ישראל

הפיתוי הבלתי נשלט להתבוללות, השמירה האינסופית על האישה

בשבועות האחרונים התנזרתי כמעט כליל מקריאת עלוני בית-כנסת, והדבר בהחלט היטיב עם קיבתי, אולם בשבת האחרונה נזדמנתי לבית כנסת (לא תאמינו לאיפה מגיע יהודי) ואיכשהו נקלע אל שדה הראייה שלי עלון בראש יהודי (271, כי תשא, עמ' 8-9), ובתוכו ראיון עם שני פונקציונרים מארגון להב"ה ("הרב אריה" ובנצי גופשטיין), אותו ארגון שאנשיו מסתובבים ברחבי הארץ "במטרה לעצור את ההתבוללות", שהיא כידוע לכל תופעה רווחת כשם שהיא מדאיגה.

כמה דברים מעניינים מצאתי בדברי החברים הטובים מארגון להב"ה. הראשון הוא רשימת ה"בנות" המתבוללות שנשלפת נונשלנט ונפרשת לעיני הקוראים – טקסט מרתק לדעתי. שזפו:

ברור. בכי תמרורים. אבל כמה דברים מעניינים אפשר בכל זאת לראות מבעד לדמעות, נכון? ראשית, עצם הרשימה. הידע על הנשים השונות הללו, הדקדקנות שבאיסוף המידע, תשומת הלב לפרטים, הפנקס הפתוח והיד הרושמת. הן לא מישטרו את עצמן, ועל כן עלינו בע"ה למשטר אותן, להחזירן לתלם. לאסוף את הגדיות הפותות חזרה לעדר.

שנית, ראו כמה חשוב הן למראיין והן למרואיין להדגיש שוב ושוב שלא מדובר רק בבחורות חילוניות שמוצאות את הערבים מושכים עד דלא ידע – לא, גם דתיות-לאומיות(!), ואף חרדיות(!!), דהיינו בנות מבית טוב(!!!) איכשהו מוצאות את עצמם מתאהבות בכל לבבן ובכל מאודן בשאינם-יהודים. המסר ברור: אל תחשבו, הורים לנערות חסודות ויראות שמיים, שבנותיכן מחוסנות מחציו מערבבי הגזעים של קופידון. רק ירצה ובנותיכן מפשילות את קצות שמלותיהן ורצות מזרחה. (ראו אותו מוטיב גם כאן)

ועוד מסר: יש להם, לגברים בני המיעוטים, כפי הנראה קסם כלשהו, מעין שארם מתקתק, כריזמה קוסמית מסוקסת, שיכולה להתגבר על כל חינוך, על חיים של קיום מצוות, על שש שנות אולפנה, על יראת ה' – על הכל. אבל איך, ריבונו של עולם, איך הם מצליחים??? ובכן, בעלון בית כנסת אחר, עולם קטן (ד' בשבט, עמ' 4), מסביר הרב יצחק 'תורת המלך' שפירא שהסיבה ש"הבנות שלנו הולכות אליהם" היא פשוטה: "הדבר נובע מחוסר בעוצמה יהודית […] אין היום 'גברים', כולם נהיו נפולים ושפלים".

והנה האמת המרה ידידי היהודים הנפולים: הפראים הוִירילים האלה, מפלצות הטסטוסטרון המשורגות, הברברים השריריים, השעירים והמיוזעים הללו – הם נותנים לנשים שלנו איפה שהן רוצות, כמה שהן רוצות, ובדיוק כמו שהן רוצות. אנחנו אבודים. עשה עימנו חסד הקב"ה וזיכה אותנו בארגון להב"ה, שמצליח להחזיר לנו, שפלים שכמונו, את הנשים שלנו. ואגב, שלא תחשבו שהן רוצות לחזור:

שימו לב למה שנחשף כאן: בניגוד לפרופגנדה השגורה בדבר החיים הנוראיים שמצפים ליהודיות "בכפרים", ברור מכאן שלפחות לרובן טוב ונעים. הן לא רוצות "לחזור" ולא צריכות "עזרה". ומכאן ברור שהמאבק של להב"ה כלל אינו למען אותן נשים. להב"ה כלל לא דואגת להן – אנשיה דואגים לעמישראל.

מטוהר הגזע לטוהר הלאום

וזאת הנקודה הקריטית שיש להבין. אין כאן דאגה לנשים. למעשה אין כאן בכלל התייחסות לאדם כפרט, אין עניין ברצונותיו, רגשותיו, זכויותיו. המשחק כאן מתנהל אך ורק בשדה הלאומי. ארגון להב"ה רואה עצמו כבא כוחו של כלל ישראל, אותו אורגנום מטאפיזי שמקופלים בו כל דורות העם היהודי בכל מקום וזמן מאברהם אבינו ועד ביאת המשיח. הם נלחמים בנישואין בין יהודיות לערבים לא למען היהודיות, אלא, מבחינתם, למען היהודים.

העניין הזה לא ייחודי לאנשי להב"ה, אלא אוניברסלי בהחלט: המאבק על טוהר גזעי מתחולל תמיד על גופה של האישה. הסכנה היא תמיד בחדירת דם "טמא" לעורקים ה"טהורים" (כן, אלו תמיד המונחים בהם משתמשים); הסכנה היא תמיד "ערבוב" או "התבוללות"; הפתרון הוא תמיד הפרדה על פי חוק. המבנה הזה ישן כחוקי מאנו וכקאמה-סוטרה, כלומר עוד מהמאות הראשונות לספירה: שם אסור למי ששייך לקאסטות נמוכה לקיים יחסי מין עם אשה מקאסטה גבוהה יותר. ואין צורך לציין את הדוגמאות הרלוונטיות מזמננו.

