מיסטיקה

ויפאסנה למען ה'

אידיאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. – משה אידל, ""Performance, Intensification and Experience in Jewish Mysticism"

צמד המילים "מדיטציה יהודית" הפך מאז סוף שנות השבעים למטבע לשון משומש, תחילה בארה"ב ולאחרונה גם בישראל. הדבר אינו מובן מאליו, מפני ש"מדיטציה" אינה מילה בעברית, ובמסורת היהודית לא ממש מדגישה תרגולות מדיטטיביות – בפשטות, תרגול מדיטציה אינו מצווה. העובדה שמספרים לא קטנים של יהודים (שאינם מקובלים או אף תלמידי חכמים) חשים צורך לתרגל פרקטיקה רוחנית, העובדה שפרקטיקה זו אינה במסגרת ההלכה, העובדה שהיא מכוונת אותם לפנימיותם, ושעל ידי כך (לתפיסתם) היא מקשרת אותם עם הקב"ה – כל אלה הם סממנים של התפתחות מודרנית שנובעת מתמורות תרבותיות וחברתיות רחבות היקף, שהשפעתה על המסורת היהודית תתברר רק בעתיד. בינתיים כתבתי על זה דוקטורט.

בעוד שבשנות השבעים הטכניקה המדיטטיבית הפופולרית במערב, ובכלל זה בקרב מחפשי-רוחניות יהודים, היתה מלמול מנטרה, הרי שמשנות התשעים הויפאסנה, שמבוססת פחות על שינון וריכוז ויותר על מודעות ואינטרוספקציה, עלתה לבכורה, ומרכזים שונים נפתחו עבור הציבור היהודי המעוניין לתרגלה. במרכזים אלה מציעים פעמים רבות "מדיטציה יהודית" שעושה שימוש בטכניקה הבודהיסטית (לעיתים מבלי להודות בכך), בדרך כלל תוך שימוש במילה "קשיבות" (mindfulness) כדי לאפיין את המדיטציה. הטכניקה נחשבת על ידי מתרגליה לטכניקה אוניברסאלית וגנרית, שאינה מוגבלת לבודהיזם, ויש לומר שהעיבוד המערבי לויפאסנה פעמים רבות אכן מנפה ממנה כל סממן בודהיסטי מסורתי.

בישראל תחום הויפאסנה היהודית מצומצם יותר. במכון 'פרדס' בירושלים מלמד ר' ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס מדיטציה דומה, המתבססת גם כתביו של האדמו"ר מפיאסצנה, ומדי פעם מגיעים לארץ הרבנים הקונסרבטיבים ג'ף רות' וג'ואנה כ"ץ כדי להעביר קורס (ראיינתי את רות' כאן). נדמה לי שהרבה יותר מזה בתחום המדיטציה יהודית מבוססת הויפאסנה אין.

ישנן שתי עמותות גדולות (ועוד כמה מורים וארגונים קטנים) המציעות קורסי ויפאסנה (כפשוטו) לציבור הכללי בישראל, והן העמותה לויפאסנה של המורה ההודי גואנקה המלמדת על פי שיטתו, ועמותת תובנה (בה אני עצמי פעיל כבר כחמש-עשרה שנים) המציעה קורסים שמונהגים על ידי מורים שונים, כל אחד וסגנונו. כעת יוזמה חדשה מבקשת להנגיש את מדיטציית הויפאסנה הבודהיסטית ליהודים שומרי מצוות. ארגון העניין מתבצע בידי זוג, דויד וגיליה וייס, גם הם שומרי מצוות, אשר מצאו לנכון ללמד ויפאסנה ממש, ללא כחל וסרק, בקורס המיועד ליהודים המקפידים על ההלכה האורתודוקסית.

את הקורס הראשון שארגנו הזוג פרסמתי בזמנו בקטנה, ולרגל הקורס השני הצעתי לדויד להתראיין לבלוג. להלן תשובותיו לשאלותי.

מודעת הקורסספר לנו כיצד הגעת אל המדיטציה. מי היו מוריך? באיזה זרם של ויפאסנה למדת? האם רק אחרי התרגול המדיטטיבי התחלת לשמור מצוות, והאם היה קשר בין השניים?
התחלתי לתרגל ויפאסאנה בגיל 25, באותו זמן הייתי במצב נפשי לא קל, סבלתי ממצב שאפשר להגדיר כדיכאון רוחני מתמשך, חיפשתי משהו אמתי שימלא את תחושת הריקנות הקיומית שחשתי מאז שעמדתי על דעתי בערך, ואפשר לומר שדי התייאשתי מלמצוא, למרות התנסות במדיטציות שונות (אושו, וכדומה) וכן בצורות בריחה מקובלות מהסבל (אלכוהול וכדומה). באותו זמן הייתי בהתבודדות חסרת כל כיוון במעיין בטבע, ואבא שלי ראה את הסרט "אגף הויפאסאנה" המספר על השפעת הטכניקה על אסירים בכלא הודי, הוא סיפר לי על כך והחלטתי לנסות. הקורס הראשון בו השתתפתי היה קורס בן 10 ימים במסורת של גואנקה. הקורס היה נקודת מפנה גדולה מאוד בחיי, הרגשתי שמצאתי את מה שהיה חסר לי כל חיי – דרך מעשית ואמתית לטיהור הנפש. הרגשתי שיש טעם לחיים ונדמה לי שלראשונה בחיי הרגשתי משהו שאפשר לכנותו "אושר".

בעקבות הקורס חזרתי למעיין והמשכתי לתרגל לבדי כמעט במשך שנה, שבה ישבתי בעוד מספר קורסים וגם שרתתי במרכז ויפאסאנה הישראלי. אחרי מספר חודשים ובעקבות השינוי הגדול שהמשיך בחיי כתוצאה מהתרגול, החלטתי להקדיש לכך זמן יותר רציני – נסעתי להודו ובמשך שנתיים אפשר לומר שנדדתי מקורס לקורס. סה"כ ישבתי ביותר מ-35 קורסים, כולל קורסים ארוכים של 20 ו-30 יום, כולם במסורת של גואנקה, המדגישה את חשיבות ההתבוננות בתחושות הגוף, וכן שרתתי במספר דומה. במהלך תקופה נפלאה זאת קראתי לא מעט כתבי חסידות והרגשתי קרבה גדולה מאוד לקב"ה בתוכי, שבאה לידי ביטוי באושר רוחני ותחושה של משמעות – מה שהיה חסר לי במשך כל חיי. בנוסף הרגשתי גם השגחה פרטית בכל אשר הלכתי, אבל עוד לא שמרתי מצוות. (נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ומילדות היחס שלי ליהדות היה של סלידה וזלזול המושרשים בבורות עמוקה, מה גם שנודע לי בגיל 13 שאינני יהודי…)

ככל שהעמקתי בתרגול, חשתי שמשהו בי נמשך יותר ויותר ליהדות, עצם הקריאה בכתבי הקודש הבהיר לי שמדובר באמת על-אנושית, וככזאת הרגשתי שהיא דורשת ממני התמסרות מלאה, אך אמרתי לעצמי – עוד חזון למועד…ההחלטה להתגייר ולשמור מצוות נפלה כרעם ביום בהיר (אבל גם כתוצאה של הרבה מאוד מחשבה שקדמה לכך): אחרי שחזרתי מהמזרח כדי להיות עם אמי בקורס ויפאסאנה הראשון שלה, החלטתי לחזור להודו, נרשמתי לקורס 30 יום וקניתי כרטיס טיסה. צעדתי לכיוון השגרירות ההודית כדי להוציא ויזה, שבוע לפני הטיסה ופתאום…(אתה בטח מכיר היטב את מוגבלות המילים בבואן לתאר חוויה רוחנית עמוקה באמת, וזה מה שקורה לי תמיד כשאני מנסה לספר מה קרה לי באותו רגע) בכל אופן ברגע אחד גמלה החלטה בליבי לוותר על הטיסה ולהתחיל ללמוד באולפן גיור. זה היה רגע של אמונה וודאות שניתנה לי כמתנה שהיהדות היא אמת מוחלטת, מתנת הבורא לברואיו, ושאני מוזמן אליה, ושאין לי מה לדאוג מכלום כי ה' אמת ותורתו אמת, והוא נמצא ועוזר וקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. אחרי לימוד של שנתיים במכון מאיר בירושלים סיימתי את תהליך הגיור ומאז (לפני כעשור) אני חי כיהודי שומר מצוות, ובמקביל מתרגל ויפאסאנה כל הזמן, כחלק בלתי נפרד מעבודת ה', כפי שאני מבין אותה.

מדוע החלטת לפתוח בקורסי מדיטציה לשומרי מצוות? מה הצורך שאתה מבקש למלא, ולאיזה מטרה אתה מבקש להגיע? מה החזון שלך?
ההחלטה לפתוח קורסים לציבור שומרי המצוות לא נולדה ביום אחד. מאז שאני חי כאדם דתי ובמיוחד מאז שהתחלתי לעבוד כמטפל ברפואה משלימה פגשתי לא מעט אנשים המגדירים את עצמם כדתיים אך מודים שקיום המצוות עבורם הוא פרי של חינוך והרגל, מצוות אנשים מלומדה, ללא תחושה של התקדמות רוחנית, כל שכן של להט דתי. כן סיפרו רבים שהם מחפשים דרך להשתחרר מתאוות ומידות שליליות, אך בדרכים המסורתיות המוכרות להם לא מצאו מזור.

הסיבה העיקרית להחלטה היתה, אם כן, לאפשר לציבור הזה לתרגל דרך מעשית שמניסיוני עונה על המצוקות הללו. סיבה נוספת היא שהתברר לי שישנם אנשים שעברו מסלול דומה לזה שלי – גם הם תרגלו ויפאסאנה במסגרות שונות, ולאחר מכן חזרו בתשובה והרגישו שהם רוצים להמשיך בתרגול, אך לא יכלו להמשיך בו במסגרות הקימות בארץ לתרגול ויפאסאנה, שם אסור לאדם להניח תפילין, להתפלל וכו' [בעמותת 'תובנה' מאפשרים לעשות כן, אם כי זה לא חלק אינהרנטי מהקורסים – ת.פ.]. וזהו הצורך שהקורסים שלנו באים למלא – פשוט לאפשר לאנשים שומרי מצוות לתרגל ויפאסאנה ולהפיק את התועלת הרבה שבתרגול זה, מבלי שהדבר יבוא על חשבון אורח חייהם הדתי, דבר שלמיטב ידיעתנו לא קיים כרגע בשום מסגרת אחרת.

