אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]

את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]

א'
לפני כשבוע שיחררה נאסא תמונה (או משהו) של היקום שניות אחרי המפץ הגדול. הנה:

אלו "הדברים הראשונים שנתהוו ביקום" אומרים בנאסא, כלומר זה בעצם ה"תוהו ובוהו" שממנו הקב"ה עשה מה שעשה. התמונה הזאת צולמה על ידי הטלסקופ Spitzer, כלומר בעצם יוצרה בעזרת טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת לקלוט את שאריות האור (או משהו) מאותו הזמן, לנטרל אורות אחרים ולבנות על פיהן יצוג של איך זה היה נראה לו עיניים אנושיות היו אז כדי לראות. לא יודע, לי זה נראה חשוד. זה פשוט מדי דומה לאיך שהייתי מדמיין את זה.

ב'
ב- wired התפרסם ראיון מצויין עם כמה מהאתאיסטים המפורסמים בעולם. אלו אינטלקטואלים, חלקם חשובים מאוד לכל הדעות, שהקימו ברית אנטי-תאיסטית בניסיונם למחוק את הלגיטימציה של כל אמונה דתית. כן: הם לא רק לא מאמינים, לא רק מנסים לגרום לאחרים לא להאמין, והם אפילו נגד כל מפגן של סובלנות לאמונה הדתית באשר היא שם. כלומר אל תאמין, וגם אל תאמר "אני לא מאמין אבל אם אתה בקטע אז תהיה בריא". לא: הצהר על חילוניות מוחלטת ודרוש מחברך להצטרף אליך. בקיצור, אתאיסטים פונדמנטליסטים.

ריצ'רד דאוקינס, מי שכתב את רב המכר העולמי "The Selfish Gene" (ושלו אנחנו תמיד נהיה בחוב על שהמציא את רעיון ה- Meme) הוא אחד מהם. הוא טוען שאין לשמוע בקול הדתיים שטוענים שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים, אבל גם אי אפשר להוכיח שאין. לא מקובל עליו: "חובת ההוכחה על כל מי שאומר 'אני רוצה להאמין באלוהים'". אחרת, הוא אומר, הרי שנאלץ לקבל קיומן האפשרי של מפלצות ספגטי מעופפות, פיות, חדי-קרן ואלים כת'ור ויופיטר. הוא חושב שחילוניים בארה"ב היום נמצאים במצב של הקהילה ההומו-לסבית מלפני כמה שנים: "היה צורך באנשים שיצאו [ויכריזו שם הומואים]. כמה שיותר אנשים יצאו, ככה ליותר אנשים היה אומץ לצאת. אני חושב שזה המקרה עם אתאיסטים. הם רבים יותר מאשר אתם מתארים לכם. […] אנשים אינטליגנטים מאוד הם לרוב אתאיסטים. [אבל] אף לא חבר קונגרס או סנאט אחד מודה שהוא אתאיסט. זה פשוט לא הגיוני. או שהם מטומטמים או שהם משקרים. והאם יש להם מניע לשקר? ודאי שיש להם מניע! כולם יודעים שאתאיסט לא יכול להיבחר."

דוקינס, יחד עם חברו המבריק דניאל דנט, הקימו את קהילת ה- "Bright", שם שהם המציאו כדי לציין אדם בעל השקפת עולם אתאיסטית, שלא מאמין בשום אמונה תפלה (שכן אמונה באלוהים היא רק עוד אמונה תפלה לדעתם). לאחרונה הוציא ספר שנקרא The God Delusion ובו הוא כותב שמי שסובלני כלפי אמונה באל פשוט משום שזו אמונה, חייב גם להיות סובלני כלפי אמונתו של אוסמה בן-לאדן ומתאבדיו.

דנט, אחד הפילוסוף הידועים והמוערכים בעולם, כתב לאחרונה ספר שנקרא Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon, בו הוא מסביר את הדת על כלא רק מתאימה, אלא הכרחית מבחינה אבולוציונית (הוא עוסק הרבה באבולוציה). אלא שכמובן, מה שהיה חיובי אבולוציונית פעם, יכול להיות מיותר ואפילו קטלני היום. דנט קורא ללמד דת בכפוף לשיטות מדעיות בבתי הספר (כלומר ללמד ביקורת המקרא למשל) ומחכה לזמן שהדת תעלם מהעולם כמו אמונות אחרות שבני אדם החזיקו בהם. הנה הרצאה מצולמת שלו על הנושא.

