושמא גורש) מהחסידות על רקע חילוקי דעות באשר ליחס הראוי לתרבות המודרנית ולדתות אחרות. הרב הקים כבר ב-1962 את "בני אור", תנועה שמתחילתה שמה דגש על העמקה רוחנית ברוח החסידות, ובמשך העשורים הבאים העמיד תלמידים רבים והיווה את הקול הדומיננטי בתנועת ה- Jewish Renewal.

הרב זלמן שחטר-שלומי פוגש את הדלאי לאמה

הרב זלמן שילב כבר מתחילת דרכו תפילות רוויות כוונה, סיפורים חסידיים וזמני "התבודדות", ומשם רק הרחיב את פעילותו וכלל בתוכה גם תובנות מהפסיכולוגיה המודרנית, כמו גם שיטות רוחניות מהסופיזם ומדתות המזרח. אך רק בתחילת שנות השמונים, עם הפרסום לו זכו ספריו של הרב אריה קפלן, נמלאה הכותרת "מדיטציה יהודית" תוכן ממשי. הרב קפלן ניסה לשחזר בספריו טכניקות מדיטטיביות של מקובלים גדולים, מרבי יוסף ג'יקטילה, דרך האר"י ועד ר' נחמן מברסלב, ובכך לאפשר ליהודים המעוניינים בכך מדיטציה שאינה רק כשרה, אלא גם בעל ייחוס מכובד.

ספריו עוררו עניין, והולידו ספרים נוספים, שלו ושל אחרים. אולם גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, וממילא אין די בקריאה כדי ללמוד מדיטציה. קורסי המדיטציה היהודית הראשונים התרחשו כפי הנראה רק באמצע שנות התשעים, במרכז "אלת חיים" שייסדו הרב הרקונסטרוקטיבי ג'ף רוֹת' (Jeff Roth) ואשתו הרבה ג'ואנה כ"ץ. את הקורסים הנחו הרב מיילס קרסן (שהוסמך על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי) וסילביה בורשטיין (יהודיה דתיה ואחת המורות המפורסמות למדיטציה בודהיסטית בארה"ב), שניהם מלומדים מאוד במסורות הרוחניות המזרחיות. הרב רות', שעזר להם אז, הוא היום מורה בפני עצמו למה שהוא מכנה "מדיטציה יהודית", ובתחילת חודש אדר התארח לראשונה בישראל והוביל, יחד עם אשתו, קורס במדיטציה יהודית. הדבר התרחש בקיבוץ הקטן חנתון שנמצא בגליל התחתון, קיבוץ שלו סיפור בפני עצמו.

חנתון בהתחדשות

קיבוץ חנתון נמצא על רכס קטן שמשקיף על הנוף המקסים של בקעת בית נטופה. הקיבוץ נוסד ב-1983 על ידי קבוצת משפחות מהתנועה הקונסרבטיבית, רובם עולים חדשים מארה"ב, ובכך היה לקיבוץ הראשון והיחיד של התנועה. על אף רוח החלוציות והיוזמה החיובית הקיבוץ נקלע לקשיים כלכליים ולבסוף פשט את הרגל, כאשר רוב חבריו המקוריים עוזבים אותו. אולם כיום הקיבוץ נמצא בתהליך מואץ של התחדשות: לפני כחצי שנה הצטרפה אליו קבוצה של עשר משפחות בהובלת מי שכעת הוא רב הקיבוץ, הרב יואב אנדי. תוך זמן קצת הצטרפו חמש משפחות נוספות, וכעת המקום שוב שוקק חיים. החזון המוצהר הוא לבנות "קהילה יוזמת ופלורליסטית המושתתת על חינוך, מסורת, צדק חברתי, ציונות ואקולוגיה", והכוונה היא להתרחב עד שנת 2012 לכדי שמונים משפחות. 

הרב אנדי מספר: "הגענו בקיץ הזה כדי לחדש את הקהילה במקום, ובאמת לא רק בשביל לחיות במקום נעים עם נוף יפה, אלא כדי לעסוק בעצם בחינוך: בחינוך לפלורליזם, בחינוך ליהדות. הגענו כדי ליצור קהילה שיכולה להיות מודל נוסף של חיים יהודיים בחברה הישראלית של הזמן הזה. הכוונה שלנו היא ליצור מודל שלא נקלע לחלוקה הרגילה של חילוני-דתי, אלא שמציג את המגוון והעושר היהודי בצורה פתוחה ואותנטית, כ'אמת מארץ תצמח'. אנחנו קשורים כמובן לתנועה המסורתית, כמו התושבים המקוריים של הקיבוץ, אבל זה קשר אחד, ולא היחיד. זה לא מושב משותף של חילונים ודתיים, אלא מקום שרואה כשליחות את העבודה לקראת יצירת זהות יהודית-ישראלית יותר עשירה. המטרה שלנו היא להיות קול בשיח הישראלי שמתהווה בימינו."