המטרה והחזון היא להמשיך ולאפשר לציבור גדול ככל הניתן לתרגל ויפאסאנה, בתקווה שנוכל בקרוב להציע קורסים ארוכים יותר וגם קורסים לנשים, ואולי אף ליצור מקום קבוע לתרגול, כמו שקיים במגזר ה"חילוני". (כמובן שזה כולל מציאת דרכים להביא את הידיעה על קיומה של הטכניקה בפני הציבור הדתי – אנחנו פתוחים לרעיונות!)

בניגוד למורי מדיטציה יהודיים רבים, אתה וזוגתך מבהירים בפירוש שמדובר לא בטכניקה יהודית מסורתית, אלא בויפאסנה, שהיא מדיטציה מהמסורת הבודהיסטית. אז שאפו על הכנות, אבל אולי נשאל: למה לקחת מהעמים, אם יש לנו הכל במסורת אבותינו?
אכן לא מדובר בטכניקה "יהודית מסורתית", לפחות לא על פי הידוע לנו, (אם כי ניתן לראות רמזים על תרגול דומה גם במקורות שונים ביהדות) ועם זאת ברור שתרגול ויפאסאנה יכול לתרום רבות לכל מי שהולך בדרך היהדות, אם נניח לרגע בצד את ההבחנה בין תורה לחכמה בגוים (שאנסה להתייחס אליה בהמשך) התרגול הוא אמנם דרך רוחנית המצויה בעיקר בארצות המזרח, אך הבודהא עצמו מעולם לא לימד "דת" במובן המקובל של המילה, אלא דרך מעשית לשחרור מהסבל ולעידון המידות, וכיום מתרגלים דרך זו בכל העולם ללא שום הבחנה דתית או לאומית, וכל מי שעושה זאת מקבל את אותן תוצאות של שחרור מתאוות וחיזוק החלק הרוחני שבו.

ואמנם נכון שיש לנו הכול במסורת אבותינו, וידוע אף על מסורות של מדיטציה שונות ביהדות, ובמסגרת כך כתבו חכמים בזמנים שונים שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לתכלית האמתית של התורה – חיבור רוחני ודבקות בבורא. ואין ספק שטהרת המידות היא תנאי בל יעבור לכך, (כמו שכותב ה"נתיבות שלום": "כי טהרת המידות קודמין לתורה והם מרכבה והשראה לקבלת התורה".) ואין ספק שללא התבוננות פנימית קשה להגיע באמת לטהרת המידות ואין ספק שויפאסאנה היא כלי יעיל ומעשי להגיע לכך (אנו לא מתיימרים שיחידי, אך זהו הניסיון שלנו וממנו אנו מדברים)

הנה שתי דוגמאות שמדברות על כך – כתב ה"חובת הלבבות" בשער חשבון הנפש:

כל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלוקים ולשמור מצוותיו ולהראות חכמתו ויכולתו, מותר לנו וחייבים אנחנו לחקור עליו

וכן כותב הרמח"ל בפרק א' מסילת ישרים:

ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה…אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החמריות והתלוי בהם…וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.

מי שמתרגל ויפאסאנה לאורך זמן יכול להעיד שמה שקיבל מהתרגול קולע בדיוק להגדרות הללו.

במודעה אתה מספר על "הסכמות" מרבנים לתרגול הטכניקה. תוכל לומר מיהם, וכיצד השתכנעו לתת את הסכמתם?
הרבנים שמהם קיבלנו הסכמות עד כה הם הרב שלמה אבינר, הרב אליעזר מלמד, הרב ציון בוגנים, הרב מזוז מבני ברק, הרב דוד חי הכהן ועוד, וכן שמעתי הסכמות בעל פה מהאדמור"ים אברהם גוטליב ואברהם צבי קלוגער שליט"א. לא הייתי צריך לשכנע אותם לתת את הסכמתם, פשוט שלחתי להם שאלה הלכתית מפורטת שמסבירה, עד כמה שניתן במילים את מהות הטכניקה ואופן התרגול, והם כנראה ראו שאין כאן כל בעיה הלכתית, ורק דברים חיוביים ולכן העניקו את הסכמתם. אני שמח שהיו מספיק פתוחים כדי לראות מבעד לדעות הקדומות שיש לרבים בחברה הדתית לגבי דברים מסוג זה, את האמת והתועלת שבדבר ולתת את הסכמתם. (מצורף גם קובץ נפרד שכתבתי – "מהי ויפאסאנה…" ושם יש פירוט והרחבה לגבי הטכניקה והקשר שלה ליהדות.)

באשר להסכמות האלה, הרי הן בדרך כלל מכוונות לטכניקות שמעודדות בריאות נפשית וכו', אבל אני ואתה יודעים יפה מאוד, שהויפאסנה היא טכניקה רוחנית, שמטרתה לגלות את האמת על עצמנו ועל המציאות, ויש לא מעט שיאמרו שהיא קירבה ומקרבת אותם אל אלוהיהם. כלומר, מדובר לא בחכמה, אלא בתורה בגויים. איך זה מתיישב עם עמדתך ההלכתית?
אמנם ויפאסאנה היא טכניקה רוחנית עמוקה מאוד שבאמצעותה אדם מגלה וחווה אמת עמוקה מאוד על טבע המציאות ועל עצמו, ואני הראשון להעיד שכתוצאה מכך הוא חש התקרבות לבורא עולם (את חזרתי בתשובה אני זוקף לחלוטין לתרגול הזה, שזכיתי להכיר בחסדי ה') אבל למיטב הבנתי את האמירה "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", הכוונה היא שאל לנו להאמין לכל אמירה "גויית" המתיימרת לקבלת תורה מן השמים (כפי שמופיע במסורת שלנו בקבלת התורה בסיני), כדוגמת הנצרות והאיסלם, ואין בכך לפסול טכניקות או חכמות המצויות גם בעמים אחרים, אם התוצאה שלהם היא קרבת ה'.

בהקשר זה מעניין לראות את דברי הרמב"ם:

אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו…לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג…

נשים לב שלא כתב הרמב"ם 'לפיכך צריך האדם ללמוד תורה', אלא 'להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו'. ניתן לשער שכוונתו הייתה על חכמת הרפואה אותה למד וכן על מדעי הטבע השונים אשר מלימודם בא אדם בסוד החכמה המופלאה המפעימה כל תא בטבע, ונוכח במורכבות הבריאה ויכולתו של הבורא בה. ולעניות דעתי אפשר לומר שקל וחומר כאשר הדברים נוגעים להתבוננות פנימית בו עצמו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוק" – המביאה גם לטיהור המידות. וכמו שדרשו את הפתגם שבו אנו עוסקים – חכמה בגוים תאמין – באיזה חכמה בגוים תאמין? רק בזו המביאה אותך לאמונה, וכזאת היא הויפאסאנה.

האם אתה עצמך מוצא קשר בין הויפאסנה לשמירת המצוות? האם בקורס יהיה נסיון לבסס קשר כזה, או שמא מדובר פשוט בקורס ויפאסנה שחבריו נדרשים להתפלל שלוש פעמים סיום ולברך לפני שהם אוכלים?
אני מוצא קשר מיוחד מאוד בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי חוץ מהקשר המאוד ברור שאדם מרגיש כתוצאה מתרגול ויפאסאנה בשחרור מתאוות, והתקדמות בעבודת המידות ומצוות שבין אדם לחברו, ישנו לדעתי גם שינוי באופן ההתייחסות למצוות שבין אדם למקום כתוצאה מתרגול ויפאסאנה: בעוד שבאופן ממוצע אדם דתי מקבל את המצוות כציווים מה', והוא חש צורך לקיימם לרוב או מתוך חשש לעונש, או מתוך הרגל, או במקרים טובים יותר מתוך אמונה אמתית והסכמה שכלית עם האמת שבתורה, מעטים הם המקרים בהם אדם ניגש למצוות מתוך המקום העמוק ביותר, אשר מתואר בספרי קבלה ומוסבר היטב בכתבי בעל הסולם [הרב יהודה לייב אשלג – ת.פ.], שבו הוא חש אסירות תודה כה עמוקה על עצם קיומו, המלווה בתחושה של "לחם-חסד", שהדרך היחידה שלו לצאת מאותה תחושה היא בקיום המצוות.

במילים פשוטות: החוויה שלי – ולדעתי כל מי שיתמיד לתרגל בצורה נכונה יכול להגיע לחוויה זאת – היא של אושר רוחני עמוק מאוד על עצם הקיום, על הזכות לנשום, להיות בעל גוף וחושים אנושיים, באמת רק מי שמתרגל יכול להבין מה רב המרחק בין ידיעה שכלית של "אין עוד מלבדו" לבין חוויה מוחשית של כך, הנולדת באופן טבעי מהתרגול הזה והכרת טבע המציאות בתוך מסגרת הגוף. החוויה היא חוויה אמתית של ביטול האגו, ושל הכרת תודה על החיים, שאם אדם זוכה ומנצנצת בליבו גם אמונה בבורא העולם ובתורתו, הרי שהוא בא לקיימה ממקום אחר לגמרי מאשר מי שלא זכה לחוויה הזאת.

בגלל שכך הוא הדבר, אין בקורס כל ניסיון לבסס קשר שכלי בין ויפאסאנה לשמירת המצוות, כי הקורס כולו מהווה ביסוס של קשר חוויתי וישיר זה, הקיים ממילא, ובקורס יש לנו את הזכות לחוות זאת ולהעמיק את החוויה והחיבור הפנימי לה' ולתורתו בדרך שתוארה.

כאן המקום להעיר שהקורס פונה לציבור הדתי, והוא מתקיים על מנת למלא את הצורך בכך, כפי שדיברנו בתחילת הדברים, אך הוא פתוח בפני כל מי שרוצה, גם אם אינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות, ואין שום חובה להתפלל או לברך בקורס, אלא שכמובן מי שאינו מגדיר את עצמו כשומר מצוות ורוצה ללמוד ויפאסאנה, טוב יעשה אם יצטרף לקורס במסגרות הקיימות, שם יקבל תנאים נאותים יותר לתרגול. בקורס הזה אנשים מתפללים ומברכים כזכות ולא כחובה.