ובכל זאת יש חדש תחת השמש: בזמננו טוהר הגזע מתמזג לו עם טוהר הלאום, וחוסן מדינת הלאום. בעוד שבוונציה של המאה ה-16 הגטו היהודי הוקם כדי להגן על הקתולים מ"היטמאות" על ידי היהודים, כלומר העניין היה בעיקרו דתי (עם ניחוח גזעי קל), במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת טוהר האומה מולבש על המדינה המודרנית, והמלחמה ב"אויב שבפנים" לובשת פנים "בטחוניות". כאן החדירה אל הדם הטהור תהיה גם איום על בטחון המדינה.

מטוהר הלאום לטוהר השכינה

רגע, זה לא הכל. מעבר לשמירה על טוהר הגזע, ומעבר לשמירה על חוסן האומה והמדינה, עבור התיאולוגיה שהתפתחה בחלק מהציונות הדתית, יש בנישואין בין גברים שאינם יהודים לנשים יהודיות משום פגיעה ב"כנסת ישראל" כישות מטאפיזית. יוסקה אחיטוב כתב רבות על השינויים באתוס ה"צניעות" בציונות הדתית, ולמעשה, כלשונו, על הפיכתו של האתוס הזה למיתוס, כלומר על הטרנספורמציה של העניין מנורמה מוסרית לעניין מטאפיזי, הקושר עצמו לישויות אבסטרקטיות כ"ישראל", "האומה", וכו'.

כפי שכותב הרב שלמה אבינר בנוגע לריקודים משותפים של בנים ובנות (יהודיים ויהודיות):

אסור להביא להגיע למצב של פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי (גן נעול, עמ' 31)

כלומר ריקודים של בנים ובנות יחד פוגעים באומה כולה כישות מטפיזית. אחיטוב מסביר כי על פי האסכולה הזאת "היעדר צניעות משחית ופוגם בקדושה. והוא פוגם לא רק באדם היחיד, בשל הרהורי העבירה העולים בו, אלא פוגם מניה וביה בקדושה הישראלית".*

בן מיעוטים מנסה לפתות נערה מהעם הנבחר

בן מיעוטים מנסה לפתות נערה מהעם הנבחר

היעדר הצניעות כאן אינו קשור לגזענות, שהרי כל הבלתי-צנועים הם יהודים. אבל גזענות כזאת בהחלט קיימת. על פי הרב אבינר צניעות מינית היא תכונה המייחדת את עם ישראל, וזאת "ההיפך של הפריצות והחוצפא, שבטומאת הגויים" (גן נעול, עמ' 15). תארו לכם כעת עד כמה תחולל טהרתו של האורגניזם הכלל-ישראלי כאשר את צניעותה של היהודיה יפרו גורמים מבחוץ, טמאים מעצם טבעם!

הצניעות הטבעית של בנות ישראל, אם כן, בסכנה תמידית, הן מצד יהודים, קל וחומר מצד אלו שאינם יהודים. תמימותה היא תמימות ישראל, חילול טהרתה חילולה של ישראל. גזענות ושובניזם לאומי סטנדרטיים למדי, כמוהם ניתן למצוא בנחותות שבתרבויות, או לחילופין בתקופות השפלות ביותר של תרבויות גדולות, מקבלים כאן מסגרת דתית-מטאפיזית בעלת מטען קבלי.

שלל חרדות נופלות על ראשן של נשות ישראל, וחרדות תמיד נוחות ליפול על ראש נשים. זאת כי נשים תמיד זמינות כגוף, תרתי משמע, שמייצג את הקהילה, את האומה, את המדינה (ולדעתי האישה היהודיה מגלמת כאן גם את השכינה). האישה תמיד זמינה כגוף שמייצג את תמימותה של הקהילה, את טהרתה של הקהילה, את קדושתה של הקהילה – ובאותה מידה כישות בלתי נשלטת, חמקמקה, העשוייה בכל רגע להחליק מבין ידינו ולקלקל את הסדר הטוב. לכן עלינו לשמור עליהן, כי שמירה על הנשים יכולה לשמור, בצורה מאגית ומיתית, על שלמותה של הקהילה. ולפעמים היא יכולה לשמור אף על שלמותה של האלוהות.

סתם

* הציטוט וההפניה לדברי הרב אבינר מתוך מאמרו של יוסקה אחיטוב "צניעות בין מיתוס לאתוס", בתוך עין טובה: דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 224-263

משמעותם של ממצאי דו"ח אבי חי

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

שתי דרכים למדינה היהודית

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]

הניו-אייג' בארץ: מפנחס שדה עד שרי אריסון

את נקודת פריצתו של הניו-אייג' אל מרכז הבמה בישראל אפשר לציין במדויק: ב- 17.12.02 [תוקן] הודיעה שרי אריסון במסיבת עיתונאים על פיטורי 900 מעובדי הבנק שלה, בנק הפועלים. לבד מלהבטיח לדאוג לזכויותיהם של המפוטרים, הרגיעה אותם אריסון גם בדבר חוכמה עתיק יומין: תמיד כשנסגרת דלת, היא אמרה, נפתח חלון. וכך זה קרה: ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' פרץ מתוך הטלוויזיות שלנו בשידור חי ופגע לנו בול בעין השלישית.

