מסורת

מעבדות לחירות חיובית

פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי-מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש לעשות מה שאנחנו רוצים, החופש להיות מי שאנחנו, החופש לעסוק במה שמתאים לנו ובעיקר החופש לקנות מה שאנחנו רוצים.

אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים מיד לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? התשובות הפשוטות לשאלות האלה הן שרצוננו בא מתוכנו, אנחנו שולטים בו והוא אכן חופשי. אבל מחשבה שנייה תגלה לנו שכולנו יודעים אחרת: פעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא יבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), פעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא פעמים רבות רצוננו איננו חופשי.

ההוגה היהודי-אנגלי ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. על פי ברלין יש שני סוגים של חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו, או, אפשר לומר, את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.

המילה "אמיתי" במשפט האחרון היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, אף אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית, משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.

אם נבדוק היטב את סיפור יציאת מצריים נגלה שהוא מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. למעשה, הם מיד נכנסים לברית עם האל שבמסגרתה הם מתחיבים לחוקים ולהגבלות רבות. ויש לשים לב: דווקא המחוייבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, ור' יהודה הלוי קבע ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. העבדות לאל נחשבת לחירות משום שעבור המסורת האל העליון היה מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. התפיסה היא שרק כך יכול לממש אדם (יהודי) את עצמו ואת יעודו. עבור ריה"ל עבדי הזמן משועבדים לאופנות, ואילו עבדי האל משועבדים לאמת, ולכן רק הם באמת חופשיים.

רעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת, או ליעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.

עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של הפסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור, ניתן לומר, חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי.

:

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות.
לפני כמה שנים כתבתי על הנושא בהקשר ליהדות כאן.

מעבר להלכה – על קובץ מאמרים חדש

מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עורכים: יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי, עיונים בתקומת ישראל 7, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2014, 625 ע"מ, 96 ש"ח.

לא קל להיות אתאיסט ישראלי בימינו. מכל עבר יהודים המגדירים עצמם "חילונים" מעידים על אמונה איתנה באלוהים ומפגינים עיסוק עירני במסורת. מזה עשרים וחמש שנה הולך ומתעצם גל שוצף של "חזרה למקורות", נהר מים רבים הממלא אפיקים שונים ומגוונים, החל מלימוד גמרא מתוך גישה פלורליסטית ועד תקשור וקבלת מסרים מלמעלה מדמויות מסורתיות כאר"י הקדוש או משה רבנו.

מצד שני, בדיוק מאותה סיבה גם לא פשוט להיות שומר מצוות בימינו, שהרי עד שסוף סוף קמים ושבים האחים התועים אל נחלתם, במקום לעשות להם רב הם עושים להם רבה, ולפעמים אפילו שמאן. ונעוץ סוף הדבר בתחילתו: שיבה אל המסורת היא מניה וביה לא מסורתית. בחברות מסורתיות אף אחד לא הולך לשום מקום, וממילא איש לא שב. החברה הישראלית מגלה אפוא את המסורת מחדש ועל כן גם מחדשת בה. בכל הנוגע לדת היהודית מוקד המתח, כמו גם נקודת המפתח, היא תמיד ההלכה.

קובץ המאמרים החדש, מעבר להלכה, נוגע בדיוק בנקודה זאת. העורכים, יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי אספו אוצר של מאמרים על מגוון נושאים העוסקים בדיאלוג הפעמים הססני פעמים בעל-בתי של היהודים הישראליים הלא-אורתודוקסים עם מסורת אבותיהם. המאמרים דנים ביהדות מסורתית, בציונות, בדתיות "רכה" (כלומר נזילה ופרטית) וברוחניות העכשווית. הם נמשכים החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, אם כי מירב תשומת הלב מוקדש לדור האחרון, אשר בו כאמור הפך העניין הלא-אורתודוקסי במסורת לרנסאנס אמיתי. זוהי התקופה בה היהדות הישראלית מתאפיינת ב"נזילות מרובת פנים", כפי שמנסחים זאת העורכים בהקדמתם.

כדי להבין עד כמה שונה היחס החילוני היום למסורת אתחיל בדוגמא ממאמרו של רון מרגולין. המאמר, תחת הכותרת "האם היה יוסף שכטר מבשר הרוחניות החדשה בישראל?", מתמקד בדמותו של אותו מורה מפורסם מתיכון הריאלי בחיפה שאסף סביבו חבורה של צעירים, שהפכו מתלמידיו בכיתה לתלמידיו בדרכי הרוח. הקבוצה הקימה ב-1961 את יודפת, ישוב שיתופי בגליל שהיה חלוץ הישובים המבוססים על אתוס רוחני. חלומו של שכטר היה שתלמידיו יכוננו במקום צורת חיים יהודית-רוחנית חדשה, בה תוקדש תשומת לב לחגיגת מועדי ישראל בצורה רליגיוזית, יתרגלו מדיטציה ויוגה בהקשר יהודי ויעדכנו מונחים וערכים מסורתיים לתפיסה מודרנית ורוחנית.