זה אינו הקורס הראשון בסגנון זה שאתה מציע. תוכל לספר על תגובות מצד המתרגלים שכבר עברו קורס כזה, לא רק אחרי הקורס, אלא כמה חודשים לאחריו? מעניין במיוחד: האם הם מרגישים שינוי לטובה בחייהם הרוחניים או הדתיים?
ברוך ה' שזהו הקורס השני שיוצא לדרך. דרך אגב בקורס יש עוד מספר מקומות פנויים ומי שרוצה יכול עוד להירשם. התאריכים שלו: 30 בדצמבר עד 3 בינואר. (קורס זה לגברים בלבד) אני חייב לציין שהופתעתי מהתגובות הנלהבות שהיו לקורס הראשון, בו השתתפו 18 אנשים בקיץ. רק לשם דוגמא אצטט מספר מילים שכתבו בדף שביקשנו בו הערות ופידבקים:

וואו! מה כבר אפשר לכתוב אחרי ימים כאלו, נראה שצריכים כמה שנים בכדי לעכל את כל התוכן והחוויות שראינו פה…אין לי מילים לתאר את מה שעברתי פה, מי ייתן ואזכה לקביעות בדבר הזה, אני כ"כ שמח להיות שותף להתחלה של הדבר הגדול הזה…

תודה מקרב לב על הימים המעירים והמאירים. התנסיתי ולמדתי על עצמי ועל יכולותיי, למדתי להרחיב את גבולותיי הפיזיים והנפשיים ועוד הבנות ותובנות…

ונכון ש"החכמה" היא לשמוע דיבורים מהסוג הזה לא מיד אחרי הקורס, אלא כמה חודשים אחר כך. כיום אני נמצא בקשר עם חלק ממשתתפי הקורס הקודם, חלק מהם אף ממשיכים להגיע לישיבה הקבוצתית אצלנו בישוב חשמונאים, שאנו מקיימים מזה שנה. לשמחתי והפתעתי חלקם ממשיכים לתרגל עד היום באופן קבוע, וסיפרו לי על השפעה מאוד ניכרת שהקורס הביא לחייהם, בין אם בשחרור מתאוות ועיסוקים שליליים שונים וכן ביכולת ריכוז גדולה, או פשוט תחושה טובה של מיקוד פנימי גדול יותר. ומצד שני לא הופתעתי מכך – כי זאת אכן הברכה שהטכניקה הזאת מביאה לחייו של כל מי שזוכה להכירה ולתרגל אותה כראוי. ואין חכם כבעל ניסיון.

סתם

ביום חמישי הקרוב (27.12) יתקיים דיון פומבי ביני ובין משה פייגלין,להבהרת עמדותיו לגבי אופי המשטר הדמוקרטי בישראל. הדיון יתקיים בבית 'מנהיגות יהודית', מרכז שטנר 7, גבעת שאול, ירושלים, בשעה 19:00. בציבור הרחב מוזמן, יהיה זמן לשאלות מהקהל.

מיסטיקה – מקודשת וחילונית

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמהיוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'

הרב קוק כנביא וכמשיח – ראיון עם סמדר שרלו

הן ביחס לדמותו המרתקת והן ביחס להשפעתה העצומה על יהדות זמננו, קשה להבין את מיעוטם של הספרים המוקדשים לרב אברהם יצחק הכהן קוק. אני זוכר היטב איך בראשית שנות האלפיים, עת כתבתי את התזה שלי לתואר שני באוניברסיטה העברית, שבערך שליש ממנה עסק בדרכו המיסטית של הראי"ה קוק, מצאתי בסך הכל שלושה: היה את ספרו הישן (1974) של צבי ירון, משנתו של הרב קוק; היה את הספרון שירת החיים – פרקים במשנתו של הרב קוק של יוסף בן שלמה, שיצא ב-1989 בהוצאת משרד הביטחון, והיה את הרב קוק – בין רציונליזם למיסטיקה של בנימין איש שלום (1990), ללא ספק המקיף ביותר מבין השלושה.

מאז חל שיפור מסויים בתחום, עם צאתם לאור של שני ספרים מאת אבינועם רוזנק על הרב ותורתו, הרב קוק (2006) וההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה במשנת הראי"ה קוק (2007), וכן ספרו של ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הרב קוק (2005). יש גם טעם רב לחכות לביוגרפיה של הרב מאת יהודה מירסקי, שאמורה לצאת בהוצאת אוניברסיטת ייל. ועם כל זאת, מוזר הוא מיעוט הספרים הצוללים אל תורתו ודמותו של הראי"ה.

עונג מיוחד הוא לי, אם כן, לקדם בברכה את ספרה החדש של סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק, ספר שמתבסס על מחקר הדוקטורט שלה ויוצא עכשיו בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, ושמהכותרת שלו אתם יכולים לנחש עד כמה הוא מעניין אותי. מדובר בספר עב כרס, 435 עמודים אורכו, המחולק לשלושה חטיבות: "צדיק יסוד עולם", "החוויה המיסטית של הרב קוק" ו"החוויה המשיחית של הרב קוק", ובתוך אלה מחולק לפרקים כמובן (כאן תוכן העניינים ב-pdf). סמדר, גילוי נאות, היא דודתה של אשתי, ולכן לא היה קשה לבקש ממנה להתראיין לבלוג – אם כי השמחה על האפשרות הזאת לא פחתה בשל כך. שאלתי אותה אפוא כמה שאלות.

הראי"ה קוקאולם לפני תשובותיה, הערה קצרה: על עצם היותו של הרב קוק מיסטיקן כבר אין ויכוח, אבל מעניין לדעתי לעמוד על אופי המיסטיקה שלו. כפי שתראו להלן, עבור הראי"ה החוויה המיסטית עומדת בסתירה מסויימת לחיי המעשה ואף להלכה (לפחות עד הגעתו של המיסטיקן למדרגה הגבוהה ביותר, שם כל הסתירות מתיישבות כמובן – פעם כתבתי על העניין מאמר). שימו לב שזו אפוא תודעה מיסטית שונה מזו שאותה חלקו המקובלים בעבר, שעבורם המצוות הן הן המיסטיקה, דהיינו המסע המיסטי (ולא חשוב אם הוא מכוון לזיווגי ספירות או עיבור נשמות, התגלות מגידית או העלאת ניצוצות) נערך במסורת הקבלית באמצעות ועל גבי המצוות, או לכל הפחות בעזרתן.

עבור הרב קוק העניין שונה. ההתגלות המיסטית אינה קשורה ישירות למצוות, ואף יכולה לסבול מההכרח לקיימן. מדובר אם כן בדרך מיסטית מודרנית, המשותפת לקוק ולדמויות יהודיות נוספות שפעלו בראשית המאה העשרים, כגון מרטין בובר, א.ד. גורדון, מנחם עקשטיין, ובמידה מסויימת האדמו"ר מפיאסצנה. בעולם מיסטי מהסוג הזה החשיבה המיתית, המאחדת בין פנים לחוץ ובין מעלה למטה, פינתה את מקומה לתודעה מודרנית ולתפיסה המבדילה בצורה קשוחה בין תודעה למעשה. כאן דווקא איחודן המחודש הוא האתגר הניצב בפני המיסטיקן. כאמור, עבור המיסטיקן היהודי מדובר במצב חדש, שאותותיו הראשונים ניתנו בתנועת החסידות.

ועתה, לשיחה עם ד"ר שרלו.

על פי מה שעולה מהמחקר שלך, תפיסתו העצמית של הרב עברה כמה שלבים של התפתחות, מתודעה עצמית של צדיק, דרך תודעה עצמית של נביא, ועד לתודעה עצמית של משיח. ראשית, בפרפרזה על כותרת מאמרו המפורסם של השל על הרמב"ם – ההאמין הרב קוק שזכה לנבואה?
קריאה קשובה ביומניו של הרב קוק בהחלט מוצאת בהם עקבות של מצבי השראה ושמיעה של קולות שהוא מייחס להם משמעות החורגת מיצירה אנושית וחילונית: "מקשיבים את קול שיח הקודש ממרומים…רק היודע את סוד השיח יכיר מיד כי רעהו מדבר אליו" (שמונה קבצים, ד, קיא). מצבי ההשראה המיוחדים הללו מתוארים על ידו בעזרת טרמינולוגיה המוכרת לנו מעולמם של מקובלים לתיאור מצבי התגלות של מלאך, העשוי להיות מעין כפיל רוחני, "רֵעַ פנימי", נשמה פנימית וכדומה. מדובר בביטויים כגון "קול דודי דופק". למרות שהוא כותב על הדברים בלשון עדינה ומרומזת ניתן ללמוד מהתיאורים שלו שהוא היה נתון לחוויות ולמצבי תודעה מיוחדים שלחלקם הוא ייחס משמעות הנמצאת על הספקטרום הנבואי. חלק מהתיאורים הללו כתובים בגוף שלישי, עם זאת אין ספק שברובם ככולם הוא מספר על התנסות אישית.

יחד עם זאת, בשאלה שלך אני שומעת ניסיון להחיל על הרב קוק קטגוריות שחיצוניות לעולם החוויה שלו. הדיון ב"נבואה" יכול להיערך מנקודת ראות של פילוסופיה או של הלכה. במחקר שלי על הרב קוק ניסיתי להניח בצד את הדיון הרעיוני ולהקשיב לעולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק. ההקשבה הזו חשפה מנעד רחב של רגשות דתיים הכוללים מצבי דבקות של הנשמה ("האהבה בתענוגים"), וגם מצבי השראה אינטנסיביים; השגה על ידי ראייה מיוחדת או שמיעת קול (חווית ה"יצירה" של הרב קוק). אני חושבת שכשאנחנו ניגשים אל הרב קוק עם קטגוריות החיצוניות לתיאור שלו, ועם המטען שאנחנו מייחסים ל"נבואה" בעקבות הדיון בהגות ובהלכה, אנחנו מחמיצים את החוויה המסוימת שלו, וגם עשויים להקשות קושיות על הנועזות שבטענה לנבואה או על כך שהיא לא עולה בקנה אחד עם נורמטיביות והלכה (כך הקשה הרב יואל בן נון כנגד המחקר שלי, כיצד ייתכן שהרב קוק ייחס לעצמו נבואה בניגוד לשיטת הרמב"ם?).

יש לזכור שבנושאים של נבואה ומשיחיות שקר אנחנו מצולקים בעקבות השבתאות ולפיכך הדיון שלנו במושגים הללו טעון במיוחד. אני מעדיפה כאמור להקשיב לחוויה עצמה ולעקוב אחר הטרמינולוגיה הפנימית שבעזרתה היא נמסרת. מדובר בחוויה הנחווית ומתוארת אמנם בזיקה למסורת תרבותית שבמסגרתה צמח המיסטיקן (במקרה שלנו הרב קוק), אולם החוויה אינה כפופה לטעמי לדיון הלכתי או פילוסופי. היא עצמאית, פנימית, ומאשרת את עצמה מתוכה. בספר שלי נפרס לעינינו עולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק כפי שהוא עולה מיומניו ובעזרת "קריאה צמודה" בטקסט. יחד עם זאת, הרב קוק ההוגה או איש ההלכה עשוי לדון בשאלת הנבואה גם בכלים אחרים.