בקיצור, החבר'ה האלה לא מבינים משהו עמוק מאוד בהוויה האנושית. הם לא מבינים שמעבר לכל האמונות והמנהגים, שברובם באמת אבד עליהם הכלח (אם כי יש לי אליהם פינה חמה בלב), אלוהים הוא משהו שלעולם לא יעלם מהנוף האנושי. כי הוא קיים, כמובן, אבל מעבר לזה: כי אנחנו זקוקים לו. כי יש בתוכנו "בור בצורת אל" שיכול להתמלא רק על ידי ישות מוחלטת כזו. כי יש בנו צורך כמוס להיות שלמים, להיות תמימים, עגולים, מלאים, טובים ומיטיבים. ואת הצורך הזה יכול למלא רק האל הטוב (כלומר אנחנו יכולים להתמלא על ידו כשנבין שאנחנו כבר עכשיו הכי הוא שיכול להיות), ולא משנה גם אם נקרא לו "הטאו" או "ברהמן" או "העצמי" או "אנרגיה". מדהים לראות את המוחות הללו, את האנשים המבריקים האלו שלא ערים לזה, שאפילו לא חושדים בזה. מדהים איך אפשר להיות כל כך פיקחים ועדיין טיפשים.

ג'
אתר חדש ונחמד על בודהיזם בעברית, כולל קבצי אודיו ווידאו.

ד'
בלוג יפיפה שחוקר ספרים עתיקים וסורק את תמונותיהם הלא-פחות-ממפעימות .

הנה דוגמא:

זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.

כתבתי קצת על המפגש הנעים שלי עם סטיבן בצ'לור, הבודהיסט החילוני המפורסם בעולם. היום מתפרסם הראיון שלי איתו באנרג'י, ובתחתית הרשימה הזאת תמצאו לינק לשם ולינק לגרסה המלאה, ואפשר לקפוץ ישר לשם כמובן.

לפני זה אומר עוד כמה מילים על גישתו החילונית, או אפילו האנטי-דתית, של בצ'לור.

רבים מתוך העולם הבודהיסטי, כאמור, מבקרים את בצ'לור (אני מודה לעדי מרחב שהפנתה אותי למקורות הללו):
בהיקו פונדהמו טוען שבצ'לור מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים (הוא שואל)?
בהיקו בודהי לא מסכים עם ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים. לדעתו זו רק התוצאה אם מראש אתה מטיל ספק בכל האמונות הבודהיסטיות, בעוד אם תקבלן כראוי, בסופו של המסע תדע אותן בברור כמציאות חיה, כוודאות, כפי שהבודהה ידען.
אורגיין סאנגארשטה מבכה את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור (כאילו הכל עניין של נוירונים במוח) וטוען שאמונות, גם כמתודה זמנית, נחוצות כדי להתחיל את הדרך ולא לסטות ממנה. אי אפשר בלעדיהן לדעתו.

אני חושב שבודהיסטים מכובדים אלו אומרים דברים של טעם, והייתי רוצה לבדוק מקרוב מה עומד לדעתי בתחתית התפיסה החילונית של בצ'לור, ולמה לדעתי היא מתכון לבודהיזם יבש למדי, אולי יבש מדי. כולנו יודעים שהמהפכה הפרוטסטנטית (כן, שוב היא) יצאה נגד תיווכה של הכנסייה ובעד קשר ישיר עם ה'. היו הרבה סיבות לכעס על הכנסייה, שכמובן היתה מושחתת ורקובה מיסודה (כמו כל גוף אנושי שמופקד בידיו כוח אלוהי). הכנסייה לא רק חילקה אינדולגנציות (מחילות מחטאים) תמורת כסף (והרבה) אלא גם שלטה על קרקעות רבות, היתה בעלת כוח פוליטי רציני, מינתה בישופים תמורת כסף (כלומר בנים של עשירים), לא הקפידה שכמריה לא ישגלו כל דבר שזז (יש דברים שלא משתנים) וכו' וכו' וכו', וטוב שלא לעולם חוסן, או כפי שאולי היו אומרים הרומאים על זה, Sic Transit Gloria Dei , או לפחות נציגיו על פני האדמה.