בכך אין ספק, כפי שמרגולין טוען, שהוא הקדים בהרבה את זמנו וצפה את הבאות. הטרגדיה של ד"ר שכטר היתה שזמנו אכן לא היה מוכן לבשורתו: תלמידיו ביודפת פנו דווקא לדרך הרוחנית שלימד המורה הרוחני הארמני גיאורג איבנוביץ' גורדייף, עליו שמעו בכלל ממשה פלנדרקרייז, מחלוצי הרפואה האלטרנטיבית בארץ. גורדייף הציע רוחניות פסיכולוגית ומטריאליסטית למדי, ואילו עבור שכטר קיום רליגיוזי ופנייה כלפי האלוהים היו העיקר. עבור גרודייף למסורת היהודית לא היה מה להציע; עבור שכטר היא היתה הבסיס והבניין. אף ששכטר המשיך להיות איתם בקשר, המשבר בינו לבין יושבי יודפת לא אוחה מעולם.

מה קרה מאז ועד היום, כאשר הרוחניות העכשווית בישראל נצבעת באופן רחב בתכלת-לבן? כפי שמסבירה רחל ורצברגר במאמרה "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה", תהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על ישראל בשנות התשעים הביאו לחדירתם של ערכים אינדיבידואליסטים וליברלים, כמו גם להיחלשותה של המדינה כקולקטיב בעל סמכות ערכית. הנראטיב הציוני ההגמוני התפורר, וממילא החלוקות שעמדו בבסיסו – "חילונים" מול "דתיים" – נחלשו גם הן.

אפשר להוסיף כאן שהתפוררות הנראטיב הציוני השאירה חלל בדיוק בלב הזהות היהודית-חילונית, שהרי הציונות התיימרה לעצב יהודי חדש בעל לגיטימציה היסטורית ועתיד פוליטי. אבדנו של יהודי חילוני זה הוא שדוחף ישראלים בני זמננו לקושש זהויות יהודיות אלטרנטיביות, אם בחזרה להלכה וחזרה בתשובה ואם בחיפוש רוחני או תרבותי חדש במקורות המסורתיים.

במאמרה מתמקדת ורצברגר בנציגים של ההגמוניה לשעבר, צעירים אשכנזים חילונים, שהחלו בחיפוש אחר ישראליות חדשה, פוסט-ציונית ופוסט-חילונית. היא כותבת על שתי קהילות רוחניות שפעלו בין 2000 ל-2006, קהילת "המקום" של ר' אוהד אזרחי וקהילת "בית חדש" של ר' מרדכי גפני, ומבארת כיצד גיבשו אלה "חילוניות רליגיוזית" המוצאת במקורות מסורתיים כקבלה וכחסידות משאבים להתחדשות רוחנית ובנייתה של זהות יהודית-ישראלית חדשה.

כפי שכותבת מריאנה רוח-מדבר במאמרה בקובץ, במהלך העשור שבו היא חוקרה את שדה הניו-אייג' בארץ אכן חלה בו "התייהדות" ניכרת. מרוחניות עכשווית גלובלית עברה ישראל לרוחניות עכשווית "גלוקלית", דהיינו כזו בעלת מאפייני עומק הדומים לתופעה הכללית במערב, אולם בגרסאות לוקליות, המתכתבות עם המסורת היהודית. כך למשל, תקשור ישויות רוחניות, תופעה פופולרית במעגלי הניו-אייג' העולמי, מתקיים גם בישראל, אולם כאן יתקשרו לא לוחמים אמיצים מיבשת אטלנטיס האבודה, אלא את המלאך רפאל או את דבורה הנביאה. רוח-מדבר מזהה "ניכוס גובר של היהדות ונינוחות רבה ביחס לניכוס זה", זאת לעומת ניכור או יראה שניתן היה למצוא בקרב ישראלים חילונים אשכנזים בעבר.

מאמריהם של אירה קיזל ואסף ליבוביץ' לוקחים אותנו לעבר האוכלוסייה המסורתית, יוצאת ארצות האיסלאם. קיזל כותב על כשלונה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' לסחוף אחריה את הציבור המזרחי. כמעט עשרים שנה אחרי הקמתה שינתה הקשת את השיח סביב הציבור המזרחי, והעלתה את התודעה על האפלייה האשכנזית כלפיו. אולם גישתה האנטי-ציונית, ההומניסטית, החילונית והאוניברסאלית לא איפשרה לציבור מזרחי משמעותי להיקשר אליה. זה ברובו העדיף זהות ציונית, אתנו-לאומית ומסורתית-דתית.

אסף ליבוביץ' מסמן את עלייתו של פלח מזרחי חדש: "מסורתיים רוחניים". מתוך ראיונות עם אחד-עשר ידוענים ישראלים המגדירים עצמם "מסורתיים" (לאה שבת, קובי אפללו, גולן אזולאי ועוד) הוא מראה שהמסורתיות של אלה באה לידי ביטוי לא רק בנאמנות למנהגים מסורתיים, אלא גם בחיפוש רוחני המבקש התפתחות ואף טרנספורמציה פנימית. ניכרת כאן אפוא חריגה מהדגם המסורתי הותיק והשפעה של הרוחניות העכשווית גם על מעגלים אלו. ליבוביץ' מחזיק שכיוון שפרטים אלה קשורים גם למסורת הם מציגים שילוב ייחודי של שיח ליברלי ואינדיבידואליסטי עם תפיסה קהילתית ואתנו-לאומית.

