ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. את הציטוט הזה מפיו של הסופר האמריקאי הגדול הביא פרופ' ג'פרי קרייפל (אוניברסיטת רייס שבטקסס – כאן ראיון שלי איתו) בהרצאתו בכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות העכשווית שהתקיים לפני שבועיים. קרייפל נשא בכנס, שנערך בחסות התוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, את אחת מהרצאות המליאה, והוא ניצל את הבמה כדי לנסות ולערער עבור הקהל את תמונות העולם המטריאליסטית-גרידא שלו, זו שמאמינה, כדבריו, שמימן הוא גז קל נטול טעם וריח, אשר בהינתן מספיק זמן הופך לבני אדם.

קרייפל הביא את מארק טווין מפני שהאחרון חווה בחייו אירועים שהיה לו קשה מאוד להסביר. כך למשל, הוא חלם באופן מדוייק את ההלוויה של אחיו בדיוק שבוע וחצי לפני שהאח מת בתאונה. טווין כתב על המקרה הזה, ועוד כמה מקרים, מאמרים (שכיום נשכחו לחלוטין), וכינה את האירועים הללו "טלגרפיה מנטלית" (Mental Telegraphy). בכך הוא דימה את התופעה לטכנולוגיית העברת המסרים החדשנית ביותר בזמנו, בדיוק כפי שאחריו ידמו את המתרחש במחשבותינו לרדיו, יניחו שמחשבותינו מוקרנות על מסך מנטלי כמו בקולנוע, משם יעברו לטלוויזיה וממנה, בזמננו, ידמו כל אירוע נפשי למתרחש במחשב.

השימוש בטכנולוגיה כדי להסביר לעצמנו את עצמנו הוא תופעה מודרנית כמובן. בעבר השתמשו במטאפיזיקה, וישויות כגון "רוח", "נשמה" ו"ניצוץ אלוהי" היו זמינות לצורך תיאור פנימיות נפשנו. כאשר השפה הדתית חדלה לשמש עבורנו מקור בר סמכה להבנת העולם עברנו באופן מובן למה שהחליף אותה, כלומר למדע. השימוש במטאפורות טכנולוגיות הפך מאז המאה ה-19 למסורת בפני עצמה, עד כדי כך שנראה לנו טבעי לחלוטין לדמות את המתרחש בתוך ראשנו לליבת מחשב – בדיוק כפי שעבור טווין המוח היה מכשיר טלגרף. עם זאת המטאפורות האלה אינן מדוייקות יותר מאשר מילים כ"נשמה" או, לחילופין, "אנרגיה". אלו ואלו מתארות מציאות חידתית בעזרת מונחים מגושמים, משדות שיח זרים.

הכנס המדובר התקיים תחת הכותרת "יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית", ועל כן אירח הרצאות שהתייחסו להמצאתן של מסורות. כמובן, כל מסורת הומצאה בשלב כלשהו, אלא שבעוד שבתולדות הדתות מסורות התפתחו בתהליך ארוך, על פני מאות ואלפי שנים, במעגלי הרוחניות העכשווית אנו יכולים להיות עדים לצמיחתן של מסורות בתוך עשרות שנים בודדות. את הדוקטורט שלי הקדשתי לצמיחתה של מסורת "המדיטציה היהודית", ובכנס דיברתי על מפעלו של ר' אריה קפלן בתחום זה. כאן אבקש לכתוב מעט על המצאתה של מסורת הכישוף שמהווה חלק מתופעת הנאו-פאגניזם.

נפתולי הכישוף בעידן הנאורות

על הנאו-פגאניזם דיבר המומחה העולמי לתחום, פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול). האטון הציג את ממצאי חקירותיו באשר למקורות הפאגניזם המודרני, ובאופן ספציפי על מקורות הכישוף בן זמננו, כלומר שורשיה של האמונה העכשווית בדבר ליגה סודית של מכשפים שמחד נרדפו עד העת המודרנית על ידי הדת הממוסדת, ומאידך מעגליהם הנסתרים שמרו על גחלת תורת האוב והלחשים.

כיום מסתובבים בינינו יחידים לא מעטים הרואים עצמם כממשיכיהם העכשוויים של אותם מכשפים, אולם האטון הסביר שהמחשבה שהיתה אי פעם תנועה, ארגון או זרם דתי שעסקו ספציפית בכישוף היא נטולת כל ביסוס היסטורי. מדובר במסורת מומצאת.

על פי האטון תהליך הפיכתה של המאגיה העתיקה לזרם דתי התחיל דווקא בביטול החוקים נגד כישוף במהלך המאה ה-18. באותה תקופה מדינות אירופה ראו עצמן כיוצאות, בחסות תנועת הנאורות, מחשכת ימי הביניים. כחלק מהעניין נמחקו חוקים שונים שהבטיחו לעוסקים בכישוף גזרות ושפטים שונים ומשונים. כל זאת לאו דווקא מפני שאנשי הנאורות היו פלורליסטים במיוחד, אלא פשוט מפני שלפתע פתאום היה ברור להם שאין כישוף בעולם כלל. אי אפשר להעניש על מעשה שאינו קיים, ולא היה אלא להצטער על כל המכשפים והמכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים.

אולם בד בבד נוצר אז הרעיון שאותם אלפים שנשרפו חיים אמנם לא היו מכשפים ומכשפות (שהרי אין דבר כזה), אולם דווקא כן היו פגאנים, כלומר שרידים ימי-ביניימים של עבודת האלילים הקדומה. אותם עובדי אלילים היו מאוגדים כזרם דתי סודי וחתרני, וטוב אפוא עשתה הכנסייה שהתנגדה לנוכחותם. אמנם לא היה צריך לשרוף אותם, אבל בעיני אנשי הנאורות בוודאי אסור גם לקבל את דתם הפרימיטיבית.

והנה, צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה: כריאקציה לנאורות עלתה בסוף המאה ה-18 תנועת הרומנטיקה, והרומנטיקנים, שאימצו ללא פקפוק את הנראטיב ההיסטורי על פיו המכשפים והמכשפות היו פגאנים, הפכו אותו על ראשו והתחילו דווקא להעריץ את אותה דת קסמים קדמונית. כעת הפך הכישוף לסמל רומנטי של דת טבעית, חופשית, דמוקרטית וליברטנית. במקום לדחות את המכשפים הפגאנים, הפכו אלה עבור הרומנטיקנים לגיבורי ההיסטוריה הימי-ביניימית. הם נחשבו ליחידי הסגולה החתרניים שזוהרם הפציע מבעד לעננים הדכאניים של שלטון הכנסייה, יחידים נועזים ששימרו מסורת עתיקה שהעמידה במקומם – הגבוה כמובן – את הרגש, הגוף, הטבע, ובשל כך גם נתנה לגיטימציה מוכשפת למין חופשי.

חזרה לטבע והעצמה נשית

שנות החמישים של המאה העשרים מארחות את התחנה הבאה בסיפור המסורת הכישופית המודרנית. אז כתב אנתרופולוג בריטי חובב בשם ג'רלד גרדנר ספרים שונים על כישוף ופאגניזם, ולמעשה עיצב את המסורת עבור העולם כולו. ספריו לא היו מבוססים רק על מחקר אקדמי, אלא, על פי עדותו, על פגישה שלו עם מעגל כישוף (coven) עתיק שנחשף בפניו. גרדנר טען שהדת הפגאנית-כישופית שרדה בסודיות עד ליום הזה, ושבזמננו היא סוף סוף יכולה לעלות על פני השטח. הוא הראה דוגמא אישית וייסד מעגלי כישוף משל עצמו. מכאן הדרך לתחייתה הפופולארית של הנאו-עוננות היתה קצרה.

בשנות השבעים המסורת המומצאת הזאת הפכה להצלחה עצומה, בעיקר בגרסה פמיניסטית שלה. כאן הכנסיות הפכו לא רק לאשמות בדיכוי החופש הדתי והמיני, אלא למגינות של עליונות הפטריארכיה. המכשפות הנרדפות נתפסו עתה לא רק כסמל רומנטי לחופש, אלא כקורבנות העיקריות של המיזוגניה המערבית, ולחלוצות התנועה הפמיניסטית.

יש להודות שמכשפות תמיד קושרו לחופש, ובעיקר חופש מיני, אולם לראיית רדיפתן כנובעת משובניזם קנאי אין ביסוס היסטורי. כפי שהאטון הבהיר, במדינות אירופאיות רבות הועלו על המוקד בעוון כישוף יותר גברים מנשים. בנוסף, בדיקה קרובה של מסמכי הכנסייה באשר למשפטי מכשפות מגלה שמרבית הפעמים מקור ההאשמות הראשוניות נגד אותן נשים – היה נשים (בדרך כלל שכנותיהן), ולא גברים. כל זה כנראה לא משנה, והנאו-פאגניזם העכשווי מלא בקבוצות שרואות בו כלי להעצמה נשית ודתיות חתרנית ושוויונית.

פונדמנטליזם פגאני

מסתבר, סיכם האטון, שמעולם לא היה קיימת דת פגאנית מגובשת, בעלת מודעות עצמית, ששרדה בסתר ועסקה בכישוף באירופה של ימי הביניים. לולא אנשי הנאורות שקבעו שכישוף הוא פגאניזם הרעיון לא היה קיים. בעוד שאלו גינו את המכשפים, הרומנטיקנים העריצו אותם, ומחצית השנייה של המאה העשרים דמותם הפכה לסמל פופולרי של חירות דתית, חופש מיני ופמיניזם. הנאו-פגאניזם היום משמש אפוא לא כתחיה היסטורית של עבר אבוד, אלא כביטוי של הכמיהות העמוקות של התרבות בזמננו. מדובר פחות בתנועה של דתיות חתרנית ויותר במראה מועצמת של זרמים דומיננטים בתרבות המערבית המודרנית. אולי דווקא משום כך התופעה אף יותר מרתקת: תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

התופעה, אם כן, מענייינת מאוד מבחינה חברתית, אבל מה שמהווה מחקר תרבותי עבור אחד, הוא כאמור דת חיה ומקור להזדהות אידיאולוגית עבור השני. ספריו של האטון (העיקרי ביניהם The Triumph of the Moon) על מקורות הפאגניזם המודרני הצליחו להפוך אותו לשנוא נפשם של נאו-פגאנים רבים. קבוצות שונות של אלה (אולם יש להדגיש: לא כולם) מתנגדות מאוד לרעיון שהמסורת שלהם אינה לחלוטין, או לפחות ברובה, עתיקה ואותנטית. אלה מתעבים את האטון, כותבים נגדו ונגד מחקריו, וחלק אף מאשימים אותו שעבור מחקריו מערערי האלילות הוא מקבל כסף מהווטיקן.

נאו-פגאנים ותיקים, בהיותם שרויים בתחום, מכירים את טיעוניו של האטון, יודעים שיש אמת בדבריו, ובדרך כלל מקבלים את קביעותיו ברובן. מתנגדיו העיקריים הם אלה שהפכו לפגאנים זה מכבר, "חוזרים בתשובה" טריים. כאשר אלה מגלים פתאום שהנראטיב היסטורי של אמונתם החדשה מפוקפק, הם הופכים לעיתים לפגאנים פונדמנטליסטים אשר מחשיבים את האקדמיה כולה כבת חסותה של הכנסייה, את העולם המודרני כשבוי בין טלפיה של הפטריארכיה הדכאנית, ואת מסורות הנאו-פגאניזם כתורה למשה מסיני. והנה עוד כראייה לכך ששר ההיסטוריה ניחן לא רק בחוש הומור, אלא ברגישות ממזרית לאירוניה.

