חוק

גִ'הַאד אל-נַפְס – ראיון עם פרופ' שרה סבירי על הסוּפיוּת

באופן מוזר המיסטיקה המוסלמית זוכה למקום קטן יותר בשדה הרוחניות העכשווית היהודית מזו הבודהיסטית וההינדואיסטית. אפשר כמובן למצוא לזה סיבות, אבל אפשר גם לעמוד לרגע מול מצב שעל פניו הוא מוזר: דווקא מהאיסלאם, דת שקרובה מאוד ליהדות הן פיזית והן תיאולוגית, דת שבעבר יהודים רבים הושפעו ממנה בצורה לא מבוטלת (אברהם אבולעפיה, אברהם בן הרמב"ם, רבנו בחיי וכו'), נמנעים כיום מלשאול יסודות מיסטיים לשימוש עכשווי, ובמקום זה מעדיפים להרחיק עד להודו וסין. כאמור, יש לכך סיבות רבות וטובות, אבל אני לא יכול באופן אישי שלא להתבייש שאני מכיר את ההינדואיזם טוב יותר מאשר את האיסלאם הסופי.

קצת כדי לתקן נקודה כאובה זו, ביקשתי מפרופ' שרה סבירי להתראיין לבלוג. פרופ' סבירי בדיוק פרשה לגמלאות, כשאחריה קריירה מפוארת של חקירה ולימוד של האיסלאם הסופי. אני עצמי זכיתי ללמוד מפיה במסגרת התואר השני שלי במדע הדתות באונ' העברית – היה תענוג. בין מאמריה וספריה ניתן למצוא את הספר The Taste of Hidden Things, ולפני שנים בודדות התפרסם הכרך המרשים הסופים: אנתולוגיה. בימים אלה היא פתחה דף פייסבוק על הסופיות, וכמו כן מנהלת בלוג בנושא, ובשניהם היא דנה בבקיאות ובעדינות המתבקשת ברזי הסופיות. ניגש, אם כן, הישר לעניין.

ראשית, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "הסופים"? תוכלי לתאר בקצרה את התופעה מבחינה היסטורית ורעיונית?
כשאומרים, או כותבים, "סוּפים" מתכוונים בדרך כלל לבני דת האסלאם שמחפשים לחוות את דבקותם הדתית באופן ישיר ולפיכך, על שמירת הדת הנורמטיבית שלהם הם מוסיפים פרקטיקות נוספות הנובעות מהחיפוש, למשל: מדיטציות למיניהן (מה שלרוב נקרא זִכְּר או מֻרַאקַבַּה), טקסים שונים שמעוררים ריגושים נפעמים (למשל, הסַמַאע = האזנה לשירה ולמוסיקה דתית; עליה לקברי קדושים). מכאן שלדרך החיים של סוּפים יש פן אינדיבידואלי המשולב בפן הקולקטיבי של חיי הדת. עם זאת, בעת החדשה, ובעיקר במה שקוראים "העידן החדש", יש מי שרואים בעצמם סוּפים גם מבלי לקבל עליהם את דת האסלאם.

מבחינה הסטורית, התואר הזה נקשר בדמויות מן המאה התשיעית ואילך ובחבורות שהתקבצו סביב מורה רוחני (שֵיח') בעל השראה. המורה נתפס כ"ידיד האל" (וַלִי) ובתור שכזה מיוחסים לו כוחות החורגים מגדר הטבע. במאה התשיעית התפתחו שני מרכזים חשובים: המרכז הבגדאדי סביב דמותו של גֻ'נַיְד והמרכז הנישאפורי (צפ'-מז' איראן) סביב דמותו של אַבּוּ חַפְס אל-חַדַּאד. החל מסוף המאה העשירית הגוון הלוקאלי של המרכזים הסוּפיים מפנה את מקומו לפרישה יותר ויותר גלובאלית ובסופו של התהליך נהיית הסוּפיות לזרם מיסטי בעל הומוגניות מסויימת ברחבי העולם המוסלמי. בזרם זה יש מסורת אחדותית, פחות או יותר, אך גם הסתעפויות רבות ומגוונות. בכל עת ניסו הסוּפים לשמור על העיקרון של "ריבוי בתוך אחדותיות".

בהכללה גסה למען הדיון, בעוד אצל מיסטיקנים נוצרים קיים מתח מתמיד בין הרוח החופשי לדוגמה ולכללי הכנסייה, אצל המקובלים היהודיים הדרך המיסטית נבנית על גבי ההלכה. מהו היחס בין הסופים לשריעה?
כל סוּפי מוסלמי יעיד על עצמו שההקפדה על חוקי השַרִיעַה (החוק הדתי) קודמת לכל פעילות שהיא, וכי מי שבונה את דרך החיים שלו (טַרִיק, טַרִיקַה) שלא על-פי השַרִיעַה והסֻנַּה (דרך החיים של הנביא מוחמד ובני הדורות הראשונים לאסלאם), ולו גם בדבקות ובמסירות נפש, דרכו בנויה על תשתית רעועה. האסופות הסוּפיות הקלאסיות מתעדות אמירות רבות בכיוון זה. אף-על-פי-כן, הסוּפים בוחרים לחפש את גאולת הנפש שלהם במחוזות פנימיים-אישיים ובאופנים שמוסיפים למימד הפורמלי של החוק גם את המימדים האישיים והלא צפויים של תהפוכות הלב, שהם בהכרח אינדיבידואליים ואפילו יחידאיים. לפיכך הסוּפים מדגישים את גִ'הַאד אל-נַפְס -המאבקים הפנימיים בנפש (קרי: האגו) ומעדיפים אותה על הגִ'הַאד נגד אויבי האסלאם.

עניין זה הודגש הן בחיבורים הסוּפיים הקלאסיים והן בהרבה אתרים סוּפיים בהווה. מסירות הנפש ומצבים מיסטיים שנקראים פַנַאא' (כיליון) עלולים להטעות אם מחברים אותם באופן שרירותי ונטול הקשר ודקות הבנה לנכונות להקרבה עצמית של השהידים. טעות זו ניכרת, למשל, ברשימה בבלוג "ארץ האמורי" שפורסמה לאחרונה. המושג "כיליון" מתייחס למצב מיסטי שבו האגו (נַפְס) טובע, כביכול, בכוליות של האהוב האלוהי. מצב כזה ידוע גם אצל דתות אחרות, למשל הסמאדהי או הנירוונה בדתות הודו או האִיּוּן בחסידות. הוא אינו זהה לנכונות להתאבדות והקרבה עצמית שמוצאים בזרמים מיליטנטיים קיצוניים באסלאם.

נחזור לעניין החוק הדתי: אין ספק שמי שבוחר ללכת בדרך החיפוש המיסטי ימצא את עצמו במסלולי חיכוך או התנגשות עם חכמי הדת ועם נַשָּאי הכיוונים הדוגמאטיים באסלאם. המתח הזה – בין החיים הנורמטיביים לחיים הפנימיים – מלווה את המסורת הסוּפית לדורותיה, מאתגר אותה ומזין אותה. לא בכל התקופות הדברים התקבלו באופן דומה בקרב האסלאם האורתודוכסי ובעלי השררה: יש תקופות שבהן הסוּפים ומוריהם מצאו לעצמם מקום של כבוד והערצה בעולם המוסלמי בכלל (כמו, למשל, בתקופה האַיּוּבִּית ובתקופה העֻתְ'מַאנית) ויש תקופות שבהן הם היו נרדפים ומושמצים (כמו, למשל, במאה התשיעית בבגדאד ובימי שלטונו של אתא תורכ בתורכיה של ראשית המאה העשרים). גם בימינו הסוּפים הם במגננה ומתאמצים למצוא נתיבים פשרניים כדי להתקיים באווירה המבקשת לשחזר אסלאם שנחשב מקורי יותר (סַלַפִי) וסביל יותר להכרעות דתיות נורמטיביות.

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

מה מקומה של הסופיות באסלאם של ימינו, הן מבחינה מספרית והן מבחינה רעיונית (קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל)?
זוהי שאלה מורכבת ואנסה לענות עליה עניין עניין.

מספר הסוּפים בעולם: איני יודעת אם קיים מפקד גלובלי של הנוכחות המספרית של הסוּפים בעולם של ימינו. בכל מקרה, ברור שמליונים רבים מאד ברחבי העולם רואים בעצמם סוּפים. למעוניינים, לצורך אוריינטאציה, אני מצרפת כאן קישור למאמר שנושא את הכותרת "כמה סוּפים בעולם".

באשר ל"עמדה סוּפית" – עצם השאלה מעלה אפשרות שיש איזו מועצה כללית שקובעת ומכתיבה עמדות. בעולם המוסלמי בכללו אין מועצה סוּפית כזו. הסוּפים מאורגנים באחוות (טַרִיקוֹת) ובתתי-אחוות רבות ולכל טַרִיקַה יש כיוון משלה בהתאם למסורת המיוחדת לה ובהתאם למצב השורר במקומות שבהם היא נמצאת. המצב שונה במצרים שבה קיימת, לפחות באופן פורמלי, מועצה מעין זו, מועצת-על שהוקמה עוד בימי נאצר והיא בד"כ מיישרת קו עם השלטון. מה קורה/יקרה עכשיו (קיץ 2012)? איך ימַצבו את עצמם הארגונים הסוּפיים בין שתי המפלגות שחוצות את מצרים כמעט באמצע – קשה לנבא. בדצמבר 2011 נראה היה שהסוּפים אינם נותנים את תמיכתם ל"אחים המוסלמים". אבל המצב נזיל ונפיץ וקשה למדוד איך יתפתחו הדברים. גם כאן אוסיף קישור על הנושא למעוניינים.