מאמרים אחרים בקובץ מחזקים את הרושם שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי סוחף בשדה הדתי בישראל, כזה שמוביל מדתיות קולקטיבית לפרטית וממבנה של "זרמים" שונים ומוגדרים למנעד פלואידי ומגוון של זהויות דתיות. כך, אסף שרעבי מתייחס לתנועת התשובה, ומראה שבעוד שבשנות השבעים והשמונים חוזרים בתשובה שאפו להסתפח לחברה החרדית, החל משנות התשעים החזרה בתשובה מתאפיינת בדתיות "רכה", כהגדרתו, דהיינו פרטית יותר, דקדקנית פחות והמסרבת להיות מוגדרת בזרם מסויים.

אנה פרשיצקי כותבת על הפופולריות הגוברת של טקסי חיים מחוץ לרבנות. כותרת מאמרה, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", מדברת בעד עצמה: יותר ויותר ישראלים אינם מוכנים להפקיד את טקסי המעבר שלהם בידיה של הרבנות הראשית, ומבכרים לערוך טקסים אלו בעצמם. ההפרטה העצמאית של שירותי הדת מאפשרת להם גם לחדש בהם, דבר הבא לידי ביטוי לעיתים בהחלפת המילה "אלוהים" בברכות במילה אחרת ("העולם", "ההוויה"), ופעמים רבות בהפיכת הטקס להדדי יותר מבחינה מגדרית, אם לא שוויוני ממש. לעיתים החופה עצמה נערכת בידי אשה, בין אם רבה לא-אורתודוקסית ובין אם עורכת טקסים חילונית. בטקסי לוויה חילונים הקדיש המסורתי מוחלף בקדיש "חילוני" המעניק ערך מוסף לאדם, לא לאל.

במאמר "היכוני לביאת המשיח-הגבר" זורקת אורית הירש אור על תופעה מרתקת: נשים יהודיות חילוניות שמשתתפות בפעילויות שונות של קהילות חב"ד המשיחיות, אולם ללא כל כוונה להתחיל לקיים מצוות. נשים אלה, מגלה הירש, מחפשות זיווג, לא גאולה. בהתחברותן לחב"ד הם שואפות ללמוד כיצד להיות רעיות ואמהות טובות, ועל ידי כך למשוך אל חייהן בן זוג. רבני חב"ד משתפים פעולה משום שעבורם זיווג יהודי הגון ממילא מקרב את ביאת המשיח. מאמרה של הירש מצביע לא רק על טשטוש הגבולות המתגבר בין מגזרים שונים, אלא על מצוקתן של נשים הסובלות מחוסר הבהירות שקיימת בחברה החילונית בזמננו באשר לקודים מיניים ורומנטיים. אותן נשים "חוזרות בתשובה" אך ורק בכל הקשור לנורמות של זוגיות, וזאת כדי לפתור עבור עצמן בעיה בתחום הזה.

הכרך 'מעבר להלכה' רואה אור בעתו. התמורות המקיפות שעוברת החברה הישראלית בזמננו זוכות לתשומת לב רגישה ולתיאור מדוייק במאמריו השונים, והוא מצליח לנסח אמירה מחקרית ואנליטית שמהווה תרומה חשובה לתחום. הקורא במאמרים השונים אינו יכול שלא לבחון מחדש את הקטגוריות הישנות שבהן הוא מחזיק, כגון "חילונים" ו"דתיים" או "מסורת" ו"מודרנה", ובכך הוא יוצא בוודאי נשכר. שני המאמרים האחרונים, של יעל גילעת ודרור בורשטיין, עוסקים באמנות ומהווים קינוח מתוק ומלבב לעושר המחקרי, שבהגיעו אליהם הקורא עדיין משתדל לעכל.

פורסם ביום שישי מוסף 'ספרים' של הארץ.

על כישוף מודרני כמסורת מומצאת

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. את הציטוט הזה מפיו של הסופר האמריקאי הגדול הביא פרופ' ג'פרי קרייפל (אוניברסיטת רייס שבטקסס – כאן ראיון שלי איתו) בהרצאתו בכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות העכשווית שהתקיים לפני שבועיים. קרייפל נשא בכנס, שנערך בחסות התוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, את אחת מהרצאות המליאה, והוא ניצל את הבמה כדי לנסות ולערער עבור הקהל את תמונות העולם המטריאליסטית-גרידא שלו, זו שמאמינה, כדבריו, שמימן הוא גז קל נטול טעם וריח, אשר בהינתן מספיק זמן הופך לבני אדם.