האם הנאו-פאגניזם מבוסס על אבק פיות בלבד? לא, טוען האטון. יש בו בהחלט יסודות של פגאניות וכישוף עתיקים. אולם ראיית הכישוף כמסורת מגובשת שהועברה על פני הדורות בשלשלת רציפה וסודית אינה נכונה. גם הפיכתן של המכשפות לגיבורות פמיניסטיות נעשתה ללא ביסוס אמיתי, וזאת למרות שמכשפות אכן היו סמל לנשיות עוצמתית ועצמאית. המסורת הנאו-פגאנית המודרנית מכילה, על כן, גרעינים עתיקים שעובדו והותאמו להווה ולצרכיו המשתנים. כמו כל מסורת כמובן. התהליך כאן פשוט מהיר יותר. ההיסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה במדוייק, אלא מתחרזת.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 14.6.13

הבלוג שלי באנגלית כבר מכיל לא מעט תרגומים של רשימות בעברית. אתם מוזמנים לקרוא ו/או להעביר למי שלא יכול לקרוא עברית: http://tomerpersicoenglish.wordpress.com/

ב-17 באוקטובר 1917, במקום שנקרא פטימה אשר בפורטוגל, התכסו כשישים אלף איש בציפייה להתגלותה של מריה הקדושה. הם עשו זאת לאחר שבחמשת החודשים שלפני כן היתה התגלות כזאת. בפעם הראשונה שהופיע המדונה, בחודש מאי, ראו אותה שלושה ילדים קטנים. מכיוון שהיא הבטיחה להם שתתגלה שוב בחודשים הבאים באותו תאריך, ביוני הם הביאו איתם את אנשי הכפר בו הם גרו. והיא אכן הופיעה. ביולי כבר הגיעו אלפים. היא שוב הופיעה. כך גדל קהל הצופים מחודש לחודש, עד שבאוקטובר היו, כאמור, רבבות. והם אכן לא התאכזבו: בדיוק כפי שהבטיחה, הופיעה אם האלוהים על צמרתו של עץ.

או אולי זו לא היתה בדיוק היא? רבים אכן ראו דמות אישה על ראש של עץ, אולם אחרים ראו בכלל ענן. או כדור. או מטוס. או דיסק. או משהו גדול שיורד מהשמיים, ומשמיע קולות של רעמים ארוכים. או ברקים ואש וזיקוקים. חלק ראו "צלב גדול יוצא מהשמש" וחלק "רחוב מואר" בשמיים. היה גם ערפל בכל מני צבעים. חלק מהעדים – והיו כאמור רבבות – העידו ש"האדמה התחלקה לריבועים, כל אחד מהם בצבע אחר". חלק הרגישו את האדמה זזה. חלק ראו חומר לבן נופל מהשמיים ונאסף על האדמה.

אז מה קרה בפטימה? עבור הכנסייה הקתולית, לא היה כל ספק: מדובר בהתגלות אלוהית. במקום הוכרז כקדוש וכיום עומדת שם כנסיית Our Lady of Fatima. אחרים חשבו שמדובר בתחילתו של סוף העולם. היו כאלה שניסו להסביר את זה כתופעת טבע מקורית, והחל משנות השישים רבים קשרו את העניין לתופעת העב"מים, וראו בו עדות לביקור של חוצנים.

אז מה באמת קרה בפטימה? על פי פרופ' ג'פרי קרייפל, מחוקרי הדתות הבכירים בעולם, אנחנו באמת לא יודעים. כל הניסיונות להסביר את התופעה אינם יותר מהשלכות של העולם הסימבולי שלנו החוצה על התופעה. על פי קרייפל גם ההסבר העב"מולוגי אינו יותר מאשר תרגומו של העל-טבעי אל העידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים. אבל כל זה פחות חשוב, כי מה שמשמעותי הוא שאכן קרה שם משהו שפשוט אי אפשר להסביר ללא פנייה אל התחום שאותו קרייפל מכנה "הבלתי-אפשרי". וקרייפל מעוניין שנבין שגם אם קשה – או למעשה בלתי אפשרי –להגדיר אותו, "הבלתי-אפשרי" קיים. ושהוא משפיע עלינו. ושהוא חלק מאוד מהותי מאיתנו.

גם את קרייפל קשה להגדיר. הוא פרופסור המתמחה בחקר הרוחניות העכשווית, אבל קהל הקוראים של ספריו אינו מוגבל רק לאקדמאים. כמעט כל ספר שהוציא הפך לסיפור בפני עצמו, ומחקריו נעו לאורך השנים מניתוח מניעיו המיניים-טנטריים של הקדוש ההודי הגדול ראמאקרישנה, דרך סיכום דרכו של אחד מעמודי התווך של תרבות הנגד והניו-אייג' בארה"ב – מרכז אסלן (Esalen), ועד לחקר הפאראנורמלי, כלומר – "הבלתי-אפשרי".

"הבלתי-אפשרי" הוא כינוי שנותן קרייפל לתופעות שונות מהתחום הפאראנורמלי, העל-טבעי, הדתי והקדוש. התופעות האלה עצמן, הוא מדגיש, מתעוררות כמעין דיאלוג בין האדם להוויה, ועל כן תמיד הן תופענה כמציאות שהוא מכיר (למשל, מריה הקדושה). מאוחר יותר אותו אדם גם יפרש אותן בהתאם, ויוסיף להם תיאורים מדמיונו. זה הרגע שבו "הבלתי-אפשרי" הופך לנראטיב, ובעצם למיתוס. בצורתו זו אנחנו מקבלים אותו משולב בסיפורי הדתות כולן, אולם במהותו "הבלתי-אפשרי" הוא תמיד בלתי מובן, תמיד אחר. המגיעים לפטימה כיום ישמעו על התגלות של המדונה, למרות שמהעדויות שנאספו אחרי אותו אירוע עולה שרבים לא הבינו אותו כך. לא הבינו אותו בכלל.

בעולם המערבי המודרני והחילוני "הבלתי-אפשרי" מרוחק מאיתנו פעמיים: ראשית, אנחנו, כרגיל, לא מבינים אותו, ואף מתכחשים לקיומו. שנית, אפילו את המיתוסים הדתיים עליו אנחנו לא מוכנים לקבל. גם "הבלתי-אפשרי" וגם הסיפור הסימבולי שעוטף אותו נדחים על ידי התרבות החילונית המודרנית, כך שלא נשאר לנו כל מגע עם המימד המסתורי של הקיום. בספרו האחרון, Mutants & Mystics ("מוטנטים ומיסטיקנים"), מצביע קרייפל על המקום האחרון שמאפשר לנו קשר עם "הבלתי-אפשרי": ספרי הפנטזיה וסרטי המדע הבדיוני. על פי קרייפל בחברה המערבית המודרנית הוגלה "הבלתי-אפשרי" ונדחק לספרות ולקולנוע.

ביחוד מוצא אותו קרייפל בסיפורי גיבורי העל שבקומיקס האמריקאי. אלה מפתחים כוחות על בעקבות היחשפותם לקרינה (ספיידרמן, הענק הירוק), או לפעמים הם יצורים מכוכב אחר שדווקא מאבדים כוח בעקבות החשפות לקרינה (סופרמן). לעיתים הם פשוט בני אדם שעברו מוטציות (X-Men), ועל כן זכו לכוחות שבכל מקום אחר מחוץ לקומיקס היו נחשבים לרוחניים ומקודשים. בני נוער כיום מקווים להפוך לגיבורי-על ולא לקדושים או למורים רוחניים. הם מתמכרים לסיפורי פנטזייה דוגמת "מלחמת הכוכבים" או "שר הטבעות" המדברים על מלחמות אפיות בין הטוב המוחלט לרע המוחלט, בעוד מיתוסים דתיים המדברים על אותו דבר בדיוק נזנחים ללא דורש.

הפארא-נורמלי מעסיק את קרייפל. למעשה, כשכתב את הדוקטורט שלו הוא עצמו עבר חוויה חוץ גופית בה הוא הרגיש "מחושמל על ידי אלוהים" ויצא לריחוף מעל לאדמה בתודעתו בלבד. לדבריו החוויה הזאת השפיע על כל מחקרו מאז, והעובדה שהוא מוכן לדבר על זה היא נדירה מאוד עבור אקדמאי שחוקר את התחום. מרבית החוקרים מנהיגים הפרדה ברורה בין חייהם האישיים לבין מחקרם, והדיבור על חוויות מיסטיות אישיות הוא כמעט טאבו.

בסוף מאי יגיע קרייפל לישראל, כדי להרצות בפתיחתו של הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית, שיתקיים באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. הכנס יכלול מעל לשבעים הרצאות, אשר יעסקו במגוון רחב של נושאים (רוחניות ופילוסופיה בהודו, רוחניות בכלכלה ובעסקים, חסידות ויהדות מודרנית, סופיות, קבלה עכשווית, פגאניזם מודרני, חינוך ורוחניות, מגדר, נשים ויהדות, רוחניות ופסיכולוגיה ועוד), ויבחן בעיקר את התהליך (הפרדוקסלי) של יצירתן של מסורות חדשות. קרייפל יישא את הרצאת הפתיחה שתעסוק ב"בלתי-אפשרי". ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר איתו קצת על מחקריו ועמדותיו.

נתחיל מהסוף: כשקוראים את ספריך, מקבלים את התחושה המוזרה שאתה לא מעוניין רק לייצר ידע אקדמי. מה, אם אפשר לשאול, אתה מקווה להשיג במחקרך? מה יתווסף לחיי קוראיך ממנו, או לחיי התרבות שלנו בכלל?
בהחלט היתה לי הרגשה שהספרים שלי חגים סביב משהו, מעין "חור שחור", אם תרצה. כפי שמרמזת המטאפורה האפלה, אני לא מתיימר לבהירות או אפילו למודעות מלאה למשמעות העבודה שלי. אם הייתי חייב לומר, הייתי אומר שספריי עוסקים בראש ובראשונה בקריאת תגר על חלוקות חדות ומופרכות בשדות הדת והתודעה (מין מול רוח, תודעה מול חומר, אנושי מול אלוהי); ושנית, ובאופן פחות ודאי, בנוגע לממדים הקוסמיים של הטבע האנושי, אותו טבע שנתפש בחטף כ'טבע-על' בעת חוויות דתיות קיצוניות.

נתייחס לחלוקה המסורתית של מין מול רוח. דרך כל כתביך עובר קו ברור המחבר בין המיני למקודש. למה לדעתך הם קשורים? מדוע אתה חושב שהמין בולט במיוחד במפגש עם הקדוש (ולא אוכל, רכוש, כסף, מעמד חברתי וכו')?
זהו נושא עצום ומורכב מאד, אבל באופן כללי מאד, אני חושב שביסודו הדבר קשור ב"אנרגיה" ובדרכים בהן יכולות האנרגיות הארוטיות לתווך ולהשתנות בין הממדים החומריים והרוחניים של החוויה האנושית, מתאוות הבשרים הגולמית ביותר ועד למרומי האקסטזה הדתית. אני לא חושב שאנחנו יודעים למעשה מה בדיוק הן האנרגיות הללו. יש להן קשר כלשהו לסוד החיים, לאבולוציה ביולוגית, וליצירתיות תרבותית, אמנותית ודתית. ללא ספק יש בהן יותר, הרבה יותר מכפי שאנו מדמיינים.