שאלת גם על פרמטרים כלליים יותר: "קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל". ובכן, בדרך כלל הטַרִיקוֹת הסוּפיות מגלות פנים ליברליות ולא קנאיות. "הדרכים לאל רבות כמספר נשמות בני האדם" – זוהי אמירה עתיקה למדי ויוצאת דופן בנוף הדוגמאטי והלא-סובלני של ימי הביניים. היא מיוחסת לאל-חַלַּאג' בן המאה התשיעית (הוצא להורג בבגדאד ב 912). רבים מהמורים הסוּפים מדברים על "דת האהבה" המשוקעת בלבבות של בני האדם בכלל, ולא רק בלבות המוסלמים. אבל יש גם מקרים אחרים. שֵיח'ים של הטַרִיקַה הנַקְשִבַּנְדִית עמדו בראש תנועות מרי (למשל: נגד הצרפתים באלג'יר, נגד הרוסים בצ'צ'ניה). מאחר שהסוּפיות היא זרם דתי עתיר יובלים עם רבגוניות של דעות וכיוונים אי אפשר לעשות לגביו הכללות (וראו גם תשובתי לשאלה 2).

שיעים מול סונים: למרות שמרבית הסוּפים הם סונים, יש גם סוּפים שיעים. עד כמה שידוע לי, השלטון באיראן אינו חובב סוּפים ורבים מהם אף נרדפו במהלך עשרות השנים האחרונות. מוכרת לי טַרִיקַה סוּפית שיעית אחת, הנִעְמַתֻללַאהִיַּה, שאנשיה נרדפו אחרי פרוץ המהפכה ונאלצו לעזוב את איראן ולהעתיק את מרכזיהם למערב. אף-על-פי-כן, הסוּפיות הפרסית, בעיקר כפי שהיא משתקפת בשירה המיסטית של משוררים כעַטַּאר, רוּמִי, חַאפִז, אהובים ופופולריים כל-כך שקשה להעלות על הדעת שיוחרמו או יוקעו באופן נחרץ. בפגישה שהייתה לי לפני שנים אחדות עם סוּפי מאיראן, הוא סיפר לי על התכנסויות רבות משתתפים בטהראן ובערים אחרות לרגל טקסי הזִכְּר. לטענתו, הסוּפים באיראן כל-כך רבים עד שהשלטונות אינם יכולים, או אינם מעזים, למגר אותם.

"עמדה סופית" כלפי ישראל – שוב, גם כאן – אין "מדיניות" מרכזית אחידה. מה חושב כל אחד בליבו, ומה חושבים מורים סוּפיים בארץ, קשה לי להעריך. אני יודעת שרובם חיים במגננה מול התנועה האסלאמית, אך עם זאת נעשית בקרבם גם פעילות חינוכית לא מבוטלת בכיוון של פתיחות, דיאלוג ו"קבלת האחר". סוּפים מסויימים גם פעילים בכיוונים ניו-אייג'יים שבמסגרתם הם מקיימים מפגשים בין מוסלמים ויהודים (למשל: הטַרִיקַה האִבְּרַאהִימִיַּה = דרך אברהם) ופעילותם משתרעת גם לארצות המערב. בסך הכל, הסוּפיות הייתה ועודנה אלמנט מפשר ומקבץ יותר משהוא מפריד ודוחה. מה שאני מכירה מהסוּפיות בארץ רחוק מאד ממיליטנטיות והוא מתמודד באומץ עם הרחוב המוסלמי שנוטה יותר ויותר לכיוונים אורתודוכסיים.

קיומם של מסדרים סופים בישראל – הנוכחות הסוּפית בארץ בהחלט קיימת, גם אם היא מינורית ואינה מקובלת על הזרמים האסלאמיים המרכזיים (= main stream) שאליהם נוהה ציבור המאמינים. אחרי 1948 עברו הטַרִיקוֹת הסוּפִיות בארץ תהליכים של הצטמצמות והתקפלות, אך בשנים האחרונות ניכרת בהן התעוררות והתחדשות. למרות התנגדות מצד חברי "התנועה האסלאמית", פעילים בארץ ענפים שונים של הטַרִיקַה הקַאדִרִית: בנצרת פעיל מרכז סֿוּפִי קַאדִרִי בהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-סַּלַאם מַנַאסְרַה ובנו ע'סאן; בסח'נין פעיל השֵיח' הכריזמטי אַבּוּ פִלַסְטִין, וקיימים גם מרכזים בירושלים ובמקומות אחרים. בגליל ובאזור המשולש פעילה הטַרִיקַה היַשְרוּתִיַּה, שהיא סעיף של הטַרִיקַה השַאדִ'לִית (את שם האחרונה יש המבטאים שַאד'וּלִיַּה), ואשר מרכזיה העיקריים הם בעכו ובאֻם אל-פַחְם.

הרַחְמַאנִיַּה, שהיא ענף של הטַרִיקַה החַ'לְוַתִית (א-רַּחְמַאנִיַּה אל-חַ'לְוַתִיַּה), פעילה בעיקר באזור המשולש. תחת חסותה, ובהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-רַּאוּף אל-קַוַאסִמִי, הוקמה בבַּאקַה אל-רַֿרְבִּיַּה "מכללת אל-קַאסִמִי לחינוך," מכללה אסלאמית בעלת צביון דתי המעניקה תארים אקדמיים ומכשירה נשים וגברים בעיקר בתחומי החינוך וההוראה. הטַרִיקַה הנַקְשְבַּנְדִית הייתה פעילה בעיר העתיקה בירושלים בהנהגתו של השֵיח' המנוח עַבְּד אל-עַזִיז אל-בֻּחַ'ארִי, ובאזור שכם בהנהגתם של ממשיכי השֵיח' אל-בְּרוֹקִינִי. במסגרת ניסיונות של חוגים מיסטיים ביהדות ובאסלאם להתקרבות הדדית וליצירת מצבי מפגש, הוקמה בשנים האחרונות גם טַרִיקַה המשותפת למוסלמים וליהודים: היא קרויה "דרך אברהם," א-טַּרִיקַה אל-אִבְּרַאהִימִיַּה, ובמסגרתה נערכים מפגשים משותפים לשיחות, לימוד וטקסי זִכְּר. גם כאן אצרף קישור למעוניינים.

מה בנוגע לפרקטיקות סופיות? מהן הדרכים הרוחניות הסופיות, מבחינת אתיקה וטכניקות מדיטטיביות?
הסוּפיות מתווה דרך חיים שתכליתה שכלול העצמיות ופיתוחם של הכשרים הפנימיים החבויים בכל איש ואשה. הדרך הטראנספורמטיבית הזאת קשורה עם פיתוחה של אתיקה קפדנית ומעודנת שבה הזולת אינו רק אהוב עליך כעצמך, אלא הזולת נמצא אצלך בעדיפות על עצמך; לא רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא "ואהבת לרעך יותר מאת עצמך". ברור שאלו הם אידיאלים נשגבים שקשה מאד להשיג אותם. הסוּפים אומרים שלא ניתן להשיג זאת ללא הכוונה בידי מורה מהימן וללא קיום מתמיד של תרגולים ופרקטיקות.

מבין הפרקטיקות הרבות אזכיר קודם כל את הזִכְּר (הזכרת שמות האל הן בקול הן בדממה); בעקבות הזִכְּר, בעיקר זה שנהגֶה בדממה, מגיעים להתבוננות (מֻרַאקַבַּה) ערטילאית נטולת מושא, פרקטיקה שאפשר לקרוא לה במינוח המוכר בימינו מדיטאציה. בעקבות ההתבוננות מגיע לפעמים שלב שבו מופיעים גילויים נשגבים (מֻשַאהַדַה). כדאי להזכיר גם את פרקטיקת ההתבודדות (חַ'לְוַה) שרבים מהסוּפים מקיימים מעת לעת; לפעמים גם תקופות של פרישה מוחלטת, אם כי זמנית, משגרת היומיום והמשפחה; מפגשי הִוועדוּת עם השֵיח' וחבורת התלמידים, מפגשים שבהם, בנוסף לשיח אינטימי על מצוקות אישיות וקהילתיות, גם קוראים טקסטים מכוננים; מעת לעת מטילים הסוּפים על עצמם תרגולים מיוחדים כגון צום, תפילות לילה, היטהרויות. באנתולוגיה שערכתי ותרגמתי יש פרק המיוחד לפרקטיקות ולאתיקטות הסוּפיות (אַאדַאבּ) ואפשר לקרוא שם עוד על נושא זה. (ראו: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, חטיבה רביעית, עמ' 293 – 394 וכן פרקים ב' וג' בחטיבה השנייה, עמ' 119- 148).

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

כפי שהיא שואלת תמות וטכניקות מדתות המזרח, הרוחניות העכשווית משתמשת ב"משאבים" הסופיים כדי להעשיר את עולמה, ומציעה מעין "נאו-סופיזם" להמונים (לא מזמן אף התקיים "הפסטיבל הסופי הראשון" בישראל). מה דעתך על התופעה?
הרוחניות העכשווית בארץ אכן מודעת לסוּפיוּת ומשתמשת במשאבים סוּפיים – בעיקר באמצעות השירה היפה של רוּמי ומשוררים אחרים שתורגמו לעברית (לא תמיד מלשונות המקור שלהם). בכך מתואמת הרוחניות העכשווית בארץ למה שקורה במערב. את הביטוי "נאו-סוּפיזם להמונים" איני מכירה בהקשר זה – ייתכן שאתה טבעת אותו. כשלעצמי, אני צופה בתופעה הניו-אייג'ית ברגשות מעורבים: מצד אחד אני רגישה מאד לרדידות שמלווה את התופעה הזו ומצד אחר אני חושבת שזה יותר טוב מאפס ידיעה ואפס התייחסות.

אבל מעבר לאמביוולנטיות הכללית שלי, חבל לי שבהתלהבות לאמץ כל דבר שנשמע טוב ועושה טוב במישור רוחני-כביכול, מאבדים את הרגישות לצליל המיוחד והמלא יותר של הסוּפיות האותנטית (עד כמה שאני יכולה להעיד עליה). ריגושים ומצבים אקסטטיים הם רק פן אחד של המיסטיקה הסוּפית, פן חיצוני במידה מרובה. הסוּפיות כפי שאני מכירה אותה מדגישה דווקא את ההפנמה של המצבים המיסטיים, לפעמים הפנמה עד כדי הסתרה. גילויים אקסטרוברטיים של היסחפות אמוציונאלית נתפסים בסך הכל כחולשה, אמנם חולשה אנושית מובנת, אבל לא כזו שמעידה על נכונות להשקיע בהתמדה בטראנספורמציה פנימית אמיתית.

