ישראל

השחיתות כחלק מדרך חיים (לא רעה בכלל)

מדברים הרבה על שחיתות. הרשעתו של אולמרט נתנה את האות. חלק סבורים שכווווולם מושחתים, חלק שרק רבים. ללא ספק, יש שחיתות במדינת ישראל. יש נפוטיזם, יש פרוטקציה, יש אפליה עדתית ודתית, יש קומבינות ויש מניפולציות. איך אומרים? כאן זה לא שוויץ. אבל דווקא על הנקודה האחרונה הזאת אני רוצה להתעכב.

לצורך הדיון הרשו לי לצייר את התמונה בצבעים שטוחים וגסים של ארכיטיפים ואידיאל-טיפוסים. מצד אחד, השוויצרי. קלוויניסט אדוק, רגשותיו בשליטה, קר ומחושב, סגפני וצייקן, הולך על פי הספר וחי על פי הפלס. אצלו אין דבר כזה מערוף ולא אבו-עלי. ודאי שאין בקשיש ואפילו לא – לעולם לא – פרוטקציה. כל אלה יבזו אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, יחריבו את כבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כסובייקט רציונלי וביקורתי, השולט ברגשותיו ומשליט סדר במעשיו. סובייקט שמוצא ערך ועונג בציות דקדקני לחוק. זו זהותו העמוקה ביותר.

מצד שני, ההודי. פוליתאיסט צבעוני, אוהב חריף וריחני, שופע רגש וחום, מחלק צ'פחות וחיבוקים. עבורו נאמנות משפחתית, חמולתית, שבטית, קאסטה-אית, עדתית ודתית היא מובן מאליו. הוא ינק אותה משדי אמו ובתוכה הוא חי ונושם. החוק הוא מסגרת שבתוכה פועלים, אבל רק אחת מתוך כמה. להעדיף את החוק היבש על פני לחיו הרטובה של הדודן השני מצד סבתו הוא מעשה שיבזה אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, שיפגע בכבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כאיבר בתוך כלל, כחלק קטן בתוך מארג סמיך של דם ודת. זו זהותו העמוקה ביותר.

אפשר להעלות את זה למדרגה נוספת של אבסטרקציה ולתאר את החלוקה כאן כחלוקה בין שני הכוחות הנצחיים של החוק והאהבה: החוק הקר שחונק את הרגש, האהבה הבוערת שמקלקלת את השורה. אפולו ודיוניסוס, נאורות ורומנטיקה – יש לחלוקה הזאת כל מני שמות. ומה שצריך להבין הוא שבכל אחת מהברירות האלה יש טוב ויש רע, יש פריחה ויש קמילה.

ישראל אינה הודו, אבל גם אינה שוויץ. ישראל היא חברה חמה, חמולתית, נפוטיסטית, צ'פחאיסטית, ויחד עם זאת ממלכתית ויראת חוק. השבטיות היא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי "כולנו יהודים" ולמדנו לדאוג זה לזה. מצד שני, החוק גם הוא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי החוק הוא מרכזי בתרבות היהודית. יש כאן אפוא משני היסודות הללו. נאמר (שוב, בשטחיות וגסות) שישראל נמצאת איפשהו באמצע, בין שוויץ להודו.

ואני מאוד מרוצה שישראל נמצאת איפשהו באמצע. כי חמים ונעים באמצע, ועם זאת לא לחלוטין כאוטי ואקראי. כי אפשר לדבר אל הפקיד בבנק בשפה חברית, ואפשר לבקש עזרה אינטימית מזרים גמורים, ואפשר לפנות ללב שלךָ ושלךְ ושל כולנו. ומצד שני זו בכל זאת מדינת חוק ויש שופטים בירושלים וכל זה. מה שכן, יחד עם החמימות ההיא מגיעה שחיתות. זה חלק מהחבילה. כי החמימות מגיעה מהשבטיות, ומהשבטיות מגיע גם נפוטיזם. כי אם אינטימיות היא לא פחות חשובה ממנהל תקין לפעמים היא גוברת עליו. כי אם אפשר לכופף את הסדר הטוב כדי לעזור, לפעמים העזרה הזאת באה על חשבון מישהו אחר.

אבל צריך להבין, זאת עסקת חבילה: חברה שיש בה אווירה בלתי-פורמלית היא חברה שבה נעשים דברים בלתי-פורמלים, לטוב ולרע. חברה שבה הכל פורמלי היא חברה קרה וקורקטית, מדוייקת ומנוכרת. צריך להילחם בשחיתות, על כך אין ויכוח. צריך להוקיע מושחתים, מובן מאליו. הלוואי והיתה פחות שחיתות בישראל. אבל צריך לזכור שלא רק שלא נמגר את השחיתות לחלוטין לעולם, אלא שטוב שלא נמגר אותה לחלוטין לעולם, כי מיגור השחיתות בצורה מוחלטת פירושו שינוי אופייה של החברה בישראל, והפיכתה לקרה יותר, למרוחקת. ובסופו של דבר, בבחירה בין הודו לשוויץ, אני תמיד בוחר בהודו.