ודאי יצא לך לשמוע פעם או פעמיים את התיאור "שנוי במחלוקת" מוצמד לתיאורים של עבודתך. מדוע אתה סבור שעבודה כזו בתקופה הנוכחית היא 'שנויה במחלוקת'?
כן, שמעתי. חלק מזה, אני חושב, הוא תוצר של העובדה שרבות מן הדתות שלנו נסמכות על החלוקות שאני מבקש לאתגר ולהשאיר מאחור. עבודתי המוקדמת היתה 'שנויה במחלוקת' משום שהיא הכחישה את קיומו של הבדל מהותי כלשהו בין המיסטי לארוטי (מין\רוח). עבודתי המאוחרת שנויה במחלוקת משום שהיא מכחישה את קיומו של הבדל מהותי בין התודעה לעולם החומרי (תודעה\חומר). למעשה מדובר באותו פרויקט בשתי צורות שונות. בכל מקרה, במידה שכל מאמץ אינטלקטואלי במחקר הדתות נוגע בנושאים חשובים, אין מנוס מכך שיהיה "שנוי במחלוקת".

אני רוצה לחדד את העניין הזה: אתה אומר שאתה מתנגד לחלוקות תפישתיות כוזבות – מה כל-כך מרגיז בזה? למה התרבות שלנו (המערב? העולם המודרני? האנושות?) מושקעת כל-כך בחלוקות הללו, באופן שהופך אותן כה חשובות לה, והופך כל ניסיון לשנות אותן "שנוי במחלוקת"?
כל התרבויות האנושיות פועלות מתוך חלוקות תפישתיות. נראה שהן חיוניות לחיי החברה שלנו. כחבר בחברה, גם אני חי על פיהן. אני פשוט לא חושב שהן נכונות באופן מוחלט. נחיצותו של דבר היא עניין אחד. אמיתותו היא עניין אחר לגמרי. אני מחפש את האמת, לא את הכורח התפעולי.

אתה מרבה לדבר על "בן האדם כשניים" (The Human as Two). מתשובתך הראשונה ניתן להבין שאתה סבור שלבני האנוש יש גם טבע וגם "טבע-על" – מדוע זו אינה חלוקה כוזבת?
בביטוי זו אין הכוונה לכך שיש שני דברים באדם, כמו, נאמר, גוף ונפש. כלל לא. הכוונה היא שהיצור האנושי הוא הרבה, הרבה יותר מאשר האגו החברתי או ה'אני' המודע. אנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל מקשה אחת, כעל מארג ייחודי ויציב של גוף ועצמיות. אבל זה לא מה שחוויות דתיות חושפות בפנינו. הן חושפות שייחודיות המארג גוף-נפש היא ביסודה אשליה, וכי יש ממדים אחרים, מצבים אחרים של תודעה, חומר ואנרגיה ממש 'מתחת לפני השטח' או 'מעבר לאגו הגשמי'. אינני מתיימר לדעת מה הן התצורות האחרות הללו של הגוף והנפש; אני אומר שרק שאם אנחנו לוקחים ברצינות את הספרות המיסטית ההשוואתית, הרי שהן קיימות ומהוות אף הן חלק מאיתנו. ראה השיר הזעיר שלי, בן שלוש המלים: "בן האדם כשניים".

בספרך Authors of the Impossible ("סופרי הבלתי-אפשרי") אתה מתאר את העל-טבעי, הפארא-נורמלי, כאירועים סמיוטיים ודיאלוגיים, הנשענים על קריסת החלוקה המוכרת של הסובייקט-אובייקט. זה כמובן נשמע טוב מאוד, אבל אני תוהה אם תוכל להסביר את זה באופן שיובן על ידי בן-עשרה. האם יש דרך פשוטה לתפוס את כוונתך, למעט על ידי חוויית העל-טבעי?
אני אכן סבור שהבנה אמיתית מצריכה חוויה ממשית, אבל הייתי מהמר שמחצית עד שני שליש מהאנשים שבפניהם אני מרצה עברו חוויה כזו בדיוק. בכל מקרה, את הבסיס קל למדי להסביר, אפילו למישהו שמעולם לא עבר חוויה כזו. אירוע פארא-נורמלי הוא אירוע שבו העולם "שבחוץ" והעולם "שבפנים" מופיעים כאותו עולם. זה כאילו שהממדים המוחיים והגשמיים של החוויה האנושית "התפצלו" מאותה הקרקע ההיולית או מתוך אותו עולם אחיד ומאוחד. העולם הגשמי מתחיל לפעול כמו סיפור או סדרה של סימנים. לכן התיאור הנפוץ של חוויות כאלה: “הרגשתי כאילו אני דמות בספר" או "זה היה כאילו נלכדתי בתוך סרט". אני מציע לראות את התפישות האינטואיטיביות הללו כמדויקות מאד, משום שכולנו לכודים, בצורה ממשית מאוד, בספרים ובסרטים, אותם אנו מכנים התרבות והדת שלנו. רגע פארא-נורמלי הוא רגע בו אנו קולטים שכך הוא הדבר. מה אנחנו עושים עם התובנה הזאת תלוי בנו.

דומני שתסכים שכל שאלה בנוגע לממשותם של אירועים פארא-נורמליים נותרת קשה מאד לניסוח, היות שהפארא-נורמלי, על פי הגדרתך, איננו דבר, איננו עצם – הוא התרחשות דיאלקטית הנתונה לפרשנות. אולם אתה טוען שהוא טומן בחובו דבר מה ממשי. מה אם כן ממשי בו?
אם ב"ממשי" כוונתך לדבר שניתן למדוד ולשלוט בו כעצם נייח, הרי שלא, האירועים הללו אינם "ממשיים". אבל מה אם התנאי הזה דווקא לא קובע מה "ממשי" ומה לא? מה אם יש מימד עמוק יותר של העולם, מימד שהוא חי במובהק, מודע בצורה עליונה, הקיים לא כ"אובייקט" ולא כ"סובייקט", אלא משהו אחר לחלוטין, וגדול הרבה יותר? זה, נראה לי, בדיוק מה שאירועים פארא-נורמליים מרמזים או מצביעים עליו.

ולמה שיהיה לנו אכפת מזה?
משום שהמחשבה כי חוויותך ה"סובייקטיביות" המתקיימות "כאן בפנים" שונות מהעולם ה"אובייקטיבי" המת והנייח "שם בחוץ" היא א) ככל הנראה כוזבת וב) מדכאת. בעוד שהתובנה כי אתה חלק אינטימי מיקום חי ומודע היא א) ככל הנראה נכונה וב) ממש ממש מגניבה.

היא ללא ספק מגניבה, על אף שהדברים שאנשים עשו עם התובנה הזו היו לא-מגניבים בעליל, החל בהירארכיות דתיות ובמלחמות דת, וכלה בבוקי-סריקי ניו-אייג'י שטחי ופשטני. נראה כאילו למימד העומק הזה יש כישרון אמיתי לגרום לנו להתנהג כמו נבלים, או סתם טמבלים. למה, בשם אלוהים?
אמת. לא יכולתי להסכים יותר, תומר. וזו הסיבה שאנו זקוקים כה נואשות לדרכים להתייחס למצבים הללו במנותק מכל מסורת או סמכות דתית מקובלים. אנו זקוקים לדרך מחשבה חדשה בנוגע אליהם שתמזג בו בזמן סימפטיה עמוקה וביקורת נוקבת. תשובתי שלי כאן היא פשוטה: אנחנו צריכים לדבר ולחשוב עליהם באופן השוואתי. אחרי הכל, מרגע שאנו מבינים שמצבים מיוחדים אלה אינם ייחודיים בשום אופן לדת או לתרבות מסויימת כלשהי, שהם מופיעים בכל רחבי הגלובוס ומהווים ככל הנראה פוטנציאל אנושי אוניברסלי, הרי שכבר התקדמנו כברת-דרך ניכרת לפתרון המאפיינים הבעייתיים והמסוכנים ביותר של התופעה.

מה בנוגע לחוויית הפארא-נורמלי, העל-טבעי, או המיסטי לצורך העניין? האם כדאי לנסות? אם כן, למה? ואגב, האם שמת לב שיש אנשים שמוכשרים בזה יותר מאחרים? האם אתה חושב שזו הסיבה שהחוויות הללו הן טאבו בחוגים אקדמיים?
על אף שנראה כי יש אנשים מחוננים יותר מאחרים בכל הנוגע למצבים שכאלה, אינני סבור שאפילו הם יכולים לשחזר את האירועים הללו באופן אמין, לפחות לא במופעיהם הברורים והשלמים יותר. אירועים פארא-נורמליים נוטים להופיע ברגעים משבריים, בטראומה, בפציעה או בחוויות של סף-מוות. זו סיבה אחת שבגללה אנשים דוחים אותם מבחינה רציונלית. ההיגיון והמדע מסתמכים על אמיתות הניתנות לשחזור ולאימות פומבי. אולם הפארא-נורמלי פשוט אינו משחק על פי הכללים הללו. לחקור את הפארא-נורמלי לאור ההיגיון הטהור זה כמו לחקור את הכוכבים באור הצהריים, וכתוצאה מכך לטעון שהם אינם קיימים. כל עוד אנחנו יכולים לדעת דברים רק לאור הצהריים, זוהי מסקנה סבירה בהחלט. היא גם שגויה בתכלית.

נשאל את ההיפך: אם החוויה של הפארא-נורמלי מביאה בשורה בכל הנוגע להתעוררות אל האמת, מה הטעם במחקר אקדמי? מדוע לטרוח בהוצאתו ובזבוזו של כוחך האינטלקטואלי והרוחני במאמרים וספרים מרובי הערות שוליים, ולא לפנות פשוט למסורת נסתרת, ולצלול בכל הכוח אל מעמקיה? הרי אין ספק שמחויבות מעין זו תשפר את סיכוייך "לתפוש" את הפארא-נורמלי (אני מכיר כמה ישיבות לקבלה כאן בירושלים אם אתה מעוניין בהמרת-דת מהירה ושינוי קריירה).
ניסיתי את זה. התחלתי בצעירותי בסמינר נזירי. זה היה נפלא אבל החלטתי בסופו של דבר שייעודי הוא אינטלקטואלי באופיו. אני מבין שהיעוד שלי הוא לעסוק בעניינים בעלי חשיבות גדולה באופן ציבורי פחות או יותר, ובמנותק מכל שליטה פוליטית או דתית. אני רואה את משימתי האישית בבנייתם של "אזורים בטוחים" בתוך השיח הציבורי – במקרה שלפנינו, הספרים שלי – שבהם יכולים אנשים חושבים להתכנס ולבוא בדיונים שאינם אפשריים בצורות אחרות.