מה בנוגע ליחסי האקדמיה והסופיות? כשהייתי תלמידך באוניברסיטה העברית אני זוכר שדיברת על הקושי שבמחקר ביקורתי של האסלאם, משום שם הגנאי "אוריינטליזם" שמוצמד לכל ביקורת שהיא. תוכלי להרחיב על כך? מה דעתך על אפשרותה של הוראה אקדמית של הסופיות?
השאלה הזו נוגעת לא רק ליחסי אקדמיה וסוּפיות כתחום מחקרי אלא לכל מה שמכונה, כפי שאתה אומר, "אוריינטאליזם". זהו נושא רחב מאד ואיני רואה לנכון להיכנס כאן ועכשיו לעובי הקורה של סוגיה זו. אולי בהזדמנות אחרת. אבל הבעייה עם חקר הסוּפיות קובעת ברכה לעצמה: חקר המיסטיקה המוסלמית רחוק מלהיות מפותח בדומה למה שקורה בחקר המיסטיקה היהודית, למשל, או ההגות המיסטית בדתות הודו. אומנם בעשורים האחרונים יש התעניינות גוברת באספקטים שונים של המיסטיקה המוסלמית, אך זהו תחום שעדיין מצפה לפיתוח. באשר להוראה האקדמית של סוּפיות – אפשר גם אפשר. מנסיוני, הטקסטים שלימדתי במשך השנים תמיד מצאו כמה זוגות אוזניים קשובות שהתייחסו לעומקם של הדברים גם מעבר למסגרות ההיסטוריות והפילולוגיות. עם זאת, איני נמנית עם מי שמבקשים להצמיד ללימוד האקדימי תרגוּלים והתנסויות פרקטיים. כל דבר במקום ובזמן המתאימים לו.

שרה סבירימכיוון שאת כבר פרופסור אמריטוס, אולי מותר לשאול: מהו העניין האישי שלך בסופיות? האם את מתרגלת משהו מהדרך הרוחנית הסופית?
היותי "פרופסורה אמריטה" אינה מעלה ואינה מורידה. או יותר נכון: היא מעלה רק מבחינה זו שזוהי עת אסיף, עת התבוננות ממרחק הזמן על התהליך האישי הארוך שלי בהקשר לסוּפיות. מראשית מפגשיי עם הסוּפיות כסטודנטית צעירה המחפשת את דרכה היא עניינה אותי לא רק כאובייקט מחקרי ותו-לא, אלא גם מנקודת המבט של האפשרויות הקוגניטיביות והטראנספורמטיביות הכלולות בשיטותיה. החל באל-חַכִּים אל-תִרְמִדִ'י בן המאה התשיעית (נושא הדוקטורט שלי), דרך אִבְּן אל-עַרַבִּי האנדלוסי בן המאות השתים-עשרה–שלוש עשרה ועד למורים הנַקְשִבַּנְדִיים ממרכז אסיה מהמאה הארבע-עשרה ואילך, נפרשה לפני בסוּפיות פנורמה רחבה של אופני ההתכוונות הפנימיים והפוטנציאל הטמון בהם.

בספרות הסוּפית מצאתי מארג עשיר, ססגוני, מאתגר ולעתים קרובות רדיקלי של עדויות להעשרה פנימית ולהתרחבות האופקים האישיים. לקחתי את הסוּפיות ברצינות. לספרי באנגלית, The Taste of Hidden Things (= "טעמם של דברים נסתרים"), יש כותרת משנה: Images on the Sufi Path (= "דימויים בנתיב הסוּפי"). בקריאה חפוזה קל להחליף on (ב) ב of (על, אודות) אך מבחינתי התכוונתי בהחלט ל- on. הספר נכתב אמנם לפני שנים, אבל אני עומדת מאחוריו גם היום. הוא אינו "יומן מיסטי", אבל משוקעים בו עניינים הנגזרים מהתנסויותי האישיות.

בהקשר זה אפנה ואקשר גם לעמוד הפייסבוק שלי שרה סבירי: הסוּפים שבו אני מנסה לשלב את האישי עם הכללי, וכן לבלוג שאני כותבת.

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

הלכה אנד דה סיטי

אחרי שראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג אסר על עישון כמעט בכל מקום חוץ מביתו הפרטי של המעשן, ואחרי שאסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

בלומברג איתן בדעתו לדאוג באופן פטרוני לבריאותם של תושבי עירו, בין אם יאהבו את זה ובין אם לא. והם אכן לא ממש אוהבים את זה. התקנה החדשה שהוא מעוניין לתקן בעירו נתקלה בתגובה קשה מצד תושביה. היו שכינו אותה "רודנות", ואילו מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס השתמש, כדי לתאר אותה, במילה "גננוּת" (nannying).

זעקתם של תושבי העיר מובנת: הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם אם לגמוע סוכר לרוויה או לא, או כפי שניסחה זאת אחת מהם: "אני מצטערת, אבל אם אתה רוצה להיות שמן מאוד (obese), אתה רוצה להיות שמן מאוד." רצונו של אדם משמניו, אם כי קשה להאמין שמספרים ניכרים מאלה ששותים משקאות מסוכרים אכן רוצים להיות שמנים מאוד. נדמה לי שהם פשוט רוצים שיהיה להם מתוק בפה.

המהלכים האחרונים של בלומברג משקפים אופנה חדשה בארה"ב שבמסגרתה מחוקקים חוקים שמיועדים להגן על הציבור מפני עצמו, וליתר דיוק להילחם בתופעת השמנת היתר שתופחת בארה"ב למימדים בהחלט לא בריאים. כך בלוס-אנג'לס מועצת העיר אישרה לפני כשנתיים תקנה האוסרת על פתיחת מזללות מזון מהיר בדרום העיר, כלומר באזור העני של העיר, שבו האפשרויות לאכול מזון משמין וזול גרמו לתושביו בעיות בריאותיות רבות, ובאותו זמן בערך נחקק חוק האוסר על מכירת צעצועים במסגרת "ארוחות ילדים" שבהן יותר מ-600 קלוריות. הגבלת החופש במקרים אלה ("אנחנו לא חושבים שבקהילה שלנו צריכות להיות 10, 15 או 18 דרכים לאכילת המבורגר") מיועדת לשמור על הציבור מפני עצמו, והנימוקים גם כאן הם בריאותיים.

השאלה היא עד כמה יש למדינה זכות להתייחס אל אזרחיה כמו אל ילדים. בכל חברה יש חוקים, זה ברור, אבל התקנות לעיל מבוססות על ההנחה שהאדם המבוגר אינו יכול לבדו לדאוג לעצמו. במילים אחרות, התפיסה הבסיסית היא שיהיו פיתויים שאם יוצגו בפני אדם ממוצע הוא יכנע להם, גם תוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בעצמו. על כן יש לדאוג שפיתויים כגון אלה פשוט לא יוצגו בפניו.

עשה סייג לשומן

מה שמעניין הוא שההגיון כאן משקף את ההגיון שחוקים הלכתיים רבים בנויים על גביו, דהיינו הצבת גבולות לאדם על מנת שלא יזיק לעצמו. חוקים אלה גם הם מבוססים על ההנחה שאם גבול ברור (וקדוש) לא יוצב בפניו, אותו אדם לא יכול שלא להתפתות ולפגוע בעצמו (אני כמובן מתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות של המצוות). נדמה לי שאם נהיה כנים לגמרי נודה שזה אכן המצב. אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים. קשה לנו מדי לתרץ לעצמנו למה המנוחה שלנו חייבת לכלול הימנעות מכך, והתירוץ החסר הזה גורר אחריו חוסר מנוחה.

בתקנות שהוא מתקן הולך אם כן בלומברג בדרכה של ההלכה, ומציג גבולות לבחירותיו של הפרט. אמנם, הוא לא מתרץ זאת בנימוקים דתיים, אלא בריאותיים – המדינה חדלה זה כמה מאות שנים להכפיף את אזרחיה לתפיסה דתית מסויימת, והיום יש לנמק את עצמנו בצורה רציונלית (שלא לומר פיסקלית). אולם מדובר בכל זאת באותה תפיסה עקרונית: אדם ללא גבולות הנכפים עליו מבחוץ מועד להזיק לעצמו.

מקור: וויקיפדיה

על אוטונומיה ומחוייבות

אבל מה על האוטונומיה של הפרט? האם אין אובדנה מחיר יקר מדי עבור ההימנעות מהשמנת יתר? האם אין התפיסה שאנחנו יצורים תבוניים, אחראיים ובעלי חופש לבחירת גורלנו מהיסודות העמוקים ביותר של זהותנו כבני אדם? האם אין התקנות הבלומברגיות מערערות את התפיסה הזאת בצורה חריפה מדי?

כדי לבחון את השאלה הזאת ראוי לשים לב שבמגוון תחומים אנחנו מצדיקים את צמצום אפשרות הבחירה שלנו. אולי אנחנו חושבים, למשל, שטוב שהמדינה מגבילה את זכותו של אדם שלא להזריק לכלבו חיסון נגד כלבת, או כן להזריק לעצמו הירואין. ייתכן שאנחנו גם חושבים שטוב שהמדינה מחוקקת חוקים המגבילים את חופש הבחירה בנוגע למינו של התינוק שבני זוג מתכננים להוליד.