ג'פרי קרייפל בכנס החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אונ' תל-אביבקרייפל הביא את מארק טווין מפני שהאחרון חווה בחייו אירועים שהיה לו קשה מאוד להסביר. כך למשל, הוא חלם באופן מדוייק את ההלוויה של אחיו בדיוק שבוע וחצי לפני שהאח מת בתאונה. טווין כתב על המקרה הזה, ועוד כמה מקרים, מאמרים (שכיום נשכחו לחלוטין), וכינה את האירועים הללו "טלגרפיה מנטלית" (Mental Telegraphy). בכך הוא דימה את התופעה לטכנולוגיית העברת המסרים החדשנית ביותר בזמנו, בדיוק כפי שאחריו ידמו את המתרחש במחשבותינו לרדיו, יניחו שמחשבותינו מוקרנות על מסך מנטלי כמו בקולנוע, משם יעברו לטלוויזיה וממנה, בזמננו, ידמו כל אירוע נפשי למתרחש במחשב.

השימוש בטכנולוגיה כדי להסביר לעצמנו את עצמנו הוא תופעה מודרנית כמובן. בעבר השתמשו במטאפיזיקה, וישויות כגון "רוח", "נשמה" ו"ניצוץ אלוהי" היו זמינות לצורך תיאור פנימיות נפשנו. כאשר השפה הדתית חדלה לשמש עבורנו מקור בר סמכה להבנת העולם עברנו באופן מובן למה שהחליף אותה, כלומר למדע. השימוש במטאפורות טכנולוגיות הפך מאז המאה ה-19 למסורת בפני עצמה, עד כדי כך שנראה לנו טבעי לחלוטין לדמות את המתרחש בתוך ראשנו לליבת מחשב – בדיוק כפי שעבור טווין המוח היה מכשיר טלגרף. עם זאת המטאפורות האלה אינן מדוייקות יותר מאשר מילים כ"נשמה" או, לחילופין, "אנרגיה". אלו ואלו מתארות מציאות חידתית בעזרת מונחים מגושמים, משדות שיח זרים.

הכנס המדובר התקיים תחת הכותרת "יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית", ועל כן אירח הרצאות שהתייחסו להמצאתן של מסורות. כמובן, כל מסורת הומצאה בשלב כלשהו, אלא שבעוד שבתולדות הדתות מסורות התפתחו בתהליך ארוך, על פני מאות ואלפי שנים, במעגלי הרוחניות העכשווית אנו יכולים להיות עדים לצמיחתן של מסורות בתוך עשרות שנים בודדות. את הדוקטורט שלי הקדשתי לצמיחתה של מסורת "המדיטציה היהודית", ובכנס דיברתי על מפעלו של ר' אריה קפלן בתחום זה. כאן אבקש לכתוב מעט על המצאתה של מסורת הכישוף שמהווה חלק מתופעת הנאו-פאגניזם.

נפתולי הכישוף בעידן הנאורות

רונלד האטוןעל הנאו-פגאניזם דיבר המומחה העולמי לתחום, פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול). האטון הציג את ממצאי חקירותיו באשר למקורות הפאגניזם המודרני, ובאופן ספציפי על מקורות הכישוף בן זמננו, כלומר שורשיה של האמונה העכשווית בדבר ליגה סודית של מכשפים שמחד נרדפו עד העת המודרנית על ידי הדת הממוסדת, ומאידך מעגליהם הנסתרים שמרו על גחלת תורת האוב והלחשים.

כיום מסתובבים בינינו יחידים לא מעטים הרואים עצמם כממשיכיהם העכשוויים של אותם מכשפים, אולם האטון הסביר שהמחשבה שהיתה אי פעם תנועה, ארגון או זרם דתי שעסקו ספציפית בכישוף היא נטולת כל ביסוס היסטורי. מדובר במסורת מומצאת.

על פי האטון תהליך הפיכתה של המאגיה העתיקה לזרם דתי התחיל דווקא בביטול החוקים נגד כישוף במהלך המאה ה-18. באותה תקופה מדינות אירופה ראו עצמן כיוצאות, בחסות תנועת הנאורות, מחשכת ימי הביניים. כחלק מהעניין נמחקו חוקים שונים שהבטיחו לעוסקים בכישוף גזרות ושפטים שונים ומשונים. כל זאת לאו דווקא מפני שאנשי הנאורות היו פלורליסטים במיוחד, אלא פשוט מפני שלפתע פתאום היה ברור להם שאין כישוף בעולם כלל. אי אפשר להעניש על מעשה שאינו קיים, ולא היה אלא להצטער על כל המכשפים והמכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים.

אולם בד בבד נוצר אז הרעיון שאותם אלפים שנשרפו חיים אמנם לא היו מכשפים ומכשפות (שהרי אין דבר כזה), אולם דווקא כן היו פגאנים, כלומר שרידים ימי-ביניימים של עבודת האלילים הקדומה. אותם עובדי אלילים היו מאוגדים כזרם דתי סודי וחתרני, וטוב אפוא עשתה הכנסייה שהתנגדה לנוכחותם. אמנם לא היה צריך לשרוף אותם, אבל בעיני אנשי הנאורות בוודאי אסור גם לקבל את דתם הפרימיטיבית.