:

פורסם באתר אבי חי

'רוח הארץ' – מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בעריכתי

2012-08-29_082303

קוראות וקוראים, חברות וחברים, אני גאה ומתרגש להציג בפניכם פרוייקט שאני עובד עליו כבר כמה וכמה חודשים, מגזין חדש לחקר הרוחניות העכשווית בארץ המכונה רוח הארץ, שמטרתו להציע במה ייחודית לדיון מעמיק במגמות הרוחניות בעולם כפי שהן משתקפות בחברה הישראלית בימים אלה. הנה וידאו קצר שהכנו, אני והמו"ל, נועם שרון:

הטופס עליו אני מדבר בסוף לא ממש מצליחה להטמע בוורדפרס, אבל ניתן למצוא אותו כאן.

נרחיב קצת בכתב. רוח הארץ הוא ניסיון ראשון לשלב כתיבה מחקרית-אקדמית (ועם זאת נגישה וקהל הרחב) על תופעת הרוחניות העכשווית בישראל, יחד עם קולות פנימיים, של התופעה, העולים "מהשטח". כוונתנו היא להציג בפני הקורא תמונה מעודכנת של המצב הנוכחי, בשילוב מסגרת תיאורטית המסבירה אותו. לקוראים מוגשת תצפית פאנורמית על הזרמים השונים המעצבים יחד את הניו-אייג' בישראל, וזאת תוך ניתוח התמורות החברתיות שהובילו אליהן, ושהם מובילים.

רוח הארץ מתעתד להיות מגזין חד-שנתי (לפחות בינתיים) המוקדש לבחינה רצינית של הכיוונים השונים של הרוחניות העכשווית בישראל על פניה השונים. גיליון 2012 יוקדש לבחינת מזרוח המערב: כיבוש ההיגיון הפנימי המערבי על ידי תפיסות עולם ורעיונות מזרחיים. מדובר בתהליך בו תמונת העולם הקלאסית-מונותאיסטית של המערב מתפוררת, ואת מקומה תופסת ראייה הוליסטית ואורגנית של האדם והטבע, המחוזקת בתכנים המיובאים מהודו ומסין. במילים אחרות, אתם לא מתרגלים יוגה או הופכים לצמחונים סתם כי זה נחמד. ללא מודעות לכך כבר מזמן קיבלתם על עצמכם את חלקים מתמונת העולם של המזרח הרחוק.

בגיליון רוח הארץ תמצאו מאמרים על ניאו-פגאניות בישראל, הקשר המחודש בין רוחניות למיניות, חשיבותם של מצבי טראנס למסורת המיסטית היהודית, חזרתם של הסמים הפסיכו דלים לסצנה הרוחנית העכשווית, הפרידה מהמונותיאיזם במעגלי הניו-אייג' היהודי, שיגעון הטבעונות מבית גארי יורופסקי, ועוד. מעבר לכך, המאמר הראשון והמקדים, פרי עטי, והמאמר האחרון, פרי עטה של ד"ר מריאנה רוח מדבר, עוסקים בתזת מזרוח המערב, משתי עמדות שונות ומנוגדות.

הכותבים לגיליון רוח הארץ הראשון הם פרופ' יהונתן גארב, אוהד אזרחי, מיה טבת דיין, עידו הרטוגזון, פרופ' שאול מגיד, ד"ר מריאנה רוח מדבר, יפתח בן אהרן, שחר שילוח, שי פררו ואני עצמי. עורך הגיליון הוא גם כן עבדכם הנאמן כאמור, ואני סומך ידי על התוצאה, שאני בכנות חושב שמביאה מגוון מרתק של תופעות רוחניות עכשוויות, ולא פחות חשוב, מציבה אותם בהקשר שמצליח להבהיר את היווצרותן והמשך קיומן.

רוח הארץ הוא יוזמה של הוצאת אדם עולם, המוציאה לאור גם את מגזין אדםעולם – רבעון לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף, ואת אדם צעיר, עיתון ילדים ברוח חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה.

כאמור, להרשמה לטעימות מקדימות ומבצע קניה מיוחד לשבוע ההשקה אנא גשו לכאן. מי שמעוניין כבר עכשיו להזמין גיליון יכול לעשות זאת כאן.

