תודעה

חסידים על כדורים – קריסתו של האתוס החרדי

כתבת התחקיר המצויינת של יאיר אטינגר הציגה בסוף השבוע הזה חלקים מהציבור החרדי במערומיהם המכוערים ביותר. אטינגר הביא עדויות מפורשות של פסיכיאטרים, רבנים, אברכים ונשים חרדיות שציירו תמונה שמשלבת את החלקים הגרועים ביותר של '1984' של אורוול עם 'עולם חדש מופלא' של האקסלי. התחקיר חשף קשר של סימום שיטתי, רשת רודנית בה תרופות פסיכיאטריות מנוצלות על מנת למשטר חיי אדם. בקצרה, מדובר בעולם חרדי בו רבנים התמכרו לפטנט חדש שמסייע להם לשלוט בצאן הקדושים שלהם – – החל מדיכוי רצונה של אישה להתגרש ועד לדיכוי רצונו של אברך לאונן – וזאת בעזרת שתוף פעולה מצד קבוצה של פסיכיאטרים.

חשוב לומר שקשה להבין מהתחקיר עד כמה התופעה הזאת נפוצה. האם היא עניין שמתוחם לחסידות גור? האם יש גם מקרים משמעותיים מעבר לכך? אם אין, האם יהיו? האם זה סימן לבאות? אטינגר מדווח על עמותה אחת לפחות שמקדישה את מרצה וכספה למימון טיפולים פסיכיאטרים לחרדים, כך שאני כותב את הדברים הבאים מתוך הנחה שמדובר בתופעה, ובמדיניות. יחד עם זאת, יש לזכור שיש עדיין חרדים רבים מאוד שמסתייגים מסיבות שונות מטיפול פסיכיאטרי. בחסידות ברסלב, למשל, לא מוכנים לטפל גם במי שבאמת יש לו בעיה. בכל מקרה, כמה וכמה סוגיות מעורבבות כאן יחד – אנסה להפריד בין החוטים ולטפל בהן אחת אחת.

האתיקה של התודעה

נאמר שאני עובד במשרד פרסום, ואני צריך אספרסו כפול על הבוקר כדי להתעורר, לתפקד, להיות יצירתי, להתפרנס. האם יש בזה משהו שלילי? האם זה לא ראוי? ונאמר שאני צריך כדור של רטלין בשביל אותן מטרות. זה בסדר? ואם נאמר שאני צריך ציפרלקס – לא כי יש לי בעיה פסיכיאטרית ספציפית, אלא פשוט משום הלחץ, שעות העבודה המטורפות, התחרותיות, הבוסית, הילד שחולה בבית – מותר לי? אני מתכוון מוסרית, מותר לי?

שלא יהיה ספק: כל הנ"ל הם חומרים פסיכואקטיבים, המעודדים מבחינה כימית את המוח והגוף שלנו לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו. עוצמתן אולי שונה, אבל העיקרון זהה. אין בתופעה הזאת שום דבר חדש – בני אדם השתמשו בחומרים משני תודעה מהרגע שידעו עליהם, וזה היה מאוד מזמן. אבל השאלה האחרונה חושפת בלבול מסויים שרווח כיום בקשר לנושא הזה. כי בעוד שבעבר המסורות הרוחניות שלנו מסגרו עבורנו את השימוש בחומרים משני תודעה, כלומר הנחו אותנו מה כדאי, איך כדאי, ואולי חשוב מכל, למה כדאי להשתמש בהם, כיום לרובנו אין מסורת רוחנית, ואין כל מערך אתי שייתן לנו כיוון בנושא הזה.

הנאורות היא שגזלה מאיתנו את ההנחייה הרוחנית של הדת לגבי התחום הזה, כמו כמעט בכל תחום אחר כמובן. מצד שני, היא השאירה אותנו עם תמונה מאוד מצומצמת וענייה של המצב התודעתי הרצוי והראוי שלנו. כבנים למסורת הנאורות אנחנו מונחים לשמור על תודעה צלולה, חדה, ערנית ונמרצת. עלינו להיות מסוגלים לקלוט מידע ולנתח אותו בצורה רציונלית. עלינו לראות את העולם שסביבנו כמרחב תלת-מימדי המלא בחפצים, סמלים ומסרים שאותם ניתן לקלוט, לנתח, לתפעל. זהו בגדול. עלינו להיות פכחים. עלינו להיות סחים.

המצב הנוכחי, אם כן, חורג מזה שהיה נחלת בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה הן על ידי כך שהוא לא מציע לנו מסגרת חינוכית/רוחנית שתלמד אותנו איך ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה, והן על ידי כך שהוא קובע שעלינו להישאר במצב תודעתי פיקח וערני, היחיד שנחשב "נורמלי" ו"בסדר".

