בני ברוך

גלגולו האחרון של שי טובלי

זה היה לפני שנתיים כשמניותיו הרוחניות של שי טובלי קרסו. הדבר קרה כאשר הוא הכריז שהוא מתקשר את אלוהים. כך הוא טען, ואז הוסיף שבעצם הוא משמש כפה ל"צוות הבוראים של הגלקסיה". כדי לבשר את בשורתו הוא כינס את מעריציו (וסתם סקרנים) באולם ברחוב ציייטלין בתל-אביב. וזהו: אפשר לומר שברגע שטובלי הוציא מפיו את המילים "הבודהה מאוריון" הוא למעשה פשט את הרגל מבחינה רוחנית. כתבתי על זה אז, והרשו לי לצטט פסקה רלוונטית:

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

באותה תקופה באתר שלו הופיע המנשר הבא:
(כל הצילומים להלן הופיעו בזמנים שונים באתרים השונים של טובלי או נשלחו במייל לרשימת התפוצה שלו)

תנועת 2012 היתה פלופ אדיר. אנשים פשוט לא קנו את הקשקושים של טובלי. במטרה להציל משהו מעסקיו המתמוטטים שינה תוך חודשיים טובלי את הפורמט, והציע את המודל הבא:

טובלי עבר אם כן מלהיות המתקשר הנבחר (וההתגלמות בגוף) של בוראי הגלקסיה, ללהיות מתקשר כללי של "אינטליגנציה חוצנית". הנה ההגדרה של עצמו לתפקידו החדש:

אז לא "אור-יום" ולא בטיח, אלא מייבא אקסקלוסיבי של אינטליגנציה רוחנית. לא אשאיר אתכם בחוסר ודאות מוחלט: הנה לפניכם רשימה (חלקית!) של הישויות אותן תיקשר אז טובלי:

אני הכי אוהב את קבוצת המדענים מגלקסיית אנדרומדה. נשמעת כמו חבורה מצויינת של חייזרים. כתבתי אז על הנסיגה החפוזה והנסיון לתקן נזקים תוך כדי תנועה של טובלי:

אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה).

כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות. מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

מאז עברו להן שנתיים וקצת, וכך הגענו עד הלום (כלומר אחרי דיבורים על בניית "אוניברסיטה רוחנית" והמצאתן של יוגה, אמנות לחימה ורפואה אלטרנטיבית פרי מוחו הקודח). אז הנה מה שנשאר מטובלי (מייל מה- 20.3):

זהו? "עיר האהבה"??? נו, באמת, בשביל זה חיכינו? כל כך lame, כל כך לעוס, וכל כך ברור שזה לעולם לא יתחיל אפילו לעשות סימנים של לקרות. עלוב. מהבודהה מאוריון ציפינו ליותר. לפחות דבר אחד ברור: פרוייקטים כמו האוניברסיטה הרוחנית והצפייה המתוחה לקראת שינוי תודעתי בשנת 2012 בוטלו נכון לעכשיו, בדיוק כמו עניין התקשורים עם בוראי הגלקסיה לפניהם (וההארה האבולוציונית לפניהם, וכו' וכו'). נו, it was fun while it lasted.

אגב, לתוהים מיהו טובלי עצמו כיום – ובכן חל פיחות חריף במעמדו הבין-גלקטי:

אבל כל זה קשקוש. טובלי כיום הוא למעשה מנהיג כת. חד וחלק. הוא בקושי "מורה רוחני" ובטח לא "הוגה", כי מטרתו לא להפיץ ידע אלא לצרף חברים לקבוצתו. אחרי שבארץ הוא כאמור שרוף ואין עוד מי שקונה את קשקושיו, הוא כנראה מקווה שבחו"ל הוא יצליח לשווק את עצמו לקהל שנקי מרושם קודם וקטלני. ובאשר לקבוצה שאיתו, ושמפרנסת אותו, הרי שהם בפשטות חברים בכת, ועיוורים מכדי לראות שהם מולכים שולל כבר שנים. ובכל זאת, אני חייב לומר, טובלי אמר ועשה בשנים האחרונות דברים כל כך מופרכים, עד שזה שאנשים מבוגרים מסוגלים עדיין לקחת אותו ברצינות היא תעלומה בסדר גודל של משולש ברמודה.

עם סיום שליחותו הגלקטית של טובלי בארצנו הקטנטונת נותר יחד עם זאת לתהות על הסיבות לכשלונו הקולוסאלי. הרי אחרים מצליחים מאוד היכן שהוא נכשל. רק השבוע פורסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על אחת רונית גלפו, מתקשרת בפני עצמה (הישות "סוּפי"), מפתחת "הקוד" ומטפלת באוטיסטים ובסתם אנשים. על פי הכתבה גלפו מגלגלת עשרות עד מאות אלפי שקלים מעבודתה. אז מה יש לה שאין לו? ראשית כל, שיטה שעובדת, או לפחות שיטה שנותנת את האשלייה שהיא עובדת. לטובלי אין אפילו את זה. שנית, היא כמובן לא יוצאת בהכרזות מופרכות בעליל על בוראי הגלקסיה. גם זה ייתרון. שוב: גם להמציא צריך לדעת מה.