למה שעשתה אריסון ישנן כמובן משמעויות מרחיקות לכת, שכן היא למעשה השתמשה בצורת חשיבה ניו-אייג'ית כדי להצדיק מהלך כלכלי קפיטליסטי. כבר לפני מאה שנה קבע הסוציולוג וחוקר הדתות הידוע מקס ובר שמה שדורשים המעמדות העליונים מהדת הוא בראש ובראשונה לגיטימציה לעושרם הרב, להבדל הגדול שקיים בין אורך חייהם לבין זה של רוב בני האדם. אין כל ספק שכיום מקבלים העשירים המעוניינים בכך את ההכשר המוסרי לרדיפתם הבלתי נלאית אחרי רווח מתורות רוחניות פופולריות, אולם כדי להבין כיצד פרח הניו-אייג' מעל כל מיליונר (ותחת כל סֶלֶבּ רענן), צריך לחזור אל תחילתו, כשהקבלה עוד היתה תורת סוד ויוגה עשו רק הודים.

קצת רקע

אבל ראשית כדאי שנבהיר לעצמנו מהו בכלל הניו-אייג'. בלי להכנס להגדרות אקדמיות מדי, ניתן לומר שהניו-אייג', כתופעה תרבותית, מורכב משלל גדול של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, שניתן לאפיין אותם בנכונות לאקלקטיות (כלומר גיוון) וסינקרטיות (כלומר מיזוג) של אמונות ותרגולים מכל הבא ליד. זו דת אישית מאוד, הנתונה לבחירתו הבלעדית של הפרט, ודורשת רמה נמוכה מאוד של מחוייבות. המוקד של החיים הדתיים בניו-אייג' הוא לרוב החווייה הערומה (לעיתים: תרתי משמע), והניו-אייג'יסטים שואפים פחות להאמין ויותר להרגיש את המציאות האלוהית. מרבית המוצקים במרק הניו-אייג'י מחולצים מתורות המזרח, אולם כידוע אין בוחלים גם בדתות המונותאיסטיות על נגזרותיהן, ואף בשמאניזם ופגאניזם.

הניו אייג', כפי שאפשר להבין גם משמו, הוא תופעה מודרנית, ושורשיו נעוצים במהפכה הפרוטסטנטית של המאה ה-16 באירופה: אז לראשונה קיבלה לגיטימציה רחבה התפיסה שאת הקשר שלנו עם האל אנחנו מכוננים בראש ובראשונה בעצמנו, כפרוייקט אינדבידואלי שבו כל אדם דואג לגאולתו האישית. לאורך מאות השנים הבאות השינויים הכלכליים, הטכנולוגיים והמדיניים איפשרו פתיחות והפרייה הדדית לא רק בין ארצות המערב, אלא גם ביניהן לבין המזרח, ושעריהן של הודו וסין נפתחו כדי לגלות את העושר התרבותי והדתי שהסתתר מאחוריהן. הרעיונות המוזרים של דתות המזרח הגיעו אל המערב בדיוק כשהדמוקרטיה והדאגה זכויות האדם הבשילו, וכך התאפשר לכל אחד לאמץ אל לבו איזו אמונה או מנהג דתי שרצה.

עד תחילת המאה העשרים כל המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו כבר היו קיימים: היוגה כבר הגיעה למערב, הבודהיזם, ובראשו הזן, כבר ריתק אינטלקטואלים ואמנים, וגם סודות הסוּפים עשו להם נפשות. אבל רק אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת עם פרוץ תנועת-הנגד ומהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים הפך הניו-אייג' לתופעה תרבותית רחבה ותוססת. היאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שהכזיבו, הפחד הפתאומי מהמדע ומההרס שבכוחנו לעולל באמצעותו לעצמנו, העלייה החדה ברמת החיים ואיתה תרבות הפנאי, הראקציה לשמרנות של שנות החמישים וכמובן עצם זמינותם הגואה של טקסטים ומורים רוחניים – כל אלה הביאו לפריחתה של צורה חדשה, עליזה ומבוזרת של דתיות. זהו למעשה הזמן שבו הפירמה המיושנת והלא אטרקטיבית "דת" מוחלפת באופן סופי במותג הצעיר והמגניב "רוחנית".

בשנות השישים הניו-אייג' התפוצץ כמו הר-געש: כנגד "שטיפת המוח" של "המערכת" הועצם הדגש על האינדבידואל, והקריאה לאותנטיות ויצירתיות תורגמו לרוחניות בה לא רק מותר, אלא חובה על כל אחד לבחור בדיוק את הכיוון הפרטי המתאים לו. הפניית העורף לממסד כללה גם ויתור על שירותיה של הדת הממסודת, וכדי לספק את צרכיהם הרוחניים פנו ההמונים מזרחה: דתות הודו וסין קיבלו הילה של אמת נסתרת, שרק מחכה שיגלו אותה, ודיבורים על גלגול נשמות, יוגה ומדיטציה הפכו לחומר לשיחות סלון וחוגי בית. יחד עם אלו החזרה הרומנטית אל הטבע הולידה את הענף השמאני-פגאני של הניו-אייג', שיונק מהמסורות העתיקות של הדתות האירופאיות שלפני הנצרות, מהאינדיאנים האמריקאים, ומאגדות אטלנטיס האבודה למינהן, ושבדרך כלל גם שם דגש על המימד הנקבי של האלוהות.