חשוב לציין שהמצב הזה הוא הקונצנזואלי בימינו ללא קיומו של כל דיון על העניין. אין כיום מחשבה מעמיקה על האתיקה של התודעה, ודאי שלא כפי שיש על אתיקה של מלחמה, מיניות, יחס לבעלי חיים, עתונות, עבודה, פוליטיקה וכיוצא באלה. הנושא הזה נשאר יתום. שתי השאלות שאינן נשאלות ואינן זוכות ליחס רציני הן 1) מהו מצב תודעתי ראוי; 2) איך ראוי להגיע למצב תודעתי ראוי. אנחנו לא שואלים אותן ולא דנים עליהן, ובעצם משאירים למחוקק לתחום בגמלוניות ובחוסר ידע את גבולות התודעה שלנו. (כל העניין הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו מאמר מפורט: "האתיקה של התודעה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, כאן ב-pdf).

לעניינינו חשוב להבין שללא התייחסות מעמיקה למעמדו האתי של מצב תודעתי כזה או אחר, אין בעצם אפשרות לענות על השאלה, שאני חושב שאינטואיטיבית מטרידה אותנו, האם ראוי או לא להיעזר בציפרלקס כדי לגמור בהצלחה עוד יום עבודה במשרד; או, אותה שאלה מזוית אחרת, האם ראוי לקיים מקום עבודה שבו אחוז מסויים מהעובדים נדרשים לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד בו. אלו שאלות שהתשובות להן תתבררנה רק אם נחליט לפני כן מהו מצב תודעתי ראוי בעינינו, לאן אנחנו שואפים מבחינה תודעתית, לאן אנחנו לא רוצים להגיע, וכיוצא באלה סוגיות מעניינות. לכן לגבי עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם זה במשרדי חברת היי-טק, על הסט של 'האח הגדול' או בחצרות חסידים למיניהן, אין מה להזדעזע עד שלא נחליט מהו מצב תודעתי שמזעזע אותנו.

סמי אונס

אבל מה שמזעזע אותנו כאן, הרי, אינו בעיקרו עצם השימוש, אלא השימוש בסמים הללו על מנת לעצב את רצונו של הפרט כך שיתאים לדרישות האחראים עליו. כאן התרופות הפסיכיאטריות עוברות מקטגוריה של עזרים או מעצבים, שיכולים להיות שנויים במחלוקת, של תודעה ואיכות חיים, לאמצעים נכלוליים של שליטה בקהל. זה מזעזע אותנו מפני שעוד ירושה שקיבלנו מהנאורות היא התפיסה ההומניסטית על פיה כל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי, שהאוטונומיה הזאת היא מאפיין מהותי של הזהות שלנו ושל ההערכה העצמית שלנו, ושכל פגיעה בה היא פשע. החירות שלנו לעצב את חיינו ולפעול בדרך שבחרנו בה היא אולי המרכיב הבסיסי ביותר, והמובן מאליו ביותר, בדימוי העצמי שלנו כבני אדם במלוא מובן המילה.

החירות הזאת היא מה שמדוכא על ידי התרופות הפסיכיאטריות במקרה הזה, ויותר חשוב כמובן, על ידי מי שנתן לנו אותם בתואנה שקרית, או כפה עלינו לקחת אותם. יותר מעצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות (שלרוב, כאמור, לא ביררנו לעצמנו בעצם מה טוב או רע בו), מה שמזעזע אותנו בסיפורים כמו פרשת 'האח הגדול' או בתמונה האיומה שחשף אטינגר הוא הפיכתם של בני אדם ליצורים חסרי רצון, וחסרי בחירה.

לכאורה, יכולים לבוא רבנים שונים ולומר לנו: מה יש לכם אתם? נאורות-שנאורות. עופו לנו מהעיניים ותנו לנו לעשות לאנשים שלנו מה שאנחנו רוצים. אלא שזאת, כמובן, תהיה תגובה טפשית ביותר. לא רק מפני שהיא מניחה שמה שנעשה לאנשים אחרים אינו מענייננו וממעיטה בתחושת האחריות והסולידריות שלנו עם בני אדם (באשר הם שם) שמבוצעים נגדם פשעים, אלא גם מפני שהיא תתעלם מהשורשים המאוד יהודיים של אותה תפיסה הומניסטית שמאדירה את חופש הבחירה שלנו. שכן מה שצריך להיות ברור הוא שהמצב שמתאר אטינגר בכתבתו מעיד יותר מכל על פשיטת רגל מוחלטת של האתוס החרדי עצמו.