ויחד עם זאת, המחשבה שיגבילו את האפשרות שלנו להתפתות קשה לנו במיוחד. עמנואל לוינס מדבר על זה תחת הכותרת "הפיתוי של הפיתוי". הפיתוי של הפיתוי "מתאר אולי את מצבו של האדם המערבי […] הוא שואף לחיים פתוחים: הוא צמא לנסות את הכל, לחוות את הכל" ('תשע קריאות תלמודיות', עמ' 38). לוינס מבהיר שעוד יותר מעצם ההתנסות בפיתוי, הפיתוי של הפיתוי הוא החדווה שאנחנו מוצאים באפשרות להתפתות, בחופש שיש לנו לבחור האם לגלוש במורד או להתגבר על היצר. על פי לוינס האדם המערבי מאוהב באפשרות לבחור האם לחטוא או להתעלות על עצמו.

ההתגברות על הפיתוי של הפיתוי הוא "החירות הקשה" שמציעה, על פי לוינס, היהדות. המחוייבות לגבול, לאותו גבול שמונע מאיתנו את האפשרות הבלתי מוגבלת להתפתות. יש, אמנם, עוד אפשרויות מוגבלות להתפתות. יש פיתויים, אך אין את הפיתוי של הפיתוי, מפני שהאפשרויות הן מראש מוגבלות. אבל חשוב יותר מזה: הגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות; ההגבלה הזאת על עצמנו היא שמכוננת את המחוייבות שלנו לעצמנו ולזולת.

"ההתגברות על פיתוי הפיתוי משמעה אולי ההליכה בעצמך רחוק יותר מאשר אל עצמך" כותב לוינס (שם, עמ' 40). ההליכה מעבר לעצמנו פירושה המחוייבות שלנו אל הזולת והאחריות שלנו על עצמנו. האגו תופס את עצמו בהקשר, ומתפכח מאשליית בידודו וחירותו המוחלטים. ואכן, כל צורה של חופש או אוטונומיה קיצוניים היא תמיד הכחשה של מחוייבות. כל צורה של מחוייבות היא תמיד הגבלה של האפשרויות העומדות בפנינו. כניסתו של אדם לסד של גבול היא היא כניסתו למחוייבות, ולהפך.

ה"גננות" או ה"רודנות" שמציע ראש עריית ניו-יורק הינה, אם כן, לא יותר מאשר ההכרה במצב התמידי שלנו כבני אדם מחוייבים. אנחנו מעולם לא היינו לבד, חסרי אחריות. אנחנו מראש ותמיד מחוייבים לזולת ולעצמנו. המחוייבות הזאת נגזרת ומתחייבת מצמצום האפשרויות העומדות לפנינו, מצמצום הפיתוי של הפיתוי. כרגע, אמנם, המחוייבות הזאת נכפית על תושבי ניו-יורק הר כגיגית. אולם אם יבחרו בבלומברג לכהונה נוספת יהיה אפשר לומר ש"קיימו וקיבלו" אותה ממש. חוסר אפשרות הבחירה שלהם לאכול שומן טראנס או לשתות המון סוכר יהיה אז לא רק הגנה מפני סכנות בריאותיות, אלא גם יתרום לעיצובם כבני אדם אחראיים.

סתם

התפרסם באתר אבי חי

תסכוליה של אורתודוקסיה במדינה מודרנית

קרב הרגע שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להכיר בזכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לפעול בחופשיות בישראל, כלומר בזכותם של אזרחי ישראל להשתמש בחופשיות בשירותיהם. הבשורה החשובה על תקצוב רשמי של 15 תקנים של רבנים קונסרבטיבים ורפורמים היא רק הצעד הראשון בתהליך ארוך, שבסופו תינתן זכות חוקית לתנועות אלה (ואחרות) לחתן יהודים במדינת ישראל. התהליך הזה יתרחש לא מפני טוב לבם של המחוקקים ולא מפני נאמנותם לעקרונות של צדק או משפט, אלא מפני שבחברה מודרנית ודמוקרטית הוא בלתי נמנע. אנסה להלן להבהיר מדוע.

לפני כחודש פסק בג"ץ שפסילת גיורי הרב דרוקמן על ידי בית הדין הרבני הגדול אינה תקפה. הוא קיבל את עמדתו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ואף נזף בבית הדין הרבני הגדול וקבע שהוא "רמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי […] ומעל לכל פגע וגרם עוול מזעזע לעותרות ולילדיהן". כזכור, בית הדין הרבני הגדול קבע שהגיורים אינם תקפים מפני שהגרים לא התכוונו לשמור מצוות בהתאם להלכה האורתודוקסית. מסתבר שלבג"ץ זה פחות משנה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, והוא המציאות המצחיקה שבמסגרתה במדינת ישראל יכולה רשות משפטית חילונית לפסול החלטה הלכתית של בית דין רבני. במילים אחרות, שופטים חילונים החליטו עבור רבנים מהי ההלכה היהודית. זה לא מקרה כמובן, אלא תוצאה ישירה של אי הפרדתה של הדת מהמדינה – כל עוד בתי דין רבניים יכולים להחליט מי יקבל אזרחות ישראלית ומי לא, בג"ץ יוכל לקבוע מי יהודי ומי לא. הרי המדינה לא יכולה לוותר על הריבונות שלה להכריע מי בפנים ומי בחוץ.

אבל פסיקת בג"ץ מעניינת לא רק משום שבג"ץ, אם לעשות פרפרזה על מילותיו שלו, "רמס את ההלכה". היא מעניינת אפילו עוד יותר משום שהיא חושפת את מה שהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה בצורה מתמדת להסתיר, והוא שאין יהדות אורתודוקסית בארץ. כלומר, שאין אורתודוקסיה אחת, אלא יש כמה וכמה אורתודוקסיות.

כי הנה למשל, הרב אברהם שרמן, מקורבו של הרב אליישיב שעמד מאחורי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, ודאי לא חושב שמפני שבג"ץ הכריע כפי שהכריע, אותם עולים חדשים שהוא מחשיב ללא-יהודים הפכו פתאום ליהודים. מבחינתו, כלומר על פי ההלכה שלו, הם עדיין לא-יהודים. מנגד, על פי ההלכה של הרב דרוקמן הם יהודים לכל דבר ועניין, הם חלק מעם הסגולה שכרת הברית עם הקב"ה ומחוייבים למצוות (שהם לא יקיימו). ודוק: יש כאן מחלוקת רצינית, שכן אין הצטרפות לעם היהודי שקולה לפולמוס על שנת שמיטה, ודאי לא למחלוקת על דגם כובע הלֶבֶד שיש לחבוש.

לא זאת אף זאת: מכיוון שאותם אלפי גרים הם יהודים אזרחי המדינה, הרבנות הראשית תחתן אותם בעתיד עם בחירי/ות לבם, שהרי אין אזרח יהודי יכול להתחתן במדינת ישראל בלתי אם ברבנות. מכאן שהרבנות הראשית תפעל על פי ההלכה לדעת הרב דרוקמן, ובניגוד מוחלט להלכה על פי הרב שרמן. האם הרב שרמן יחתן את ילדיו ברבנות הראשית? סביר להניח שהוא ממילא לא התכוון לעשות זאת – לקבוצות חרדיות שונות יש בתי דין משל עצמם. אבל כל מי שחושב שההלכה היא כבית שרמן עומד כעת מול מצב שבישראל מסתובבים כמה אלפי לא-יהודים שהרבנות תחתן עם יהודים. מבחינתו מדובר ב"התבוללות" נסתרת.

צהר להלכה שונה

מחלוקות הלכתיות תמיד היו כמובן, אבל מה שהסיטואציה הזאת מעלה על פני השטח הוא עד כמה הן עמוקות, עד כמה, למעשה, מדובר בשתי שיטות הלכתיות שונות, שנגזרות (וזה חשוב עוד יותר) משתי תפיסות עולם שונות. מדובר למעשה בשתי יהדויות. אין כאן שום "אורתודוקסיה".

דוגמא נוספת לאותו כיוון תימצא בקרוב באותו "חוק צהר" חבוט ומסמורטט שסוף כל סוף, בעזרת המגה-קואליציה של ביבי, כנראה יחוקק, או בהסכם החדש שרבני "צהר" הגיעו אליו עם הרבנות. שתי ההתפתחויות האלה פותחות, למעשה, את איזורי הרישום לחתונה, ובכך מאפשרות לזוג המאושר לבחור לעצמו את הרב שיחתן אותו.

התוצאה תהיה פשוטה: בתוך כמה שנים יתברר איזה רב מוכן לחתן את מי שרבנים אחרים קבעו שהם "פסולי חיתון". יתברר איזה רב יחשיב ליהודים מי שעבור אחרים אינם, יתברר איזה רב יעלים עין מכוהניותו של המבקש לשאת גרושה, יתברר איזה רב לא יפשפש בעברם של יהודים שעבור אחרים הם ממזרים. וזה כלום לעומת הרבנים שיהיו מוכנים – רחמנא ליצלן! – לאפשר לכלה לתת טבעת לחתנהּ תחת החופה; כאלה ודאי ימצאו בעשרות ויהיו פופולרים ביותר. כולם כמובן יציגו עצמם כאורתודוקסים, אבל איזו משמעות תהיה למילה הזאת? ואיזה משמעות תהיה להתנגדות של המדינה לא לאפשר לרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או סתם אזרחים כריזמטים לחתן זוגות שיחפצו בכך?

דת או כת

את הסיפור הזה יש להבין בקונטקסט רחב, מפני שהוא לא הסיפור של היהדות האורתודוקסית בלבד, אלא של כל דת בעולם המודרני. כולן ניצבות היום מול שתי ברירות: או להגמיש את הגבולות, להרחיב את המנעד ולאפשר לעצמן להתגוון – או להפוך לכת. אין כל אפשרות, כפי שהיתה בימי הביניים ולפניהם, להשלות את עצמנו שאוכלוסיות גדולות מאמינות או מתנהגות בהתאם לדוֹגמה אחת ויחידה. אם בעבר התנהגות דתית החורגת מהדוגמה ("כפירה") הושתקה באמצעים אלימים, כיום לא רק שזה כמובן לא מקובל, אלא שעצם דיכוי הכפירה יחשוף את הזיוף שבסיפור הכיסוי האחדותי. חדלנו להאמין שכפייה דתית יכולה להביא לדתיות אותנטית.