מצד שני, הרי יש לנו את אורן זריף. זריף יוצא כל הזמן בהכרזות מופרכות. איך קורה שהוא מתפרנס בצורה נאה משרלטנותו (כדברי ירון לונדון), וטובלי לא? שוב, שני הבדלים: ראשית, זריף לא אומר שהוא "הנבחר". הוא טוען שיש לו כוחות, וזהו. ניכוס תפקיד המשיח מרגיז אנשים. שנית, יש עוד הבדל בין זריף לטובלי: הראשון לא לוקח את עצמו ברצינות, וזה ברור לכולם. לכן התקשורת משתפת איתו פעולה (למרות שברור שמי שלא מבין שזריף הוא ראשית כל ליצן, ויש המונים כאלה, מאבד אצלו את כספו) הוא קליל ומבדר. טובלי, מאידך, סופר-רציני, ולכן הוא קורס תחת המשקל של עצמו. הוא פשוט לא מעניין, כמו בדיחה שמביכה יותר מאשר מצחיקה.

וכמובטח, קצת על לייטמן:

אפרופו שיעורי ייחצון עצמי למורים רוחניים, שימו לב לכריכת הספר (המוערת) הבאה (שהובאה לידיעתי על ידי פרופ' בועז הוס):

מעניין אם האר"י התיימר אי פעם להיות "המקובל המוביל בעולם".

הנסיכה בעלת שלושת השדיים

מתוך הגרסה הערבית של הפאנצ'טנטרה, "קלילה ודימנה"

[… סוף הסיפור הקודם:] מוצא-הזהב אמר: "הפרד ממני. אני חייב לחזור הביתה. אתה יכול להישאר כאן ולטעום מעץ הגחמנוּת שלך."

"הו," אמר נושא-הגלגל, "אין צורך לקלל! טוב או רע מגיעים רק מכורך הכרעת הגורל לאדם, יהה הוא טוב או גחמני. כפי שהפזמון הישן חורז:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

"איך זה קרה?" שאל מוצא הזהב, ונושא–הגלגל סיפר את הסיפור של הנסיכה בעלת שלושת השדיים:

בארץ הצפונית היתה עיר ושמה עיר-דבש, ולה מלך ושמו מארח-דבש. ויום אחד נולדה לו בת בעלת שלושה שדיים. ברגע שנודע לו על לידתה הוא זימן את השר הבכיר ואמר: "נכבדי, הוצא את הילדה הזו אל היער, כך שאף נפש לא תדע על הולדתה."

לכך ענה השר: "הו מלך המלכים, ידוע לכל כי ילדה בעלת שלושה שדיים היא סימן המנבא רעות. למרות זאת, יש לזמן את הברהמינים כדי לשאול בדעתם. כדי שאף חוק לא ישבר, בין אם אנושי ובין אם אלוהי. שכן על פי הפתגם:

אדם זהיר ישאל תמיד

מה שנשגב מבינתו

שדון אכזר תפס ברהמין

אולם הוא שוב שחרר אותו"

"איך זה קרה?" שאל המלך. והשר סיפר את הסיפור של השדון שרחץ את רגליו:

"ביער אחד גר שדון ושמו אכזר. יום אחד פגש בברהמין בנדודיו, טיפס על כתפו, ואמר: "קדימה, לך!"

והברהמין ומפוחד התחיל ללכת איתו עליו. אבל כשהרגיש שכפות רגליו של השדון היו רכות כלבבות לוטוס, שאל אותו: "אדוני, מדוע כפות רגליך כל כך רכות?" והשדון ענה: אני תחת שבועה לעולם לא לגעת ברגלי באדמה עד שארחץ אותן."

במהרה הברהמין, בעודו חושב איך לברוח מהשדון, הגיע אל אגם. כאן אמר השדון: "אדון, אל תזוז מנקודה זו עד שאחזור מהאגם אחרי שרחצתי והתפללתי לאל."

אז חשב הברהמין: "הוא ודאי יאכל אותי אחרי שיתפלל. אברח, שכן הוא לא יוכל לרדוף אחרי עם רגליים לא רחוצות. וכאשר עשה כן, השדון, בהיותו נתון לשבועתו, לא רדף אחריו.

ולכן אני אומר:

אדם זהיר ישאל תמיד…

וכיוצא בזה."

אחרי ששמע זאת, הזמין המלך את הברהמינים ואמר: "ברהמינים, תינוקת בעלת שלושה שדיים נולדה לי. האם ניתן לרפא את העניין, או לא?" והם ענו: "הו מלך, הקשב:

תינוקת המציגה איברים

רבים מדי, או מעטים

תאבד גם את אופייה וגם

תהרוס את בעלה התם

ואם האב יראה ילדה

שמציגה שלוש-שד

אז היא אותו למוות דנה

ללא ספק מיד

לכן, מלכנו, אל תביט בה כלל. תן אותה לכל מי שישא אותה לאישה, אבל הגלה אותו מהארץ. אם כך יעשה, חוקי האדם והאלים יישמרו."

כאשר המלך שמע את פסקם של הברהמינים, הוא ציווה שיכריזו בכל מקום, על רקע הלמות תופים, בזו הלשון: "שמעו-נא! ישנה נסיכה בעלת שלושה שדיים. למי שישא אותה ייתן המלך מאה אלף מטבעות זהב, אבל יגלה אותו." במשך זמן רב נשמע הצו הזה בלי שאף אחד יבוא להתחתן עם הנסיכה, שנשארה בבידוד וגדלה להיות נערה.