יין ישן בבקבוקים חדשים, או יין חדש בבקבוקים ישנים? יצירה של Ai Weiwei

כך נפתח רחב השער לעידן הדלי בארה"ב, ועבור עברה בו רכבת זהב של מורים רוחניים וטכניקות מדיטטיביות: ב- 1963, אחרי שנהנו קצת יותר מדי מניסויי ה- LSD אותו חקרו, מסולקים ד"ר טימותי לירי וד"ר ריצ'רד אלפרט מהארוורד. אלפרט משוכנע שגילה את אלוהים, מגיע להודו, מוצא גורו ומשנה את שמו לראם דאס. לירי הופך כידוע לאחד מחלוצי, ונביאי, התנועה לעידוד שימוש בסמים פסיכודליים. ב- 1964, בבית מלון בני-יורק, מלמד בוב דילן את הביטלס לעשן גראס, וב- 1968, עדיין בהיי, הם תרים אחרי הארה אצל המהארישי מהש יוגי בהודו, והופכים אותו לגורו המפורסם בעולם. באותו זמן מגיע סוואמי פרבהופאדה לחופי ניו-יורק ותנועת "הרה קרישנה" שהוא מקים מתפשטת ברחבי ארה"ב ומונה במהרה רבבות מאמינים. בצד השני של אמריקה, בקולורדו, מקים צ'ונגים טרונגפה, לאמה טיבטי כריזמטי ופרוע, מכללה ללימודי בודהיזם. סן פרנסיסקו הופכת למֶכָּה של הרוחניות החדשה וילדי הפרחים יוצאים להפיץ אור ואהבה.

בינתיים בארץ הקודש

אבל אלינו כידוע הכל מגיע מאוחר. בישראל עסוקים אז בבניין וביצור הארץ, ומעט מאוד תשומת לב מוענקת להופעות הראשונות של הניו-אייג' בארץ הקודש. יחד עם זאת המתבוננים היטב יכלו להבחין בראשית הפריחה: ניצנים ראשונים של רוחניות אינדבידואלית נראו בארץ בסוף שנות החמישים, כאשר פנחס שדה מפרסם את ספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל", בו הוא מתאר, לצד שיריו וסיפורי אהובותיו, גם את מאבקו למצוא משמעות וקשר אישי עם האלוהות. "אחוש את חוויתך המוצנעת בתוכי כמו תקווה / וכמו פרי / אתה שורש הדברים ורעיונם / אתה פרים ותכליתם" כתב באחד משיריו הרליגיוזים.

בתקופה זו גם מוקם הישוב יודפת על פי העקרונות הרוחניים שלימד יוסף שכטר, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. שכטר היה לא רק מחנך, אלא הוגה דעות חריף, והגותו נמשכת מהאקזיסטנציאליזם ועד לדתיות מיסטית. שכטר היה מראשוני הישראלים שדיברו במפורש על חידוש וסובייקטיביזציה של היהדות: "אחת הטענות של המחזיקים בישן הוא שאי אפשר לסמוך על ההרגשה הסובייקטיבית שלנו בענייני ערכים, ועל כורכנו עלינו לסמוך על המסורת הישנה שהיא מוצקה ומוחלטת. […] חשוב להכיר שההשקפה הזו נולדה מתוך מבוכה, מתוך פחד מפני היחסי, ואינה מובילה אל המוחלט האמיתי. במוחלט האמיתי חשים אנשים בעלי מדרגה נפשית גבוהה במצבים מיוחדים בחייהם" (מתוך "על בעיות הדת"). אותה הסתמכות על עצמנו ושאיפה ל"מצבים מיוחדים" היא, כאמור, מאבני היסוד של הרוחניות הניו-אייג'ית.

כמעט עשור מאוחר יותר, בתחילת 1969, זוכה שלמה קאלו, על פי עדותו, להארה תוך כדי נסיעה באוטובוס: "יום ראשון הראשון של שנת 1969 לספירה, שתיים בצהריים. שמיים נעלמים, לא היו מעולם, ארץ נמוגה והיתה כלא היתה. אור. אושר. חרות. אהבה. נצח. אינסוף" (מתוך "ערעל"). עוד באותה שנה מקים קאלו את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פונה לתרגם את מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית. בעקבות הספרים הגיעו התלמידים, והסמל שבחר קאלו לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים. עם השנים הפנה קאלו עורף למזרח, ופיתח זן מיוחד של רוחניות יהודית-נוצרית. כיום, ממקום מושבו ביפו, הוא עדיין מלמד מאות חסידים על חסדו ואהבתו של ישוע, אותו הוא טופס כמשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, והמקור העליון לגאולה, שיכולה לבוא רק כחסד אלוהי.

בעשור הבא, בשנות השבעים, האירו שני כוכבים את שמיו הדלילים של הניו-אייג' הישראלי: הראשונה היתה רינה שני, שאחרי סוטול חיובי במיוחד גילתה את האור, שינתה את שמה ל- Rain Shine והחלה להפיץ את תורתה הרוחנית. היא הקימה קומונות במגדיאל ובזכרון יעקב עליהן פיקדה ביד רמה, כאשר ביד השניה העבירה עשב לעישון במעגלי חסידיה ההולכים ומתרחבים. היא דיברה על פתיחת התודעה, ההתמסרות למודעות, הויתור על האגו למען האל. ב- 1983 נפטרה בהודו אחרי שסירבה לקבל תרופות לצהבת בה חלתה.