באשר לקהילות הנסתר, אני מעריץ גדול שלהן, אבל יש כאן שתי בעיות: האחת היא שמסורות מעין אלה הן בהגדרתן נסתרות, ולכן באופן כללי פונות נגד דיון ציבורי ופתוח בנושאים הללו. לכן הן נוטות לשתק, להכחיש או לצנזר את הדיונים שאני רוצה להתחיל ולסייע לפתח. הבעיה האחרת היא שקהילות כאלה מרבות לבלבל בין תולדותיהן ההיסטוריות הפרטיות והתיווך הסמלי שהן מציעות על מנת להבין ולתפוס את האמיתי – עם האמיתי עצמו. הן לא תופסות שהחוויות הספציפיות שלהן של התגלות, גאולה והארה מותנות ומעוצבות על ידי הזמן והמקום ולעולם לא יכולות להיות אוניברסליות. הפרדוקס הבסיסי בהיסטוריה של הדתות הוא שכל התגשמות של הקדושה מגלה ומסתירה, מאירה ומעוותת – בו בזמן. זה כאילו שהאמיתי יכול להראות את עצמו רק בצורות מוגבלות וסופיות. אני חושב שכל מסורת דתית שלא מצליחה להבין את האמת הזאת ולהעביר אותה למאמיניה הינה בלתי-משכנעת ובלתי-מועילה – אם לא ממש מסוכנת – ברגע ההיסטורי הזה.

בספרך Mutants & Mystics אתה כותב על הגלייתו של הפארא-נורמלי, ואף חלקים מן הקדוש ומהדתי, אל עולמות הפנטזיה של התרבות הפופולארית: ספרי הקומיקס, סרטי המדע הבדיוני וכו'. בואו נחזור לבן העשרה שציינו קודם. יש לו חברה, והיא מאוהבת בערפדים. מה תוכל לומר לה על אהבתה למהלכי-לילה מוצצי-דם? מה מסתתר במעמקיה האפלים?
ובכן, אני לא עוסק בערפדים. או זומבים. אבל אני חושד שמה שמסתתר כאן הוא ארוטיקה רוחנית (הערפד) וביקורת על העולם החומרני המבין את האדם כגופה מהלכת ללא חיים אמיתיים או מודעות אמיתית (הזומבי).

האם היית אומר, אם כן, שמה שמרתק אותנו אל המיתוסים הללו היא חוסר יכולתנו לסבול את תפישת העולם החומרנית-חילונית הנכפית עלינו בידי השיח ההגמוני-מדעי (ואם יורשה לי להוסיף, על ידי השיח הדתי מהסוג הבורגני-פרוטסטנטי)?
כן. זה מה שאני מנסה לומר. זוהי למעשה התזה שלי ב"מוטנטים ומיסטיקנים". הפארא-נורמלי נודד אל התרבות הפופולרית משום שהוא הוגלה הן מהדת הממוסדת (המבקשת לעשות לו דמוניזציה) והן על ידי האליטה המדעית (המבקשת לעשות לו דמוניזציה). הוא הולך לאן שהוא יכול לשרוד במידה כלשהי של נאמנות לטבעו האמיתי – בפרוזה, בפנטזיה, בקולנוע. והוא גורף שם הון עתק, היות שהסוגות הללו פונות באופן כה ישיר ויפהפה לאותו חלק בנו המוכחש על ידי הדת והמדע בצורתם הנפוצה.

איפה נכנסת לכאן המסורת הרוחנית של ימינו? מה אתה חושב הקשר בין הניו-אייג' לפארא-נורמלי, למיסטי ולדתי? הרי אין שספק שבנוסף להמון השטחי יותר, יש לא מעט אנשים רציניים ומחויבים מאד המבקשים דרכים רוחניות של התפתחות. מהו מקומם על פי ההבנה שלך את התרבות המערבית הנוכחית?
אני רואה את התופעות הפארא-נורמליות (טלפתיה, ידיעה מוקדמת, חזיונות, חוויות חוץ-גופיות) כפרוטו-דתיות, כלומר כאבני הבניין של מערכות דתיות עתידיות, אם לנקוט בניסוחה של עמיתתי אן טבס (Ann Taves). כך גם בנוגע לתנועות ניו-אייג' רבות. רבות מהן עמוקות למדי ומאד מתוחכמות, אולם עדיין לא היה להן די זמן ליצור צורות יציבות ולהפוך ל"דתות" מוכרות.מה שיותר מעניין אותי הוא העובדה שהן נוטות למקם את האלוהי בתוך הגוף האנושי, ולכן נוח להן הרבה יותר עם תופעות פארא-נורמליות ופארא-פסיכולוגיות, המצביעות באותו כיוון.

בכל הנוגע לפארא-נורמלי, היהדות האורתודוקסית המודרנית היא ככל הנראה אחת הדתות הסכיזופרניות בעולם. היא מנסה לקיים חזות "מוסרית", נכבדת ושומרת חוק (אלוהי), אולם בו בזמן, למטה ומאחור, ולמעשה בכל מקום, היא נושאת את הסמלים וההשפעות של הקבלה, המסורת האזוטרית המיסטית-מאגית. הרי הפוסק ההלכתי המוביל, שעל כתביו מבוססת רוב ההלכה המודרנית, רבי יוסף קארו, ניהל יומן שבו תיעד את שיחותיו היומיות עם מלאך ממין נקבה – שיחות שאינן נדונות לעולם בקרב מרבית הרבנים בני זמנו. מה אתה מבין מזה? מה הערכתך לגבי היהדות כמתבונן מבחוץ?
ובכן, ברמה מסוימת, אני בספק אם האורתודוקסיה היהודית המודרנית באמת שונה מכל מערכת דתית מבוססת אחרת. מחיצות דומות בין הציבורי לנסתר ניתן למצוא בקלות בכל אחת מן הדתות המבוססות האחרות. אולם ברמה אחרת, האורתודוקסיה היהודית המודרנית מן הסתם חולקת את אותו "אתגר מיסטי" המשותף לכל המסורות התאיסטיות. כדת ציבורית, היא רוצה למקם את האלוהי מחוץ לאדם, ב"אלוהים" חיצוני וטרנסצנדנטי, אולם כמסורת של בני אדם רבים מני-ספור, הנפרשת על פני מאות ואלפי שנים, היא נתקלת ללא הרף במקרים שבהם האלוהי מתגלם בתוך ומתוך היצור האנושי, ובדמותו. דרך אחת להתמודד עם זה היא ליצור מה שמהווה מסורת כפולה, עם פנים ציבוריות ופנים נסתרות. הנצרות, כמובן, טיפלה בעניין באופן שונה: היא אימצה את האדם האלוהי, אולם הגבילה תופעה זו למופע היסטורי בודד. גם בזה אינני רואה תועלת רבה.

אתה בארץ לרגל כינוסו של הכנס הישראלי החמישי למחקר הרוחניות והדת. על מה תדבר בהרצאת הפתיחה של הכנס?
אני אשא את הרצאתי "סופרי הבלתי-אפשרי: טלפתיה ומחקר הדת". היא עוסקת בצורה שבה אירועים פארא-נורמלים מופיעים לעיתים כל כך קרובות כנרטיבים או צורות טקסטואליות (לכן אנחנו מדברים "קריאה נפשית" או "כתיבה אוטומטית"). כוונתי היא לצורה שבה הם פועלים כסיפורים שנדמה שנכתבים – אם כי לא ברור על ידי מי. בקיצור, אתמקד באופן שבו הפארא-נורמלי הוא סוג של כתיבה וקריאה, ולחילופין, איך שכתיבה וקריאה היא כוח פארא-נורמלי בפוטנציה. ליטשתי את זה בשלל אוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. אני מקווה שהקהל כאן יעריך את זה. בכל מקרה, לכבוד הוא לי להיות מוזמן לאירוע הזה ואני אסיר תודה על כך.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 17.5.13

על מה שקרה בפטימה כתבתי מעט כאן. על קרייפל כתבתי מעט כאן.

הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. יש להירשם מראש, וכמובן שמאוד כדאי להגיע.

ג'וזף סמית […] היה גאון דתי אמיתי, והתעלה על כל האמריקאים, לפני זמנו או אחריו, בהחזקתו ובהבאתו לידי ביטוי של מה שניתן לכנות דמיון יוצר-דתות.

כך כותב הרולד בלום על הנביא המורמוני (The American Religion, עמ' 96-97), ומי מכם שעקב אחרי ארבעת הפרקים הקודמים שבסדרה הזו יודע שאכן כך. לא היה עוד אדם בהיסטוריה האמריקאית שהציג ספר קודש חדש, היסטוריה חדשה, בנה מקדשים וייסד מסדרי כהונה, הוריד את האל לדרגת אדם ואת האדם העלה לדרגת אל, שילב הרמטיקה, קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה ונצרות, ערבב הכל בתוך כובע שבו "אבן חזיון" ושאל תוכו הציץ כדי להתנבא כנביא – והצליח לייסד דת חדשה המונה, נכון להיום, מיליונים.

סמית חי את החיים בתנופה אדירה שהביאה אותו בתוך 14 שנה, מאז שייסד את דתו ועד שנרצח, להיות לא רק נביא של דת חדשה אלא גם ראש עיר גדולה, גנרל של מיליציה פרטית, ולבסוף מועמד לנשיאות ארצות-הברית בבחירות של 1844. "אני אבן גסה המתגלגלת במורד גבעה" אמר על עצמו ב-1843, וכוונתו היתה הן לחוסר בחינוך שקיבל על מנת להיות ג'נטלמן, והן באינרציה שנושאת אותו הלאה, ללא כל אפשרות לעצירה, גם לא כדי לחשוב ולשקול את מצבו בצורה אחראית.

ואכן, כפי שכל משיח סופו לאכזב, כך רבים הסיכויים שאם אתה נביא, סופך להיצלב. בעיקר אם אתה מצליח לעצבן את כל מוקדי הכוח בסביבתך, לערער על הנורמות המוסריות והדתיות הנהוגות בחברה, ולהסתכסך גם עם האנשים הקרובים לך ביותר. סמית הצליח.

בשעה טובה נגיע, אם כן, לסדרת האירועים שתביא בסופה, ב-27 ליוני 1844, להרצחו של סמית בלינץ' אכזרי. סדרת אירועים זו החלה בסוף 1843, כאשר סמית הציע נישואין לגברת ג'יין לוֹ (Jane Law), במסגרת מנהגו להתחתן עם עוד ועוד נשים שהיו סביבו, ביניהן כאלה שהיו כבר נשואות לאחרים. ג'ייו, למשל, היתה אשתו של ויליאם לוֹ. וויליאם, בתורו, היה אחד ממנהיגי הכנסייה, שאז כבר מנתה כעשרת אלפים איש (מספר אדיר באותם ימים לדת בת 13), והיה חבר במה שנקרא ה-First Presidency, כלומר אחד משני היועצים והסגנים של מנהיג הכנסייה, הוא כמובן סמית עצמו. את הצעת הנישואין לאשתו של לו ערך סמית כאשר בעלה לא היה בבית (זה יכול לפגוע ברומנטיקה של הרגע), וכנביא הכנסייה הוא ביקש ממנה שתיתן לו את "מחצית אהבתה; היא חופשייה לשמור את המחצית השנייה לבעלה".