המפגש הרפלקטיבי בין עולמו כהוגה ואיש הלכה ובין עולמו החוויתי עשוי להצמיח קונפליקטים או למצער שאלות כגון השאלה "הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה?", אותה שאל בעקבות חוויה של שמיעת קול ד' ממעמקי נשמתו (שמונה קבצים, ד, יז), אותה חוויה שכבר עמדו בעבר על נועזות הביטוי שלה:

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה: הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה'.

בהמשך לכך, איזו השפעה היתה לדעתך לתודעה הנבואית של הרב קוק על פעילותו? ואיזו השפעה היתה על פסיקתו ההלכתית?
בעלי הפלוגתא של הרב קוק יכולים לענות על שאלתך במקומי… הרב זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים טען כנגד הרב קוק שלימוד הזכות שלו על חילוניים מבוסס על שיקולים מטפיזיים, או בלשונו: "אין דרכו זה ישר בעיני. מה לנו לפנימיותם? ד' יראה ללבב, אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם נגלים ולפסוק על-פי הדין וההלכה". דומה שמתנגדיו של הרב קוק מקרב העדה החרדית הבחינו היטב בהשפעת השיקולים המטפיזיים על הכרעתו בסוגיות הקשורות ליחס לחילוניים או לארץ ישראל. במובן הרחב בוודאי שרעיונות מטפיזיים וקבליים, "אגדה" והשקפה נטלו חלק בהכרעותיו והשפיעו על גישתו לסוגיות שעמדו על הפרק. יחד עם זאת עסקתי בספר בשאלת מקומה של הנבואה במסגרת פסיקת ההלכה. למרות שמצאתי כמה נקודות השקה בין התחומים הרי בסופו של דבר המסקנה הסופית שלי שם היא שיש הפרדת רשויות בין החוויות המיסטיות ובין פסיקת ההלכה.

בעמ' 197 את מביאה ציטוט מפי הרב שבו הוא קובע כך:

צדיקים גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן בתוכם. ולפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות, מפני שהקדושה העליונה המופעת עליהם היא מבקשת את התפשטותה. וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית לבבם היא תפלה, וכל תנועתם היא מצוה. (שמונה קבצים, א, תרמז)

מדברים אלה עולה לכאורה אנטגוניזם בין "אור ד'" הפנימי, לבין המצוות והתפילות, החיצוניות. אנחנו יודעים שהראי"ה היה איש הלכה מובהק, ומאידך עדויות שכאלה, ויש כמה וכמה, מצביעות על מתח מסויים. על פי הבנתך, עד כמה היה חריף היה המתח שהרגיש הרב בין פנימיותו לבין דרישות ההלכה?
קריאה קשובה ביומנים של הרב קוק מלמדת על כאב, ייסורים ובדידות קשים מנשוא כתוצאה מהמתח בין עולמו הפנימי המיוחד ובין דרישותיו של העולם החיצוני (גם הדרישות החברתיות וגם המצוות). מדובר באדם בעל נטיות מיסטיות, ערגה דתית ורגישות נפשית ורוחנית גבוהה מאד שתפס עמדה של מנהיגות ועשייה ציבורית והיה גם איש הלכה. המתח והייסורים הכרוכים בשילוב הזה שבים ומשתקפים מבין דפי היומן שלו: "ובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד ייסוריו, יסורי הבדידות הפנימית"; "מתענים הם קדושי עליון הללו בעינויים אין שיעור בכל עת שיורדים מגדלם". ההנחה שלי היא שבכל הפסקאות הללו הרב קוק מספר בעצם על עצמו ועל ייסוריו.

המתח העצום בין עולמו הפנימי ובין הדרישות החיצוניות לסוגיהן מתואר גם בווידוי בגוף ראשון, כגון:

החברה, הסביבה והחיים המעשיים, הם מונחים על דרכי כאבני מכשול, שאינם מניחים לתשוקתי הקדושה […] לצאת אל הגילוי בכל עת.

אכן, גם התורה הנגלית והמצוות המעשיות מעיקים לפעמים על הצדיק, "בעל הנשמה הגדולה". המתח הזה התגבר במצבים מיוחדים של "דממה פנימית", וגם בתקופות מסוימות לאורך חייו בהם התגברה נטייתו להתבודדות או ערגתו לעולמות עליונים. בספר אני עוקבת אחר המתח ואחר ניסיונות היישוב שלו. בניגוד לדימוי ההרמוני והאופטימי שיש לנו על תורת הרב קוק אני מגלה כאמור המון תיאורי כאב, ייסורים ובדידות. יחד עם זה הכאב מצוי במקום שיש קונפליקט. והקונפליקט צומח מכך שהרב קוק אינו מוכן עדיין לוותר על הנורמטיביות הדתית וגם לא על הזיקה לחברה והאחריות הכרוכה בה.

בהמשך לכך, מה הקשר בין תפיסתו הנבואית של הרב לשאיפתו לחופש, אפילו לאנרכיה?
אין ספק שהמגמות האנרכיות שבנפשו קשורות למדרגה הרוחנית שלו: לפי היומנים אנו למדים שבמצבים של דבקות או השגה רוחניות מיוחדת אדם נמצא "מעבר לטוב ולרע" (בלשון ניטשה). הוא במקום גבוה יותר שבו ההבחנות הקשורות ב"עץ הדעת טוב ורע" אינן רלוונטיות. (דרך אגב, אני מוצאת כאן הדהוד הדדי בין רעיונות קבליים על מדרגה של "עץ החיים" ובין פילוסופיה כמו של ניטשה ששואפת להחליף את "אמת ההכרה" ב"אמת החיים". המסורת הקבלית והרעיונות בני זמנו הותכו יחד אצל הרב קוק ונתנו לו כלים לבטא בעזרתם את עולמו הפנימי).

בכל אופן, למרות שהרב קוק באופן אישי מרגיש לפעמים שהוא כבר נמצא במדרגה של "מעבר לטוב ולרע", באיזו "אקס-טריטוריה" של הנורמטיביות הדתית, הרי שעצם תיאור הקונפליקט נובע מכך שהוא עדיין אינו מרשה לעצמו לוותר על הנורמטיביות. בסופו של דבר אנחנו מוצאים אותו מחפש כל הזמן דרכים ליישב את הפער. כאן נכנס הדימוי המקובל של הרב קוק כאיש ההרמוניה: בסופו של יום אנחנו מוצאים בדרך כלל את הרב קוק מכפיף את המגמות האנרכיות שבנפשו אל הסדר.

בהרצאה שבה עסקתי בסוד הקסם של ר' נחמן מברסלב והעדיפות שלו על הרב קוק בתרבות הנוכחית, תליתי את העדיפות של ר' נחמן בדיוק בנקודה הזו: אצל הרב קוק בסופו של דבר "אי הסדר" נכפף כמעט תמיד אל ה"סדר". ר' נחמן הוא איש השבר, הכאוס, התוהו והיציאה מכל הגדרה. ואילו הרב קוק מנסה להשליט את הסדר גם על הזרמים המתפרצים בנפשו.

מבחינה זו ר' נחמן משקף את המצב הקיומי האנושי ומתאים באופן מתמיה לשבר של המאה העשרים ולהלך הרוח הפוסטמודרני יותר מהרב קוק שחי בתחילת המאה העשרים, אך שבוי עדיין במטבעות אופטימיות והרמוניסטיות של המאה התשע-עשרה. אני חושבת שההבחנה הזו בין הרב קוק איש ההרמוניה והנורמטיביות ובין ר' נחמן מברסלב נשארת בתוקף גם אחרי המחקר שלי, אבל מתוך המחקר בספר שלי מתברר שגם הרב קוק סבל בדידות וייסורים קשים מנשוא וכי ההרמוניה שהשליט בסופו של דבר על המתחים והקונפליקטים בחייו לא הייתה פשוטה וקלה כל עיקר, והיא עלתה לו במאמצים ובכאב.

ומה עם תודעתו המשיחית? את כותבת שהאירועים ההיסטוריים – מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, היישוב המתרחב בא"י

עוררו אצל הרב קוק וכמה מהדמויות שהקיפו אותו ציפיות משיחיות שקשה להגזים בעצמתן. הרב קוק, שעלה לארץ ישראל כעשר שנים קודם לכן מתוך ציפייה לנבואה, והרגיש כי אכן זכה לחוויות דבקות והשגה יוצאות דופן, נקלע למציאות היסטורית שקשה היה לו לא לראות בה אות משמים המאשר את נתיב השליחות הסודית שלו. (עמ' 334)

בספרך את גם מביאה ציטוטים רבים בהם מתייחס הרב קוק לגאולה הקרובה, ואת קושרת אותם לציטוטים סמוכים בזמן בהם הוא כותב על חוויות רוחניות שלו עצמו. את גם מרחיבה על תפיסתם המשיחית של הרבנים חרל"פ והנזיר, תלמידיו המובהקים, שגרסו שהרב קוק נושא בשורה משיחית ייחודית. נשאלת אם כן השאלה: מה היתה שליחותו הסודית של הרב? האם לדעתך סבר הראי"ה שהוא המשיח, או לפחות בחזקת משיח?
גם כאן, כמו בשאלה לעיל על הנבואה, אני מציעה לא להחיל את עולם המושגים שלנו ואת הקטגוריות החיצוניות על החוויה הפנימית. מושג הצדיק-המשיח אצל הרב קוק עשוי להיות מובן במסגרת הקודים הפנימיים של החסידות עם הנופך המסוים שהוא העניק לו. על פי החסידות בכל דור יש צדיק שהוא בחזקת משיח ואם הנסיבות והדור יהיו ראויים אז הוא הופך למשיח בפועל. בעולם המושגים שלנו הנושא של משיחיות אישית הוא נפיץ וטראומטי על רקע תופעות של משיחיות שקר ועל רקע השבתאות.

אני חושבת שכאשר דנים בנושא בעזרת הקודים הפנימיים של החסידות מושג החוויה המשיחית מנוטרל מהמטען הנפיץ שלו. אצל הרב קוק מדובר כנראה בתודעה חזקה מאד של שליחות ושל אחריות הרת גורל לגורלו של עם ישראל. השליחות הזו אינה מתממשת רק במישור הריאלי אלא גם בעזרת מאמץ מטפיזי, כוונות, דבקות דתית וכדומה.הרב קוק עמס על שכמו את המשא הזה וניסה להוביל את הציונות אל הייעוד הרוחני שלה (באמצעות תנועה שהקים בשם "דגל ירושלים").