זאת ועוד: אם עד ימי הביניים נראה לרובנו הגיוני להתאים את עצמנו לדת שנולדנו לתוכה, עלייתו של האינדבידואל האקספרסיבי בעידן המודרני שמה סוף לסיפור הזה – כולנו רוצים כיום לבטא את הייחודיות שלנו, וכולנו מרגישים שלא רק שזאת זכותנו הטבעית והמובנת מאליה ביותר, אלא שזאת אף חובתנו המוסרית והדתית. מוטל עלינו משמיים, לכאורה, למצוא את דרכנו האישית והאותנטית אל האלוהות. במובן אחרון זה, דווקא הניסיון לכפות עלינו דוגמה דתית אחידה מגביר את התנגדותנו.

אין כאן שום מיסתורין: אחידות מחשבה והתנהגות נמצאת, אם בכלל, רק במספרים קטנים, בקהילות סגורות, בכתות. קיים תסכול אינהרנטי בניסיון להכפיף אוכלוסייה גדולה לעקרונות דתיים אחידים, בטח ובטח בעידן המודרני. לחילופין, המשיכה לדקדוקי אמונה ומעשה מנתבת את בעליה ליצירת קהילות אחידות וקטנות. כפי שאיבחן אלכסיס דה-טוקוויל בעינו החדה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, "דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה." (הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 462)

הפרטת החיתון

חזרה לישראל. האפשרות הפשוטה ביותר לצאת בכבוד מהמצב הזה היא לאפשר לאזרחי המדינה חופש דת, למשל להתחתן כרצונם. זה בינתיים לא עולה על דעתם של מנהיגי המדינה. כעת הברירות הן שתיים: או להכריח אנשים להתחתן על פי ההלכה בכוח (כלומר לאכוף את החוק: לקנוס את מי שמחתן מחוץ לרבנות), דבר שיחשוף את האיוולת שבדבר, או לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחתן כפי שהם רוצים, בתנאי שיעשו זאת תחת הכותרת הרשמית "אורתודוקסיה". זה אם כן מה שאנו רואים מול עינינו: הפרטת זכות החיתון של הרבנות הראשית לרבנים שונים בעלי דעות שונות, וכולם כאילו מטעם הרבנות. רבנים אלה יאפשרו לאנשים שונים להתחתן בצורות שונות, בדיוק כמו שבית הדין בתל-אביב איפשר – בהוראת בג"ץ – לאנשים שונים להתגייר בצורות שונות.

אפשר להתבונן במחזה המסקרן הזה ולשכנע את עצמנו שעדיין מדובר באותו זרם דתי. אפשר גם להבין שזהו התעצמותו של התהליך שבו "האורתודוקסיה" הופכת להיות כותרת כוללת לכמה זרמים הלכתיים. השאלה היא מתי נהיה בוגרים מספיק בשביל להודות בכך, וסובלניים מספיק בשביל לתת גם לזרמים שמראש מגדירים עצמם כלא-אורתודוקסים לחתן ולגייר אנשים במדינת ישראל.

סתם

פורסם באתר אבי חי. ביום ראשון הקרוב יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס (מרתק ממש לדעתי) על מזרח ומערב בראי תורת הנסתר. הפרטים כאן.

כפייה דתית הורסת את הדת

בפולמוס שהתקיים מעל דפי מוסף זה בין הרב שלמה ריסקין ("רבנות מרחיקה", גיליון פרשת תולדות) לצבי ליפשיץ ("אין קדושה ברבנות", גיליון פרשת וישב) יש הסכמה על שני דברים ברורים: ראשית, שהרבנות הראשית לישראל חולה, מסואבת, ומרחיקה יהודים מיהדותם. ושנית, ש"כפייה דתית" היא אוקסימורון, שכן אין דבר הבא בכפייה יכול להיות דתי. בצדק, אם כן, שואל ליפשיץ את הרב ריסקין כיצד הוא, אם ברורה לו האיוולת שבכפייה הדתית, ממשיך לתמוך בקיומה של רבנות ראשית (אמנם תוך נקיטת "השינויים הנחוצים במערכת"), שכל הוויתה היא כפייה דתית.

ואכן, נדמה לי שבעוד רבני צהר חוגגים את "ניצחונם" (קרי: הסכמתה של הרבנות הראשית להעניק להם, בנדיבותה כי רבה, רשות לחתן יהודים במדינת ישראל), ובעוד חברי הכנסת של 'ישראל ביתינו' מקדמים הצעת חוק שתאפשר פתיחה של איזורי הרישום לנישואין, כך שלהסכמת הרבנות יהיה תוקף חוקי, דווקא בחינת אופייה ומעמדה המוסרי-דתי של הרבנות חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק או קונץ-פטנט בירוקרטי שיאפשר לרב סתיו ולחבריו היקרים להמשיך ולספק את דרישות הציבור.

מיד אצרף לדיון הזה קול שלדעתי הוא רלוונטי מאוד, אולם כדי לשים את כל הקלפים על השולחן, אומר מיד שאני סבור שאין מנוס משחרור העם היושב בציון מעולה של הרבנות, ולמעשה מכל כפייה דתית של זרם יהודי מסויים על רעיו. יש לאפשר ליהודים כאן בחירה חופשית בין רבנים, וכן, גם בין זרמים שונים של יהדות. למעשה לא מופרך לדעתי להניח שרק כך תצמח כאן תרבות ודתיות יהודית שהיא לא רק אמיתית ועמוקה, לא רק בריאה ומוסרית, אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב. אמת פסיכולוגית נדושה היא שבני אדם אוהבים יותר את מה שהם בוחרים, ולא נכפה עליהם.

ועתה, הנה דברים רציניים שראוי שישמעו בזמן הזה, מפי אדם חשוב:

עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת יש ענין שדת ישראל תיכפה עצמה על בני ישראל, בעידן שבו רובם אינם חפצים בזה? נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, כי לא מעט זוגות צעירים מאבדים אמון – כתוצאה מחקיקה – במערכת שהיתה יכולה להעניק להם הרבה תוכן. והדבר אינו בא לידי ביטוי רק במוסד הנישואין, אלא גם, לצערנו, במוסד הגירושין; כאשר באים זוגות שאינם מאמינים בחוקים של כנסת ישראל, ואתה כופה אותם לתוך מערכת שהם אינם מסוגלים לעכל, האם אהבת תורה תצמח מזה? עולם של חכמה ועושר רוחני-מוסרי שקיים בתוך עם ישראל ותורתו, האם כל אלה יצמחו כתוצאה ממערכת כזו? אינני בא לקבוע מסמרות להשיב על שאלה זו, אך ברור לי שזו השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום.

מי אמר דברים נכוחים וצלולים אלה? מי גילה כך את המובן מאליו, והוא שכפייה לא מולידה אהבה, לא מקדמת רוחניות, לא מטפחת מוסר, ולמעשה הופכת את דת ישראל לחוק שנאנסים תחתיו, לרודנות שנואה? ובכן, השנה היתה תשנ"ב, והדובר היה לא אחר מאשר הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר. הדברים נאמרו בסימפוזיון שנערך בישיבת אור עציון בחנוכה, כלומר ממש לפני 20 שנה, בנושא יחסי דת ומדינה. אחד התלמידים חשב שהדברים ראויים להישמר והדפיס אותם בחוברת שהופצה באופן פנימי למעוניינים (את החוברת קיבלתי ממוטי פוגל, שהיה שם כתלמיד כאשר הרב סתיו אמר את הדברים, ותודתי נתונה לו).

ולא זאת אף זאת: הרב סתיו אינו חושש רק לנכפים ולאהדתם לתורת ישראל, אלא גם לתורת ישראל עצמה. בחכמה רבה הוא מצביע על כך שכפייה דתית הרסנית לא רק עבור מי שמתכופף תחת עולה, אלא לא פחות מכך עבור מי שמכופף אחרים, מי שכופה:

עולם של תורה היודע שהכל מונח אצלו בקופסה איננו מתאמץ להרחיב את עולמו הרוחני, איננו מתאמץ להיות משכנע, אטרקטיבי, אמיתי בדרישותיו הרוחניות ובמעמדים הרוחניים להם הוא שותף, כדי שבאמת היה 'כיף' לבוא אליו. צריך שאדם ירצה לעשות טקסים דתיים כי הטקס הדתי עשיר יותר, מרשים יותר, ומעניק תכנים שטוב לחיות איתם. אבל רב היודע כי בלאו הכי החוק קובע שאתה חייב לבוא אליו, אין שום סיבה שיתאמץ להיות טוב יותר. […] כפי שהעולם החופשי מכיר בזה שתחרות היא בסיס לעולם של הצלחה כלכלית, עלינו להבין כי זהו גם הבסיס היחיד להצלחה תרבותית-מוסרית, לכך שאנו נהיה טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר – גם בעולנו הדתי. מה יאלץ אותנו להיות צודקים יותר גם בערכים אותם אנו מקרינים החוצה, אם לא הידיעה שאם לא נהיה טובים וצודקים יותר לא יבואו אלינו?!

ושוב, דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כאילו נשכחו מזה עשרים שנה: כוח מוחלט מוביל לניצולו לרעה. רודנות מובילה לניוון. מה קרה שאבדו דברי אמת אלה? האם המצב בו חובה חוקית על יהודים להתחתן דרכם מחמיא כל כך לרבני צהר, עד שהם בוחרים שלא לשים לב לעוול שכרוך בו, ולהתעלם גם מהנזק שמצב זה גורם להם עצמם? האם גם החכמים ישכחו את תבונתם כאשר מוסרים בידיהם שררה?