אלא שג'יין לא הסכימה. היא גם גילתה את דבר ההצעה לאישהּ, וויליאם. וויליאם לקח את זה קשה. הייתכן שנביא ה' מעוניין לשכב עם אשתו? משבר אמונה לא פשוט פקד אותו. בסופו עדיין האמין שנבואתו של סמית אמת והתורה המורמונית אמת, אבל הסיק שסמית עצמו הוא נביא "נפול", ושמידותיו הושחתו. סמית מצדו החליט שוויליאם הוא כופר, ובינואר 1844 הוא זרק אותו מהכנסייה. בתגובה הקים וויליאם מיד כנסייה משלו (True Church of Jesus Christ of Latter Day Saints), שתוך כמה שבועות מנתה מאות מאמינים. במקביל, הוא החל לעמול על נקמה.

נביא, כהן ומלך

קצת רקע: כאמור, בפחות מ-15 שנות קיום הכנסייה שלו, סמית צבר לא רק אושר, אלא גם עושר לא מבוטל, והיה בעל מעמד ארצי, ולא רק שמימי, מרשים ביותר: הוא היה ראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. הוא היה גם גנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים. הוא היה Master Mason בסניף המקומי של הבונים החופשיים, דרגה שבדרך כלל לוקח שנים רבות להגיע אליה. הוא היה כוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת, והוא גם היה מועמד לנשיאות ארה"ב, לבחירות 1844.

ב-1843 בחש סמית בבחירות למחוז הקונגרסיונלי המקומי באילינוי. הוא הבטיח את קולו למפלגת ה-Whig, מאבותיה של המפלגה הרפובליקאית (ואשר אחד מאנשיה באילינוי היה מר אברהם לינקולן, ש-18 שנים מאוחר יותר ייבחר לנשיא ארה"ב), בתמורה להבטחתם להגן על המורמונים, שנרדפו על ידי שכניהם בצורה שגורה ומתמשכת. הוויגים מצידם הבינו ממנו שצאן מרעיתו יצביע כמוהו. אלא שהדמוקרטים גם הם הבטיחו למורמונים גדולות ונצורות, וברגע האחרון המאמינים קיבלו הוראה להצביע לסמולנים. סמית עצמו עמד בהבטחתו והצביע Whig, אבל המחוז כולו הלך לדמוקרטים. לוויגים עלה הדם לראש. גם זה יהווה גורם במותו של סמית.

ב-1844 החליט סמית לרוץ לנשיאות כמועמד עצמאי, וזאת אחרי שקצה נפשו בחוסר יכולתם של מנהיגי ארה"ב, כפי שראה זאת, להגן על המורמונים מפני התנכלויות. העניין הוא שלבד מהמורמונים, אף אחד לא אהב את המורמונים, וככל שמספרם גדל כך גדלה האיבה כלפיהם, עד כדי רציחות ואף פוגרומים (למעשה, הדת המורמונית היא הדת הנרדפת ביותר בתולדות ארה"ב). אבל היתה עוד סיבה לרצונו של סמית להיות נשיא ארה"ב. סמית ביקש לכונן באמריקה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או במילים אחרות, תיאוקרטיה. באופן מעניין את זה הוא בחר לא לפרסם במצע הבחירות שלו.

אעמיד ממשלה בארצות הברית הללו, אשר תמוטט את הממשלה הנוכחית, ואעמיד דת חדשה שתמוטט כל צורה אחרת של דת במדינה.

הוא לא היה חסיד נלהב של התיקון הראשון לחוקה. את המילים האלה שמע ממנו אחד מהקרובים אליו, וכמובן, רק המקורבים אליו שמעו על תוכניתו זו. סמית הקים גוף מיוחד של חמישים איש, שהיה בסוד העניינים, "עם סמכות מלאה לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה", כפי שנכתב במנשר שהגדיר את סמכויות הארגון, ושאכן התחיל בהכנות לעניין זה. באפריל 1844 סמית הוכתר כ"נביא, כהן ומלך" (איחוד של שלושת הרשויות בממלכת ישראל הקדומה) של מלכות האלוהים, או, בתוארו הנוסף, "מלך ישראל", והגביר את הציפייה בין קרוביו למה שהוא כינה ה"תיאודמוקרטיה" בראשותו. העתיד נראה מבטיח.

החושף הנאוואי

אבל אז צץ לו וויליאם לו – בדיוק ברגע הנכון לנקמה מתוקה. לו ייסד לעצמו עיתון (בתקופה ההיא הפרינט הלך יופי) וקרא לו "החושף הנאוואי" (Nauvoo Expositor), ובו הוא התכוון אכן לחשוף בפני בני העיר את הצד האפל של הדת המורמונית, שמבחינתו היה מנהג ריבוי הנשים של סמית ושאיפותיו הדיקטטוריות. במנשר הראשון שהוציאו (ב-10 למאי, 1844), שהכריז על קום העיתון נכתב שהוא מתכוון

להסיר את שבט הברזל שמרחף מעל ראשי האזרחים הנאמנים של נאוו וסביבתה, לתמוך בהתנגדות נחושה לחזיונות פוליטיים [כלומר התגלויות אלוהיות בעלות מסר פוליטי – ת.פ.] [… שניתנים על ידי] מלך שהכתיר את עצמו […] להתנגד באיבה חסרת פשרות לכל איחוד של דת ומדינה או כל צעד שמוביל לכך. (ההדגשות במקור)

הגיליון הראשון פורסם ב-7 ליוני, באלף עותקים. רובו הוקדש להתקפה אישית על סמית ולחשיפת מנהג הפוליגמיה לרבים. למרות שהכותבים אישרו כי התגלויותיו הנבואיות הראשונות של סמית מקובלות עליהם, הם הבהירו שמאז הוא "נפל", וקבעו שהוא הגיע לדרגת "אחד מהנבלים השחורים והעלובים ביותר שהופיעו מעל במת הקיום האנושי מאז ימי נירו וקליגולה". לא אדם בעל אגו כשל סמית יישב בשקט אחרי פרסום שכזה.

סמית כינס את מועצת העיר – הוא, כאמור, היה ראש העיר. הוא הבטיח שאין שום פוליגמיה בתורתו או בחייו (כלומר, שיקר), והביא להחלטה שהעיתון הוא "מטרד ציבורי". בפקודתו יצא המשמר המקומי – שהוא, כאמור, גם עמד בראשו – וניתץ לרסיסים את בית הדפוס הקטן של וויליאם לו. זו היתה טעות קשה. דבר פגיעתו החמורה בחופש הביטוי פורסם בהבלטה בעיתונים בעיירות שבסביבה, ונוצל על ידי שונאיו (וכאלה לא היו חסרים) כדי לדרוש את הבאתו לדין. לא אמריקאים ישתקו על פגיעה, ללא משפט, בזכות לפרסם את כל מה שעולה על רוחם. הוצא צו מעצר.

לינץ' בקרתגו

אחרי איומים שונים לגבי גורל העיר עצמה ותושביה, הסגיר עצמו סמית ונכלא בכלא העיר קרתגו הסמוכה. למרות שמושל אילינוי הבטיח לו ולתומכיו שהוא אישית אחראי לביטחונו של סמית, כמה ימים אחרי שנכלא הגיעו כמאתיים איש למקום כדי לרצוח את הנביא המורמוני. לא היה מדובר ב"המון משולהב", שכן העניין תוכנן על ידי בעלי אינטרסים רבים, מפוליטיקאים ועד אנשי צבא, שמכיוון שצבר יותר מדי כוח והשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בצורה לא הוגנת לדעתם, ביקשו להסיר את נוכחותו המטרידה של סמית מעל פני האדמה. (אפשר לקרוא על הקנוניה לרצוח את סמית בספר Junius and Joseph*)

סמית, אחיו הקטן היירום (Hyrum), ושני בכירים נוספים בכנסייה שהו בקומה העליונה של המבנה שבתמונה משמאל. הם ניסו לחסום את הדלת בגופם, אבל הרוצחים הצליחו לדחוף אותה מספיק כדי להכניס קנה של רובה ולירות לכל הכיוונים. שני הבכירים המורמונים ניסו להדוף במקלות ההליכה שלהם את קני הרובים שהציצו מבעד לפתח הדלת, אולם בהצלחה חלקית בלבד. היירום שלף אקדח זעיר שהוברח לתוך הכלא ותוך כדי שירה בפולשים חטף כדור בפנים. "אני איש מת" הוא זעק, והמציאות אישרה את קביעתו עוד לפני שחבט באדמה.

סמית שלף אקדח משלו וירה שלוש פעמים לעבר הפתח, פוגע בשלושה מהפולשים. שלוש פעמים נוספות האקדח איכזב והוציא יריות סרק, ובזאת סיים סמית את התחמושת שהיתה לו. בעוד שני המורמונים הנוספים, אחד מהם פצוע מארבע יריות, נסוגים ומתחבאים מתחת לערימות חציר ששימשו בכלא כמזרונים, סמית נסוג אל עדן החלון, עתה גם הוא פצוע מירי בירכו. הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, והרוצחים התכוונו להשלים את המלאכה. סמית, הישוב על אדן החלון הרים את ידיו בצורה משונה (ראו תמונה), צעק "Oh Lord, my God", ונתן לעצמו ליפול כחמשה מטרים לאדמה שמתחת לחלון. שם הוא נתפס על ידי שאר חברי הקבוצה, וגופו המרוצץ הושען על הבאר שבחצר. חולייה של ארבעה חמושים, פניהם מרוחים בבוץ על מנת שלא יזוהו, כיוונה אליו את רוביה וירתה בו מטווח אפס.

באופן טבעי, נאים בעיני הכנסייה המורמונית מילותיו האחרונות של סמית. למעשה, בשילוב עם תנועת הידיים המיוחדת שהציג, סמית התחיל לומר את הסיסמה המסונית שמחייבת כל חבר בארגון 'הבונים החופשיים' ששומע אותה לעזור ל- Master Mason שמוציא אותה מפיו. הסיסמה המלאה היא "Oh Lord, my God, is there no help for the widow's son?". סמית ביקש להסתמך על המסונים שבמקום, שלפחות מתוך נאמנות לשבועתם יצילו אותו. אולם חברותו באגודת הסתרים המפורסמת לא עזרה לסמית. למרות שהיו בונים חופשיים בקהל המרצחים (באותה תקופה הם היו בכל מקום בארה"ב), הם לא קיימו את שבועתם ולא ניסו לעזור לסמית. מנהיג המורמונים, שהיה לא רק נביא אלא גם אזוטריקן בכל חלבו ודמו, נפח את נשמתו.

אחרי מות

כך הסתיים לו השלב הראשון בהתהוותה של הדת המורמונית, השלב הפורמטיבי בו הנביא מגבש סביבו תיאולוגיה ומאמינים. הקהילה המורמונית תתפצל מכאן לכמה קהילות מקבילות, אשר אחת המרכזיות בהן מונהגת על ידי בנו של סמית, ג'וזף סמית השלישי, ואשר אליה גם הצטרפה אלמנתו, אמה. מורמונים אלה התנגדו כבר אז לנישואים פוליגמיים (לרווחתה של אמה, שהתחתנה מחדש ולא היתה הפעם צריכה לחלוק את אישהּ), ובהמשך גם הסמיכה נשים לכהונה. עד היום היא קיימת, ונחשבת לגרסה היותר מתונה וליברלית של הדת המורמונית, אך גם היותר קטנה מספרית. הרוב הגדול של המורמונים שייכים כיום לכנסיית הקדושים של הימים המאוחרים, עליה כתבתי מעט כאן. כנסייה זו הונהגה אחרי מותו של סמית על ידי בריגהם יאנג, שהוביל את אנשיה ליוטה, שם הם בנו את ביתם במדבר.