והנה, צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה: כריאקציה לנאורות עלתה בסוף המאה ה-18 תנועת הרומנטיקה, והרומנטיקנים, שאימצו ללא פקפוק את הנראטיב ההיסטורי על פיו המכשפים והמכשפות היו פגאנים, הפכו אותו על ראשו והתחילו דווקא להעריץ את אותה דת קסמים קדמונית. כעת הפך הכישוף לסמל רומנטי של דת טבעית, חופשית, דמוקרטית וליברטנית. במקום לדחות את המכשפים הפגאנים, הפכו אלה עבור הרומנטיקנים לגיבורי ההיסטוריה הימי-ביניימית. הם נחשבו ליחידי הסגולה החתרניים שזוהרם הפציע מבעד לעננים הדכאניים של שלטון הכנסייה, יחידים נועזים ששימרו מסורת עתיקה שהעמידה במקומם – הגבוה כמובן – את הרגש, הגוף, הטבע, ובשל כך גם נתנה לגיטימציה מוכשפת למין חופשי.

חזרה לטבע והעצמה נשית

ג'רלד גרדנרשנות החמישים של המאה העשרים מארחות את התחנה הבאה בסיפור המסורת הכישופית המודרנית. אז כתב אנתרופולוג בריטי חובב בשם ג'רלד גרדנר ספרים שונים על כישוף ופאגניזם, ולמעשה עיצב את המסורת עבור העולם כולו. ספריו לא היו מבוססים רק על מחקר אקדמי, אלא, על פי עדותו, על פגישה שלו עם מעגל כישוף (coven) עתיק שנחשף בפניו. גרדנר טען שהדת הפגאנית-כישופית שרדה בסודיות עד ליום הזה, ושבזמננו היא סוף סוף יכולה לעלות על פני השטח. הוא הראה דוגמא אישית וייסד מעגלי כישוף משל עצמו. מכאן הדרך לתחייתה הפופולארית של הנאו-עוננות היתה קצרה.

בשנות השבעים המסורת המומצאת הזאת הפכה להצלחה עצומה, בעיקר בגרסה פמיניסטית שלה. כאן הכנסיות הפכו לא רק לאשמות בדיכוי החופש הדתי והמיני, אלא למגינות של עליונות הפטריארכיה. המכשפות הנרדפות נתפסו עתה לא רק כסמל רומנטי לחופש, אלא כקורבנות העיקריות של המיזוגניה המערבית, ולחלוצות התנועה הפמיניסטית.

יש להודות שמכשפות תמיד קושרו לחופש, ובעיקר חופש מיני, אולם לראיית רדיפתן כנובעת משובניזם קנאי אין ביסוס היסטורי. כפי שהאטון הבהיר, במדינות אירופאיות רבות הועלו על המוקד בעוון כישוף יותר גברים מנשים. בנוסף, בדיקה קרובה של מסמכי הכנסייה באשר למשפטי מכשפות מגלה שמרבית הפעמים מקור ההאשמות הראשוניות נגד אותן נשים – היה נשים (בדרך כלל שכנותיהן), ולא גברים. כל זה כנראה לא משנה, והנאו-פאגניזם העכשווי מלא בקבוצות שרואות בו כלי להעצמה נשית ודתיות חתרנית ושוויונית.

פונדמנטליזם פגאני

כומר קתולי בעת פולחן של מאגיה שחורה, משתמש בראש כרות של אישה, ייתכן מכשפה - מתוך: Roland Brévannes, L’Orgie Satanique à Travers les Siècles, Paris, Offenstadt, 1904מסתבר, סיכם האטון, שמעולם לא היה קיימת דת פגאנית מגובשת, בעלת מודעות עצמית, ששרדה בסתר ועסקה בכישוף באירופה של ימי הביניים. לולא אנשי הנאורות שקבעו שכישוף הוא פגאניזם הרעיון לא היה קיים. בעוד שאלו גינו את המכשפים, הרומנטיקנים העריצו אותם, ומחצית השנייה של המאה העשרים דמותם הפכה לסמל פופולרי של חירות דתית, חופש מיני ופמיניזם. הנאו-פגאניזם היום משמש אפוא לא כתחיה היסטורית של עבר אבוד, אלא כביטוי של הכמיהות העמוקות של התרבות בזמננו. מדובר פחות בתנועה של דתיות חתרנית ויותר במראה מועצמת של זרמים דומיננטים בתרבות המערבית המודרנית. אולי דווקא משום כך התופעה אף יותר מרתקת: תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

התופעה, אם כן, מענייינת מאוד מבחינה חברתית, אבל מה שמהווה מחקר תרבותי עבור אחד, הוא כאמור דת חיה ומקור להזדהות אידיאולוגית עבור השני. ספריו של האטון (העיקרי ביניהם The Triumph of the Moon) על מקורות הפאגניזם המודרני הצליחו להפוך אותו לשנוא נפשם של נאו-פגאנים רבים. קבוצות שונות של אלה (אולם יש להדגיש: לא כולם) מתנגדות מאוד לרעיון שהמסורת שלהם אינה לחלוטין, או לפחות ברובה, עתיקה ואותנטית. אלה מתעבים את האטון, כותבים נגדו ונגד מחקריו, וחלק אף מאשימים אותו שעבור מחקריו מערערי האלילות הוא מקבל כסף מהווטיקן.