כדי להבין את מה שאני מתארת בספר צריך להביא בחשבון שעם סיום מלחמת העולם הראשונה, על רקע הסכמי השלום והצהרת בלפור המתח המשיחי היה גדול. הרב קוק, הרב חרל"פ והרב הנזיר עדיין לא ידעו לאן עתידה לצעוד ההיסטוריה של אירופה. אני מניחה שלפחות לפרק זמן מסוים הציפייה המשיחית התעצמה מאד ולבשה גם גוון אישי. הביטויים המשיחיים האישיים ביחס לרב קוק בולטים יותר אצל הרב חרל"פ והנזיר. אצל הרב קוק עצמו ייתכן שניתן לדבר על התגברות תודעת השליחות.

באופן אישי, אני מעריץ מושבע של הרב קוק, וחבל לי מאוד שאין היום דמות רבנית המגיעה אף לקרסוליו. עד כמה לדעתך דרוש כישרון ייחודי על מנת ליצור הגות תורנית-רוחנית כשל הרב קוק? במילים אחרות, איך זה שבנו הרצי"ה, למשל, לא הצליח להתעלות לפסגותיו? במילים אחרות עוד יותר ומעט חצופות: את רעייתו של רב חשוב. את מכירה רבנים חשובים אחרים מקרוב. למה לדעתך אין לנו היום איש או אישה שנמצאים אפילו בקרבה כלשהי לדמותו של הראי"ה? האם זה חוסר בתכונות תרומיות? האם מדובר בתנאי חיים אחרים, כאלה המדכאים את הרוח? האם נאלץ להמתין דורות רבים עד שתעלה דמות כרב קוק, או שגם לו קיימת כיום אישיות כזו, היא לא תוכל לעולם להיות דמות תורנית?
מחקרים במדעי החברה עוסקים בשאלת היחס בין כריזמה אישית ובין נסיבות בצמיחתם של מנהיגים. במקרה של הרב קוק אני חושבת שמדובר בראש ובראשונה באמת באישיות יוצאת דופן. זה לא משהו שאפשר ליצור בהזמנה או על ידי מאמץ, עמל ויגיעה. אבל צריך להביא בחשבון שלאישיות עם מטען רוחני כזה יש גם חסרונות מבחינת היכולת המעשית להיות מנהיג ציבור.

כשהרב קוק נאלץ לרדת אל עולם המעשה והפוליטיקה הוא לא תמיד הצליח להביא לידי ביטוי את הרוח המיוחדת והיו לו גם מבקרים, כגון ביקורת סרקסטית בעיתון "הפועל הצעיר" על נאום שלו בעקבות חילול חג ושבת המוני במושבה עין גנים (יוסי אבנרי כתב על כך בדוקטורט שלו). גם דבריו של עגנון על נסיבות הקמתו של בית משפט השלום והפקעת המשפט מן הרבנים מלמדת לטעמי על קשיים של הרב קוק בעולם המעשה (ראה בספרו "מעצמי אל עצמי"). אני לא בטוחה שאם הרב קוק היה חי היום לא היו מתייחסים אליו בביקורת בתקשורת שלנו (אולי משהו מקביל ליחס אל חנן פורת).

אם להתייחס להרהורים האקטואליים שלך לגבי מה שעשוי לקרות לדמות בסדר גודל של הרב קוק בתרבות הנוכחית, הייתי תוהה דווקא לא על ה"תורניות" אלא על האם קיימת עדיין תודעת שליחות שעשויה להיות מתועלת לאפיקים חברתיים ולאומיים כמו אצל הרב קוק, או שאישיות עם עולם פנימי כמו של הרב קוק בימינו הייתה מתעלת את עולמה הפנימי לאפיקים אחרים. ייתכן אגב שזה מה שקורה עכשיו: אנשים המחוברים לעולם התורה עם עולם פנימי עשיר ורוחב אופקים מעדיפים לא לפעול בשדה הציבורי, האידאולוגי או הפוליטי.

אחרי שנים של שקידה על כתביו של הראי"ה, האם עולה מלפנייך דמותו האישית? האם ברור לך יותר איזה מן אדם הוא היה? האם היה לו חוש הומור? האם נראה לך שהיית יכולה להיות מיודדת איתו?
ממדף הספרים שלי מציצה אלי תמונתו המהורהרת של הרב קוק כפי שהיא מודפסת על כריכת הספר "חדריו". אני עוברת ליד התמונה הזו עם הרבה רגש. אני משוחחת אתו כשאיש אינו שומע. אני מבקשת ממנו סליחה על האופן המנוכר או הביקורתי שבו אני מדברת עליו בהרצאות שלי או בכתיבתי האקדמית. הרגש שמתפרץ בי לנוכח התמונה הוא משהו בין פליאה, אהבה, הידהמות או געגוע. ידידות אינה אופציה. קטונתי.

בסיום ספרך את מצרפת מסה קצרה הנוגעת באקטואליה, מסה הנושאת מטען נפיץ ביותר. את כותבת כי

התבוננות מפרשת מפתחת עמדה נפשית מונולוגית. דימויים וחזון הנמצאים בעיני המתבונן עשויים אמנם לרומם את המציאות ולהעניק לה פשר ומשמעות, אולם הם מעמידים בעיה קשה כשהדימוי מסמא את עיני המתבונן ואינו מניח לו להבחין במציאות כפשוטה. […] בחינת דרכם של התלמידים מלמדת שדרכי התבוננותו של הצדיק במציאות והדרכים שבאמצעותם הוא מתמודד עם המציאות ופועל בתוכה חלחלו אל המנטליות והאידיאולוגיה הציבורית של הציבור החי לאורו של הרב קוק. […] דומה שחלקים בציבור זה אימצו לעצמם את עמדת המפרש ומצאו את עצמם בעמדה מונולוגית מול המציאות ומול קבוצות אחרות בחברה הישראלית. עמדה זו מתבטאת בחוסר היכולת להתבונן במציאות המשתנה ולהבין אותה כפשוטה, ובחוסר האפשרות לנהל דיאלוג קשוב עם בני השיח שעמם הם חפצים להידבר. […] שורשי הכשל אינם נעוצים רק באימוץ הדוגמטי שאימצו תלמידי הרב את עמדותיו כפי שנטען בעבר, כי אם בניסיון הבלתי אפשרי להעתיק את השליחות המיסטית מעולמו של המיסטיקן היחיד אל עבר המרחב הציבורי. (עמ' 402-403)

על פי דברייך המעבר של התודעה המיסטית מהפרט הוירטואוזי והאוונגרדי אל ציבור חסידיו אינו יכול להתקיים לא רק מפני שהציבור כולו לא מסוגל להתעלות לגבהים רוחניים, אלא משום שבמרחב הציבורי דרכי ההתבוננות של המיסטיקן היחיד, המקובל או הצדיק, אינן יכולות להתקיים כתפיסה ריאלית של המציאות, ולא כמפגש אותנטי עם הזולת. נבואת הפרט אינה יכולה להיות אידיאולוגיה או דרך חיים לרבים. אם זו אכן כוונתך, איזה יחס את חושבת שראוי לכונן בין המיסטיקה למרחב הציבורי? האם דינה של חוויה נבואית להישאר כלואה בנפשו של המיסטיקן?
את מסת הסיום כתבתי מתוך תפיסה ביקורתית כלפי גישות מטפיזיות ומיסטיות שמחליפות עשייה חברתית ותיקון עולם. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי ציבור מסוים שהטלתי ספק ב"מיסטיות" שלו, כיוון שזו אינה ניתנת להנחלה מהצדיק (הרב קוק) לחסידיו. תורת הרב קוק הפכה לגורם מסרס עבור ממשיכיו ותלמידיו שהמשיכו להגן על תורתו בלי רוח החדשנות והתעוזה שהייתה לו. אני הצעתי לראות את הסירוס הזה על רקע אימוץ דרכי הפעולה של "צדיק הדור" על ידי ממשיכיו: כשם שהצדיק מפרש את המציאות במקום לשנות אותה, כך גם ממשיכיו של הרב קוק המשיכו לפרש את המציאות אך התנתקו מהמציאות הקונקרטית. הם שרויים במונולוג במקום בדיאלוג עם המתרחש.

בזמן שכתבתי את הדברים הביקורת הזו בערה בתוכי. כפי שאתה יודע אני בוחנת היום מחדש את התפיסה שבה הייתה הביקורת הזו מעוגנת. נראה לי שיש מקום למתן את הביקורת. במקום להתנגד למיסטיקה (או לרוחניות ניו-אייג'ית) אני מעדיפה להבחין בין נמוך וגבוה, אותנטי לעומת לא אותנטי, וכדומה. מתברר שישנן מגמות מיסטיות ורוחניות שמחוללות מעגלי השפעה ותיקון במציאות (על כך אני כותבת עכשיו בספר חדש שאני מקווה לפרסם). ייתכן שצריך להפסיק לקבוע מסמרות, ולהיות פתוחים למגמות היברידיות במרחב הציבורי: אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד ברוחניות ואחד בתיקון ארצי וריאלי, ובלבד שיכוון את לבו. נראה שברוח כזו של הכלה וקבלה מתאים לסיים ראיון על ספר על הרב קוק שליבו עלה על גדותיו באהבה לכל: לאלוהים, לעם ישראל, לאדם וליקום.

סתם

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

תואר ראשון במיסטיקה ורוחניות – ראיון עם מריאנה רוח-מדבר

העולם האקדמי הישראלי זכה לפני כחודש למתנה. כוונתי אינה להפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה (זה טרם קרה – האישור הרשמי עוד מחכה לחתימת אלוף פיקוד מרכז, כנהוג), אלא להשקתו של החוג ללימודי מיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת, אשר יציע החל מהשנה האקדמית הקרובה תואר ראשון ב"מיסטיקה ורוחניות".

ד"ר מריאנה רוח-מדבר, שתעמוד בראש החוג, עמלה על פיתוחו בשנים האחרונות, והוציאה תחת ידה תוכנית להתפאר: בשנה הראשונה יוצעו בו קורסים שמבטיחים להיות מצויינים, כגון "מבוא לתורת הסוד היהודית" עם ד"ר רונית מרוז, "מבוא לביקורת תרבות ופוסטמודרניזם" עם ד"ר אריאל פיקאר, ו"מבוא לנצרות ומיסטיקה נוצרית" עם פרופ' יוסף שוורץ – כולם חוקרים מהשורה הראשונה בתחומם. עוד בין המרצים בשנה הראשונה פרופ' נחום מגד, ד"ר אליהו שטרן, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר אורי דייגין וכמובן מריאנה עצמה – ראו כאן את שאר תוכנית הלימודים היפה.