וסמית? הוא נקבר כמובן, אבל הויכוח על מורשתו ממשיך. קל מאוד לסווג את סמית כנבל ושרלטן או, לחילופין, כנביא אמת. החלוקה הבינארית הזאת מאפשרת למי שאינו מורמוני מחד, או מי שמורמוני מאידך, תמונה פשוטה של הסיפור. ברשימותיי על סמית ניסיתי לצייר תמונה שונה, שמתאימה יותר לתופעה הדתית כפי שאני מבין אותה. זו תמונה מורכבת, שנוצרת ממפגש של השראה יצירתית ודתית אמיתית (עם או בלי אלוהות שמאפשרת אותה – לא חייבים להניח שום דבר מטאפיזי) עם בני אדם מסויימים מאוד, במקום ובזמן מסויימים מאוד. במקרה של סמית מדובר באדם מבריק ומוכשר ביותר שהאמין, בצדק או שלא בצדק, שהאל מפרה את נשמתו ומחולל דרכו תורה חדשה. על ידי כניסה לטראנסים הוא הצליח לילד מתוכו נראטיב פסאודו-היסטורי ותיאולוגיה מורכבת שעיצבו מסגרת דתית חדשה ומקורית ביותר. יחד עם זה, ברור שאת אותה תורה הוא בנה תוך שימוש בחומרי הבניין שהיו סביבו, ומתוך המבנה הפסיכולוגי הספציפי שלו. בצורה מדהימה, זה הצליח לו. בצורה לא פחות מדהימה, ייתכן שהנשיא האמריקאי הבא יהיה מצאצאי אמונתו.

—

* Robert S. Wicks and Fred R. Foister, Junius and Joseph: Presidential Politics and the Assassination of the First Mormon Prophet, Utah State University Press, 2005

למאמרים הקודמים בסדרה: חלקים 1, 2, 3, 4. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית. אני מתכנן עוד מאמר על יחסה של הכנסייה המורמונית כיום לפוליטיקה בארה"ב ועל מיט רומני כמשיח מורמוני. כן כן.

למתעניינים, עמיתי מאונ' תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, תרגם לעברית מאמר ראשון מתוך הקורפוס ההרמטי.

אם הדת היא ניסיונו של האדם להתקרב אל האלוהים, האין הדת האולטימטיבית ניסינו של האדם להפוך לאלוהים? או אולי בניגוד גמור לכך, ההפיכה לאלוהים היא בדיוק ההפך מהקרבה אליו, ומהווה למעשה את הבטחתו של השטן? האם אשליה היא שאיננו אלוהיים מאז ומעולם וכבר עכשיו, או אשלייה היא שנוכל אי פעם להיות כאלוהים?

עזבנו את ג'וזף סמית בעודו מחזיק לוחות זהב עתיקים אותם חפר מהאדמה בהוראת המלאך מורוני, ואשר עליהם היתה כתובה ב"מצרית משופצת" היסטוריה כריסטוצנטרית אלטרנטיבית, שדיברה על התגלותו של ישו לשבטי בני ישראל על יבשת אמריקה, ומסירת סודותיו האחרונים דווקא להם. במהלך השנתיים הבאות "תרגם" סמית את הכתוב על ידי התבוננות ב'אבני הצצה' שהוא כינה "אורים ותומים" (כלומר, על פי פרשנותי, על ידי כניסה לטראנסים) והכתיב מה שהתגלה אליו לאשתו, אֶמה. בשנת 1830 יצא הספר המתורגם, The Book of Mormon, לאור, וסמית ייסד רשמית את כנסייתו.

הספר, כפי שאמרנו, היה חידושו הגדול של סמית, שטען לא רק להתגלות אלוהית, אלא גם ל-Bible חדש. אולם זה, יחד עם הנראטיב ההיסטורי המעניין שפיתח, היו רק חידושיו הדתיים הראשונים. לא הם, אלא תוכן סודותיו של ישו, שנגלו על ידו לכאורה לאותם ישראלים-אמריקאים, הם הם לוז היצירה הדתית המופלאה שסמית הביא לעולם. כאן סמית מגלה את מלוא תעוזתו התיאולוגית, ולמעשה רוקם תורת סוד בעלת מאפיינים גנוסטיים והרמטיים שמרחיקה הרבה הרבה מעבר לכל מה שהיה לכנסיות סביבו להציע. זאת מכיוון שעל פי התיאולוגיה שמציע סמית האדם עצמו אמור להפוך לאלוהים.

אדם שהתנשא

איך? הנה כך: על פי סמית החומר מעולם לא נברא, אלא הוא נצחי. גם האדם נצחי, כלומר נשמתו הטהורה היתה תמיד קיימת, ולא נבראה על ידי האל. בכלל, "לאלוהים מעולם לא היה כוח ליצור את רוח (spirit) האדם […] התבונה היא נצחית וקיימת מכוח עצמה." (מתוך דרשת King Follett). כל הישויות וכל הדברים בעולם, אם כן, הם נצחיים – תמיד היו, תמיד יהיו.

אבל אם אלוהים אינו הבורא, מהו בעצם תפקידו? ובכן, בתור נשמה גדולה וחכמה מאיתנו תפקידו הוא ללמד אותנו איך להפוך גם כן לאלים. האל נותן לנו לא קיום, אלא ידע, גנוזיס. אכן, על פי סמית אהבתו של האל אלינו באה לידי ביטוי בכך שהוא מוכן ורוצה להדריך אותנו איך להעפיל למדרגתו, כלומר איך להפוך בעצמנו, כל אחד, לאלוה. אלוהיו של סמית מגשים עבור האדם את הבטחתו של נחש גן-עדן: והייתם כאלוהים.

האל שלנו, אם כן, ששמו הפרטי הוא אלוהים (השם יהו-ה שמור לישו), היה פעם אדם כמונו: "אלוהים עצמו היה פעם כשם שאנו כעת," כך הסביר סמית, "והוא אדם שהתנשא, והוא יושב על כס מלכות בשמיים האלה. זה סוד גדול." (שם). לאלוהים "גוף של בשר ועצמות, גשמי כמו של האדם", אלא שהוא הצליח להפוך לשליט של הכוכב הזה, בו הוא שולט עם נשותיו הרבות. אגב, על כוכבים אחרים ("מיליונים") שולטים אלים אחרים, שכן יש הרבה אלים, וכל אחד מהם שולט על כוכב משלו ברחבי החלל. כל אחד מהם הצליח להפוך לאלוה בזמנו, וגם כל אחד מאיתנו (כלומר כל גבר מאיתנו. בכל זאת, לטס נוט גו נאטס) יכול, אם רק ירצה, לצאת לדרך מרובת שלבים ומדרגות אשר בסופה גם הוא יהיה אל אדיר המולך על כוכב משלו.

הנה תרשים חביב שמתאר בקצרה את הקוסמולוגיה המורמונית:

ההתחלה היא מצד שמאל, על כדור הארץ. אחרי המוות עוברת הנשמה הנצחית שלנו או לגהינום (רק אם היינו ממש ממש רעים), או לאחד מהממלכות השמימיות, ה-Telestial, ה-Terrestrial, והגבוהה ביותר, ה-Celestial. רק מזו האחרונה אפשר לעבור לכוכב הלכת Kolob, שם גר אלוהים, ולשבת שם מעט כדי להתבסם בזיו שכינתו. משם, אחרי השתלמות קצרה, אנחנו עוברים, אם ירצה השם כמובן, לשלוט בכוכב דמוי-קולוב משלנו (בצד הימני של התרשים), ומתחילים להדריך אנושות פרטית בדרך להאלהה מושלמת. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה אבולוציונית של דאיפיקציה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על גוזלי-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם בע"ה להיות אלים – אד אינפיניטום. אופטימיות קוסמית מעולם לא נוסחה באופן כל כך פלסטי.

אז יופי, אפשר להפוך לאלים – אבל איך עושים את זה? נו טוב, בשביל זה בדיוק נגלה ישו לישראלים האמריקאים ההם ואלוהים לג'וזף סמית. בשביל זה באה לעולם התורה המורמונית. התורה המורמונית היא היא הנוסחה הבדוקה שמדריכה את האדם בדרך למעלה, שכן היא מאחדת בתוכה את כל הסודות הדתיים כולם, מהאדם הראשון, דרך משה רבנו, ועד ישו על אדמת אמריקה. מבינים למה כדאי להיות מורמונים? אם תאמצו את הדת המורמונית יחשפו לעיניכם הסודות שיאפשרו לכם להפוך בבוא הזמן לאלים. צא מערבה, איש צעיר!

הרמטיציזם, קבלה, נאופלטוניזם, אלכימיה, אסטרולוגיה, מאגיה

קשה להגזים במרחק שמתח סמית בין התיאולוגיה המגלומאנית הזאת, כמעט הייתי אומר התיאולוגיה הניטשיאנית הזאת, לבין כל מה שהיה סביבו בתקופתו. בעוד הגישה הנוצרית הפוריטנית הדגישה את המצב הנפול, העלוב, השפוף, הפתטי של האדם, הנגוע בחטא הקדמון והמועד לחטאים חדשים לבקרים (הבקרים הם מאז ומתמיד זמן רגיש לחטאים), סמית הדגיש את הרצון החופשי האבסולוטי שלו, את היות האדם נצחי, בלתי נברא ולכן טהור מבראשית, את היותו בעל פוטנציאל אינסופי ממש, ואת אפשרותו להעפיל לדרגתו של האל עצמו. בעוד הפרוטסטנטיות הדגישה את המרחק האינסופי בין האדם לאל, סמית הדגיש את אפשרות סגירתו המוחלטת של המרחק הזה. בעוד המונותאיזם בכלל הדגיש את אי-גשמיותו של האל, סמית נתן לו גוף בשר ודם. בעוד הכנסיות סביבו הדגישו מוסר ועבודה קשה, סמית הדגיש סודות אלוהיים וריבוי נשים.

אין זאת אלא שסמית פיתח לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות האזוטריות שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. כיום הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית כמובן.

כפי שהדגשתי מתחילת הסדרה הזאת, ג'וזף סמית היה שקוע עד צוואר בתורות האזוטריות שנפוצו בתקופתו בחוף המזרחי של צפון אמריקה, דהיינו שילובים שונים של גרסאות שונות של ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. על הקשר שלו לקבלה כתבתי מאמר מיוחד שיתפרסם, אני מקווה, בגיליון הבא של ארץ אחרת. מבין השאר, האסטרולוגיה וההרמטיציזם השפיעו אליו בצורה הניכרת ביותר. הראשונה בכך שסמית היה מתאם כמעט כל דבר שעשה על פי המזלות.

עדליון צאתך לשלום שובך בשלום

כך למשל, מבין יותר מארבעים נשותיו (מספר משוער. שלושים ושלוש ידועות בשמן, אבל הוא היה מאוד סודי בעניין הזה) ידועים תאריכי הנישואין של 17, ולכל התאריכים האלה יש משמעות אסטרולוגית (ירח מלא, או כפולות של שבעה ימים אחרי ירח מלא). מי שמאמין שזה מקרה לא יודע שעבור העוסק באסטרולוגיה אין דבר כזה, "מקרה".