משה קרוי, הכוכב השני שזרח בשנות השבעים התחיל אמנם כנביא האגואיזם המחושב, אבל במהרה שקע בהזיות על מלחמת בני האור בבני החושך וערבב קבלה, גנוזיס, הינדואיזם וסיינטולוגיה. העולם, כתב (ב"מלחמת בני האור בבני החושך"), "איננו פרי בריאתו של אל אוהב. אין הוא פרי מקרה. הוא פרי בריאותו של סדיסט קוסמי נתעב." העידן החדש שלו הוא עידן משיחי-אפוקליפטי בו העולם מתמוסס חזרה אל האינסוף. ב- 1989 התאבד בדירתו בתל-אביב תוך ציפיה שמותו יביא את האפוקליפסה שתגאל את העולם. בין אלה לאלה צצו בארץ גם מתרגלי יוגה, מדיטציה טרנסאנדנטלית, סיינטולוגיה ו"אימן". אבל משום מה העסק לא המריא. הניו-אייג' נותר בשוליים, והשוליים נותרו סהרוריים.

על כנפי היד הנעלמה

אבל היכן שהרוח הטהורה נכשלה, יצליחו בגדול כוחות השוק – ראשית בארה"ב, ואחריה אצלנו. התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה, הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. בהברקה גאונית הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני קונה "קלווין קליין" אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי "טבע נאות" אני אותנטי וקרוב לטבע. פשוט, לא?

אושו ליד אחד הרולסים

כמו תחומים רבים אחרים בחיינו, עברה הרוחניות בשנות השבעים והשמונים תהליך של קומודיפיקציה, כלומר הפיכתה למצרך. ההפרטה של החוויה הדתית חדלה להיות רק קריאה לשחרור מהממסד הדתי המאובן, והחלה לתפוס את אותה משמעות שהיא תופסת במערכת החינוך או במערכת הבריאות, דהיינו נתינת הכוח והלגיטימציה לחברות ואנשים פרטיים למכור לנו את צרכי חיינו הבסיסיים. מה שקרה הוא שהמסורות הדתיות הגדולות פורקו ונחתכו לפרוסות קטנות וקלות לבליעה, נארזו מחדש באריזות צבעוניות ויפות לעין, ושווקו לקהל הרחב – תמורת מיטב כספו כמובן. כך קיבלנו, למשל, את אושו, הגורו ההודי חובב הרולס-רוייסים, שהקים מתחמים שדמו יותר לגני-שעשועים מאשר לאשרמים; קיבלנו אלפי "מתקשרים" שתמורת סכום הגון ישמשו בשבילכם ככלי לקולו של פרעה מצרי קדום, וקיבלנו קניוני יוגה בהם ניתן להצטופף עם מאות אנשים אחרים ולבחור בין עשרות סוגי יוגה (שלמעטים מהם קשר ממשי ליוגה ההודית).

עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים פשוט כחלק ה"אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת פרקטיקות רוחניות שימשו באופן תדיר כשמן ארומטי לגלגלי השוק: מה שמשווק כרוחניות נועד במוצהר לאפשר לנו להרוויח יותר כסף. כשדיפאק צ'ופרה, המחבר הסדרתי של רבי המכר הרוחניים, מלמד אותנו איך למשוך "עושר ושפע" לצד המסע לקראת הארה, רובין שארמה מורה איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי (כלומר איך להצליח בעסקים ולקנות פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית, הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הוא בסך הכל אחד מזרועותיו המתוחכמות של השוק החופשי.

כחלק מהשוק, מפתה הקוקטייל הניו-אייג'י את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שלמעשה מעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, איפשהו, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים", לדאוג שיקראו את ה"הילה" שלו או לעבור "סדנת מיצים"? האם לא ניתן להניח שלרוב אין הפרקטיקות הללו הרבה יותר מאשר מוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? הייתכן ששדה הרוחניות פשוט עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו בכלל לא צריכים?

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשיתוף הפעולה ההדוק בין השוק החופשי לרוחניות הניו-אייג'יסטית היא אותן סדנאות רוחניות למיניהן שמארגנות חברות מסחריות לעובדיהן. אין להעלות על הדעת שבעלי החברה מעוניינים בשחרורם הרוחני של עובדיהם כמובן. האמת שונה בתכלית: אותן סדנאות נועדו לתפקד כשסתום חירום ללחץ המצטבר בשעות העבודה הבלתי אפשריות שבהן עובדים כיום מרבית המערביים. ברור לכל שכיום אפילו בדרגות הבכירות עובדים אנשים בצורה אינטנסיבית וחסרת-מנוחה שבחברות קדומות רק עבדים היו נתונים לה. לא שחרור רוחני, אלא שחרור לחץ עומד אל מול עיניהם של המארגנים סדנאות אלה. לא מדובר בפינוק העובדים, אלא בהליך מבוקר והכרחי המונע את "שריפתו" של העובד, והניו-אייג' הופך ללא יותר מאשר פרוזק רוחני.

מה רע בזה?

התנאים האלה מביאים לכך שבמקום להוות מסגרת שבתוכה מכוננים החיים כולם, במקום להקנות לנו ערכים והשקפת עולם, הרוחניות שלנו הופכת פעמים רבות ללא יותר מאשר "מחלקת השירות והתמיכה" של חיינו. מפני שכל כך קשה לנו בעבודה, במשפחה ועם עצמנו, אנחנו פונים לשדות הרוח כדי למצוא מזור זמני לכאבים שלנו – וממילא נסתפק בדיוק במידת הרוחניות שתאפשר לנו להמשיך באורך החיים שהביא אותנו מלכתחילה כמעט לכדי קריסה.