כמי שבעצמו חוקר את התחום החדשות האלה מעוררות בי עניין מיוחד, ומיהרתי ליצור קשר עם מריאנה, אותה אני כמובן מכיר כבר זמן רב, כדי לשאול אותה כמה שאלות. הנה הן ותשובותיה לאחריהן.

mystical academy

התוכנית בצפת אושרה לאחר תלאות רבות. תוכלי לספר קצת על התהליך שעברת? ואיך לעזאזל הצלחת לשכנע כל כך הרבה מרצים מצויינים להגיע עד צפת?
למען האמת, התלאות לא היו רבות, אבל הדרך היתה ארוכה…

המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה לקדם את מדעי הרוח באקדמיה הישראלית. בעוד מוסדות אקדמיים סוגרים תוכניות במדעי הרוח, פה הוחלט דווקא לפתוח תוכניות בכיוון זה. לפני כארבע שנים וחצי, פנו אליי מהמכללה בבקשה להקים חוג ורקמתי תכנית רב דתית ורב תחומית, שתאמה את חזון המכללה גם בתחום הרב תרבותי.

פרופ' אידל נענה לפנייתי לשמש יועץ אקדמי של התכנית, ועמד לצידי בעיצוב תכנית הלימודים. גם התייעצנו עם שורה של פרופסורים מתחומים רלוונטיים שונים, שכל אחד מהם תרם בעיצוב של זווית אחרת לתכנית.

אחרי תהליך של אישור מוסדות המכללה (ב-3 דרגים לפחות, ולא אפרט J) לתכנית, זו הוגשה למועצה להשכלה גבוהה בישראל. אמנם התהליך הבירוקרטי-אקדמי היה די איטי, ונדרשנו (בצדק) להפגין הקפדה דקדקנית בעיצוב האקדמי של התכנית, אבל בסופו של דבר המועצה להשכלה גבוהה החמיאה לתכנית וקיבלה אותה בזרועות פתוחות.

אני חושבת שהמרצים שלנו – כמוני – התבוננו בתכנית, וראו בה את המקום שבו הם עצמם היו רוצים לעבור את הכשרתם. כמובן תצטרך לשאול אותם. אבל, באמת, מה יכול להיות יותר כיף מללמד בתכנית שמוקדשת למי שמעוניינים להעמיק ספציפית במסורות מיסטיות ותופעות רוחניות?!

במה ייחודית התוכנית שיצרת? מה יש בה שאין, אם יותר לי להיות אישי, בתוכנית לדתות זמננו (שאני חלק ממנה) באוניברסיטת תל-אביב?
זו תכנית באמת ייחודית, בארץ ובמידה רבה גם בעולם כולו! תוכניות למדעי הדתות קיימות בארץ רק לתואר שני, ולא לתואר ראשון, אבל גם בהן נדמה לי שאין מגוון כל כך גדול של מסורות דתיות שנלמדות (יהדות, נצרות, אסלאם, תרבויות אינדיאניות, מסורות אסייתיות שונות ועוד) ולא מגוון נרחב כל כך של שיטות וגישות מחקריות (ביקורת תרבות, מיגדר, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד).

ייחודיות נוספת היא המיקוד בתופעות מיסטיות/רוחניות. למשל, אנחנו לא נעמיק בהיבטים הלכתיים או פוליטיים של המסורת היהודית, ולא בטקסטים תלמודיים או פילוסופיים, אלא דווקא במסורות הסוד של היהדות. הדגש על היבט זה של המסורות הדתיות ייחודי לחוג למיסטיקה ורוחניות.

ולבסוף, הדגש הייחודי על רוחניות עכשווית – אין עוד תכנית בישראל, וכמעט בעולם כולו – שיש בה כל כך הרבה עיסוק בתופעות רוחניות עכשוויות: קולנוע רוחני, רפואה אלטרנטיבית, מזרח במערב, תקשור, רוחניות פמיניסטית ועוד.

תוכלי אולי לפרט קצת יותר על מבנה תכנית הלימודים?
תוכנית הלימודים שלנו מובנית. שנה א' מניחה את היסודות ללימודים בשני מעגלים עיקריים: האחד הוא עולמות מיסטיים-רוחניים מ-5 תרבויות שונות: יהדות, נצרות, אסלאם הם הקלאסיקות; מכיוון שרצינו להוסיף משהו לא "מערבי"-אברהמי-מונותיאיסטי, יש גם קורס על תרבויות אינדיאניות; והדגש שלנו על העכשוויות יתבטא בקורס המבוא לרוחניות עכשווית.

האחר הוא כלים מדיסציפלינות שונות לחקר הדת והמיסטיקה (שחלקם יילמדו בשנה ב', בשל היקפם הנרחב): חקר דתות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, פסיכולוגיה של הדת והחוויה המיסטית, פילוסופיה של הדת, הרמנויטיקה, ביקורת תרבות ופוסט מודרניזם, שיטות מחקר איכותניות, מיגדר ודת.

שנים ב'-ג' מאפשרות העמקה על הבסיס שתיארתי, וזאת ב-3 מעגלים: האחד הוא לימודי קבלה: קבלת ספרד, זוהר, שבתאות, קבלת צפת, חסידות מהווים את הליבה של הלימודים, ומעבר לכך מגוון קורסי בחירה מעניקים זוויות שונות על עולם הקבלה – פרשנות קבלית, מיתוס בקבלה, חוויות מיסטיות בקבלה, קבלה נוצרית, מיסטיקאיות יהודיות, דיבוק וגירוש שדים, ניאו-חסידות ועוד.

האחר הוא לימודי רוחניות עכשווית: מגוון של קורסי בחירה בדיסציפלינות שונות מרכיבות את החטיבה הססגונית הזו. נעסוק שם ברפואה אלטרנטיבית, במפגש בין יהדות לניו אייג', בתפיסות של עצמי (self), ברוחניות פמיניסטית וגבריות חדשה, בקולנוע רוחני ומוסיקה רוחנית, בבודהיזם במערב, בדת באינטרנט, במחקרים כמותניים בשדה הרוחניות העכשווית, במבט משפטי על תופעות רוחניות, תנועות של שינוי חברתי, חינוך רוחני, ועוד.

חטיבה נוספת מוקדשת לקורסי בחירה אחרים – במסורות דתיות אחרות או במפגשים בין דתיים, ובתוכה קורסים על המסורות האסייתיות – מהינדואיזם עבור בבודה יזמים השונים ועד דאואיזם (וגם היבטים מגדריים או פסיכולוגיים של מסורות אלה), על היבטים והתפתחויות הקשורים לאסלאם – מצופיות עכשווית עבור במפגש בין יהדות לאסלאם או הודו והאסלאם וכלה בדת הדרוזית והבהאאית, ועוד מגוון רחב של נושאים: מוסיקה בין "מזרח" ל"מערב", שמאניזם, מיתולוגיה אינדיאנית, תהליכי טרנספורמציה אישיים במיסטיקה הנוצרית, מבט מגדרי על "שחרור" ו"גאולה", ועוד.

בשנה ג' כל סטודנט/ית ת/יבחר שדה מחקר אישי, וי/תכתוב עבודה אודותיו, תוך ליווי של מרצה מתאים/ה. נו… אתה יכול שלא להירשם ללימודים?

בראיון איתך ב'הארץ' אמרת ש"אנחנו מציעים שילוב של לימוד לנפש ולימוד אקדמי" – למה הכוונה? האם את מתכוונת שלימוד אקדמי, אם הוא נעשה כראוי, הוא גם לימוד לנפש (דבר שאני מסכים לו לחלוטין), או שבתוכנית שאת עומדת בראשה יהיה משהו שאינו לימוד אקדמי?
אז אנחנו מסכימים. כאמור, כחלק מהניסיון להוביל ולקדם בתחום מדעי הרוח בישראל, אנחנו מבקשים לגשר על המרחק שנפער בין התחומים שמעסיקים את הציבור הרחב, שמשלהבים את דמיונו וממלאים את שעות הפנאי שלו, לבין התחומים שבהם עוסקת האקדמיה במדעי הרוח. הרי הציבור הרחב נוהר בהמוניו ללימודים בתחום הרוחני והמיסטי מחוץ לאקדמיה, אבל באקדמיה הספסלים בתחום הזה ריקים. אנחנו מקווים להציע משהו אקדמי, ועדיין רלוונטי לחיים האישיים.

לי, אישית, הלימוד וההתפתחות האינטלקטואליים משתלבים לגמרי בעניינים אישיים-רוחניים, ואני חושבת שכך זה גם אצלך, במחקרים שאתה עורך ומפרסם כאן באתר או בדוקטורט שאתה כותב. הכוונה שלנו היא לאפשר גם לסטודנטים בחוג למיסטיקה ורוחניות שזה יהיה כך עבורם.

יחד עם זאת, גם מי שאינם "רוחניקים" בהחלט יכולים למצוא את מקומם על ספסלי הלימודים. אני חושבת שד"ר אדם קלין אורון, שהוא דמות מרכזית בצוות המרצים שלנו הוא דוגמה להתעניינות אקדמית רצינית בתופעות רוחניות ודתיות עכשוויות, שמובילה לתובנות מעמיק על התופעות האלה, אע"פ שאי אפשר לראות אותו בשום אופן כחלק מהשדה עצמו. סטודנטים כאלה, סקרנים לגבי תופעות רוחניות (ואפילו תרבותיות), שמעוניינים לרכוש כלים והבנה שיטתיים במגוון גישות אקדמיות, בהחלט ימצאו מענה לחיפושם בתכנית הלימודים שלנו.

לפני כשנתיים, קצת אחרי שהרב שמואל אליהו פסק שאסור על פי ההלכה להשכיר ולמכור דירות לאזרחי המדינה הפלסטינים, פרצו מהומות במכללה האקדמית בצפת על רקע גזעני, בהם עשרות יהודים ניסו להתנכל לפלסטינים הגרים במעונות המכללה, וכמה כלי רכב שלהם הוצתו. האם את לא חוששת שלימודי הרוחניות במכללה יטבעו בים של שנאה וגזענות? האם את מתכוונת להתייחס למצב הרגיש בעיר במסגרת הלימודים?
המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה את ערך הרב תרבותיות. אמנם הסטודנטים במכללה מציגים את הקשת הססגונית ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך שמשקפת את החברה הישראלית: עולים מברה"מ ומאתיופיה, חרדים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים… אבל המכללה אינה מסתפקת בתמונת המצב הרב תרבותית, ותורמת לעידוד ערכים בכיוון של סובלנות וסקרנות הדדיות, ביצירת מפגשים, פעילויות ועיצוב אווירה של פתיחות, כבוד ורגישות למגוון תרבויות.