וברצינות, סמית היה ידוע בחיבתו לכוחות האסטרולוגיים. שימו לב למשל לראייה מספר 1, מדליון כסף שנמצא על גופתו הרצוחה של סמית. המדליון הזה הועבר לאשתו הראשונה של סמית, אמה, שסיפרה לכל מי שרצה לשמוע שהוא היה חשוב מאוד לנביא. בצדו האחד נמצא הסימן האסטרולוגי של יופיטר (צדק), שהוא "הכוכב" של סמית, הסימן ל"אינטליגנציה של יופיטר", והמילים "Confirmo O Deus Potentissimus", שיכולות לומר בלטינית, שבה סדר המילים אינו קבוע ולכן מאפשר תרגומים שונים, כל מני דברים, אבל שעל פי ספר אזוטריקה (Francis Barrett, The Magus, 1801) שהיה בסביבתו של סמית ושמורה כיצד להכין את הקמע הזה בדיוק פירושן "אשר, הו אלוהים, את הכוח שלך בנו!".

בצדו השני המילים "אבא", "יהפיאל", ו"אלאב" בעברית, ו'ריבוע קסם' של יופיטר. הקמע הזה היה אמור להעניק הגנה וביטחון עצמי למחזיקו, ולמרות שסמית נרצח בעודו מחזיק בו, מי שרוצה יכול לרכוש קמע דומה ב-ebay. כמו הקמע הזה יש עוד, למשל תליון המציג יונה עם עלה של זית, שסמית כנראה החשיב כבעל השפעה חיובית בכל הנוגע להתחבבות על נשים (בדוק ומנוסה!), וסמית גם לא בחל במשחקי גימטראות (אפרופו גימטרייה, נסו לחשב כמה עולה השם "יוסף סמית". מצפה לכם הפתעה חביבה) – אבל נעבור לעניינים רציניים יותר. הרמטיציזם.

אל, מלך, נביא, רב-מג

ההרמטיציזם היא תורה איזוטרית שמקורה באלכסנדריה, כשעוד היתה זו עיר מצרית-הלניסטית, דהיינו במאות הראשונות לספירה. היא קרויה על שם מחברה לכאורה, הרמס טריסמגיסטוס, שהיה אל, מלך, נביא ו/או רב-מג קדמון, בן זמנו של משה רבנו. אותו הרמס גילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשמשה רבנו קיבל מאלוהים את התורה, ושני הזרמים האלה של גנוזיס מקודש נמשכים (בעיני המאמינים בכך) כנהרות מקבילים לאורך ההיסטוריה האנושית, המחזיקים יחדיו את כל רזי הקוסמוס וחוקיו.

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, שכן בניגוד לנצרות, ההרמטיקה מדגישה את גדולתו, ואף אלוהותו של האדם. בנוסף, ושוב בניגוד לנצרות, היא לא רואה בחומר או בגוף יסודות בזויים, שיש להתעלות מעליהם כדי להגיע אל האלוהים. למעשה אפשר לעבור האלהה גם כאדם וגם בגוף. אולי זה מזכיר לכם איזו תיאולוגיה מסויימת של איזה נביא מודרני מסויים.

ההרמטיקה השפיעה בצורה מכרעת על תולדות העולם המערבי, כאשר שימשה (שוב, יחד עם הקבלה) כאחד מהמקורות החשובים מהם דלו ראשוני ההומניסטים את רעיונותיהם בדבר גדולתו וייחודו של האדם. בעוד חבריהם הנוצרים האדוקים יותר ראו באדם יצור בזוי ושפל, היו אנשי הרנסנס הראשונים שתיארו אותו כבעל פוטנציאל אדיר, אף אלוהי.

בכנס יפיפה שנערך לכבוד הפרופסורים אידל וליבס במכון ון ליר לפני כחודש שמעתי את פרופ' בריאן קופנהאבר מדבר על כך שההומניזם המפורסם של פיקו דלה מירנדולה (1463-1494), מי שנחשב אבי הקבלה הנוצרית ומראשוני ההומניסטים, הוא בעצם בבסיסו הרמטיציזם וקבלה (וידאו כאן, אחרי שעה ו-39 דקות). ואכן, אם נביט בחיבור ההומניסטי המפורסם של פיקו, הנאום על כבוד האדם, נוכל לראות שהוא כותב במפורש שבאדם

ברגע יצירתו, אלוהים נטע זרעים שרוויים באפשרויות כולן, הגרעינים של כל צורת חיים. כל מה שהאדם יטפח, כך יבשיל ויתן פרי בתוכו. אם צמחי, הוא יהפוך לצמח; אם חושני, הוא יהפוך לבהמה; אם רציונלי, הוא יגלה שהוא יצור שמימי; אם מתבונן, הוא יהיה מלאך ובן האלוהים. ואם, בחוסר הסיפוק שלו מהגורל של כל יצור באשר הוא, הוא יאסוף את עצמו אל תוך המרכז של האחדות שלו עצמו, הוא יהפוך שם לרוח אחת עם האלוהים, בחשכה הבלעדית של האב, שנמצא מעל לכל התופעות, שנמצא מעבר לכל היצורים.

פיקו היקר, מהפה שלך לאוזניים שלנו.

—

למאמרים הבאים: חלקים 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

החלק הראשון כאן, השני כאן. בחלק הבא והאחרון על עלילות ג'וזף סמית נעסוק בריבוי נשים, בונים חופשיים, מירוץ לנשיאות ארה"ב ולינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

גם כאן נעזרתי רבות בספר D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

השבוע התקבלה תרומה נאה מקורא – תודה רבה!

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

אז מה קרה בפטימה? ומה קרה ברבבות מקרים אחרים של מפגשים מהסוג העב"מי? כדי לנסות לתת כיוון לתשובה אפנה לספר מעניין שיצא לפני כשנתיים, Authors of the Impossible: The Paranormal and the Sacred. הספר נכתב על ידי ג'פרי קרייפל, לדעתי לבטח אחד מחוקרי הדת המעניינים בעולם כיום, ומביא את סיפוריהם של ארבעה חוקרים של אותן תופעות מוזרות שקשה לנו להסביר, תופעות אותן אכניס תחת הכותרת הכללית של "האל-טבעי".* קרייפל מנסה בספרו לעצב את עבודותיהם לכדי מפת דרכים ראשונית לנושא, או יותר נכון לכדי אצבע המצביעה לעבר הצד האפל של הירח.

החוקרים שמככבים בספר ידועים בתחומם, אבל לא מוכרים לציבור הכללי. מדובר בפרדריק מאיירס החלוצי, צ'רלס פורט הייחודי, וז'ק ואלי וברטרנד מאוס (Méheust) בני זמננו. קרייפל מציג אותם כחוקרים רציניים, והכוונה בכך הוא שהם לא נפלו בצורה שבלונית לאחת האופציות הברורות מאליהן כאשר באים לעסוק באל-טבעי, דהיינו לא צמצמו את מה שמולם לכדי ביטול מטריאליסטי הנסמך על הסבר פסיכופתולוגי, ולחילופין לא גיבשו תיאולוגיה הכוללת אמונה פשוטה באלים, שדים או חייזרים.

כל ההוגים דלעיל נקטו בדרך שונה, ביקורתית וספקנית, למרות שהם כאמור כולם החזיקו שמה שהם חוקרים הוא תופעה שאינה מוגבלת לבעיותיהם הנפשיות של עדיה. עבורי היו מעניינים שני האחרונים יותר מהראשונים, אולי מכיוון שהם מנסחים את דבריהם בשפה מודרנית יותר, ואולי משום ששניהם חוקרים את התופעות העב"מולוגיות ומגיעים דווקא מהן אל תיאוריה מעניינת על התחום האל-טבעי כולו.

האמת היא ש"תיאוריה" היא מילה קצת גדולה לתיאור פועלם. בסופו של דבר אף אחד לא באמת מבין מה קורה כאן. אבל ההוגים הללו, לפחות איך שקרייפל מציג אותם (והוא מצליח לנסח את התובנות שלהם בצורה מקורית משלו) מנסים לתהות על אופייה של התופעה, ואני חושב שהם מצליחים לסמן בה עבורנו איזושהי התחלה של שביל גישה.

האבסורד הוא משמעותי

ואלי למשל, אסטרונום שעבד עבור NASA, שהיה מחלוצי האינטרנט (עוד כשקראו לה ה-Arpanet) ושעבד גם בתוכנית שסייעה לצבא ארה"ב ושחקרה "צפייה מרחוק" (כלומר היכולת לראות מקומות שאינך נמצא בהם – על פי הספר מספר ניסויים הצליחו), הגיע למסקנה, לאחר שחקר מקרי עב"מים רבים, שחייבת להיות כאן איזושהי הונאה. כלומר, מצד התופעה עצמה. יותר מדי מקרים פשוט לא היו הגיוניים מצדם של החייזרים.

חשבו על המקרה בפטימה: אם זה אכן חייזר, למה להתגלות שוב ושוב במשך חצי שנה באותו מקום כל חודש, אבל לא לומר כמעט כלום, כן להפחיד את ההמונים שמגיעים לראות, וכן לתת להם לחשוב שאתה הבתולה הקדושה? איזו ישות אינטליגנטית עושה דבר כזה, אלא אם כן היא רוצה מראש לזרוע בלבול ומבוכה? ומה הטעם בחטיפת אנשים שונים ובדיקתם האנאלית? הרי עדויות רבות של הרואים עצמם כנחטפים על ידי חייזרים מעידים שעברו בדיקה פולשנית שכזו. מה יש ליצורים תבוניים שעברו מאות שנות אור כדי להגיע לכאן מהתחת של בני האדם?

סביר להניח שהאמונה שמדובר בחייזרים מציביליזציה תבונית, אם כן, אינה יותר מאמונה. זו המקבילה של זמננו לאמונה בפיות או מלאכים. כלומר, לא תמצאו כאן פרשנות סטייל אריך פון-דניקן על כך שכל סיפורי ההתגלות בתנ"ך (ומיתוסים אחרים) הם "בעצם" חייזרים. פרשנות זו שקולה לאמונה שכל התופעות העב"מיות הן "בעצם" שדים ורוחות, או אלים, או פיות.

לא: לא אלים, לא שדים ולא חייזרים. מדובר במשהו אחר, אחר מהבחינה שהוא מראש לא יכול להיות מובן בכלים הקונספטואליים שלנו. הניסיון לעשות כן תמיד יעגל פינות, תמיד ישייף את התופעה כדי שתתאים למסגרות הקוגניטיביות שלנו. כל זה בעיקר מפני שהתופעות עצמן תמיד בראש ובראשונה פשוט מבלבלות. כלומר, זה חלק אינהרנטי במה שאנחנו פוגשים, שהוא מבלבל אותנו. שהוא לא הגיוני. מתוך כך מגיע ואלי למסקנה שהאבסורד הוא משמעותי. כלומר שיש משמעות לבלבול הזה, שזאת התוצאה הראויה מהמפגש בין הסובייקטיביות האנושית לאל-טבעי. הבלבול הוא רמז עבורנו שהעולם כפי שאנחנו תופסים אותו אינו שלם.