וכמובן, כאן אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, כאשר בפיה של שרי אריסון ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' משמש להצדקת קפיטליזם אנוכי שמטרתו היחידה היא השגת רווח כספי (כמובן שתמיד פיטרו אנשים מעבודותיהם – מה שמשמעותי כאן הוא הגושפנקא ה"רוחנית" לפיטורין). הרוחניות של אריסון היא לפחות בחלקה תוצר של המצרוך הנרחב שעברה תרבות הניו-אייג', ושל שעבודה בידי כוחות השוק. בתחילת שנות התשעים, אם כן, סוף כל סוף פרצה הרוחניות בישראל בקול גדול אל חיינו – אבל זו כמובן כבר היתה רוחניות מבוייתת, שלא קוראת תיגר על המובן מאליו, אלא אדרבא, משמשת כשופרו ומסייעת להמשך שליטתו.

לא זאת אף זאת: אמירתה של אריסון יכולה לגלות לנו גם את הצד המאוד לא קהילתי שמביאה איתה הרוחניות האינדבידואלית של ימינו. מכיוון שכמעט שאין מימד של קהילתיות ברוחניות של הניו-אייג', הופכת הדת, שפעם היתה גורם מאחד (בכך שהציעה השקפת עולם משותפת ומערך של תמיכה חברתית), במקרה הטוב לדרך חיים אישית, ובמקרה הרע ללא יותר מאשר תחביב. כאשר אנשים מאמצים גישה פאטליסטית בה הכל נגזר מראש, או שנמנעים מעזרה הדדית משום ש"ממילא לכל אחד הקארמה שלו", הסולידריות הבסיסית של החברה נפגעת. כך יוצא שלא רק שהמארג החברתי חסר את המימד הרוחני שתמך בליכודו בעבר, אלא שהרוחניות הפרטית יכולה גם לשמש תירוץ להתחמקות מדאגה לחברה.

כל זה לא בא כדי להספיד את הניו-אייג', וודאי שלא צריך לחזור למצב הנורא שבו הדת הממוסדת נכפית על האזרחים. טוב שכל אחד מאיתנו יכול לבחור את דרכו, וטוב שיש לנו מגוון כה רחב של שיטות רוחניות לבחור מתוכן. ארצנו הקטנטונת היא כיום אחד השווקים התוססים ביותר של רוחניות ניו-אייג'ית. רבבות "יוצאי הודו" מביאים איתם את טעם דתות המזרח, וגם בלעדיהם אוויר ארץ ישראל עשיר ב"אנרגיות": אין טרנד עולמי שמתפספס אצלנו (כולל יבוא ה"קואוצ'רים" – ללא תרגום המונח), אין כמעט מורה רוחני שלא מגיע אלינו (מאנדרו כהן, דרך ג'ק קורנפילד ועד הדלאי לאמה), ואנחנו גם ממציאים כמה אופנות רוחניות משלנו ("ימימה" זה להיט).

השפע הזה יכול לגרום לבלבול או לשטחיות, אבל הוא יכול גם להיות הזמנה להעשרה והעמקה. מעולם לא עמד בפני האדם הפרטי מבחר כזה של מידע פסיכולוגי, רוחני ודתי. אולם בדיוק משום שאין עוד מי שיכפה עלינו את אמונותינו, האחריות לחיפוש הרוחני נופלת כולה עלינו. מול מגוון שכזה דרושה רצינות, ומספיק אומץ וכנות כדי לחקור מה באמת טוב בשבילנו, ומה משמש, כפי שאמר מרקס, רק כאופיום להמונים. מכיוון שזה אפשרי עבורנו, יהיה זה כמעט חטא מצידנו לא להענות לאתגר הזה ולבדוק בצורה אותנטית את החיים שלנו.

אם זה לא מספיק, הרי שנראה שעתיד כדור הארץ הקטן שלנו תלוי ביכולת שלנו להעמיק ולהבין את עצמנו ואת החיים. ייתכן שהאדמה הזאת לא תאפשר חיים ראויים לשמם אם לא נשנה את דרכינו. האחריות, כאמור, היא עלינו, וכל אחד כמובן אחראי לבחור בכנות את הדרך המשמעותית בשבילו. אבל אם עלי להציע קו מנחה עקרוני שניתן על פיו לזהות תורה רוחנית אותנטית, הרי שאומר שזו תהיה תורה הכוללת בבסיסה ראייה פתוחה וכנה של הדברים, והתייחסות מוסרית וטובה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הזולת.

 

[הופיע היום בגרסה מעט מקוצרת במוסף מיוחד לחג המצורף לעיתון מעריב. עדכון 16.10: עלה גם באתר מעריב]

מעט על שלמה קאלו

כתבתי את הכתבה הבאה לאנרג'י, ואני מביא אותה כאן כלשונה:

שלמה קאלו. התמונה מתוך אתר הוצאת דע"ת

פגשתי את שלמה קאלו לפני כשבועיים, על פי בקשתי. פגשתי אותו כפי שכל אחד יכול לפגוש אותו: יש לשלוח אליו מכתב (כן, כזה עם מעטפה ובול) ולהביע עניין. ישבנו בשעת צהריים בחנות של הוצאת "דע"ת", שמוציאה את ספריו, קאלו מזג לשנינו תה שהביא בתרמוס, ודיברנו. האווירה היתה נעימה מאוד, והשיחה נסובה באופן טבעי על גישות שונות לדרך הרוחנית ("רוחית" מבחינתו של קאלו, מילה שמבדילה אותה מהתחום הרוחני, שכולל את מדעי הרוח למיניהם). האמת היא שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל באופן טבעי העניינים האלו מתגלגלים למקומות בלתי צפויים: מכיוון שהיה זה בדיוק לפני שבוע הספר ציין קאלו ששני ספרים חדשים שלו יוצאים. הצעתי לו לכתוב עליהם כאן [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י], והוא נעתר.