נאו-פגאנים ותיקים, בהיותם שרויים בתחום, מכירים את טיעוניו של האטון, יודעים שיש אמת בדבריו, ובדרך כלל מקבלים את קביעותיו ברובן. מתנגדיו העיקריים הם אלה שהפכו לפגאנים זה מכבר, "חוזרים בתשובה" טריים. כאשר אלה מגלים פתאום שהנראטיב היסטורי של אמונתם החדשה מפוקפק, הם הופכים לעיתים לפגאנים פונדמנטליסטים אשר מחשיבים את האקדמיה כולה כבת חסותה של הכנסייה, את העולם המודרני כשבוי בין טלפיה של הפטריארכיה הדכאנית, ואת מסורות הנאו-פגאניזם כתורה למשה מסיני. והנה עוד כראייה לכך ששר ההיסטוריה ניחן לא רק בחוש הומור, אלא ברגישות ממזרית לאירוניה.

האם הנאו-פאגניזם מבוסס על אבק פיות בלבד? לא, טוען האטון. יש בו בהחלט יסודות של פגאניות וכישוף עתיקים. אולם ראיית הכישוף כמסורת מגובשת שהועברה על פני הדורות בשלשלת רציפה וסודית אינה נכונה. גם הפיכתן של המכשפות לגיבורות פמיניסטיות נעשתה ללא ביסוס אמיתי, וזאת למרות שמכשפות אכן היו סמל לנשיות עוצמתית ועצמאית. המסורת הנאו-פגאנית המודרנית מכילה, על כן, גרעינים עתיקים שעובדו והותאמו להווה ולצרכיו המשתנים. כמו כל מסורת כמובן. התהליך כאן פשוט מהיר יותר. ההיסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה במדוייק, אלא מתחרזת.

John William Waterhouse, Magic Circle, 1886

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 14.6.13

הבלוג שלי באנגלית כבר מכיל לא מעט תרגומים של רשימות בעברית. אתם מוזמנים לקרוא ו/או להעביר למי שלא יכול לקרוא עברית: http://tomerpersicoenglish.wordpress.com/

על המצאתה של מסורת ונטילתה של אחריות

בסוף מגילת אסתר, אחרי הנקמה בגויים ומשתאות הניצחון, מבקש מרדכי להפוך את האירוע ההיסטורי המשמעותי שעבר עליו ועל יהודי פרס למסורת, ליסוד טקסי שחוזר על עצמו ומשפיע לדורות על עיצוב תודעתם של היהודים. יכול להיות שזה נראה לנו מובן מאליו שמרדכי ירצה בכך, אולם מה שלבטח לא ברור הוא למה המגילה מספרת לנו על זה. מסורות נוצרות בדרכים רבות, אולם אלה על פי רוב סמויות מן העין. באופן נדיר ומעניין המגילה עצמה מספרת לנו על תהליך הקנוניזציה שלה, דהיינו על המהלך שיוזם מרדכי בכדי להכניס אותה, כחלק מציון אירוע ה"פורים", למחזור הדם של העם היהודי.

ומרדכי לא רק קובע שתימשך ממנו והלאה מסורת של חג שנתי, כלל-יהודי, אלא גם מעצב אותה על פי דעתו. הנה:

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. […] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם." (פרק ט, פסוקים כ-כג)

היהודים מקבלים את פסיקותיו של מרדכי, וקוראי המגילה עדים לתחילתה של מסורת, ראשיתו של מנהג שנתי שמכונן באופן יזום ומודע מאוד (וההדגשה על תחילת המסורת נמשכת עוד שמונה פסוקים שלמים – כמעט מחצית מכל פרק ט). מעמד "קבלת החג", מרצון ומתוך מודעות, הוא מיוחד וחריג, ולא בכדי חז"ל העניקו לו משמעות מרחיקת לכת, על פיה העם היהודי מקבל כאן בהסכמה מראש את כל התורה כולה.

אולם לא רק המצאת המסורת היא המעניינת כאן, אלא גם תוכנה של אותה מסורת. יש לשים לב שמרדכי אינו מבקש מאחיו היהודים לכרוע בכל שנה על ברכיהם ולהלל את האלוהים על הנס אשר עשה להם. הוא גם אינו מבקש מהם להעלות קרבנות, ללמוד משניות, לקבוע מזוזות או להשתדל להתפלל בדבקות מיוחדת. הוא מבקש מהם שלושה דברים: לחגוג את האירוע בסעודה חגיגית ובשמחה, להעניק משלוח מנות לחבריהם, ולתת מתנות לעניים שסביבם. חגיגת הרווח וההצלה שעמדו ליהודים באה לידי ביטוי לא במצוות מול האל, אלא במחוות שבין בני האדם: בשמחה ביחד, באכילה משותפת, ובדאגה לחלשים.

בספרו The Invention of Tradition ("המצאתה של מסורת") טוען אריך הוסבאום שמסורות מגלות חולשה כאשר מוצאים להן צידוקים פרגמטיים (למשל, כשיהודים שומרי כשרות מסבירים שבשר חזיר אינו בריא). הצורך להצדיק את המסורת על ידי פנייה להגיון מראה על חולשתו של המנהג, שכבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה בתור מסורת בעולם הפרה-מודרני. אולם ראו: דווקא המסורת שמתחיל מרדכי היא מראש פרגמטית והגיונית. היא פועלת לעידוד שמחה, קהילתיות ומוסריות. אלוהים, כידוע, כלל לא נזכר במגילה, והחג כולו סובב סביב האדם – וסביב אחריותו הקהילתית.