אך היה איש עיוור בעיר, וכבן לוויה הוא הסתובב עם גיבן ושמו איטי, שהנחה אותו. שניהם שמעו את התוף ואמרו ביניהם: "אם ניגע בתוף, נקבל את הנערה והזהב. עם הזהב החיים שלנו יהיו מאושרים, ואפילו אם המוות יבוא כתוצאה מהעיוות של הנערה, הוא יסמן סוף למרירות של העוני. שכן

עד שבטנו של בן תמותה

לא מלאה, הוא לא ישים פרוטה

למען אהבה או מוזיקה, שנינות וגם בושה

למען דאגה לגוף, פרסום אף השכלה

למען ערכים וגם למען אהדה

למען נינוחות או אף שחרור מחרדה

למען חכמת אלים או יופי נעורים

למען טוהר או חובות ועיקרים"

אחרי ההתייעצות הזו, העיוור הלך ונגע בתוף, ואמר: "אני אשא את הנערה!" ובעקבות זאת אנשי המלך הלכו ודיווחו לו: "הו מלכנו, עיוור כלשהו נגע בתוף. ההחלטה היא של המלך."

והמלך אמר: "הקשיבו,

עיוור, חירש, או מלידה נחותה

מבחינתי גם מצורע,

תנו לו רק לקחת את הנערה והזהב,

לארץ רחוקה."

ואז אנשי המלך, בעקבות פקודתו, לקחו את הנסיכה בעלת שלושת השדיים לגדת הנהר, חיתנו אותה עם העיוור, ונתנו לו את מאה אלף מטבעות הזהב. אז הם שמו אותם כולם בסירת דייג, ואמרו לדייגים: "רבותי, קחו את העיוור הזה, יחד עם אשתו והגיבן, אל ארץ זרה, והושיבו אותם בעיר כזו או אחרת."

וכך הם הגיעו אל ארץ זרה, שלושתם. שם בעיירה מסויימת הם קנו בית, וחיו בנוחות. ברם העיוור בילה את כל זמנו בנימנום על הספה, והגיבן טיפל בעבודות הבית.

אחרי זמן מה התחיל רומן בין הנסיכה לגיבן, והיא אמרה לו: "אהובי, אם העיוור במקרה ימות, אנחנו נוכל לחיות באושר יחד. מצא נא מעט רעל. אני אתן לו אותו, אהרוג אותו, ונהיה מאושרים."

יום אחד מצא הגיבן נחש שחור מת, וחזר איתו הביתה. הוא אמר לה: "אהובתי, מצאתי את הנחש השחור הזה. אנא חתכי אותו, תבלי אותו, ותני אותו למחוסר הראייה – ספרי לו שזה דג. הוא ימות במהרה." ואיטי החל ללכת אל השוק.

אבל היא חתכה את הנחש, שמה אותו בסיר עם חלב-חמאה, חיממה אותו מעל לאש, ובזמן שהיא עסקה במלאכות הבית, היא ביקשה בנימוס מהעיוור: "יקירי, קניתי את הדגים האהובים עליך היום, ואני מבשלת אותם. אני עסוקה כרגע במלאכות אחרות, אז אנא ערבב אותם." והוא שמח מאוד לשמוע את זה, קם מיד, ובלקקו את חיכו, התחיל לערבב.

אבל כאשר עשה זאת האדים הרעילים הגיעו לעיניו, והמוגלה החל להתקלף מהן. והוא, בהרגישו שזה עוזר לו, המשיך וערבב. ראייתו התבהרה, ובהביטו אל תוך הסיר, הוא לא ראה דבר לבד מנחש שחור חתוך. והוא חשב: "מה פירושו של זה? היא קראה לזה דג באזני. אבל זהו נחש חתוך! עלי להיות בטוח האם זה מעשיה של האישה משולשת השדיים, או אולי פעולה שנועדה להרוג אותי מצד איטי, או אולי מצד מישהו אחר."

הוא הסתיר את רגשותיו והתנהג כמו עיוור. במהרה איטי חזר, והתחיל לגפף את האישה, לנשק אותה, וכיוצא באלה. והעיוור ראה הכל. מכיוון שלא מצא סכין, הוא ניגש אל איטי בדרך הישנה, תפס אותו בזעם ברגליו, הניף אותו וסובב אותו מעל ראשו עם כל הכוח שהיה יכול לאזור, והטיח אותו בחזה של האישה בעלת שלושת השדיים. והמכה מגופו של הגיבן דחפה את השד השלישי פנימה, בעוד לגיבן עצמו, כאשר גבו פגע בשד של האישה, נעלמה הגיבנת.

ולכן אני אומר:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

אז אמר מוצא-הזהב: "כן, אתה צודק באומרך שהמזל הטוב בא תמיד על ידי מאור פניו של הגורל. אולם, אחרי הכל, על האדם לכונן את גורלו בעצמו, ולא לזנוח את הזהירות, כפי שאתה עשית כאשר זנחת את עצתי."

ובכך מוצא-הזהב נפרד ממנו, והתחיל ללכת לביתו.