אחד המוקדים בהם החזון מתחיל להתממש הוא המרכז החינוכי של הקיבוץ. בעבר היה המרכז מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, ואילו כיום הוא מנוהל כעמותה רשומה. על פי שירה טיילור-גורה, רכזת פיתוח המשאבים של המרכז, המקום כבר משמש כמעין בית-ספר שדה שמשלב לינה והעברת סמינרי לימוד שמשלבים סיורים באתרי האזור (ציפורי, אושה, בית שערים). אולם התוכניות לעתיד גדולות בהרבה: "הכוונה," אומרת טיילור-גורה, "היא להקים במקום את המרכז הרוחני היהודי הראשון והיחיד כיום בארץ", דהיינו מרכז המכוון להעניק לאורחיו הן סימינרים של לימוד מקורות ואירוח לחגי ישראל, הן סדנאות ללימוד על תחנות שונות ב"מעגל החיים היהודי" (בר מצווה, חתונה וכו'), והן מרחב בו יאורגנו ויוצעו קורסים שונים שניתן לכלול תחת תנועת ה- Jewish Renewal האמריקאית, כלומר קורסי תפילה מיוחדים, סדנאות על אקולוגיה וחברה מהזווית היהודית, וכן, קורסים של מדיטציה יהודית.

המרכז החינוכי-רוחני בחנתון

להוסיף מים חמים

הקורס שהתקיים במקום לאחרונה, למרות שכמעט לא פורסם, משך אליו כחמישים איש. אל הרב רות' ורעייתו הצטרף גם הרב ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס ממכון פרדס ללימודי יהדות בירושלים, וביחד הם ניצחו על סדר יום שכלל תפילות יחד ולחוד, ניגונים שזומרו לפסוקים נבחרים, ומדיטציה, כלומר התבוננות מודעת בגוף ובתודעה, בישיבה ובהליכה ברחבי המדשאות של המרכז החינוכי. התגובות בסופו של הקורס היו חמות מאוד, ואחת המשתתפות אף אמרה שאחרי התנסות מעוררת השראה במדיטציה בודהיסטית, הקורס מאפשר לה להישאר יהודיה בלי לוותר על המימד הרוחני שגילתה בתרגול המדיטטיבי.

הרב ג'ף רות'

הרב ג'ף רות' גדל במדינת אורגון בארה"ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה"ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: "Jewish Meditation Practices for Everyday Life". פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.

איך התחלת להתעניין ברוחניות?
כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה"ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.

אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?
אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.

אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?
כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.

ומה היו המים החמים?
המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה "תפילולוגיה" (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.

זו, אם כן, "מדיטציה יהודית"?
צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי "מדיטציה בזוגות", כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.

אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…
כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.

גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?
כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.

אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות. 
אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.

מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?
אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.

יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.
נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.

וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.
בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו "דבקות", בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.

האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.
כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש"ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…

ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי יאנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.
כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודתית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש"ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא". הבעש"ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש"אנוכי", הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. 'אנוכי' היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן 'אנוכי' שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.

לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש"ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב'מוחין דקטנות', בתודעה המצומצמת של 'אני ושלי', כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.

נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה"ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?
ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.

לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים "רוחניים", כלומר פשוט נהיים "מחפשים רוחניים" אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.
אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.

אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. 

בקעת בית נטופה

נספח: המדיטציה מבחינה הלכתית

 

לסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל"ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד "תורת המדיטציה של כת 'הגורו'", והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי"ה קוק שאף ככלי "לחיזוק הגוף ושמירתו" יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ"ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש"עצם הטכניקה אינה אסורה" מומלץ להימנע מהשימוש בה.

בשנת תשמ"ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב"תחומין" תחת הכותרת "הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות" בו הוא קובע כי "עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה' אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל", ושיש להמנע מ"תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית", ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב"שמע".

דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ"ח במאמר ב"תחומין", שנכתב על ידי הרב ד"ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון" (איילת קדם, דיוקן, י"ב שבט תשס"ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:

דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.

הרב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות', ואומר היום ש

יש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג'ף וג'ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר' זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית.  לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נוסח פמיניסטיים ליטורגיים.

[פורסם (ללא הנספח) במוסף "שבת" של "מקור ראשון", 26.3.10]

הרצאה שלי בסינמה נירוונה

בבוקר הראשון של היום הראשון של השנה החדשה של העשור החדש, כלומר יום שישי, 1.1.10, 10:00 בבוקר, ארצה בסינמטק של תל-אביב. הנה הפלייר, יחד עם ההרצאות שאחרי בסדרה:

בקיצור נדבר על רמאנה מהארשי, חייו, הארתו ותורתו, ועל אסכולת האדוויטה ודאנטה, והניאו-ודאנטה, אליהן שייכים המורים הרחניים שידברו בסרט, שיוקרן אחרי שאדבר. מעניין ברמות רוחניות.

 

לבד מזה, הנה מאמר שלי שהתפרסם לפני יומיים בערוצי הניו-אייג' והיהדות של אתר מעריב. על ההקצנה מצדה של האורתודוקסיה היהודית על רקע הפונדמנטליזם הגובר בקרב דתות העולם בכלל.