התמונה שמצייר אטינגר מעידה על קריסת האתוס החרדי בשתי בחינות עיקריות: מנקודת המבט של הבחירה החופשית, ומנקודת המבט של המלחמה ביצר. מהבחינה הראשונה, הרי שאני מקווה שאין צורך להדגיש עד כמה עקרון הבחירה הוא מרכזי באתוס היהודי לדורותיו, החל מהפרקים הראשונים של בראשית, דרך כלל המקרא ("העדתי בכם היום את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" – דברים, ל, יט), דרך חז"ל ("הכל צפוי והרשות נתונה" – אבות, ג, טו), הרמב"ם ("רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" – הלכות תשובה, ה, א), הרמח"ל ("כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו" – דרך ה', א, ג, א) ועד ימינו כמובן.

הבחינה השנייה קשורה בראשונה: הקהילות החרדיות מהוות חלק מהאיים האחרונים בחברה המערבית שבהם לחימה ביצר, התגברות על התשוקה וסירוב למימוש תאוות נחשבים להתנהגות ראויה ואידיאלית. כאשר בכל מקום ואתר אנחנו מתבקשים – אם על ידי חוסר האיכפתיות החילוני הכללי; אם על ידי הנטורליזציה של העולם, כלומר הפיכת כל עניין ל"טבעי", על ידי המדע; אם על ידי עולם הפרסום; אם על ידי ההגיון ההיפר-קפיטליסטי בכללותו; אם על ידי הטנטריזציה של הרוחניות העכשווית – לא רק לשחרר את הרסן ולהנות, אלא אף לחגוג את יצרינו ותשוקותינו, הקהילות החרדיות מציגות אתיקה של צמצום ההנאה, סירוב לפיתויי היצר ואף מידה של סגפנות.

אולם אם האידיאל אמור להיות התגברות על היצר, בחירה בטוב על פני הרע, קיום מתוך הכנעה של רצונו ית' וכו', הרי שעל פי המתואר בכתבה האידיאל הזה מת. אין התגברות כי מדכאים באופן כימי את היצר, אין בחירה כי אין אלטרנטיבה מאותה סיבה, ואין הכנעה מרצון אלא מאונס. אין כאן יהודים שומרי מצוות, אלא זומבים הכפויים לעשותן. כאשר אדם לא בוחר, אלא מכבים אצלו את היצר, ברור שהוא לא מקיים מצוות לא-תעשה של שפיכת זרע לבטלה, כפי שברור שאדם מסורס לא מקיים מצווה כזו, וששולחן פורמייקה לא מקיים מצווה כזו. אין כאן אם כן שמירת הלכה, אלא שמירה על החברה, על המסגרת. אין כאן קיום מצוות, אלא קיום אוטומטי של חברה חולה.

וכאן תורף העניין לדעתי: לא רק שמתבצע כאן פשע איום נגד האדם ונגד צלם-האדם, אלא שעצם ביצועו מעיד על גסיסת עולמו האידיאולוגי של הפושע. מה שנחשף בפנינו כאן הוא המידה בה ההלכה חדלה מלהיות משמעותית עבור אותם חרדים, והשמירה על המסגרת (הדכאנית) היא התכלית עבורה חיים. כשלעצמו, זה לא חידוש מפעים לגבי חלקים לא קטנים מהחברה החרדית, אבל הדרך חסרת המודעות העצמית שבה מודים אותם רבנים שאכן כן, הם מסממים את חסידיהם, מעידה עד כמה הם התרחקו מאיזושהי תפיסה הלכתית או מוסרית, אם בכלל אי פעם אחזו בה.

ועוד מסקנה מעניינת עולה מתוך הסיפור הזה: היתכנותה של מדינת הלכה, לפחות כפי שהיא מצויירת בימינו בדמיונם של שוחריה, מותנית בצורה מכרעת במידת זמינותם של אמצעים פסיכיאטרים בידי מוציאיה לפועל. נראה שאין דרך אחרת לכפות על אנשים שונים לקיים את אותה מסגרת הלכתית.

רמיסת האדם

בסופו של דבר, התחקיר פותח עוד חלון לצפון-קוריאה המקומית שמכונה בטעות "המגזר החרדי". כמובן שלא כולו, כמובן שלא באותה מידה, כמובן יש בו גם הרבה טוב. באמת, יש. הבעיה היא אחת: חוסר בחופש בחירה. במובן הזה עניין הסמים הוא רק ביטוי קיצוני לכפייה הכללית, על כל אורחות החיים, על מספר רב של בני אדם (שוב: כמובן שלא כולם, כמובן שלא באותה מידה, וכו'). הכפייה הזאת היא בושה לכל מדינה דמוקרטית, ובושה לכל חברה המתיימרת להמשיך את המסורת היהודית. כפי שזועק אחד המרואיינים בכתבה:

חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא.