תרגום שלי מתוך התרגום לאנגלית של Arthur W. Ryder

הסבר קצר: ה- Panchatantra הוא אוסף של סיפורים ומשלים הודיים (שרובם מערבים חיות) מהמאה השלישית לפנה"ס. הוא שייך לז'אנר של ספרות חוכמה פרגמטית, כלומר הוא מיועד ללמד את קוראיו איך לחיות את חייהם בצורה יעילה. בכך הוא יוצא מתוך ולקראת המטרה הבסיסית ביותר בחיים (מבין ארבע) בתרבות ההודית, ה- Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר, חומר" –  אני מקווה שאכתוב על כך בהרחבה בקרוב). הכלל המנחה את האדם לקראת מטרה זו הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. אבל יש להישמע גם לדהרמה, לחוק הקוסמי הכללי – שימו לב איך בסיפור יש הקפדה על חוקים מחוקים שונים: טבעיים, דתיים ואתיים. ספרות ההדרכה למטרה הזו כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, וספרות חוכמה עם עצות לחיים. הפנץ'טנטרה הוא המפורסם שבהם (גגלו את השם – יש אתרים רבים עליו, כולל כל הטקסט). משמעות שמו היא "חמש הרשתות", שכן הוא מחולק לחמישה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". ממש self-help מלפני הספירה. הנה שיר קטן מתוך ההקדמה, העומד על העיקרון המרכזי של הספר:

"כל הלומד זה החיבור,

או אף שומעו מפי מספר-סיפור,

הופך יודע,

ובחייו

– גם אם מלך המלכים יהיה בין אויביו –

צער התבוסה לעולם אינו פוגע."

[בשולי החדשות: הכתבה של רוני קובן מ"עובדה" על "בני ברוך" היתה ביזיון ניו-ג'ורנלסטי מביך, וכללה לא יותר מאשר הגיגים פלצו-פילוסופים של קובן, נשיאת עיניים כלפי המפעל הקבלי ברוח יא-בא-יה וסיקור לייטמן עצמו בצורה שלא היתה מביישת תשדיר בחירות קלישאי. ודאי שיש לסקר את ההצלחה המרשימה של הלייטמנים, אבל האם לא צריך לשאול למה הם מצליחים כל כך? הרי זה מה שמעניין כאן באמת. ולא, לשאול אנשים מה הם מרגישים עם זה שהם גילו את האור לא נחשב. בנוסף, רק אני הקטן כבר כתבתי לא מעט על לייטמן וחבורתו (למשל כאן, וכאן, וכאן) וכל תחקיר קצר היה מגלה פרטים מביכים על הכת, כך שאני מתקשה להסביר את רוח החנפנות ששטפה את השידור. אני מתפלא שאילנה דיין הרשתה שדבר כזה ייצא מתחת ידיה, ואולי גם היא, כמו הסלבס הבלתי-מתוחכמים שרואיינו בכתבה, נאלמת דום מול כל אחד עם זקן וכיפה שמספר לה שיש לו סוד גדול. כאן כותב עמית קוטלר ביקורת חריפה על התוכנית.

דבר אחר: אמין, מורה רוחני שאני מחבב, מגיע לישראל לחודשים (עד פברואר) שבהם יעביר סאטסאנג אחת לשבוע. כתבתי עליו כאן. הנה מתוך הפרסום הרשמי: המפגשיים יתקיימו בכל יום חמישי בשעה 20.00, רחוב מזא"ה 16 דירה 15, מחיר 50 שקל. בכל יום  שבת יתקיים מפגש אינטימי שבו הדגש הוא על הדרכה אישית של אמין.המפגש מיועד לכל מי שרצה לפגש את עצמו באופן יותר עמוק ומדויק. הרשמה מראש במייל: satsang-ameen@hotmail.com מספר מקומות מוגבל ל10. המפגש יתקיים ברחוב מזא"ה 16 דירה 15 תל-אביב, 16.00-20.00  שעה, מחיר 100 שקל.]

הצביעות סביב פיילין, ועוד כמה זוטות

מה אתה מחייך, טמבל?

1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

הרב גינזבורג

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

ז'יז'ק

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

לייטמן, בני ברוך, סיכום אירוע

[עדכון: כשכבתי את הרשימה הזאת השתמשתי במילה "כת" כדי לתאר את בני ברוך. אני חושב היום שזו טעות, ומסתייג מהשימוש במונח הזה. בני ברוך הם תנועה דתית חדשה בעלת מאפיינים שונים, שחלקם כיתתיים.]

מי שעקב אחרי הרשימות שלי לאחרונה שם לב שדובר בהן, בשוליהן התחתונים ושלא כרגיל, על עורכי דין ותביעות דיבה. מה שקרה הוא ש"בני ברוך" שלחו אלי לפני כשבועיים מכתב מאיים מידי פירמת עורכי דינם, ותבעו, בלשון די גסה אגב, שאוריד את המאמר שכתבתי עליהם למעריב, ואת הרשימה שכתבתי לבלוג הזה, תוך 24 שעות, שאם לא כן הם יאחזו "בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם, בכלל זה […] תביעה כספית לבית משפט".

אחרי התייעצות קצרה עם עורך דין, בה הובהר לי שלא עברתי על שום חוק ושללייטמנים אין שום קייס, החלטתי לא להיכנע לבריונות הזאת, ולא להוריד את החומרים.

אשתף אתכם בשיקולי: מחד, זה שאין להם קייס לא אומר שהם לא יכולים לזכות בו. כבר היו כמובן דברים מעולם. עוד דבר מעניין שגיליתי, הוא שגם אם הם לא זוכים, לעיתים קרובות החזרת הוצאות המשפט לא מכסה את הוצאות המשפט, כלומר הנתבע הזכאי מוציא מכיסו כמה אלפי שקלים למרות שהוכח שלא עשה שום דבר רע! ואני, את החסכונות שלי שומר לנסיעות להודו.

