טרור יהודי

מהמחתרת היהודית ועד לנוער הגבעות, 40 שנה של טרור יהודי

מודעה מתוך האתר של נח זבולוני. לחצו על התמונה כדי להגיע לשםב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

היהדות האורתודוקסית ממשיכה להתרחק מהאנושיות הפשוטה ומהשכל הישר

שומר מצוות. טייטל (צילום: ירון ברנר)

אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים?

קודם שמענו על ג'ק טייטל, יהודי חם משבות רחל, שרצח ופוצץ ושנא את כל מה שלא נראה לו יהודי מספיק. כשהובא השבוע לפני שופט אמר טייטל שעבורו "זה היה תענוג וכבוד לשרת את אלוהי. אין בי חרטה ואין לי ספק שאלוהים מרוצה".

אחר כך שמענו על ספר חדש שראה אור, תורת מלך, שבו מוסבר מתי בדיוק אסור ומתי בדיוק מותר להרוג את מי שאינו יהודי. כמה פנינים:

"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל מותר להורגו, גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר"
"כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר"
"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים"

אחר כך נתלו פשקווילים שמגינים על "הרב אליאור חן שליט"א" ומאשימים את המדינה בעלילת דם.

ובשבת האחרונה, אחרי 24 שנים של עבודה רצופה, נזכרו חרדים בבירה שמעבדות "אינטל" פועלות גם בשבת, הפגינו, יידו אבנים, שברו חלונות והכו את סגן ראש העיר, יצחק פינדרוס מיהדות התורה.

רצף האירועים האלה הוא כמובן מקרי, אבל ניתן לראות בו לדעתי את המשך הסחרור המטורלל של האורתודוקסיה מהשנים האחרונות, והוא מזכיר לי יותר מכל את הזעם של הקיצונים המוסלמים נגד כל דבר שמריח מנורמליות מודרנית. והזעם הזה מקורו כמובן בפחד. הפחד שאוטוטו אי אפשר יהיה לעמוד בפרץ והחילון והאמריקניזציה ישטפו את הכל.

הפחד הזה מתפרץ החוצה אצל חמי המזג, אבל הוא משותף גם למי ששולט בעצמו. כי מה שהכי מדאיג בכל האירועים האלה הוא חוסר התגובה, השתיקה הכמעט מוחלטת של רבנים גדולים מהציבורים הללו. נכון, את טייטל כולם גינו, אבל את טייטל קל מאוד לגנות (אם כי נראה כמה זמן ייקח עד שיצוצו קונטרסים בשבחו). השאלה למשל היא מה עושים עם זוג הרבנים שכתבו את אותו ספר מסוכן.

גבי גבריהו (שאין לי מושג מי הוא) כתב מכתב פתוח לרב פוירשטין מ"צהר" שגינה את טייטל:

ישר כוח למאמר החשוב והאמירה כי "על הרבנים להכריז כי אם יוכח שטייטל עשה את המיוחס לו – אנו מקיאים אותו מתוכנו כפי שהוקא והוקע קין מהחברה. כי אין לנו חלק ונחלה לא איתו ולא עם תפיסותיו ומעשיו הרעים". המאמר של חבר הנהלת צהר הוא אכן חשוב, אך הוא עוסק בש"ג שסוף סוף נתפש וכולם יכולים "לעשות עליו" שרירים. הנה, גם לנו יש רוצח משלנו ועכשו נוכיח לכולם כמה אין לנו חלק ונחלה בתפיסותיו ומעשיו הרעים. 

אבל האם תסכים בבקשה לצעוד צעד אחד קטן וחשוב קדימה ולהכריז את אותה הכרזה בדיוק על רבנים? אם יוכח שרבנים היו שותפים בעבר, אפילו בעקיפין, למעשי טרור או שתמכו לאחר מעשה במעשים כנ"ל וקלסו ופארו אנשי טרור ו/או את מעשיהם אזי יש להקיא ולהוקיע אותם מתוכנו וכו'? האם לארגון שאתה חבר הנהלה בו ושהוקם בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל יהיה את העוז והאומץ להוקיע את אותם רבנים שכינו ומכנים את ברוך גולדשטיין – קדוש? 

וזה כמובן מה שדרוש. אבל יותר עקרוני מהציפייה המשעממת שאיזה רב יואיל בטובו לגנות רב אחר היא ההבנה שבעצם ההתנגשות של האורתודוקסיה עם המודרנה לא מפסיקה להוציא ניצוצות אפילו אחרי מאתיים שנה. ואם האש בזמן האחרון גדולה במיוחד זה כנראה בגלל שהחיכוך רק הולך וגובר, ומכיוון שהעולם המודרני לא הולך להתקפל, כנראה שהאורתודוקסיה הולכת להישבר.