במרכז התנ"ך: האדם

לפני כשבועיים הגיע לארץ רבה הראשי של בריטניה, ג'ונתן זקס. הרב (הד"ר, הלורד) זקס יסיים באוגוסט הקרוב את תפקידו, וזאת אחרי עשרים ושתיים שנים של פעילות מרשימה. זקס נחשב כיום לאחד התיאולוגים היהודיים החשובים ביותר, והוא בוודאי אחד מבעלי ההשפעה הרחבה ביותר. לבד ממעל לעשרים ספרים שפרסם, הוא יועץ כבר למעלה מעשור לראשי הממשלה הבריטית (אולי קצת כמו שמרדכי ייעץ לאחשוורוש), ומהווה מקור השראה לרבים, יהודים ושאינם יהודים.

במרכז הגותו הדתית של זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת אלוהים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו. זקס גם מבקש להדגיש את מעמדו המיוחד של האדם שמסתבר מתוך כך: אלוהים העניק לאדם לא רק חופש בחירה, אלא אחריות מיוחדת לעזור לו לתקן את עולמו.

זקס רואה בתנ"ך ספר שמתמקד לא באל, אלא באדם, וביתר פירוט במסעו אל עבר אחריות ודאגה לכלל. עבורו העם היהודי אינו מיוחד אלא בכך שלקח על עצמו משימה ושאף (ושואף) לחיות חיי מופת מוסריים. בהמשך לכך, הוא לא חושב שהיהדות היא "דת האמת" או שליהודים עדיפות כלשהי בעבודת האל. המסורת היהודית בסך הכל מדריכה אותנו לחיי האחריות שהאל דורש מאיתנו.

וכאן חשיבתו של זקס מקבלת מימד אקטואלי וגלובלי. זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות, ומייחסים את הפרגמנטציה, את חוסר הסולידריות ואת השטחיות התרבותית לניתוק ממקורותיה המסורתיים-דתיים. כך הוא מנסח את דעתו בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, תר. צור ארליך, ההדגשות במקור):

"המסר שהתנ"ך מציע לפוליטיקה של המערב בן זמננו הוא שאין זה מספיק להיות מדינה; נדרשת גם חברה – אותה השתייכות משותפת הנובעת מהתחושה שאיננו רק זרים, אלא גם שכנים; שיש לנו חובות איש כלפי רעהו, כלפי מורשת העבר וכלפי תקוותנו לדורות שטרם נולדו; חברה אינה מלון שאנו מקבלים בו שירותים תמורת כסף, אלא בית שאנו חשים חלק ממנו […]" (עמ' 155)

שימו לב שכמו מרדכי, זקס אינו מדבר כאן על חובות כלפי האל, אלא על חובות האחד כלפי השני. כיום ניתן דגש רב למצוות הקריאה במגילה, וזו הפכה לטקס רפטטיבי – למעשה למסורת על פי הגדרתו של הוסבאום לעיל. זקס מבקש לחדש ימים כקדם, בהם המימד הקהילתי היה העיקרי מבחינת הדת, ובו מתקיימת עבודת ה' האמיתית. מרדכי ייסד מסורת שאינה טקסית אלא פרגמטית ומוסרית; הרב זקס מנסה להחזיר מעט פרגמטיות ומוסריות למסורת הקיימת.

פרופ' משה הלברטל, הרב ד"ר בני לאו, והרב ד"ר לורד ג'ונתן זקס, בשבוע שעבר בבנייני האומה.

פורסם באתר אבי חי.

אתמול פורסם מאמר (די מוצלח, אם יותר לי) שלי על הראיון שנתן הרב דוד סתיו לאיילת שני ב'מוסף הארץ' בשישי האחרון.

לא מבינים אף מילה – על פולמוס הברית

אם הפולמוס האחרון בעניין ברית המילה לא היה קיים, אלוהים היה צריך לברוא אותו, שכן הוא מהווה דוגמא מושלמת לשיח החרשים שמתנהל בזמן הזה בין המסורות הדתיות השונות לבין התרבות המערבית בגרסתה הפוסט-הומניסטית. מחד, טוען מי שהמצווה חשובה לו, בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא יהודי, שאל לה למדינה לאסור על מנהג דתי עתיק ושורשי – טענה מופרכת בעליל, שכן המדינה המודרנית אסרה ואוסרת על מנהגים דתיים רבים, החל ממילת נשים ועד לשריפת אלמנות. מאידך גיסא, טוענים אבירי זכויות האדם והילד שאל להם להורים לפצוע את תינוקם חסר הישע – טענה שגם היא קשה לביסוס, שכן הורים לילדים מעצבים את חייהם בצורות כואבות, מכריעות ומהותיות הרבה יותר, למשל על ידי קביעת מקום מגוריהם או אופן חינוכם.