מאידך, הרי מדובר באמת בחוצפה, בטקטיקה של ארגון שיש לו יותר מדי כסף ופחות מדי כבוד לחופש הביטוי, וחוש הצדק שלי זקף את ראשו החצוף. ולא רק זה: כמעט דגדג לי באצבעות שהם יתבעו, רק בשביל סיבוב הראיונות בכל אמצעי התקשורת בהם הייתי מגלה לכולם שלייטמן בכלל לא רב, שה'הסכמות' שקיבל על ספריו נשללו מהם מיד אחרי שמי שנתנן הבין עם מי יש לו עסק, ושבינתיים הספקתי לדבר עם כמה אנשים שנפגעו מפעולות הכת ושסיפוריהם מעמידים באור מאוד לא חיובי את כל הקרקס הקבלי שמתחולל שם. ובכלל, היה נחמד אם הם היו מצטיירים קבל עם ועדה כארגון חשוך ומסואב שמנסה להשתיק חוקר צעיר ויפה-תואר… וזה עוד בכלל בלי לקחת בחשבון שרוב הסיכויים הם שהם יפסידו במשפט ודברי יקבלו גושפנקא רשמית.

אבל הם לא תבעו, וטוב שכך. מלחמות היו מאז ומעולם דבר שנמנעתי ממנו. וכפי שאמרה לי ידידה חכמה, למאבקים יש נטייה לגרום לכל צד להישטף בתכונותיו של הצד השני, ולא ממש בא לי להתחיל להדמות ללייטמנים. אבל פטור בלא כלום, ללא מאמר הסיכום שהובטח, אי אפשר.

אתחלתא דגאולה

ואתחיל דווקא בכמה מילים חיוביות. ראשית, חשוב לי לומר שלייטמן לדעתי אינו אדם רע. אני לא מכיר אותו בכלל, אבל נראה לי שלא רק שהוא לא מתכוון להזיק, אלא שאני גם די בטוח, שהוא די בטוח, שהוא מציל את העולם. זה כמובן לא נכון, ויש אנשים שהוא בהחלט מזיק להם, אבל כוונות זה דבר חשוב. עוד אומר, שאני חושב שלייטמן אינו קוטל קנים רוחני. כלומר אני מעריך, על סמך מה שקראתי ממנו, שהוא בהחלט מבין דבר או שניים, ולא רק ברמה התיאורטית. זה כמובן לא אומר שכדאי להיות תלמיד שלו. אני בהחלט חושב שלא כדאי. מכיוון שהוא בכל זאת לא מבין כמה דברים חשובים.

ומה הוא לא מבין? הוא בעיקר לא מבין שטענות לאמת אבסולוטית, שיומרה לדעת "את התשובה", ואת התשובה היחידה, הן תמיד טעות. אין תשובה יחידה. אין דרך יחידה. ויומרות כאלה גורמות לאנשים לאבד את שיקול דעתם בנוגע לחייהם, ולחיי אחרים. כי כשיודעים הכל, איזה מקום יכול להיות למי שחולק עליך? למה בכלל להקשיב, ולמה להתחשב באחרים? גישה כזאת היא מתכון בטוח למנטליות עדרית וכיתתית, וכמובן לפנאטיות. היא השביל הצר לחוסר ביקורתיות, לאמונה תפלה, ולחשיבה סגורה ומצומצמת. ההפך הגמור מהאמת שהיא מתיימרת להביא.

"חוסר ודאות הוא דבר לא-נוח", אמר וולטיר, "אבל ודאות היא אבסורד". וכמה שאנחנו אוהבים ודאות. וכמה שאנחנו אוהבים אנשים שמבטיחים לנו ודאות. וכמה קל לנו לוותר על החובה שלנו להיות ביקורתיים, וכמה קל לנו לוותר על החופש שלנו.

ימות המשיח כחזון טוטליטארי

לפני מספר חודשים יצא בכתב העת "קבלה" מאמר אקדמי מצויין של יונתן מאיר (שחוקר את קבלת המאה העשרים), הדן בין השאר בקבלה הניו-אייג'ית. במאמר מביא מאיר ציטוטים מטקסט שהוא משער שהיה אמור להיות פנימי.

בטקסט, הנקרא "הערבות", פורש לייטמן משנה מדוקדקת על חשיבותה של "הקבוצה" בחייו של המחפש הרוחני. בחשיבות בחיי קהילה אין כל חדש, אבל נדמה לי שהקיצוניות אליה לייטמן מביא צורך זה היא המעוררת חוסר-נוחות. לייטמן למעשה מבקש מהחבר בקבוצתו לוותר על כל מחשבה עצמאית. הנה:

האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאות האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו […] לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. (המקור)

כלומר ללכת למעלה מהדעת פירושו לשעבד את עצמך לקולקטיב. בציטוט אחר לייטמן קורא במפורש למה שהוא עושה שטיפת מוח. לדעתו זה ממש כדאי:

[כדאי] להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לו לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. […] איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות? לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו. (המקור)

כלומר מפני שרע לו אדם מגיע לקבוצה של לייטמן, והיא נוטלת לו את החופש שכנראה עשה לו רק רע. ממילא לא יכול היה אחרת, שהרי על פי לייטמן "לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה" (שם, עמ' 238). זה דווקא מעניין על רקע דבריו של לייטמן בהם הוא אוסר על צירופם של הומוסקסואלים לקבוצות תחת לימודו. על פי דבריו הומוסקסואלים דווקא צריכים, ופתאום הם גם יכולים, להתפתח מחוץ לקבוצה.