2012-01-13_074154

אתנחתא תיאורטית קלה: הרב סתיו, מלבד לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו, קולע כאן לדעת חוקרי דת מסויימים, שמנסים להסביר תופעות דתיות בעזרת מודל השוק החופשי. כך למשל, קיימת העובדה המיסתורית שהדת בארה"ב בפריחה, לעומת הדעיכה המופגנת של המסורות הדתיות באירופה. (בסקר של מכון Pew שפורסם בנובמבר התגלה שבעוד שהדת בארה"ב היא "מאוד חשובה" ל-50% מהאוכלוסייה, בספרד היא חשובה רק ל-22%, בגרמניה רק ל-21%, בבריטניה רק ל-17% ובצרפת היא חשובה מאוד רק ל-13% מהאוכלוסיה.)

ובכן, מאז תחילת שנות התשעים מוצעת במסגרת מחקר הדתות תזה מסויימת שמנסה להסביר את העניין. התזה הזאת, שמכונה "תיאוריית השווקים הדתיים", גורסת שיש להתייחס אל הדת כאילו היא מוצר. ככזה עליו להתחרות על לבו של האדם הדתי, הלא הוא הצרכן. על פי ההגיון הזה ככל ש"שוק הדתות" יהיה חופשי ומבוזר יותר, פתוח ומופרט יותר, כך ההיצע הדתי יהיה רחב יותר, והדתות יהיו חייבות להשתכלל ולהציע "מוצר" מתקדם יותר. בדרך זו הצרכן יתפתה יותר "לרכוש" אמונה בדת מסויימת, וסך כל האנשים הדתיים יגדל. במדינה בה שוק הדתות אינו חופשי אנשים יעדיפו לא להשקיע (את נפשם) במוצר מיושן וחסר ברק.

לבד מההסתייגות (מבחינתי, על סף בחילה) מראיית הדת (וכמעט כל דבר אחר) כ"מוצר", הרי שלתיאוריה הזאת יש בעיה להסביר את דתיותה המופגנת של רוב רובה של האוכלוסייה במדינות בהן הדת רחוקה מלהיות מוסדרת כ"שוק חופשי", כגון פקיסטן, בנגלדש או מצריים. חלק מתומכי התיאוריה יגנו בלהט על יציר כפיהם ויאמרו שהתכוונו שכך זה בעולם הדמוקרטי, בו יש בחירה, ולא בדיקטטורות למיניהן. וחוץ מזה, יאמרו, כמובן שיש גורמים רבים נוספים שנכנסים למשוואה הזאת. בכל מקרה, יוסיפו, לפחות בכל הנוגע למדינות המערב יש אמת בדברינו, שכן במדינות אירופה הממשלה לרוב מממנת את הכנסייה, זו שהיתה דומיננטית בשטחה במאות או באלפי השנים האחרונות, ודבר זה מייצר למעשה מונופולים דתיים, שמעודדים בתורם אנשי-דת עצלנים, תיאולוגיה תפלה, אוכלוסייה אפאתית – ובהמשך לכך כנסייות ריקות.

לתיאריית השווקים הדתיים קמו מתנגדים רבים, ולדעתי בצדק. היא ודאי לא נותנת את התמונה כולה, ולדעתי גם מפספסת את העיקר, והוא שדת אינה בעיקרה מוצר שנרכש, אלא מרכיב של זהות, וככזה דווקא עתיקותה או העובדה שהיא נמסרת בירושה מהורים לצאצאיהם הם מרכיבים חשובים יותר מהאפשרות "לרכוש אותה", כלומר לבחור בה. אבל במקרה המסויים של היהדות בזמננו אני חושב שהתיאוריה הזאת יכולה להבהיר לנו משהו חשוב. משהו שנוגע לעובדה שיהדות ארה"ב היא יהדות תוססת, יצירתית ומגוונת, בעוד הדתיות היהודית בארץ סובלת מעצירות מסויימת, דהיינו מכלה את מירב כוחותיה במלחמות פנימיות בין "קיצונים" ל"מתונים".

לפריחה התרבותית והדתית של יהדות ארה"ב אפשר להביא עדויות רבות (וזאת לצד מגמות ההתפרקות הדתית וההדלדלות היהודית של חלקם, נכון), ולא כאן המקום לפרטן (לא יותר מדי מזמן יצא ספרו המצויין של שמואל רוזנר על יהדות ארה"ב, "שטעטל בייגל בייסבול" שמכסה את הנושא היטב). כאן די לומר שעם כל האתגרים מולה היא עומדת, התרבות היהודית בארה"ב שוקקת. ובעיקר: יש בה תנועה, יצירתיות, מעוף.

החופש הדתי והרוחני של היהודים בארה"ב עומד בניגוד ישיר לסגירות שבה מתאפיין הממסד היהודי בארץ. הסגירות הזאת מחייבת את מי שרוצה להתפתח ביהדותו ולעשות זאת בצורה חוץ-ממסדית, לא מוכרת, ולעיתים, כפשוטו, לא חוקית (למשל, בנוגע לעניינינו, במקרה של חתונה אלטרנטיבית). למרבה המזל, יש אנשים רבים שהדבר חשוב להם מספיק. אבל תסיסה תרבותית ורוחנית כמו זו שמצוייה בארה"ב היתה יכולה להיווצר גם בארץ בהיקף גדול לו גם כאן הדת היתה חופשייה יותר. והיתרון שבישיבה בישראל, כמובן, הוא שהזהות היהודית כאן אינה בסכנה שהיא נמצאת בה בארה"ב.

ברור לי שהזכרת יהדות ארה"ב, במקום לעודד, מפחידה מאוד רבים הסבורים שאין להרשות ליהודים בארץ לבחור את דרכם בעצמם, שיש לכפות על כולם אורתודוקסיה אחת. מילים כמו "רפורמים" הם החומרים מהם עשויים סיוטיהם, ומבחינתם רוב היהודים בארץ הם תינוקות שנשבו, וכתינוקות הם ממילא גם רחוקים מאוד מהגיל המאפשר בחירה. לו זו תינתן להם, לא יצליחו לבחור במה שטוב עבורם. לאלו אומר: ראו לעיל את דברי הרב סתיו. לבד מהפגם המוסרי שבכפייה דתית, ולבד מהפגם המעשי, כלומר שכפייה מעוררת שנאה וריחוק, זכרו גם שכפייה מנוונת ומנוולת את הכופים. אי אפשר להיות חלק ממערכת שנוהגת בבריונות ולהישאר נקיים.

אבל לא הוגן כמובן לומר שרק רצון נצחני לשמר את שליטת היהדות האורתודוקסית יש בחשש מפני חופש בחירה. ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם (כן, יש גם כאלה). ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.

לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח"כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה בירוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בכל זאת, בדיוק בשביל זה יש רבנים.

לכן לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו "ממזרים" או "שני עמים", יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם ויכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאיכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות על פתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון בירוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית להעלות פתרון הלכתי.

לכן בעוד גלגלי החקיקה בכנסת טוחנים לקראת צירופה של 'צהר' למונופול הרודני של הרבנות הראשית, הרשו לי, כמי שהמסורת היהודית חשובה לו, כמי שחושב שהיא חשובה לעתיד המדינה כאן, להתחנן בפניכם: הרפו מהשררה. שחררו את האזרחים לבחור בעצמם על ידי מי להתחתן, להיקבר, להתפלל. קודם כל ובראש ובראשונה מפני שזה מוסרי וראוי לעשות כן, מפני שכפייה דתית היא דבר מגונה ובזוי, פחדני ועלוב. שנית, מפני שזו הדרך להציל את המסורת מהשנאת עצמה על בניה, מהבאת הישראלים לתיעוב של מורשתם. שלישית, מפני שזו דרך מרכזית לא רק למנוע מהמסורת להתנוול ולהתכער, להפוך שטחית ומטופשת, אלא גם, בעיקר, דרך לאלץ אותה להתפתח, להשתכלל, להפוך טובה ובריאה יותר, אנושית ושפויה יותר, מקורקעת והגונה יותר, יפה ועמוקה יותר, קדושה ואמיתית יותר.

ונסיים בציטוט נוסף מפי הרב סתיו:

בכך מתברר, שהנקודה הזו של חופש, שהיום היא מרכזית בעולם – איננה ענין מקרי, טכני, שבמקרה נפלנו עליו. זה איננו דבר חיצוני, אלא ענין מהותי שגזרה ההשגחה. שבעקבותיו אנו 'נאלצים' להפוך את התורה שלנו לתורה גדולה, לתורה שבני אדם ירצו ללכת בדרכה בחפץ לב.

אנא, תנו לנו תורה גדולה, שנלך אחריה בחפץ לב. ואם אין ביכולתכם, הרפו מהשררה, ותנו לנו להעמיד אותה בעצמנו.

סתם

המאמר התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

שירה זו שאינה ערווה

ולמה זו זכותה וחובתה של המדינה להבהיר זאת

לחצו לאתר המצעד השבוע מציינים בעולם את שבוע זכויות האדם, ובארץ יצעד בפעם השלישית, ב-9 בחודש, מצעד זכויות האדם. ברשימה הקצרה הזו אנצל את ההזדמנות כדי לנסות לומר כמה דברים לגבי נושא השירה-ערווה, מכמה זוויות. אני רוצה ראשית לנסות לענות על שתי שאלות: (א) האם יש למדינה הדמוקרטית זכות לכפות על מי מאזרחיה להפר מסורת דתית שעבורם היא מקודשת; (ב) האם יש צורך, בהמשך לכך, להתנגד לפטור רשמי שייתן לחיילים שומרי מצוות רשות לא להשתתף בטקסים רשמיים בהם שרות נשים. לאחר מכן אני רוצה (ג) לגעת קלות בנושא מנקודת מבט הלכתית, ומטא-הלכתית.