לכן כדי להבין את מניעי שני הצדדים בויכוח ראוי לנסות להתחקות אחר העולם הערכי שמניע אותם. זה של הצד הדתי בויכוח אינו מתוחכם במיוחד, ומהווה בסופו של דבר את הרצון הבסיסי לשמור על המסורת בשם המסורת. אולם פשטותו היחסית אינה מעידה על חוסר בעומק, שכן הבקשה להמשיך במנהג עתיק יכולה לייצג רצון אותנטי ליציבות, לקשר עם העבר, לעוגן ערכי בהווה, ליצירת קהילה וזהות קהילתית, לענווה בפני אלפי שנים של תרבות, לרצון לשכלולה של אותה תרבות. כל אלה הם ערכים שיכולים להיות מקובלים ואף רצויים מאוד בעיני הומניסטים בני זמננו.

העולם הערכי של הצד הפרוגרסיבי בויכוח הוא מעט יותר מורכב. כתבתי שמדובר בפוסט-הומניזם, משום שלא האדם הוא במרכז מעייניהם של השוללים את המילה, אלא ישות פרגמנטית ומצומצמת הרבה יותר. למעשה מה שמפעיל את מצפונם של מתנגדי המילה הוא היחס שלהם לכאב. הבעיה שהם מוצאים במילה היא שזוהי פרוצדורה שמכאיבה לתינוק במקרה הטוב, ושבמקרה הרע, אם היא משתבשת, היא עלולה לגרום לסבל רב מאוד.

יש לשים לב שלא האדם, כישות תבונית, מודעת לעצמה, בעלת רצון חופשי ואפשרות לחירות מחשבתית – כלומר לא החזון ההומניסטי – הוא זה שעומד מאחורי הבקשה לאסור את המילה, שכן עבור ישות שכזו מסורת יכולה להיות דבר חיובי, מכל הסיבות שנמנו לעיל. כאן יש מוסר פוסט-הומניסטי שעבורו רגע הכאב בטהרתו המזוקקת מכריע כל שיקול אחר. הציווי המוסרי כאן הוא: "צמצם הכאב שבחיים למינימום" (ואף מחק אותו לחלוטין אם רק אפשר). מתוך השקפה זו (שיש בה ודאי ערך) מגיעים מבנים אידיאולוגיים כגון צמחונות וטבעונות, עקרונות כמו ההתנגדות החד משמעית להכאת ילדים כדרך חינוך ולעינויים, ותופעות חברתיות כגון השימוש הרווח בכדורים פסיכיאטרים.

העמדות האלה הן הקרקע שעליה צועדים הצדדים אל שדה הקרב האידיאולוגי, וביניהן הם מנסים למצוא פתרון כלשהו שישביע את רצון שני הצדדים. מכאן מגיעה הצעת הפשרה של ממשלת גרמניה (אחרי שבית המשפט בקלן אסר על מילה), לפיה קיום מילה לתינוק הוא אפשרי בתנאי ש"את הניתוח יבצע רופא בלבד וכי הוא יהיה חייב לדווח להורים על הסכנות שבניתוח, ולהשתמש באמצעים להפחתת כאבים ולהגבלה של הדימום" – כלומר ברית המילה עוברת מדיקליזציה והופכת לפרוצדורה רפואית שבמסגרתה נעשה הכל על מנת להפחית מהכאב והסכנה שבפעולה.

מה שיש לנו כאן הוא תרגומה של השפה הדתית, המילולית והטקסית, לשפת המערב הרציונלי. הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה דתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי.

זהו, אם כן, שיח החרשים בו אנו חוזים: הדת שלא מסוגלת להסביר מה חשוב לה ולמה חשוב גם למי שאינו דתי לאפשר את מה שחשוב לה, והמדינה החילונית שנשבעת לדאוג לאזרחיה, גם במחיר כפייתם לוותר על זהותם המסורתית. הבעיה של אנשי הדת היא שהם לא מצליחים להסביר למה מסורת זה דבר חשוב לצורך כינונו של אדם (או לפחות סוג אחד של אדם). הבעיה של המדינה היא שהיא חושבת פחות על האדם לאורך חייו ויותר על הכאב הזמני שהוא חווה.

סוגיית המילה היא קשה, כי באמת אין נימוק רציונלי רציני שתומך ברשותם של הורים לחתוך חתיכה מאיבר המין של תינוקם. אולם במקום להתרכז במעשה הזה, יש לנהל את הדיון על חשיבותה הכללית של מסורת בחיי האדם, ועל תרומתה להתפתחותו. אם נחשוב שיש, או תיאורטית יכול להיות, ערך חיובי במסורת, ממילא נהיה מוכנים לסבול מעשים שונים שנעשים בשמה (בגבולות הסביר כמובן, וגם על זה יש לתת את הדעת). אם נחשוב שאין בה כל ערך, ממילא נבחר להשאיר רק את החלקים ממנה שמתיישבים עם ההגיון הפשוט. כרגע שני הצדדים צועקים אחד אל השני מעבר לחומה גבוהה של חוסר הבנה.

פורסם באתר אבי חי

ביום שישי התפרסם ראיון איתי במוסף G של גלובס.

הראיון התבצע לרגל צאת הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשבוע שעבר התקבלה תרומה לקופת הבלוג – חן חן!