אבל בלתי אפשרי לכתוב על ספריו של שלמה קאלו בלי לתת סקירה קצרה על האיש ופועלו: קאלו הוא מבולטים והותיקים שבמורי הדרך הישראלים, קרוב לודאי הוותיק ביותר שחי עמנו כיום – בשנה הבאה, במזל טוב, יהיה בן שמונים, והוא מלמד כבר למעלה משלושים שנה. עם כל זה, הוא אינו מפרסם את עצמו, אינו מארגן מפגשים לקהל הרחב, אינו מעביר קורסים למיניהם ואף נמנע מחשיפה תקשורתית. הצניעות כלפי חוץ עולה בקנה אחד עם חייו הפרטיים: הוא חי בדירה קטנה ביפו, מתקיים מהפנסייה שלו כמנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים ואינו מוכן לקבל כל תשלום עבור הדרכתו.

המסע הרוחני של קאלו מעניין, ומכמה בחינות הפוך לחלוטין מסיפורים רוחניים מוכרים: הוא מתחיל לא בחיפוש אלא דווקא בהארה, שקאלו ידע כנראה בשעת נסיעה באוטובוס. אסף ענברי, במסה הנהדרת שכתב על העידן החדש בישראל, מצטט אותו כמעיד ש"עמדתי באוטובוס, ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים".

בספרו עֶרעָל (עליו אני ממליץ בלב שלם – ספר עסיסי, סוחף, ומאוד כן) כותב קאלו על הארתו כך:

אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. מלים מנסות לגעת. נבצר מהן לגעת באפס קציהם של אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. […] שהווה ביום ראשון של שנת 1969 לספירה, שתים-עשרה בצהרים – היה, הווה, יהיה, לנצח נצחים, לעולמי עולמים. מתעורר לראות ולדעת עצמו כחלק בלתי נפרד מממשות, נצח, אינסוף. אושר, אמת, אור, חרות, אהבה מנצחת כל, כפי שהיה, הווה, יהיה, לעולמי עולמים, לנצח נצחים. […] גוף נמתח כמיתר. לא הוא. חום נובע מאזור הלב. לא הוא. חדל להיות שהיה. לא עוד יהיה שהיה. לעולמי עולמים, לנצח נצחים. תם כוחו של משגל. מוטטו מבצרי הנישאים. באשליה נולד, לה נכסף, אליה נאסף, עמה נמוג, גז ונעלם, לא היה מעולם.

אותו "שבאשליה נולד" וש"אליה נאסף" הוא כמובן האגו, וכך אכן התחיל קאלו להרצות באזני תלמידיו, המעטים תחילה, אך המתרבים והולכים. עוד באותה שנה הוא הקים את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פנה לתרגום מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית, בהם הוא מצא מקבילה לחוויותיו-ידיעותיו. הספרים משכו אליו תלמידים, והסמל שבחר לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים.

קאלו המוקדם: צ'קרות, מנטרות וגלגולי נשמות

את תורתו הרוחית המקורית (נכון לאותה תקופה) פורש קאלו בשני ספרים שהוציא בשנים 1979 ו- 1981: "העצמי כלוחם" ו"עשוי ללא חת". בזה האחרון הוא מדבר על המרכז הנפשי שבו מתאחדים החשיבה, הרצייה והרגש, שמאוכלס אצל רובנו על ידי האני. אותו אני אינו מסוגל לשלוט בשלוש הזרועות הללו, ונסחב אחריהן – זאת מפני שהוא ריק מתוכן ממשי. תחתיו יש להצמיח "מרכז-עוצר-ומכוון" שיוכל לאפשר לאדם להבין את עצמו כפי שהוא באמת. על המחפש לבחור זרוע אחת וללמוד לשלות בה, ואז לעבור אל השנייה, והשלישית. השליטה נרכשת על ידי המודעות לתשוקות והגבלתן: על פי קאלו היצר והתאווה הם האויבים הגדולים ביותר של ההולך בדרך.

קאלו כותב גם על מלכודות נפוצות בדרך, כגון הכניעה לפיתוי להיות "מכשף": אדם שהתקדם מאוד, הוא בעל עוצמה רבה, אך שלא השלים את המסע, ולכן האני המזוייף ממשיך לשלוט בו. אך למי שלא נפל ברשת הפיתויים, ורק בתנאי שגם זכה בחסד אלוהי, מצפה ההארה. הארה היא החלפת המרכז-העוצר-ומכוון שנבנה על ידי המחפש על ידי "המוחלט-המודע", שהוא הוויתו האמיתית של האדם. אז הגיע האדם לאושר השלם ולחופש המוחלט.

הספר המוקדם הזה מהדהד תורות ודרכי חשיבה הינדיות מוכרות. מדיבורים על צ'אקרות ועד השימוש במנטרות, מגלגולי נשמות ועד הראייה של הקיום כולו כמשחק מחבואים של האלוהות. אכן, קאלו אפילו כותב שהעולם כולו הוא אשלייה (עמ' 88). אני מציין זאת מפני שספק גדול בלבי אם כך חושב קאלו כיום.

קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש

עם השנים (שוב, במהופך למהלך היותר מוכר בקרב מחפשים שפורצים את דרכם לעצמם, של נטישת הדת הקונקרטית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית ומופשטת), החל קאלו להיות מוקסם, יותר ויותר, מדמותו של ישוע מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). כיום הוא רואה בישוע את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תופסת מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גורס שגאולה אמיתית יכולה לבוא רק כחסד שמימי, וזאת מישוע, שהוא "חסד אלוהים המפורש".