אבל אפתח ואומר משהו לזכותו של הצד שאני לא מסכים איתו: אני בטוח שיש באמת שומרי מצוות רבים שלא מבינים, בכל הכנות, מה הבעיה בעניין השירה-ערווה, או בכלל מה הבעיה ביחס המפלה כלפי נשים. אני אומר את זה כאמור גם לזכותם, מפני שאני רוצה להדגיש שלא מדובר בזדון או חלילה ברשעות, אלא באופן שונה של חיים, שלא כוללים חשיפה לחשיבה ההומניסטית בכלל ולייצוגי-מדיה של נשים וגברים בכל מני בגדים ומצבים בפרט. לאנשים האלה באמת מפריע לראות או לשמוע נשים בצורות שהם לא רגילים אליהן, ואני חושב שחשוב להבין שלפעמים (ודאי לא תמיד) מדובר באמת במצוקה מסויימת. במקרה של חיילים הנחשפים לשירת נשים, מבחינה עקרונית כדאי לדעתי לקבל שיש כאלה שהשירות הצבאי מזמן להם בתחום הזה אתגר לא פשוט (גם אם מדובר במיעוט זעיר). באנשים כאלה צריך להתחשב עד כמה שאפשר. השאלה היא, אם כן, עד כמה אפשר.

(א) לשאלת הזכות

האם יש למדינה הדמוקרטית זכות לכפות על מי מאזרחיה להפר מסורת דתית שעבורם היא מקודשת? טענה שגורה שעולה, לאחרונה ובכלל, מפיותיהם של סנגורי-דת למיניהם, היא שאל למדינה החילונית להתערב בעסקיהם. אם בשם הרב-תרבותיות ואם על ידי פנייה לאיזו "יהדות" מטאפיזית שהם לכאורה מייצגים, מבקשים אותם אפולוגטיקאים מקצועיים שיניחו להם להפריד, להשתיק או פשוט להעלים מהפרהסיה את נשותיהם ככל שרק ירצו.

בשל השפעותיו הממאירות של שיח הרב-תרבותיות הפושה בכל, נדמה לליברלים רבים שאכן צודקים אלה הדורשים מהם לא לדחוף את האף ההומניסטי שלהם לענייניהם, והם מבצעים נסיגה מבויישת אל המחוזות שבהם מעמדן השווה של הנשים נחשב עדיין לעניין ברור מאליו. לכן ראשית עלינו לשאול את השאלה הפשוטה, האם למדינה, או לאזרחיה האיכפתיים, יש רשות לדרוש ממיעוטים המקיימים בשם הדת מנהגים פוגעניים לדעתם, להפסיק עם זה.

התשובה היא קלה וברורה: ודאי שכן. לא קשה במיוחד גם למצוא דוגמאות לכך, ואביא רק שתיים שקשורות ליחס לנשים. כך למשל, כולנו נרגיש חובה לגנות ואף להתערב לו שבט בדואי בנגב יחליט שהוא מל את בנותיו הרכות, וזאת גם אם זקני השבט ישבעו שמדובר במנהג קדוש, וגם אם הנשים עצמן תצהרנה שהן ממש ממש מרוצות שעקרו חלק מאיבר מינן. מילת נשים היא מנהג דתי אסור בכל מדינה מתוקנת. עוד דוגמא: הפוליגמיה היא מנהג מקודש בקרב חלק מהמורמונים. פעם היא היתה נהוגה אצל כל המורמונים, ובזמנים אף יותר קדומים היא היתה נהוגה גם בקרב כל היהודים. האם היא מותרת כיום על פי חוק? לא בארה"ב, לא בישראל ולא ברוב מדינות העולם. למה? הזמנים השתנו, מעמד הנשים השתנה, ומה שנחשב בעבר סביר ואף מקודש, נחשב כיום מגונה.

דמוקרטיה, כדאי תמיד להזכיר, אינה "שלטון הרוב", מפני שהרוב יכול להיות בלתי-אנושי ואכזר. הדמוקרטיה הליברלית בנויה על מערך ערכי מסויים, שכולל שוויון בפני החוק ושלל זכויות אדם ואזרח (קניין, חופש ביטוי, חופש דת, לבחור ולהיבחר וכו'). דמוקרטיה ליברלית אינה שדה הפקר של רב-תרבותיות, אלא מבוססת על ההנחה שהאזרחים המעמידים אותה מעוניינים בכינון של קהילה או אומה, שהחוזה בין אזרחיה יבטיח שגשוג ובטחון לכל, ושהמרחב הציבורי בה יהיה פתוח לכל (במקורו הסדר זה גם נחשב הכרחי לצורך עבודתו הרוחנית-דתית של הפרט). בשם כל הערכים האלה יכולה, ולמעשה חייבת הדמוקרטיה הליברלית לכפות הפסקה של מנהג דתי במקרים מסויימים.

על השאלה הראשונה אם כן, העקרונית, ענינו: אין שום בעיה למדינה דמוקרטית ולחברה פלורליסטית לא לסבול מנהגים דתיים מסויימים, ועל כן גם לכפות את הפסקתם. כעת נשאר רק לקבוע מה הגבול.

(ב) לשאלת השירה-ערווה

האיור מאת עדי אלקין ומירב גולדברג. לחצו לבלוג (המאויר) של עדי כמובן, כבכל שאלה של מידה, גם זו קשה ומורכבת. הרי למה זה מילת נשים אסורה ומילת גברים מותרת? ולמה להתחתן עם מספר נשים אסור ולהיות בן זוגן ללא חתונה מותר? הגבולות האלה לעולם אינם חדים, לעולם מורכבים מגורמים רבים ושונים, ולעולם גם נזילים ומשתנים. ספציפית לגבי שאלת שירת נשים, לכאורה מדובר בעניין מינורי למדי: אותם חיילים שעבורם שמיעת שירת נשים היא עברה על ההלכה, יורשו על ידי צה"ל לא להשתתף בטקסים בהן שרות נשים. מה הביג דיל? הם פשוט לא יגיעו אליהם, החילות השרות לא ממש תשמנה לב, וכולם יהיו מרוצים. ועוד: הרי האיסור כאן אינו כלל על הנשים, אלא על החיילים. מהן לא דורשים דבר, והן רשאיות להמשיך את חייהן כרגיל. הם אלה שמסתגפים באוהלה של תורה.

פגיעה בכבוד האדם

אתחיל מהעניין האחרון ("הן רשאיות להמשיך את חייהן כרגיל"): גם אם נאמין שלא יהיה שום שינוי בשירותן של החיילות – ולא נאמין, כיוון שברור שהסכמה רשמית לפטור משירת נשים היא צעד ראשון לקראת הפסקה מוחלטת של שירתן של נשים כזמרות בלהקות צבאיות, כפי שכבר פסק הרב הראשי מצגר; ולא נאמין, מכיוון שאנחנו רואים איך בחברה החרדית נשמעים קולות שדורשים שנשים "לא יצאו מהחלונות ולא יסתובבו ברחובות. אישה אסור לראות"; ולא נאמין, מכיוון שבהמשך לכך יש כבר פסיקות שעל פיהן גם נהיגה של נשים ברחוב אינה צנועה – אז, שוב, גם אם נאמין שנשים תמשכנה לשיר בצה"ל, אין בנימוק הזה כדי להכשיר פטור רשמי של צה"ל עבור החיילים, שכן מדובר בכל מקרה בפגיעה בכבודן של החיילות.

למה פגיעה? זה אמור להיות די ברור: כאשר בחור מצהיר שהוא לא שומע שירת נשים מפני ש"קול באשה ערווה" הוא מצמצם והופך את האשה השרה ללא יותר מאשר מוקד של פיתוי מיני. אולם למרות שאולי יש לקולה המתנגן של האישה יסוד מיני מסויים, הרי שקיומו הרבה יותר רחב מזה. קולה של האשה הוא גם עניין אסתטי: הוא גם יפה וגם מעניין. הוא גם אחד האמצעים שלה לבטא את עצמה, אולי אף לממש את עצמה. לפעמים הוא גם הפרנסה שלה. לפעמים הוא גם קשור מאוד לדימוי העצמי שלה ולכבוד הסגולי שלה. לפעמים הוא כל אלה יחד. כלומר יש כאן פעולה חריפה של רדוקציה של האשה וקולה לכדי מיניות גרידא. שוב: גם אם יש יסוד מיני בקולה של אישה, כמו גם בכל חלק אחר של האישה או באישה עצמה (או בגבר, כמובן, משהו שההלכה "במקרה" מתעלמת ממנו), המציאות מורכבת הרבה יותר מאשר הכותרת "ערווה". דהיינו מתרחשת כאן גם החפצה, גם זלזול במורכבות של המצב, גם זלזול בכבוד האשה עצמה, וגם, לפעמים, הלבנת פנים כפשוטו.

מעבר לשובניזם רגיל

ולא רק זה. קטגורים של העניין מזכירים שאיש מאיתנו לא היה מוכן שחייל כלשהו יצהיר שהוא לא מוכן לשמוע זמרים אתיופים או צ'רקסים או הונגרים שרים, כי זה מפריע לו. אבל אותם קטגורים מעלים אנלוגיה שעושה לסנגורים חיים קלים, שהרי לא מדובר כאן בגזענות או שובניזם פשוטים. מדובר כאן, שוב, ברדוקציה חריפה של האשה לכדי גוש גלמי של מיניות, וכל זאת – כצו אלוהי. דהיינו, אין העניין דומה לאמירה "אני לא מוכן לראות טקסים עם פולנים" (גזענות פשוטה), אלא לאמירה "אלוהים ציווה עלי לא לראות טקסים עם פולנים, מפני שככתוב במקורותנו 'ראיית פולנים מטמאת'".

המשפט האחרון (1) הופך את הפולני מאדם למקור של טומאה, (2) עושה מהמהלך הזה חוק אלוהי. האם עולה על הדעת שצה"ל, כגוף ממלכתי, יתן לזה יד? האם לא תהיה זו שערורייה רבתי אילו צה"ל יאמר באופן רשמי: "כן, כל מי שמאמין שאלוהים קבע שפולנים מטמאים, שייצא בזמן טקסים בהם יש פולנים על הבמה"?