אני יכולה לספר לך שלפני כשבועיים ערכנו ערב ראשוני למתעניינים, ואע"פ שהגיע מניין קטן, הוא כבר שיקף את המגוון המרהיב שיאפיין מן הסתם את מי שיאכלסו את ספסלי הלימודים שלנו: הגיעו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מהצפון ומהמרכז, ערים ומושבים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. הדתות שהמשתתפים הביעו עניין ונטיה אליהן נעו מבודהיזם וניאו-פגאניות ועד נצרות וקבלה.

אני מניחה שהחוג שלנו יהיה זירה מופלאה לשיתופי פעולה רב תרבותיים ולקידום של סובלנות וסקרנות עמוקים כלפי האחר. כבר יש כמה תוכניות קונקרטיות, אבל עוד חזון למועד…

אפשר לומר שהדוקטורט שלך הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על רוחניות הניו-אייג' כפי שהיא מופיעה בארץ. תוכלי לומר כמה מילים על התופעה, ואולי גם על איך שהתופעה השתנתה מאז שכתבת את הדוקטורט?
הו… כשאתפנה לכתוב על כך, אני מניחה שזה יהיה לקראת פרסום הספר שלי J או ביאת המשיח/ה, מה שיבוא קודם. בכל אופן, יש ללא ספק כמה מגמות שניכרות בשדה, ועל חלקן כבר כתבתי. אזכיר שתיים מהן: ראשית, לאחר פרק של ייבוא רוחני מן החוץ, יש עלייה ניכרת של תופעות גלוקליות. באופן ספציפי – ניכרת התעניינות גוברת במסורות יהודיות, ויצירתיות בתחום המצאת המסורות היהודיות.

באופן אישי, זה תחום שמרתק אותי – מבט נבון ואמיץ מציב אותנו מול התרקמות של היסטוריה לנגד עינינו ממש. יש לתופעות האלה השלכות משמעותיות בתחומים וסוגיות רבים: פלורליזם בתוך היהדות, שאלת הפרטיקולריות היהודית, סוגיית ה"אותנטיות", אליטות ותפקידן בהקשר ליצירתיות דתית, זיכרון והיסטוריוגרפיה, ועוד.

שנית, החלחול של הניו אייג' לזרם המרכזי הפך את הגבולות שלו לפחות ופחות ברורים. מדובר בתופעה שהפכה במידה רבה לרווחת ולגיטימית (ואף יוקרתית), וכבר משלבים את השיח, הפרקטיקות והערכים הניו אייג'יים במגוון מוסדות חברתיים מבוססים – חינוך, בריאות, דתות הזרם המרכזי, עסקים ועוד.

מכיוון שאני כותבת בקצרנות, אני ארמוז לכמה דוגמאות רק כדי להמחיש כיצד ערכים שהיו ניו אייג'יים רק לפני 2-3 עשורים הפכו מאד מקובלים בזרם המרכזי: הזיהוי הרווח בין "טבעי" ל"בריא", ההערצה של תכונות "נשיות", המשיכה לחוכמה שמיוחסת למזרח הרחוק, ועוד.

הדבר מצביע על החשיבות הגוברת של התופעות הללו בתרבות העכשווית הכללית, אבל במקביל גם יוצר קושי גובר מבחינת המחקר: קשה לאפיין את התופעה כשלא ברור כבר מהם גבולותיה… וכבר דנתי בעניין הזה בהרחבה מאז הדוקטורט שלי ועד ההרצאה האחרונה שלי בכנס במכון ון ליר ובדיון שהתקיים אחריה, כך שלא ארחיב כאן עוד בעניין זה.

ראיון ב'ערב חדש' עם ד"ר רוח מדבר:

הנה שוב אתר החוג, ודף הפייסבוק שלו.

אלים? שדים? חייזרים? (המפגש עם האל-טבעי)

אז מה קרה בפטימה? ומה קרה ברבבות מקרים אחרים של מפגשים מהסוג העב"מי? כדי לנסות לתת כיוון לתשובה אפנה לספר מעניין שיצא לפני כשנתיים, Authors of the Impossible: The Paranormal and the Sacred. הספר נכתב על ידי ג'פרי קרייפל, לדעתי לבטח אחד מחוקרי הדת המעניינים בעולם כיום, ומביא את סיפוריהם של ארבעה חוקרים של אותן תופעות מוזרות שקשה לנו להסביר, תופעות אותן אכניס תחת הכותרת הכללית של "האל-טבעי".* קרייפל מנסה בספרו לעצב את עבודותיהם לכדי מפת דרכים ראשונית לנושא, או יותר נכון לכדי אצבע המצביעה לעבר הצד האפל של הירח.

החוקרים שמככבים בספר ידועים בתחומם, אבל לא מוכרים לציבור הכללי. מדובר בפרדריק מאיירס החלוצי, צ'רלס פורט הייחודי, וז'ק ואלי וברטרנד מאוס (Méheust) בני זמננו. קרייפל מציג אותם כחוקרים רציניים, והכוונה בכך הוא שהם לא נפלו בצורה שבלונית לאחת האופציות הברורות מאליהן כאשר באים לעסוק באל-טבעי, דהיינו לא צמצמו את מה שמולם לכדי ביטול מטריאליסטי הנסמך על הסבר פסיכופתולוגי, ולחילופין לא גיבשו תיאולוגיה הכוללת אמונה פשוטה באלים, שדים או חייזרים.

כל ההוגים דלעיל נקטו בדרך שונה, ביקורתית וספקנית, למרות שהם כאמור כולם החזיקו שמה שהם חוקרים הוא תופעה שאינה מוגבלת לבעיותיהם הנפשיות של עדיה. עבורי היו מעניינים שני האחרונים יותר מהראשונים, אולי מכיוון שהם מנסחים את דבריהם בשפה מודרנית יותר, ואולי משום ששניהם חוקרים את התופעות העב"מולוגיות ומגיעים דווקא מהן אל תיאוריה מעניינת על התחום האל-טבעי כולו.

האמת היא ש"תיאוריה" היא מילה קצת גדולה לתיאור פועלם. בסופו של דבר אף אחד לא באמת מבין מה קורה כאן. אבל ההוגים הללו, לפחות איך שקרייפל מציג אותם (והוא מצליח לנסח את התובנות שלהם בצורה מקורית משלו) מנסים לתהות על אופייה של התופעה, ואני חושב שהם מצליחים לסמן בה עבורנו איזושהי התחלה של שביל גישה.

P. Gasparis Schotti. Physica Curiosa, Sive Mirabilia Naturæ et Artis Libris 1667

האבסורד הוא משמעותי

ואלי למשל, אסטרונום שעבד עבור NASA, שהיה מחלוצי האינטרנט (עוד כשקראו לה ה-Arpanet) ושעבד גם בתוכנית שסייעה לצבא ארה"ב ושחקרה "צפייה מרחוק" (כלומר היכולת לראות מקומות שאינך נמצא בהם – על פי הספר מספר ניסויים הצליחו), הגיע למסקנה, לאחר שחקר מקרי עב"מים רבים, שחייבת להיות כאן איזושהי הונאה. כלומר, מצד התופעה עצמה. יותר מדי מקרים פשוט לא היו הגיוניים מצדם של החייזרים.

חשבו על המקרה בפטימה: אם זה אכן חייזר, למה להתגלות שוב ושוב במשך חצי שנה באותו מקום כל חודש, אבל לא לומר כמעט כלום, כן להפחיד את ההמונים שמגיעים לראות, וכן לתת להם לחשוב שאתה הבתולה הקדושה? איזו ישות אינטליגנטית עושה דבר כזה, אלא אם כן היא רוצה מראש לזרוע בלבול ומבוכה? ומה הטעם בחטיפת אנשים שונים ובדיקתם האנאלית? הרי עדויות רבות של הרואים עצמם כנחטפים על ידי חייזרים מעידים שעברו בדיקה פולשנית שכזו. מה יש ליצורים תבוניים שעברו מאות שנות אור כדי להגיע לכאן מהתחת של בני האדם?

סביר להניח שהאמונה שמדובר בחייזרים מציביליזציה תבונית, אם כן, אינה יותר מאמונה. זו המקבילה של זמננו לאמונה בפיות או מלאכים. כלומר, לא תמצאו כאן פרשנות סטייל אריך פון-דניקן על כך שכל סיפורי ההתגלות בתנ"ך (ומיתוסים אחרים) הם "בעצם" חייזרים. פרשנות זו שקולה לאמונה שכל התופעות העב"מיות הן "בעצם" שדים ורוחות, או אלים, או פיות.

לא: לא אלים, לא שדים ולא חייזרים. מדובר במשהו אחר, אחר מהבחינה שהוא מראש לא יכול להיות מובן בכלים הקונספטואליים שלנו. הניסיון לעשות כן תמיד יעגל פינות, תמיד ישייף את התופעה כדי שתתאים למסגרות הקוגניטיביות שלנו. כל זה בעיקר מפני שהתופעות עצמן תמיד בראש ובראשונה פשוט מבלבלות. כלומר, זה חלק אינהרנטי במה שאנחנו פוגשים, שהוא מבלבל אותנו. שהוא לא הגיוני. מתוך כך מגיע ואלי למסקנה שהאבסורד הוא משמעותי. כלומר שיש משמעות לבלבול הזה, שזאת התוצאה הראויה מהמפגש בין הסובייקטיביות האנושית לאל-טבעי. הבלבול הוא רמז עבורנו שהעולם כפי שאנחנו תופסים אותו אינו שלם.