בספר אחר, "מבט לקבלה", עובר לייטמן לאיומים: "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה, ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית" (217). לייטמן מתייחס אל דבריו במלוא הרצינות, ואפשר להבין זאת אם נתפוס את החזון שהוא מתכנן לכולנו: בספר אחר הוא מתאר חברה שהיא כולה נתונה לשלטון המקובלים:

מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו. (המקור)

מה שעולה מכאן (תקנו אותי אם אני טועה) הוא שבחזונו של לייטמן האידיאל הוא חברה דיקטטורית, טוטליטרית, ברודנות בלעדית של המקובלים. ולמי שלא הבין, חוזר לייטמן על עיקרי הדברים שתי פסקאות אחר כך:

אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. […] תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא. (שם)

כגוף אחד. כולנו. עם נשמה אחת. לנצח. ככתוב: ריזיסטנס איז פיוּטָייל, יוּ וויל בּי אָסימילֵייטֵד. זהו, אם כן, חזון אחרית הימים של "בני ברוך". רגרסיה של האנושות לרמה של כוורת-דבורים או קן-נמלים, ללא שונות, ייחוד, גיוון או אוטונומיה, צבא אחיד וממושמע של מקובלי-צעצוע המתפלשים לרגלי הצדיקים.

גם אם נתעלם מחלום הבלהות של אנושות רובוטית המונהגת בידי עריצי-קבלה, הרי שלא צריך להיות ג'ון סטיוארט מיל כדי להבין שדיכוי המחשבה החופשית וחוסר היכולת לחפש את האמת בחירות ובפתיחות הם האנטיתזה המוחלטת לכל עבודה רוחנית אמיתית. כנגד כל הציטוטים לעיל, ולהבדיל אי אילו הבדלות חשובות ועמוקות, אביא ציטוט יחיד מפי הראי"ה קוק, מהמקובלים הבאמת גדולים של המאה העשרים:

אור אלוהים אינו מתגלה כי אם בחופש המחשבה. רק תאוות בזויות, המביאות מורך הלב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חופש המחשבה מלבו של אדם. (הראי"ה קוק, "פנקס ה'", קבצים מכת"י קדשו)

חבלי משיח

סמל "בני ברוך". גזרו, שמרו, והיו כעפר לרגליו.

"בני ברוך" כיום, עד כמה שידוע לי, היא הכת הגדולה בישראל. המעגל הפנימי של חסידיה מונה כנראה יותר ממאתיים איש, שמקיימים סדר יום אדוק וקפדני. רובם בארץ, אבל יש גם בחו"ל לא מעט מרכזים וחסידים מסורים. למתעניינים הרי כתבה של סימה בורקובסקי שמשרטטת חלק מהתמונה הפנים-כיתתית. לעדות אישית מדאיגה אפשר גם לגשת לכאן.

החדשות המעודדות הן שעל פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה). אולי במקרה זה שניהם יתרחשו, אם ירצה השם.

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר. ולא רק מחיכוכים פנימיים: כמו בעלי-חיים מסויימים, "בני ברוך" הגיעו לנקודה בה הם מתחילים להיות גדולים מדי כדי להיחשב "חמודים". בקרוב יתחילו לבדוק להם את השיניים. ויש מה לבדוק. כתבת תחקיר גדולה בעיתון גדול יכולה לסמן את השינוי ביחס הציבורי אליהם, ולדעתי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אז ללייטמנים יהיו דברים הרבה יותר גדולים לדאוג מהם מאשר הבלוג שלי.

[כאמור, בהכנת הרשימה נעזרתי במאמרו של יונתן מאיר "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה, 16, תשס"ז]

האם סוף סוף יש בישראל כת אובדנית?

"מי שלא זוכר את העבר נידון לחזור עליו" - הכת של ג'ים ג'ונס, תמונה קבוצתית

כתות אובדניות, מה שנקרא בלע"ז Doomsday Cults (יש אפילו ערך בויקיפדיה), הן תופעה נוצרית בעיקרה. מדובר בארגונים סגורים מבחינה חברתית בעלי השקפת עולם אפוקליפטית (הם או מזהירים מפני הקץ או מעוניינים להחישו), שבדרך כלל מסיימים את חייהם הארציים בהתאבדות קולקטיבית, עם או בלי הניסיון להרוג גם כמה שיותר אחרים.

זו גם תופעה מאוד אמריקאית. כמה סיבות לכך: ראשית, כאמור, האפוקליפסה היא תחביב נוצרי. סוף העולם כמלחמת הטוב ברע, גוג ומגוג, בני האור מול בני החושך – הוא רעיון שאמנם צמח ביהדות (ספר דניאל, כתות מדבר יהודה), אבל נוכס חיש מהר על ידי הנוצרים, ובידיהם פותח ונופח למימדים מפלצתיים. הזרם המרכזי של היהדות התעניין במאות הראשונות לספירה בגאולה פוליטית-חברתית בעיקר (מלך בן דוד, בניין המקדש), וחזונות על סוף העולם as we know it לא ממש העסיקו את חכמינו ז"ל. את חכמיהם כן. בארה"ב נקבצו ובאו להן כידוע מגוון עשיר של זרמים פרוטסטנטים, וביניהם גם מלניאריסטים למיניהם, כלומר מחשבי קיצין, ומכאן הכתות דנן.

אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו, והוא קשור לקפיטליזם. זה רק ניחוש, אבל נראה לי שיש משהו בצורה שבה הכלכלה החופשית מפרקת את הקהילתיות ומבזרת את החברה, שמעודד, כמו יזמות כלכלית, גם יזמות דתית, וכמו הניסיון לתת לעצמנו תשובה פיננסית בעצמנו לעצמנו, גם ניסיון לתת לעצמנו תשובה תיאולוגית בעצמנו לעצמנו. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית מאוד היא קרקע פוריה לצמיחתם של גידולים כאלה. וכמובן שיש עוד מגוון גורמים ותנאים נסיבתיים וכו'.

הכת האובדנית המפורסמת ביותר שאינה אמריקאית היא אותה קבוצה יפאנית (מדינה שהקפיטליזם בה מחורפן לגמרי כידוע) שהחדירה גז רעיל לרכבת התחתית שם ב- 1995. שמה היה תחילה (1984) Aum Shinrikyo, אבל יותר מאוחר (1995) שונה ל"אלף" – היינו האות הראשונה של האלפבית העברי. לבד מבודהיזם והינדואיזם, הקבוצה הושפעה גם מנצרות, וניבאה את סוף העולם ממלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. אחרי ההתקפה שלהם (שהרגה 12 איש אבל שיכולה היתה להרוג הרבה הרבה יותר), שלא ברור מה היו מניעיה, הם או נעצרו או התפזרו, אבל כיום ממשיכיהם עדיין קיימים (מתוקף חוק חופש הדת ביפן) ומאמינים בשילוב, הפלא ופלא, של דת ומדע. לפני כחצי שנה גם שמענו על כת אובדנית רוסית – זה היה רק עניין של זמן אחרי נפילת הקומוניזם.

אבל אין כמו הכתות האמריקאיות, באמת. היה לנו את "מקדש העם" של הכומר הפנטקוסטלי ג'ים ג'ונס, אשר בחלקת האלוהים הקטנה שלו בגוניה, ב- 1978, הוא הביא את קבוצתו למה שכנראה היה ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה (909 איש – ראו על כך רשימה מיוחדת שלי); היה לנו את הטבח בחוות וואקו, טקסס, שם, ב- 1993, נורו ונשרפו למוות 82 מחסידיו של דיויד קורש (כולל הוא עצמו), שייחס לעצמו תפקיד משיחי; והיה לנו את קבוצת "שער גן עדן", שהאמינה שכדי שחייזרים יוכלו להציל אותם מחורבן העולם עליהם להתאבד, וכך אכן עשו, כל ה-39, ב- 26 למרץ 1997 (עליהם כתבתי כאן); והיו עוד כל מני כתות קטנות שלא מימשו את פוטנציאל האובדניוּת שלהן.

המשותף לכל הכתות הללו הוא הציפייה העצבנית לסוף העולם. ומשום מה (ואולי לא כל כך קשה להבין למה) אותם חישובי קיצין רק מקרבים את הקץ הקולקטיבי של הקבוצה (למרבה הצער של רשויות החוק, שכל מה שנשאר להן בדרך כלל היא המלאכה המלבבת של פינוי הגופות). העניין הוא שבקבוצות קטנות, שבדרך כלל מונהגות על ידי מנהיג יחידי, אין את האיזונים והבלמים שקיימים בדתות ממוסדות, שמרסנים את היצר המשיחי-ניהיליסטי. כי דת ממוסדת בסופו של דבר היא תמיד ארגון אחראי (במובן שעניינה הוא קיום החברה והעולם). כת סגורה יכולה להשיל מעל עצמה אחריות, להפריח נבואות חורבן, ואף להסיק שמפני שזמנו הגיע, עדיף להקדים התאבדות המונית למכה.

ואחרי כל ההקדמה הזאת ניגש לשאלתנו: האם סוף כל סוף מוסדה תחת אפינו גם אצלנו בארץ הקודש כת אובדנית לתפארת העם והאומה? תשובתי היא שייתכן מאוד שכן, ואני מתכוון כמובן לתנועת "בני-ברוך", שאודותיה כבר כתבתי פה ושם. אלא שככל שהעמקתי חקור גיליתי את מימדי הזוועה התיאולוגית שבה מדובר, שכן לייטמן ותלמידיו, מסתבר, מנבאים חורבן גדול ומלחמה נוראה. שימו לב לקטעים הבאים מתוך ראיון עם לייטמן שפורסם ב"וסטי" (כלומר ברוסית במקור – את הדברים הללו הם לא מפרסמים לקהל דובר העברית) ב-4.11.2000:

כיום כבר לא נותר לנו זמן. המדינה על סף השמדה. בעידן הנאור של המאה העשרים ואחת, מסרבים שוב [כלומר פעם נוספת, אחרי מאורעות השואה. על פי לייטמן השואה התרחשה מפני שיהודים סרבו לעסוק בקבלה ולהפיץ את אורה –ת.פ.] יהודים, בכל העולם, לראות ולשמוע, גם כאשר אסון חדש עומד בפתח: "המזרח התיכון החדש". (עמ' 3)

אפילו עכשיו, לאחר השואה, לאחר מה שהבורא עשה לנו, ולאחר שהוא החזיר אותנו לאדמתנו, במקום בו נותנים לנו הזדמנות אחרונה לבנות את בית-המקדש השלישי, אנחנו מנסים לסטות מהמשימות שלנו […] היום, כבר לא תהיינה יותר "גלויות", אבל הלחץ ילך ויגבר, עד שנקבל על עצמנו את משימתנו (עמ' 4-5)