מיזוגניה כדבר ה'

אבל, עוד יאמרו הסנגורים, האם אין מופעים חמורים יותר של אפלייה או החפצה של נשים בצה"ל? האם באמת עניין השירה-ערווה הוא החמור ביותר מבחינה זו בצבא? ובכן, התשובה היא שודאי יש מופעים חמורים יותר של אפלייה או החפצה בצבא ובכלל. אגב, מסתבר שלפעמים גם נשיא המדינה אונס את עובדותיו. ההבדל הוא שכאשר מדובר בשובניזם וולגרי כללי, או חו"ח בניצול מיני, אין לאף אחד ספק שמדובר בעניין מכוער ומגונה, ושעלינו להפסיקו. ואילו כאן, מוצגת ההחפצה כאילו היא דבר ה', ועל כן יש שיחשבו אף שמדובר בהוראה נורמטיבית, בערך. איך אפשר לתת יד לקביעה שהתייחסות לאישה כאל חפץ מיני היא ערך?

סיגוף עצמי אינו מותר בכל מצב

נגיע עכשיו לחלק האחרון של הנימוק ההוא, בדבר זה שהאיסור אינו על הנשים, אלא על הגברים, ולכן לכאורה מה להן כי תלינה? ובכן, לא כל מה שאני עושה לעצמי מותר לי לעשות בחברה, אפילו אם מדובר במנהג שאני מחשיב כמקודש. הנה דוגמא למנהג שכזה: נניח שאני שייך לדת הג'יין, מפלג הדיגמברה. ג'יינים אלה נוהגים להסתובב "עטויי שמיים" (זה משמעות השם), דהיינו עירומים. כל הזמן, בכל מקום. למה? הם מאמינים שכך הם מבטאים שחרור ממותרות ומרכוש בכלל, מביאים למינימום את הנזק לבעלי חיים מיקרוסקופים שסביבם, ובאופן כללי נמנעים מצבירת קארמה, ומגשימים את מהות הקיום, שהיא ההתקדמות לקראת שחרור רוחני.

מה יקרה לו מחר אחליט להצטרף למסדר מכובד זה, ואסתגף בהליכה עירומה ברחובות ירושלים הקרירים. האם המשטרה תאפשר לי לממש את מצוותי הדתית? ודאי שלא. מה יקרה לו בעוד שבוע יבואו כמה נזירים הודים שכאלה לירושלים, האם המשטרה, גם אם היא תדע שהם עירומים לא מפני שהם חצופים, אלא מפני שזו דתם וחובתם הרוחנית, תאפשר להם להסתובב בסמטאות העיר העתיקה או בקניון ממילא? ודאי שלא. למה? כי יש כאן הפרעה לסדר הציבורי ופגיעה ברגשות הציבור, אולי אפילו בכבוד הציבור. כלומר, זה שאני עצמי מסתגף ולא מבקש מהזולת להסתגף, זה לא אומר שמותר לי לעשות את זה במרחב הציבורי.

(ג) לשאלת ההלכה והמטא-הלכה

הלכה?

כל זה היה בלי לגעת בשאלה האם אכן האיסור על שמיעת שירת נשים הוא בכלל הלכה פסוקה. הטיעונים שלעיל הניחו שכן, אולם כולנו יודעים שהרבנים הראשיים של ישראל ישבו פעמים רבות בטקסים רשמיים ושמעו זמרות שרות. האם הם לא הכירו את המצווה הזאת? גם באותו קורס קצינים ממנו הושעו ארבעה צוערים שהפרו פקודה ויצאו במהלך טקס שכלל שירת נשים היו עוד 84(!) צוערים חובשי כיפה שנשארו לשבת (ועוד 5 שיצאו והביעו חרטה לאחר מכן). האם רק ארבעת הצוערים האלה מכירים את ההלכה? יש גם רבנים שונים שמתירים בפירוש, לכתחילה, להישאר ישובים במקרה כזה, או לפחות מטילים ספק באיסור הגורף (ביגמן: 1, 2; ליכטנשטיין: 1; שמעא: 1, 2,).

ובכלל, אנחנו הרי יודעים שפסיקת הלכה היא תמיד תהליך שנכללים בו, במודע ושלא במודע, גורמים חברתיים ותקופתיים שונים. אין דבר כזה "ההלכה". יש תמיד זרמים שונים ונטיות שונות של הלכה. האם הסדר השמיטה שהתיר הרב קוק הוא הלכה או לא? האם זה מקרה שרבנים דתיים-לאומיים שונים מתירים עלייה להר הבית ורבנים חרדים אוסרים? האם כאשר הרב דב ליאור פוסק פסק שמתיר שימוש בטלפון בשבת כדי להזעיק פעילים להגנה מפני פינוי מאחזים הוא עושה זאת ללא קשר לדעתו הפוליטית? ודאי שלא. אין הטענה כאן שאפשר בכנות לפסוק פשוט הכל. ברור שהמצב מורכב, ואינו חד-מימדי לכיוון הזה בדיוק כפי שאינו חד-מימדי לכיוון ההוא. אבל ודאי הוא שההלכה נפסקת לא רק בהתאם למסורת ולנסיבות, אלא גם בהתאם לרצונו של הפוסק.

חזרה לשירה-ערווה: גם לו היתה זו מצווה מקובלת על הכל – וזו לא – גם אז אי אפשר היה להרשות באופן רשמי החרמה של שירת נשים. אולם זה בכלל לא המצב. למעשה יש לנו כאן חשד כבד לנשיאת שם ההלכה לשווא (שלא לומר, זלזול תהומי בגזרות שמד), כלומר, יש חשד, לגבי הזועקים על כבוד ההלכה, שהם חסרי מודעות לאופייה של ההלכה בכלל וההלכה הספציפית הזו בפרט, או פשוט נגועים בחוסר כנות.

מטא-הלכה – מצוות כמבנות מציאות

וכמה מילים מנקודת מבט מטא-הלכתית (המופנות בעיקר לשומרי המצוות שבינינו). דווקא מי שלוקח ברצינות את ההלכה כמִבְנה מציאות וכמָבְנה מציאות, אמור להיות רגיש לתולדות של ההבניה הזאת. המצוות אינן אוסף אקראי של חוקים, מקבץ חסר פשר של מנהגים או סתם עול מעצבן שמונח על צווארנו. ההלכה היא מעטפת של תריסים וחיישנים דרכה אנחנו באים במגע עם העולם. אנחנו לא חיים בעולם, שבמקרה יש בו מצוות. אנחנו חיים בעולם דרך המצוות. כך, מפני שמודים באמצעותה לאל ומקדשים את המזון, הופכת הברכה את האוכל ליותר מחפץ שמכניסים לבטן כדי שתהיה מלאה. כך, מפני שהן מוציאות אותה מהכלל ומייחדות אותה, הלכות השבת הופכות את היום השביעי ליותר מיום, ל"ארמון בזמן" (כדברי השל). כך, מפני שהן מתייחסות אליה כאל מלך, מחוקק, בן-ברית, טוב ומיטיב ורב חסד מעצבות התפילות עבורנו את דמותה האינסופית של האלוהות באופן מאוד מסויים.

ואם אכן כך, האם מופרך יהיה לטעון שבדיוק באותו אופן, מפני שהן מסמנות חלקים ממנה כ"ערווה", מפני שהן מביאות להחבאתה או להשתקתה, הלכות העריות המכוונות כלפיה מפשיטות את האשה מאנושיותה והופכות אותה לחפץ? האם מופרך לטעון שההלכה עושה משהו לאישה שהיא מתייחסת אליה, בדיוק כמו שברכת המזון, איסורי השבת וכינויי האל עושים משהו למושאיהם? גם מי שחושב שאותן מצוות דווקא מגינות על האישה, שלדעתם זקוקה להגנה, ושומרות על כבודה של בת מלך פנימה, יכול להבין, אני מקווה, שאחרים יחשבו אחרת, יחשבו – דווקא על פי ההגיון המטא-הלכתי! – שהמצוות הללו מבזות את האישה, משום שהן הופכות אותה למוקד של פיתוי מיני גרידא, למעשה ל"איבר מין" במשמעות המילולית ביותר, דהיינו לאיבר של מין. ואם כן, הרי שאם אנחנו מניחים שגם לחילונים (וחילוניות) יש ערכים, ואפילו רגשות, נבין שגם באלה יש להתחשב.

מטא-הלכה – מצוות כעול

ועוד נקודה מטא-הלכתית: האם אין טעם לפגם, מבחינה עקרונית, במצב בו יהודים המקבלים על עצמם עול מצוות מבקשים מאחרים שישנו את חייהם בשביל שלהם יהיה יותר נוח? איך זה ששמירת המצוות של האדם הדתי הופכת פעמים כה רבות לאחריותו של החילוני? מי שלקח על עצמו לשמור הלכה, אמור להבין שלא מדובר בעניין פשוט – רמז: לכן קוראים לזה "עול מצוות". והעול הוא על המחוייבים בו, ואמור להיות על המחוייבים בו, ולא על מי שלא. במקום לבקש באופן סדרתי את "התחשבותם" של החילונים, ראוי ששומר המצוות ימנע מלהפיל את המחוייבות שלו על אחרים, ויקח את אחריות לבחירתו על עצמו. יש לצפות מאדם הגון להבין שהאחריות הזאת כוללת גם נכונות לשלם מחיר עבור בחירתו, וגם לעשות הכל כדי שהוא, ולא אחרים, ישלמו את המחיר הזה.

ערווה באישה שירה

ומילה אחרונה לאפולוגטים: אנא שמרו לעצמכם את ההסברים הטוענים שהבעיה היא הרגישות המודרנית מהמילה "ערווה". זאת באמת לא המילה הכי יפה בעולם, אבל אני בטוח שכולנו היינו מתמוגגים מרוחם הרומנטית של חז"ל לו היו אלה קובעים ש"ערווה באישה שירה" (הו, אילו רק היה כך!!! אילו חיינו בטוב שבעולמות האפשריים!). הבעיה, אם כן, היא לא המילה. הבעיה היא, שוב, (שוב, שוב, שוב): הרדוקציה של האישה, או חלקים ממנה, כצו אלוהי, לכדי איבר מין.