Frederic T. Hall, The Pedigree of the Devil, London, 1883

קריסת החלוקה לסובייקט ואובייקט

למסקנה דומה הגיע ברנרד מאוס, היסטוריון וחוקר של המסמריזם והאל-טבעי. הוא מסכים שאי אפשר "לתרגם" את התופעה למושגים שלנו מפני שהתופעה היא במכוון (לפחות כלפי התודעה היומיומית האנושית) מטעה או פשוט מגוחכת. והוא מוסיף דגש חשוב: הכלים הקונספטואלים שלנו משפיעים על התופעה. זאת פשוט משום שהם משפיעים על התודעה שלנו, ואי אפשר להפריד את התופעה מהתודעה שלנו:

אי אפשר לתפוס את התופעה [של העב"מים] במנותק מהתודעה שלנו. יותר מכך: בלתי אפשרי לנתק את אותו חלק ברוח האנושית שנוסף לתופעה; אדרבה, מדובר בחלק מהותי ממנה. (ציטוט של מאוס מעמ' 211 אצל קרייפל)

האל-טבעי, טוען בעקבותיו קרייפל, הוא תמיד אירוע דיאלוגי, ולכן פרשני. משמעות הדבר אינה שהתופעה מקבלת פרשנות פוסט-פאקטום בהתאם להבנייה התרבותית של העד לה או החווה אותה. זה כמובן קורה, אולם מפני שהתופעה אינה לחלוטין אובייקט, דהיינו מפני שהיא אינה נפרדת מהמימד הסובייקטיבי (המודע והלא-מודע) של העד או החווה (ואולם אינה מוגבלת לסובייקטיביות שלו כאמור) היא מופיעה כפי שהיא מופיעה כמוזנת מראש על ידי המערך התרבותי שבתוכו נמצא העד או החווה. מדובר, טוען קרייפל, בלא פחות מאשר

התפרצות של משמעות בעולם הפיזי על ידי הקריסה הרדיקלית של המבנה הסובייקטיבי-אובייקטיבי עצמו. (עמ' 25)

ננסה להבהיר את העניין. בפגישה עם התופעה האל-טבעית משתלבים שני מימדים של פרשנות: ראשית, התופעה עצמה מופיעה בהתאם לעולם המושגים של הצופה ("ספינת חלל", הבהוב על מסכי הרדאר של הצבא), וזאת מפני שהיא מוזנת ומשולבת מראש בסובייקטיביות שלנו. שנית, הפרשנות שלנו על התופעה גם היא מתפתחת כמובן בהתאם לעולם המושגים שלנו, אבל היא כבר נעשית בצורה מודעת ומכוונת. הפעם היא מכלילה את התופעות השונות בנרטיב קוהרנטי ומנסה לפתח "תיאוריה" שתסביר בצורה רציונלית את התופעות בכל זמן ובכל מקום ("לאורך ההיסטוריה חייזרים ביקרו כאן, אלו כל התופעות בהן הופיעו שדים ורוחות וכל ההתגלויות הדתיות – כיום אנחנו מבינים שכל אלה הם בעצם חייזרים").

קרייפל מציין שכבר יונג, בראיון ב-1954, טען שתופעת העב"מים היא סוג של זעקה של הנשמה, בשפה שהמודרניות השתלטה עליה, אל מול הלילה המטריאליסטי שירד על העולם. ההוגים הללו מפתחים את הרעיון ומפרשים את התופעה העב"מית כהמשך התופעה האל-טבעית בכלל, זו שבעבר תפסה צורה של שדים וכוחות על-טבעיים וקיבלה פרשנות דתית. מדובר במפגש המוזר תמיד של הנפש האנושית עם האחר לחלוטין, שבכל תקופה מוסבר בצורה שונה.

J. Cazotte. Le Diable Amoureux. Paris, 1845

חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם, צייד ניסים

וכאן בעצם אנחנו מגיעים לקשר של כל זה לדת. הרי, בסופו של דבר, המפגש עם האחר לחלוטין הוא לפחות מדי פעם גם המפגש עם הקדוש. והנה, מחקר המיסטיקה האקדמי נהג מאז תחילת המאה העשרים לזלזל בתופעות אל-טבעיות ולפסול אותן כילדים הטיפשים והדחויים של משפחת הדתות. אנחנו הרי חוקרים את המגע הישיר עם האלוהות, לא את המשחקים האוויליים של מדיומים ומכשפות. רודולף אוטו הגדול הדגיש שלמיסטיקנים שהוא חקר (מייסטר אקהרט ושאנקרה) אין דבר וחצי דבר עם "חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם או צייד ניסים" – לא, הם גדולים הרבה יותר מדי בשביל לעסוק בשטויות שכאלה. ולכן גם הוא לא עסק בשטויות שכאלה. בעקבותיו ובעקבות דומים לו נמנע המחקר מלהתייחס ברצינות לכל משפחת האל-טבעי.

המצב הזה הולך ומשתנה, הן על ידי קרייפל, אבל עוד לפניו על ידי ג'ס הולנבק, שבספרו המופתי Mysticism: Experience, Response, and Empowerment (1996) הראה בצורה משכנעת שהתייחסות רצינית לאל-טבעי חיונית לצורך מחקר המיסטיקה. הולנבק טען, ובצדק, שאי אפשר להפריד בצורה מלאכותית בין תופעות שכל כך הרבה פעמים מגיעות יחד – כלומר, חזיונות אלוהיים מגיעים יחד עם חזיונות שטניים, וכוחות אל-טבעיים מגיעים יחד עם הארות רוחניות. על פי הולנבק, למעשה מדובר פעמים רבות בתוצרים הכרחיים של אותה דרך רוחנית או מדיטטיבית.

קרייפל מצידו מבקש להתייחס מחדש ל'קדוש' כקטגוריה מרכזית בחקר הדתות, וככזו כקטגוריה שהיא sui generis, שאי אפשר לעשות לה רדוקציה ולהסביר אותה רק על ידי הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה (ובזה הוא כמובן ממשיך את אותו רודולף אוטו שהוזכר לעיל). כפי שהדתות עצמן לא מצליחות אלא לדבר על הקדוש בצורת מיתוסים שלא יכולים לעולם לתפוס אותו לחלוטין, כך גם המחקר האקדמי המטריאליסטי לא יכול להגדיר את מה שהוא עומד מולו בצורה נאמנה אלא אם ייתן לו להיות הוא עצמו, כלומר לא ינסה להתאים אותו בכוח למגירות הקונספטואליות של שדה מחקרי מסויים.

כל זה לא אומר שאנחנו מוותרים על חשיבה ביקורתית – חס ושלום. על פי קרייפל דווקא החשיבה הביקורתית היא שלוקחת אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, בדיוק כפי שהיא לקחה אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הדת. האל-טבעי מציג את עצמו בפנינו בצורה שלא נותנת לנו, אם עלינו להיות ישרים אינטלקטואלית, לבטל אותו כהזיות גרידא וגם לא לכנס אותו תחת תיאוסופיה דתית ספציפית (התגלויות של הבתולה הקדושה, קבלה, בודהיזם טיבטי, שייוויזם קשמירי). יש כאן משהו שדורש מאיתנו לעמוד מולו עם מספיק בגרות ואומץ כדי להודות שאנחנו מצד אחד לא יודעים מה הוא, ומצד שני יודעים מספיק כדי לפסול פתרונות סרק שמסבירים את המסתורין על ידי העלמתו.

Roland Brévannes, L’Orgie Satanique à Travers les Siècles, Paris  Offenstadt, 1904

האל-טבעי כטאבו

זה בערך העניין. אבל אני לא רוצה להתחמק מלהביע את דעתי האישית עליו (למרות שאולי היה חכם יותר להימנע מזה, במצב הנוכחי של מעמדי האקדמי). אנסה אם כן. ובכן, אני חושב שההצעה הזאת צריכה להישקל ברצינות רבה. ראשית, אין לי ספק שה'קדוש' אכן ראוי להתייחסות שאינה רדוקטיבית. התפיסה שלא מדובר אלא בהבניות תרבותיות או במשחקים פסיכולוגיים אינה מסבירה בצורה מספקת את התופעה לדעתי. כל זה מהבחינה המתודולוגית.

אבל אם נעזוב לרגע את האקדמיה, אני בהחלט חושב שגם מהבחינה החברתית הפשוטה יש טעם בנתינת מקום רחב יותר, מעמיק יותר, רגיש יותר, לתופעות שדנתי בהן כאן בקצרה. הן פשוט שכיחות מאוד, הרבה יותר ממה שנדמה לנו (עלי להודות שגם אני חוויתי תופעות אל-טבעיות פה ושם, ועל אחת מהן כתבתי כאן). העדויות להן והחוויות שלהן רבות מדי כדי לנפנף את כולן כלאחר יד כדלוזיה או אוטו-סוגסטיה. והן הפכו, בתקופתנו אנו, לטאבו, כלומר לנושא שמותר לדבר עליו רק על ידי שימוש בהומור. מדובר בנושא, אם כן, שאם לא תתייחס אליו לא-ברצינות יתייחסו אליך לא ברצינות. וזה אומר שזה נושא חשוב מאוד, שכן את הצנזורה העצמית הזאת אנחנו לא מטילים סתם.

ומה שמעניין בטאבו הספציפי הזה הוא שהוא חדש מאוד בחברה האנושית. הוא מודרני. עוד במאה ה-19 האמונה בכוחות ואירועים אל-טבעיים היתה שכיחה בקרב שכבות שונות של האוכלוסייה במערב, ואפשר למצוא עדויות הן לתפוצתה והן למלחמה של האליטות החילוניות בה. המלחמה הזאת נחלה ניצחון מזהיר, ועל כן כיום האל-טבעי נכלא בשדה הרפואה, כלומר הופך לפתולוגיה על ידי שומרי הסף המודרניים של התודעה, הפסיכולוגים; או, לחילופין, נדחק לשדות תרבותיים משניים, דהיינו התרבות הנמוכה (באבות, קמעות וכו') או התרבות הפופולארית הדמיונית (ספרות וסרטים של פנטזיה ומד"ב**). באופן אישי אני חושב שההדחקה הזאת אינה בריאה.

גם משום כך הרשימה הזאת היא הראשונה בסדרה שאני מתכוון להקדיש לנושא.

J.A.S. Collin de Plancy, Dictionnaire Infernal, Paris, 1863

* הכוונה היא לתחום רחב של התופעות הלא נורמליות והלא מוסברות שאנחנו עדים להן מדי פעם. אני בוחר לכתוב על "האל-טבעי" ראשית משום שאני לא מעוניין לכתוב מונחים לועזיים כמו "הפאראנורמלי", "פאראפסיכולוגיה" ובטח שלא "הפסיכי" (the psychical). ושנית, משום שהמונח העברי "על-טבעי" אינו מתאים לדעתי, הן מפני שהוא משומש מדי ונודף קונוטציות ודעות קדומות, והן מפני שהוא מרמז לכאורה על משהו "יותר טוב", "עליון" לטבעי, ומשמעות כזאת לדעתי אינה מן העניין כלל וכלל. פעמים רבות אין בתופעה שום דבר חיובי או "עליון".

** קרייפל הקדיש את ספרו האחרון, Mutants and Mystics: Science Fiction, Superhero Comics, and the Paranormal, לחקירת ההדרה של העל-טבעי לקומיקס ולמד"ב.

ראו כאן ראיון מעניין מאוד עם קרייפל, וכאן עוד ראיון, קצת פחות מעניין. התמונות מהאתר הזה.