החולמים על השלום המזוייף, שיתקן את רצון העם לחיים בארצנו, בזה שהם חילקו נשק לאויבינו, הם נושאים באחריות לדם שנשפך בשבועות האחרונים. השלום האמיתי הוא תוצאה של תיקון רוחני. […] לצורך כך אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות. […] אם לא נשתמש עכשיו באפשרות הזאת, עלול להיות מאוחר מדי. (עמ' 6)

לא פעם שמעתי בחו"ל טענות של גויים, שחשים בברור את משימתנו ושואלים: "למה אתם לא בונים את בית המקדש השלישי? למה אתם לא לומדים את החוקים העליונים, ולא מוסרים את ידיעותיכם לכל העולם?" אלו שאלות לגיטימיות שנשאלות על ידי האנשים הרבים שמבינים את משימתנו, ואת הקשר בינינו לבין כל אומות העולם. (עמ' 9)

בהחזירנו חלקים מארץ ישראל, אנו פועלים בצורה אנטי רוחנית, ומבצעים מעשה המנוגד לטבע העליון, אני מתכוון לפי טבע העולמות הרוחניים. (עמ' 13)

הכוחות המיוחדים של המקובלים היו מכוונים רק לתיקון העם שלנו. אומות העולם יכולים להתחיל להיכנס תחת השפעת כוחות אלו רק אחרינו. בכדי להציל היום את עם ישראל לא מספיקים כוחות המקובלים והסבל שלנו. יש הכרח לתמיכת כולם. […] אם לא ירצו לקבל את הידע הזה, המשמעות היא, שלא יוכלו לתמוך בנו המקובלים, וזה אומר שנפספס את האפשרות להציל את ישראל. (עמ' 19)

לא קשה להבחין, אני מקווה, ברטוריקה האפוקליפטית המובהקת: העם והמדינה בסכנת השמדה, רק אנחנו מסוגלים להצילם, אם לא יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו אומרים הכל ילך קיבינימט. כת אפוקליפטית לעילא ולעילא. לצערי גם מדובר בעוד דוגמא עצובה ליהודים שלוקחים את התיאולוגיה היהודית לכיוון מיתי, קיצוני, אי-רציונלי ובמובן מסויים פונדמנטליסטי. או במילים אחרות, מחורפן.

אז האם אני צופה התאבדות קולקטיבית בקרוב? חד משמעית לא. ולמה? ראשית, ישנו הבדל גדול בין תנועתו של לייטמן לאלה המוזכרות מעלה. לייטמן הוא יהודי, והיהדות, בניגוד לנצרות (בעיקר הקיצונית), מקדשת את העולם הזה. העולם הזה, על החיים בו, חשובים בעיני היהודים. המטרה היא תקון עולם, לא הבריחה ממנו לעדן. לכן התאבדות, כמו גם תוקפנות אנארכית, היא חסרת כל מובן במסגרת ההגיון הפנימי של התיאולוגית היהודית. לכן אני מדגיש שוב: אני לא רואה כרגע שום סיכוי שקבוצתו של לייטמן תעשה משהו אלים לעצמם או לאחרים (לבד מאלימות סמבולית פנים-כיתתית שגרתית, דהיינו דיכוי, הפחדה וכו').

מה שכן, הייתי מתחיל לפחד כאשר יופיע (אם יופיע) לראשונה תאריך כלשהו, כלומר כאשר הקץ העתידי יתגבש לכדי מועד ספציפי, קבוע. כאן מתחילה הסכנה האמיתית. תאריך שכזה, אם יהיה (ואולי לייטמן חכם מדי בשביל לספק אותו) יגביר ציפיות וילהיב בצורה חסרת תקדים, וצפיות גדולות והתלהבות רבה הם נמרים שלא פשוט לרכב עליהם בבטחה. אבל עד שדבר כזה יקרה (אם יקרה) נראה לי שנחזה רק בהגברה מתמדת של המאמצים המיסיונריים, הן בצורה של מאמצי הפעילים לעשות נפשות ברחובות, והן על ידי לייטמן עצמו, שינסה להשתחל לכמה שיותר תכניות טלוויזיה ועיתונים.

[אחרי המאמר הקודם שלי על "בני ברוך", הם איימו לתבוע אותי לדין (וכמובן לא עשו זאת כי אין להם על מה, והשפלה פומבית בבית המשפט זה לא משהו שקבוצה שאמורה להנהיג את העם היהודי – ואת העולם כולו – ששה אליו). בנוגע למאמר השני שהובטח (שאיננו הרשימה הזאת, כלומר הסאגה צפוייה להימשך), התגלעו חילוקי דעות ביני לבין העורכת שלי במעריב (שאותה, אגב, אני אוהב אהבת נפש). בקצרה, היא לא מוכנה לפרסם אותו, ואני לא הצלחתי להבין ממנה למה. משום שאני לא מוכן לסבול צנזורה תחילה איימתי בהתפטרות, ולאחר מכן אכן התפטרתי, ולאחר מכן שוכנעתי לחזור בי, תוך שהגענו לפשרה מסויימת שאני לא יכול להכנס לפרטיה. כך או כך אתם, קוראי היקרים, תקבלו הכל, השבח לאינטרנט ולאלוהי הבלוגיאדה.]