כי מה בעצם קורה כאן? יש לנו תנועה שמתיימרת להיות היהדות "האמיתית", ובפועל כוללת בתוכה פחות מ- 20% מהיהודים. במקום לצאת ולהעניק לעולם החילוני-אמריקקי עמוד שדרה וערכים שהוא בהחלט צריך, היא נסוגה לחפירות הלכתיות ארכאיות ומאמצת עולם ערכים שאין לו סיכוי לדבר אל אף חילוני שפוי. הדבר דומה למאהב דחוי שמבקש לזכות שוב באהבתה של בת זוגו לשעבר על ידי כריתת אוזנו ושליחתה אליה. לא חביבי, זה לא מה שישכנע אותה שיש עם מי להתחתן.

האורתודוקסיה מתנהגת כאן כאילו העולם המודרני הוא למעלה מכוחותיה. כאילו זה או היא או הוא – על אחד צריך לוותר. ובמעין משחק סכום אפס חרדי שכזה היא כמובן מוותרת על העולם ומסתגרת בד' אמות של הלכה. כי מה בעצם אומרים הרב יצחק שפירא או הרב יוסי אליצור, מחברי "תורת מלך", לחילוני המצוי ששוקל חזרה בתשובה? בוא אלינו חילוני, ולך לך מטוב לבך, מהגיונך, מהמוסריות הפשוטה שלך, מכל מה שאנושי בך, אל ארץ התפלצות אשר נראך. עקוד, עקוד חילוני יקר את הרציונליות שלך, את שכלך הישר, את ההומניות אשר אהבת, ושלח ידך אל הגר ואל הגוי. ואם כבר, אז שלך יד גם אל ההומואים. והשמאלנים. והיהודים המשיחיים. והרפורמים.

אז מה יהיה? ידידי האורתודוקסים, מה יהיה? אני ב"ה לא אורתודוקס, ולא זקוק לאורתודוקסיה כדי להיות יהודי כשר ולקיים קשר עם האלוהות – אבל אתם, אתם לא רואים שגוזלים מכם הכל? אתם לא רואים שמושחים את האורתודוקסיה בזפת ונוצות ומרקידים אותה מושפלת בכיכר העיר? אתם לא רואים שהסהרוריים שבכם, שכבר מזמן אינם רק שוליים, מציגים לעם היושב בציון את האורתודוקסיה כגרסה יהודית של אל-קאעידה ושאין אף רב רציני שאומר להם שהם טועים? שרבנים שמוכנים להפוך שולחנות כדי לא להרשות גיור רפורמי שותקים כשיוצא ספר שמסביר מתי מותר להרוג תינוקות?

היהדות האורתודוקסית זקוקה לרפורמציה. צריך לקום מישהו, או עדיף מזה, קבוצה, שעל סמך ידע רחב ובהתאם להגיון הפנימי של ההלכה, תצעד קדימה ותאמר: זה לא ייתכן. יש דרך אחרת. ואני מדגיש: לא על ידי אימוץ עיוור של ערכי המערב ולא על ידי רציונליזציה פשוטה של ההלכה. אין צורך בעוד תנועה רפורמית. אבל כן תנועה מבפנים, שאיבה מהמעיינות הצלולים שכן נמצאים בתלמוד ובספרי ההלכה וההגות השונים כדי לזווג שוב בין יהדות ובין הגיון בריא, בין יהדות ובין דרכי נועם, בין יהדות ובין אנושיות. ואם אפשר להוסיף בדרך קצת רוחניות, בכלל הרווחנו.

אבל, חבל, איזה מין מזל: אחת מהנקודות האירוניה של הדת היא שהלהוטים ביותר הם כמעט תמיד המשיחיים המטורללים, והרגועים יותר הם… הרגועים יותר. כלומר השפויים. כי מסימני ההיכר של השפיות הוא הספק, המודעות העצמית והביקורת העצמית, כמו שמסימני ההיכר של הטירוף והלהט הם חוסר הביקורתיות והודאות המוחלטת. כן, בדיוק כמו שלטייטל "אין ספק שאלוהים מרוצה". כך שיתכן שלאורתודוקסים השפויים לא תהיה מספיק מוטיבציה להוליד משהו חדש מתוכם, ושיהיה זה על החילונים לעמוד אל מול הקמים עליהם להשחיתם. ייתכן שרק אחר כך, משברי האורתודוקסיה, יהיה אפשר לבנות משהו בן קיימה.