קריסת החלוקה לסובייקט ואובייקט

למסקנה דומה הגיע ברנרד מאוס, היסטוריון וחוקר של המסמריזם והאל-טבעי. הוא מסכים שאי אפשר "לתרגם" את התופעה למושגים שלנו מפני שהתופעה היא במכוון (לפחות כלפי התודעה היומיומית האנושית) מטעה או פשוט מגוחכת. והוא מוסיף דגש חשוב: הכלים הקונספטואלים שלנו משפיעים על התופעה. זאת פשוט משום שהם משפיעים על התודעה שלנו, ואי אפשר להפריד את התופעה מהתודעה שלנו:

אי אפשר לתפוס את התופעה [של העב"מים] במנותק מהתודעה שלנו. יותר מכך: בלתי אפשרי לנתק את אותו חלק ברוח האנושית שנוסף לתופעה; אדרבה, מדובר בחלק מהותי ממנה. (ציטוט של מאוס מעמ' 211 אצל קרייפל)

האל-טבעי, טוען בעקבותיו קרייפל, הוא תמיד אירוע דיאלוגי, ולכן פרשני. משמעות הדבר אינה שהתופעה מקבלת פרשנות פוסט-פאקטום בהתאם להבנייה התרבותית של העד לה או החווה אותה. זה כמובן קורה, אולם מפני שהתופעה אינה לחלוטין אובייקט, דהיינו מפני שהיא אינה נפרדת מהמימד הסובייקטיבי (המודע והלא-מודע) של העד או החווה (ואולם אינה מוגבלת לסובייקטיביות שלו כאמור) היא מופיעה כפי שהיא מופיעה כמוזנת מראש על ידי המערך התרבותי שבתוכו נמצא העד או החווה. מדובר, טוען קרייפל, בלא פחות מאשר

התפרצות של משמעות בעולם הפיזי על ידי הקריסה הרדיקלית של המבנה הסובייקטיבי-אובייקטיבי עצמו. (עמ' 25)

ננסה להבהיר את העניין. בפגישה עם התופעה האל-טבעית משתלבים שני מימדים של פרשנות: ראשית, התופעה עצמה מופיעה בהתאם לעולם המושגים של הצופה ("ספינת חלל", הבהוב על מסכי הרדאר של הצבא), וזאת מפני שהיא מוזנת ומשולבת מראש בסובייקטיביות שלנו. שנית, הפרשנות שלנו על התופעה גם היא מתפתחת כמובן בהתאם לעולם המושגים שלנו, אבל היא כבר נעשית בצורה מודעת ומכוונת. הפעם היא מכלילה את התופעות השונות בנרטיב קוהרנטי ומנסה לפתח "תיאוריה" שתסביר בצורה רציונלית את התופעות בכל זמן ובכל מקום ("לאורך ההיסטוריה חייזרים ביקרו כאן, אלו כל התופעות בהן הופיעו שדים ורוחות וכל ההתגלויות הדתיות – כיום אנחנו מבינים שכל אלה הם בעצם חייזרים").

קרייפל מציין שכבר יונג, בראיון ב-1954, טען שתופעת העב"מים היא סוג של זעקה של הנשמה, בשפה שהמודרניות השתלטה עליה, אל מול הלילה המטריאליסטי שירד על העולם. ההוגים הללו מפתחים את הרעיון ומפרשים את התופעה העב"מית כהמשך התופעה האל-טבעית בכלל, זו שבעבר תפסה צורה של שדים וכוחות על-טבעיים וקיבלה פרשנות דתית. מדובר במפגש המוזר תמיד של הנפש האנושית עם האחר לחלוטין, שבכל תקופה מוסבר בצורה שונה.

חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם, צייד ניסים

וכאן בעצם אנחנו מגיעים לקשר של כל זה לדת. הרי, בסופו של דבר, המפגש עם האחר לחלוטין הוא לפחות מדי פעם גם המפגש עם הקדוש. והנה, מחקר המיסטיקה האקדמי נהג מאז תחילת המאה העשרים לזלזל בתופעות אל-טבעיות ולפסול אותן כילדים הטיפשים והדחויים של משפחת הדתות. אנחנו הרי חוקרים את המגע הישיר עם האלוהות, לא את המשחקים האוויליים של מדיומים ומכשפות. רודולף אוטו הגדול הדגיש שלמיסטיקנים שהוא חקר (מייסטר אקהרט ושאנקרה) אין דבר וחצי דבר עם "חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם או צייד ניסים" – לא, הם גדולים הרבה יותר מדי בשביל לעסוק בשטויות שכאלה. ולכן גם הוא לא עסק בשטויות שכאלה. בעקבותיו ובעקבות דומים לו נמנע המחקר מלהתייחס ברצינות לכל משפחת האל-טבעי.

המצב הזה הולך ומשתנה, הן על ידי קרייפל, אבל עוד לפניו על ידי ג'ס הולנבק, שבספרו המופתי Mysticism: Experience, Response, and Empowerment (1996) הראה בצורה משכנעת שהתייחסות רצינית לאל-טבעי חיונית לצורך מחקר המיסטיקה. הולנבק טען, ובצדק, שאי אפשר להפריד בצורה מלאכותית בין תופעות שכל כך הרבה פעמים מגיעות יחד – כלומר, חזיונות אלוהיים מגיעים יחד עם חזיונות שטניים, וכוחות אל-טבעיים מגיעים יחד עם הארות רוחניות. על פי הולנבק, למעשה מדובר פעמים רבות בתוצרים הכרחיים של אותה דרך רוחנית או מדיטטיבית.

קרייפל מצידו מבקש להתייחס מחדש ל'קדוש' כקטגוריה מרכזית בחקר הדתות, וככזו כקטגוריה שהיא sui generis, שאי אפשר לעשות לה רדוקציה ולהסביר אותה רק על ידי הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה (ובזה הוא כמובן ממשיך את אותו רודולף אוטו שהוזכר לעיל). כפי שהדתות עצמן לא מצליחות אלא לדבר על הקדוש בצורת מיתוסים שלא יכולים לעולם לתפוס אותו לחלוטין, כך גם המחקר האקדמי המטריאליסטי לא יכול להגדיר את מה שהוא עומד מולו בצורה נאמנה אלא אם ייתן לו להיות הוא עצמו, כלומר לא ינסה להתאים אותו בכוח למגירות הקונספטואליות של שדה מחקרי מסויים.

כל זה לא אומר שאנחנו מוותרים על חשיבה ביקורתית – חס ושלום. על פי קרייפל דווקא החשיבה הביקורתית היא שלוקחת אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, בדיוק כפי שהיא לקחה אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הדת. האל-טבעי מציג את עצמו בפנינו בצורה שלא נותנת לנו, אם עלינו להיות ישרים אינטלקטואלית, לבטל אותו כהזיות גרידא וגם לא לכנס אותו תחת תיאוסופיה דתית ספציפית (התגלויות של הבתולה הקדושה, קבלה, בודהיזם טיבטי, שייוויזם קשמירי). יש כאן משהו שדורש מאיתנו לעמוד מולו עם מספיק בגרות ואומץ כדי להודות שאנחנו מצד אחד לא יודעים מה הוא, ומצד שני יודעים מספיק כדי לפסול פתרונות סרק שמסבירים את המסתורין על ידי העלמתו.

האל-טבעי כטאבו

זה בערך העניין. אבל אני לא רוצה להתחמק מלהביע את דעתי האישית עליו (למרות שאולי היה חכם יותר להימנע מזה, במצב הנוכחי של מעמדי האקדמי). אנסה אם כן. ובכן, אני חושב שההצעה הזאת צריכה להישקל ברצינות רבה. ראשית, אין לי ספק שה'קדוש' אכן ראוי להתייחסות שאינה רדוקטיבית. התפיסה שלא מדובר אלא בהבניות תרבותיות או במשחקים פסיכולוגיים אינה מסבירה בצורה מספקת את התופעה לדעתי. כל זה מהבחינה המתודולוגית.

אבל אם נעזוב לרגע את האקדמיה, אני בהחלט חושב שגם מהבחינה החברתית הפשוטה יש טעם בנתינת מקום רחב יותר, מעמיק יותר, רגיש יותר, לתופעות שדנתי בהן כאן בקצרה. הן פשוט שכיחות מאוד, הרבה יותר ממה שנדמה לנו (עלי להודות שגם אני חוויתי תופעות אל-טבעיות פה ושם, ועל אחת מהן כתבתי כאן). העדויות להן והחוויות שלהן רבות מדי כדי לנפנף את כולן כלאחר יד כדלוזיה או אוטו-סוגסטיה. והן הפכו, בתקופתנו אנו, לטאבו, כלומר לנושא שמותר לדבר עליו רק על ידי שימוש בהומור. מדובר בנושא, אם כן, שאם לא תתייחס אליו לא-ברצינות יתייחסו אליך לא ברצינות. וזה אומר שזה נושא חשוב מאוד, שכן את הצנזורה העצמית הזאת אנחנו לא מטילים סתם.

ומה שמעניין בטאבו הספציפי הזה הוא שהוא חדש מאוד בחברה האנושית. הוא מודרני. עוד במאה ה-19 האמונה בכוחות ואירועים אל-טבעיים היתה שכיחה בקרב שכבות שונות של האוכלוסייה במערב, ואפשר למצוא עדויות הן לתפוצתה והן למלחמה של האליטות החילוניות בה. המלחמה הזאת נחלה ניצחון מזהיר, ועל כן כיום האל-טבעי נכלא בשדה הרפואה, כלומר הופך לפתולוגיה על ידי שומרי הסף המודרניים של התודעה, הפסיכולוגים; או, לחילופין, נדחק לשדות תרבותיים משניים, דהיינו התרבות הנמוכה (באבות, קמעות וכו') או התרבות הפופולארית הדמיונית (ספרות וסרטים של פנטזיה ומד"ב**). באופן אישי אני חושב שההדחקה הזאת אינה בריאה.

גם משום כך הרשימה הזאת היא הראשונה בסדרה שאני מתכוון להקדיש לנושא.

—

* הכוונה היא לתחום רחב של התופעות הלא נורמליות והלא מוסברות שאנחנו עדים להן מדי פעם. אני בוחר לכתוב על "האל-טבעי" ראשית משום שאני לא מעוניין לכתוב מונחים לועזיים כמו "הפאראנורמלי", "פאראפסיכולוגיה" ובטח שלא "הפסיכי" (the psychical). ושנית, משום שהמונח העברי "על-טבעי" אינו מתאים לדעתי, הן מפני שהוא משומש מדי ונודף קונוטציות ודעות קדומות, והן מפני שהוא מרמז לכאורה על משהו "יותר טוב", "עליון" לטבעי, ומשמעות כזאת לדעתי אינה מן העניין כלל וכלל. פעמים רבות אין בתופעה שום דבר חיובי או "עליון".

** קרייפל הקדיש את ספרו האחרון, Mutants and Mystics: Science Fiction, Superhero Comics, and the Paranormal, לחקירת ההדרה של העל-טבעי לקומיקס ולמד"ב.

ראו כאן ראיון מעניין מאוד עם קרייפל, וכאן עוד ראיון, קצת פחות מעניין. התמונות מהאתר הזה.