מה שאנחנו פחות זוכרים אולי הוא שעם צמצומה של תהילת הכנסייה וקרקוע הפולחן הדתי הנוצרי ברפורמציה, זרקו לעזאזל (מילולית) הפרוטסטנטים הנלהבים גם הרבה מהטקסים והאמונות של הכנסייה הקתולית. נכון, הכנסייה אז (ועד אמצע המאה העשרים) ערכה את כל טקסיה בלטינית ואף אחד לא הבין. נכון, קשה היה לאנשים במאה ה- 16, עם רוח הרנסאנס וכל זה, להאמין שחתיכת הלחם שנותן לי הכומר הופכת ממש לבשרו של המשיח כשהיא (ורק כשהיא) בתוך הגרון שלי. נכון, גם קצת נמאס היה מהפומפוזיות והפאר הדקדנטי של התלבושות והאביזרים והקתדרלות שהקתולים כל כך אהבו. נכון נכון נכון. ולכן החליטו באותה הזדמנות שבה מכריזים שהכנסייה הקתולית היא זונת בבל ומכוננים כנסייה חדשה, גם להיפתר מהלטינית ומהטקסים ומהכמרים וממוסד הנזירות ומהאמונה בטראנסובסטנצאציה ומכל מני דברים שנראו מיושנים מאוד אם לא פשוט דביליים.
וכך קיבלנו לנו דת רציונלית ונקייה משטויות. הללויה בתחתונים.

למה אני לא נלהב? כי כדרכן של מהפכות גם זו מיהרה להשליך חלקים מהתינוק עם מי האמבטייה (ופה מדובר בבייבי ג'יזוס!). היה זה במהפכה הפרוטסטנטית שהאידיאל של דת הגיונית וברורה, חדה וקרה עלה אל הבמה, ומאז הוא לא ממש ירד ממנה (האמת היא שבעשרים שנה האחרונות זה משתנה, עם הניאו-פגאניזם והסקס-טנטרה וכל זה). אז התחיל להיות פתאום ברור שטקסים למיניהם הם עניין "חיצוני" או "עודף" לדת האמיתית, שהיא כמובן בלב. אז התחילו לומר בכל רם את מה שאולי מעטים חשבו קודם: שכל ההוקוס פוקוס (Hoc est corpus meum…) הליטורגי הזה הוא קשקוש בלבוש ורוחניות אמיתית היא תמיד עניין פרטי, בין אדם לאלוהיו, והיא תמיד עניין פנימי, בין נפשו של אדם לקונה, ולא בכל מני ביטויים חיצוניים של לגימת יין או מלמול לטינית או נישוק צלבים (לנוחותכם: לגימת יין, מלמול ארמית, נישוק מזוזות).

נשמע מוכר? ודאי, כך גם רובנו חושבים. ולמעשה הרעיון הזה ימיו כימי הנצרות עצמה, ומה אם לא גיזום טקסים ומצוות עשה פאולוס ליהדות כדי להצמיח את הנצרות בכלל אין דה פירסט פלייס? עזבו אתכם ממצוות אמר האיש מטרסוס – רק האמינו בלב שלם בישו המשיח ואתם מסודרים.

אז כן, הגוף נחשב מאז פאולוס (טוב, היוונים עוד חשבו כך לפניו) למשהו סתמי במקרה הטוב ושטני במקרה הרע, ומכאן ברור שהאמונה היא מה שחשוב ולא העשייה. "משחק הרוח" היה מלכתחילה המשחק של הנצרות, בשונה מ"משחק הגוף" של היהדות, וכתבתי על זה כאן.

אז מה יש לי נגד "משחק רוח"? רק שהוא לפעמים מתעלם מצד מאוד משמעותי בחיי האדם. איזה צד? נכון, הגוף (וכמובן שגם שחקני גוף שמתעלמים מהרוח שוגים לדעתי). התפיסה כאילו כל מה שחשוב הוא מה שקורה בין שתי האוזניים, כלומר בנבכי המוח או הנפש או הנשמה, וכל השאר הוא קליפה נבובה שרק מכסה את הדבר האמיתי – התפיסה הזאת שגויה לדעתי. דווקא בודהיסט כבצ'לור היה אמור לדעת שאין בסופו של דבר הבדל מהותי בין הרוח לחומר, בין הנפש לגוף: מדובר באותו דבר עצמו. החלוקה שאנחנו עושים בתוך עצמנו היא עצמה האשלייה שאנחנו צריכים להתעורר ממנה, ולהבין שלמרות שודאי שאפשר להבדיל פנומנולוגית בין מה שקורה בראש למה שקורה בגוף, שני השדות האלה מהווים צדדים שונים של תהליך אחד ויחיד, והוא אנחנו והעולם כולו. למעשה מדובר בדואליזם שהוא שריד של הדואליזם היווני בין הנשמה לגוף.