להבדיל מבעבר, כיום רואה קאלו את התורות הרוחניות של המזרח כלוקות בחסר, כאתאיסטיות למעשה, כשוללות עולם וכפגומות מבחינת פיתוח האהבה שבהן. מוזר שהוא אומר כך, כי ברור לי שהוא יודע עליהן לא מעט. קשה לי להסביר איך, אם כך, הוא יכול להתעלם מזרמים (מבחינה מספרית אלו למעשה דתות ענק) כגון הבהקטי, או הטנטרה (המקורית, לא בגרסתה הניו-אייג'ית), או המהאיאנה בודהיזם. האם לא ברור לכל מי שמתעניין ברצינות שגם קולות אחרים בתכלית עולים מהמזרח: קולות של אהבה ושל אישור העולם ושל דאגה עצומה לכל חי באשר הוא חי? בכל זאת קרו כמה דברים מאז ימי האופנישדות. אבל כפי הנראה גם לקאלו קרו כל מני דברים מאז שהוא גילה בהן עניין.

ספרים חדשים

קאלו כתב כבר ספרים רבים, ומהם כאלה שאף תורגמו לשפות רבות. שני הספרים שהחדשים מייצגים שני קצוות בכתיבתו: האחד, כתיבה על ענייני רוח; השני, פרוזה (קאלו היה סופר לפני שהיה מורה, ואף סופר משובח למדי). הספר הראשון, "ההיבט האחר", הוא ספר פרשנות לקטעים מהתנ"ך. בעצם מדובר בספרון הכולל בסך הכל שבעים ושניים עמודים, ונוגע קלות בכמה סיפורים מספר הספרים – נגיעות שמאפשרות לקאלו להעביר דרכן את עמדותיו וערכיו. לא אאריך כתוב על הספר. מי שנהנה מסגנון דרשני-מטיפני שמצליח לסדר בזריזות וללא כל מאמץ את הטקסט אל תוך השקפת עולמו של הכותב ימצא בו את מבוקשו (וראו פרק לדוגמא).

ספר הפרוזה, "מגרש חנייה", גם קצרצר, הוא טוב מאוד, ובין דפיו אפשר בקלות למצוא ראיות לכך שקאלו הוא כותב מחונן. הוא מצייר את המציאות המרה-מתוקה של יפו, מקום מגוריו, על האנשים הפשוטים, ולפעמים הגסים, שחיים בקרבתו, ועל רגעי הקסם שבכל זאת חודרים אל תוך שלל ההבלים, כקרני שמש המאירות אבק באור עדין. קאלו מספר על הקורות במגרש חנייה שנמצא מול ביתו, ומשמש כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור מרענן (ראו פרק לדוגמא).

מכל האמור מעלה ברור שהמפגש שלי עם קאלו היה מעניין. הוא יכול היה אולי לגלוש לראיון, אלא שקאלו מסרב בתוקף, עקרונית, מזה כמה עשורים להתראיין – לכן אני לא מצטט מדבריו. אני כן יכול לומר שהתרשמתי מקאלו לטובה: להבדלים בתפיסות האמוניות או תיאולוגיות בינינו לא היה בכדי לפגום בהנאה הרבה שהיתה לי בשיחה עם האדם שמאחוריהן, אדם שמההתרשמות שלי הוא נעים וישר וטוב.

טוב, אז עד כאן גרסת אנרג'י. שלמה קאלו, אם כן, מתגלה כאדם מעניין: הוא מאוד ישר, וזה אחד המסרים העיקריים שלו למחפשים הרוחניים: כנות, הגינות, יושר. אני מאוד מאוד מסכים איתו. הוא עומד על הצורך במודעות עצמית, ומודעות להווה, וזה גם כמובן חשוב ביותר. מה אם כן העניין עם ישו? אני מאוד אוהב ומעריך את "אותו האיש" מנצרת, כאדם וכאידיאל, אבל אני לא רואה אותו כחלק מדרמה מטא-היסטורית חובקת עולמות, ואני חושב שלא נכון לראות אותו כך: לא מבחינה ריאלית ולא כחלק מהדרך הרוחנית. דומה שקאלו העמיס, מבחינתי שלא לצורך, מערך תיאולוגי שלם על האמיתות הפשוטות, הפסיכולוגיות-אפיסטמולוגיות בעיקרן (אם כי גם לי יש כמובן כמה השערות אונטולוגיות), של המצב האנושי.

בינתיים נפגשתי עם קאלו שוב, הפעם לבקשתו. הפגישה נערכה שלשום, בדיוק ביום שהמאמר שלעיל התפרסם, וקאלו בירך אותי על שאני בחור ישר. הוא זימן אותי שוב כדי לתת לי מה שהוא קורא לו "נושא התבוננות", שבעצם זו מעין מנטרה המורכבת ממילה או יותר בעברית שאני אמור להגות אותה, ואחר כך בה. הדאגה שלו להתפתחותי הרוחנית היא יפה מאוד, ואני מכיר לו תודה על כך. דיברנו עוד על מני דרכים רוחניות וקצת על המהפך שהוא עבר, והשיחה, שוב, היתה מאוד נעימה, למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי נושאים שונים. כפי שמצטט שאול הטרסי, שכמובן חביב מאוד על קאלו, צדיק באמונתו יחיה.

[הנה גרסת אנרג'י של הכתבה. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]