הפיתוי הבלתי נשלט להתבוללות, השמירה האינסופית על האישה

בשבועות האחרונים התנזרתי כמעט כליל מקריאת עלוני בית-כנסת, והדבר בהחלט היטיב עם קיבתי, אולם בשבת האחרונה נזדמנתי לבית כנסת (לא תאמינו לאיפה מגיע יהודי) ואיכשהו נקלע אל שדה הראייה שלי עלון בראש יהודי (271, כי תשא, עמ' 8-9), ובתוכו ראיון עם שני פונקציונרים מארגון להב"ה ("הרב אריה" ובנצי גופשטיין), אותו ארגון שאנשיו מסתובבים ברחבי הארץ "במטרה לעצור את ההתבוללות", שהיא כידוע לכל תופעה רווחת כשם שהיא מדאיגה.

כמה דברים מעניינים מצאתי בדברי החברים הטובים מארגון להב"ה. הראשון הוא רשימת ה"בנות" המתבוללות שנשלפת נונשלנט ונפרשת לעיני הקוראים – טקסט מרתק לדעתי. שזפו:

ברור. בכי תמרורים. אבל כמה דברים מעניינים אפשר בכל זאת לראות מבעד לדמעות, נכון? ראשית, עצם הרשימה. הידע על הנשים השונות הללו, הדקדקנות שבאיסוף המידע, תשומת הלב לפרטים, הפנקס הפתוח והיד הרושמת. הן לא מישטרו את עצמן, ועל כן עלינו בע"ה למשטר אותן, להחזירן לתלם. לאסוף את הגדיות הפותות חזרה לעדר.

שנית, ראו כמה חשוב הן למראיין והן למרואיין להדגיש שוב ושוב שלא מדובר רק בבחורות חילוניות שמוצאות את הערבים מושכים עד דלא ידע – לא, גם דתיות-לאומיות(!), ואף חרדיות(!!), דהיינו בנות מבית טוב(!!!) איכשהו מוצאות את עצמם מתאהבות בכל לבבן ובכל מאודן בשאינם-יהודים. המסר ברור: אל תחשבו, הורים לנערות חסודות ויראות שמיים, שבנותיכן מחוסנות מחציו מערבבי הגזעים של קופידון. רק ירצה ובנותיכן מפשילות את קצות שמלותיהן ורצות מזרחה. (ראו אותו מוטיב גם כאן)

ועוד מסר: יש להם, לגברים בני המיעוטים, כפי הנראה קסם כלשהו, מעין שארם מתקתק, כריזמה קוסמית מסוקסת, שיכולה להתגבר על כל חינוך, על חיים של קיום מצוות, על שש שנות אולפנה, על יראת ה' – על הכל. אבל איך, ריבונו של עולם, איך הם מצליחים??? ובכן, בעלון בית כנסת אחר, עולם קטן (ד' בשבט, עמ' 4), מסביר הרב יצחק 'תורת המלך' שפירא שהסיבה ש"הבנות שלנו הולכות אליהם" היא פשוטה: "הדבר נובע מחוסר בעוצמה יהודית […] אין היום 'גברים', כולם נהיו נפולים ושפלים".

והנה האמת המרה ידידי היהודים הנפולים: הפראים הוִירילים האלה, מפלצות הטסטוסטרון המשורגות, הברברים השריריים, השעירים והמיוזעים הללו – הם נותנים לנשים שלנו איפה שהן רוצות, כמה שהן רוצות, ובדיוק כמו שהן רוצות. אנחנו אבודים. עשה עימנו חסד הקב"ה וזיכה אותנו בארגון להב"ה, שמצליח להחזיר לנו, שפלים שכמונו, את הנשים שלנו. ואגב, שלא תחשבו שהן רוצות לחזור:

שימו לב למה שנחשף כאן: בניגוד לפרופגנדה השגורה בדבר החיים הנוראיים שמצפים ליהודיות "בכפרים", ברור מכאן שלפחות לרובן טוב ונעים. הן לא רוצות "לחזור" ולא צריכות "עזרה". ומכאן ברור שהמאבק של להב"ה כלל אינו למען אותן נשים. להב"ה כלל לא דואגת להן – אנשיה דואגים לעמישראל.

מטוהר הגזע לטוהר הלאום

וזאת הנקודה הקריטית שיש להבין. אין כאן דאגה לנשים. למעשה אין כאן בכלל התייחסות לאדם כפרט, אין עניין ברצונותיו, רגשותיו, זכויותיו. המשחק כאן מתנהל אך ורק בשדה הלאומי. ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.

העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק. המבנה הזה ישן כחוקי מאנו וכקאמה-סוטרה, כלומר עוד מהמאות הראשונות לספירה: שם אסור למי ששייך לקאסטות נמוכה לקיים יחסי מין עם אשה מקאסטה גבוהה יותר. ואין צורך לציין את הדוגמאות הרלוונטיות מזמננו.