עכשיו, אני לא מערער על התחושה העמוקה וההגיונית לדעתי שלנו, שמה שקורה בראש משמעותי יותר ממה שקורה בגוף (אם הגוף שלי יצ'טקמק, חו"ח, ומוחי ישאר שלם עדיין אהיה אדם. אם להפך אהיה צמח). אבל זאת לא השאלה כאן. השאלה היא מה היחס הרצוי בין שני התחומים הללו, שהם כאמור שני קצוות של רצף אחד. הבעיה היא, כרגיל, כאשר האיזון מופר יותר מדי לצד אחד, ולמעשה מתקבלת גישה שמבטלת את השני, כלומר שמחשיבה כאמור את הגוף למיותר במקרה הטוב, או, במקרה הרע, רע. הקתולים, למשל, בפירוש רואים בגאולת הנשמה את העיקר וממש לא מתלהבים מהגוף, אבל, במודע או שלא במודע, הם נותנים לגוף את הכבוד המגיע לו: הם משתמשים בו לטקסים מורכבים ומרהיבים, הם מנצלים את כל החושים לעבודת האלוהים (טעם כבר אמרנו, ואפשר להוסיף את האוגב לשמיעה, הקטורת לריח והנוצצים לראייה) וגם כשהם מכים אותו או מסגפים אותו הם עושים זאת מתוך ההבנה העמוקה שדרך הגוף אפשר להשפיע על הנפש. אי אפשר פשוט להתעלם ממנו, ואני חושש שהזלזול של בצ'לור בטקסים ורגשות, שמקורו כאמור פרוטסטטנטי (בקלוויניזם ביטלו גם את הרגשות כעניין מפוקפק שעדיף לדת בלעדיו) לא מאפשר מידה מספקת של קבלה וסובלנות לביטויים דתיים שאולי לא לו, אבל לרוב האנשים הם השער להרגשה, ואף לודאות, של קרבה אל המוחלט.

מה שאני טוען הוא שאסור לזלזל הן בטקסים המבוצעים בגוף, והן באמונות שתופסות מקום רגשי. שני שדות פעולה אלו משפיעים מאוד על ההכרה, ובסופו של דבר גם על כל תובנה עמוקה שתתעורר בנו. הפיתוי לכונן רוחניות "נקייה", טהורה מטקסים ואמונות ושאר "קשקושים" הוא גדול, וגם אני מרגיש את מתיקותו, אבל נראה לי שבסופו של דבר הוא נפסד (כמו כל דבר חד צדדי). יש ערך לקשקושים, השבח לאל.

בצ'לור הוא אדם נחמד מאוד מאוד. אנגלי אמיתי: קר כמלפפון ובעל חוש הומור נהדר. יש הרבה מאוד חכמה ואמת במה שהוא אומר. את הכמיהה להרגשת הנומינוזי, ליראה אל מול ההוד האלוהי, ואת העובדה הברורה, שמוכחת מאלפי שנים של היסטוריה אנושית, שליטורגיה היא אחת הדרכים לשם – הוא לא מבין (או, אפשרות: עושה עצמו כי הוא חושב שזה יועיל לתלמידיו, היינו כסוג של תכסיס דידקטי,Upaya, ואם כן אני מודה לו מעומק לבי על ההקרבה).

ועוד דבר: גם אם טקסים ומצוות מסבכים את הדת והרבה פעמים גורמים לנו לשכוח את המטרה, כלומר את האלוהים, כלומר למעשה הופכים לעבודת אלילים, הרי שעדיין, יש בהם יופי. עולם ללא הססגוניות מופרכת והמגוחכת של צורות הביטוי של הרגש הדתי היה עולם חיוור ותפל.

אחרי כל זה, כדי שלא יהיה ספק, רק אומר שעל אף הבדלי הגישה והדעות, אני מאוד מאוד מכבד את סטיבן בצ'לור ורואה בו מורה דהרמה גדול. בכל אופן תמיד טוב לשמוע זוית נוספת על המוחלט – זה הרי כל מה שיש לנו מבחינה מילולית. ואפרופו מילים:

הנה הראיון שהוא הואיל להעניק לי כפי שפורסם באנרג'י. אני אישית ממליץ מאוד על הגרסה הבלתי-ערוכה, בלתי-מצונזרת, קומפליט אנד אנאבריג'ד.