ובכל זאת יש חדש תחת השמש: בזמננו טוהר הגזע מתמזג לו עם טוהר הלאום, וחוסן מדינת הלאום. בעוד שבוונציה של המאה ה-16 הגטו היהודי הוקם כדי להגן על הקתולים מ"היטמאות" על ידי היהודים, כלומר העניין היה בעיקרו דתי (עם ניחוח גזעי קל), במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת טוהר האומה מולבש על המדינה המודרנית, והמלחמה ב"אויב שבפנים" לובשת פנים "בטחוניות". כאן החדירה אל הדם הטהור תהיה גם איום על בטחון המדינה.

מטוהר הלאום לטוהר השכינה

רגע, זה לא הכל. מעבר לשמירה על טוהר הגזע, ומעבר לשמירה על חוסן האומה והמדינה, עבור התיאולוגיה שהתפתחה בחלק מהציונות הדתית, יש בנישואין בין גברים שאינם יהודים לנשים יהודיות משום פגיעה ב"כנסת ישראל" כישות מטאפיזית. יוסקה אחיטוב כתב רבות על השינויים באתוס ה"צניעות" בציונות הדתית, ולמעשה, כלשונו, על הפיכתו של האתוס הזה למיתוס, כלומר על הטרנספורמציה של העניין מנורמה מוסרית לעניין מטאפיזי, הקושר עצמו לישויות אבסטרקטיות כ"ישראל", "האומה", וכו'.

כפי שכותב הרב שלמה אבינר בנוגע לריקודים משותפים של בנים ובנות (יהודיים ויהודיות):

אסור להביא להגיע למצב של פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי (גן נעול, עמ' 31)

כלומר ריקודים של בנים ובנות יחד פוגעים באומה כולה כישות מטפיזית. אחיטוב מסביר כי על פי האסכולה הזאת "היעדר צניעות משחית ופוגם בקדושה. והוא פוגם לא רק באדם היחיד, בשל הרהורי העבירה העולים בו, אלא פוגם מניה וביה בקדושה הישראלית".*

בן מיעוטים מנסה לפתות נערה מהעם הנבחר

בן מיעוטים מנסה לפתות נערה מהעם הנבחר

היעדר הצניעות כאן אינו קשור לגזענות, שהרי כל הבלתי-צנועים הם יהודים. אבל גזענות כזאת בהחלט קיימת. על פי הרב אבינר צניעות מינית היא תכונה המייחדת את עם ישראל, וזאת "ההיפך של הפריצות והחוצפא, שבטומאת הגויים" (גן נעול, עמ' 15). תארו לכם כעת עד כמה תחולל טהרתו של האורגניזם הכלל-ישראלי כאשר את צניעותה של היהודיה יפרו גורמים מבחוץ, טמאים מעצם טבעם!

הצניעות הטבעית של בנות ישראל, אם כן, בסכנה תמידית, הן מצד יהודים, קל וחומר מצד אלו שאינם יהודים. תמימותה היא תמימות ישראל, חילול טהרתה חילולה של ישראל. גזענות ושובניזם לאומי סטנדרטיים למדי, כמוהם ניתן למצוא בנחותות שבתרבויות, או לחילופין בתקופות השפלות ביותר של תרבויות גדולות, מקבלים כאן מסגרת דתית-מטאפיזית בעלת מטען קבלי.

שלל חרדות נופלות על ראשן של נשות ישראל, וחרדות תמיד נוחות ליפול על ראש נשים. זאת כי נשים תמיד זמינות כגוף, תרתי משמע, שמייצג את הקהילה, את האומה, את המדינה (ולדעתי האישה היהודיה מגלמת כאן גם את השכינה). האישה תמיד זמינה כגוף שמייצג את תמימותה של הקהילה, את טהרתה של הקהילה, את קדושתה של הקהילה – ובאותה מידה כישות בלתי נשלטת, חמקמקה, העשוייה בכל רגע להחליק מבין ידינו ולקלקל את הסדר הטוב. לכן עלינו לשמור עליהן, כי שמירה על הנשים יכולה לשמור, בצורה מאגית ומיתית, על שלמותה של הקהילה. ולפעמים היא יכולה לשמור אף על שלמותה של האלוהות.

סתם

* הציטוט וההפניה לדברי הרב אבינר מתוך מאמרו של יוסקה אחיטוב "צניעות בין מיתוס לאתוס", בתוך עין טובה: דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 224-263

משמעותם של ממצאי דו"ח אבי חי

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

שתי דרכים למדינה היהודית

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]