סתם

התפרסם באתר קומפרס, אתר הגותי-תרבותי-ביקורתי חדש שהקימו אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך ודרור שרמן. ראו שם מאמרים מעניינים של קליינברג על קלישאות, קלדרון על המחאה החברתית, דרור שרמן על אורי שגיא ותמי ריקליס על סדר פסח.

על מדיטציה בבית הספר ומעין פנימי נסתר

ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

פרט מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

מתוך "טנטרת חוכמת היהלום של המדיטציה העמוקה", טקסט מהמאה ה-15

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

אתיקה של תודעה – ריטלין כהתחלה (רעה)

לפני יומיים המדיה הישראלית צהלה ושמחה בהציגה ידיעות על כך שאזרחי ישראל יהיו יכולים סוף סוף לרכוש ולטול ריטלין בעזרת לא יותר מאשר מרשם מרופא המשפחה, דבר שלמעשה הופך אותו לזמין ונגיש לכל דכפין וכל דצריך. הסיבה לשמחה היא היתרונות שמאפשר הסם החביב הזה בתחום שיפור הריכוז והערנות. החסרונות שצויינו בכתבות הן תופעות לוואי מינוריות למיניהן (וכן, גם אשפוז פה ושם. אבל באיזו סיטואציה אנושית אין אשפוז פה ושם?). הנה למשל הפסקה הראשונה בכתבה בוואי-נט:

בתזמון מושלם עם תקופת המבחנים באוניברסיטאות, פירסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הנחיות שבוודאי ישמחו סטודנטים רבים: מהיום מותר לרופאים לרשום ריטלין או תרופות לשיפור הזיכרון לבקשת המטופלים גם בלי צורך רפואי ממשי.

אם כן בתזמון מושלם, בלי צורך רפואי אבל עם צורך סטודנטיאלי, נוכל כולנו לבלוע מה שנרצה מתי שנרצה. כל הארץ ריטלין ריטלין, עם רוקד גלים גלים, ואמרו ה-ל-לו-יה.

לפני שתשפשפו את אצבעותיכם המקלידות כדי להתכונן להעיר לי על צדקנות-יתר, אומר מיד שאני רחוק מלחשוב שעקרונית אל לו לאדם לבלוע מני חומרים מתמירי תודעה. למעשה לדעתי יש ערך רב – דידקטי למצער, טרנספורמטיבי ואמנציפטורי במקרה הטוב יותר – באקספרימנטציה תודעתית, בין אם על ידי מוזיקה, קריאה, מדיטציה, התבודדות, תפילה אקסטטית או עזרים כימיים, וברוך ה' אחרי חמשת אלפי שנות ציביליזציה האנושות היא מומחית אמיתית לתחום הרחב שנקרא altered states of consciousness. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא שהיום בכלל לא מדברים על זה.

רוצה לומר, מה שהיה חסר בדיווחים השונים על העניין הוא עיסוק בצד האתי שלו – וזאת בדרך כלל דווקא תוך מצגת שווא של דיון רציני בנושא. הידיעה שהופיעה בידיעות אחרונות – תחת הכותרת העליזה "דוקטור, תמקד אותי" (7.2.11) – היא דוגמא מצויינת לעניין:

אחרי ההתרשמות מכותרת המשנה העולצת, שימו נא לב למשפטים שסימנתי, על פי סדרם:

ראשית, אנחנו מבינים שהאפשרות הזמינה – וההולכת ונהיית יותר ויותר זמינה עם ההתפתחות הפרמקולוגית המואצת של ימינו – לשנות את תודעתנו וכישורינו השכליים מביאה, באופן מובן, לדרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות קופות החולים לממש עבורם את האפשרות הזו. אבל לא רופאים אחראיים כשלנו יתנו לנו סתם כל מה שנבקש, הלא כך?

משום כך, שנית, מוצגות בפנינו הדעות בעד ונגד, תוך הדמייה של שיח אתי: "התומכים במתן תרופות כאלה לאנשים בריאים גורסים שלכל אדם זכות להגשמה עצמית כל עוד הוא אינו פוגע באחרים" – זה לכאורה טוב – מי מאיתנו מתנגד להגשמה עצמית? – אולם מה פירושה של הגשמה עצמית כאן? ללא אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים, שלא לומר הגדרות מסויימות של אפשרויות הגשמתו, אין למילים האלה כל משמעות, והן בעצם מבטאות את הלך הרוח הליברלי-קפיטליסטי המדולל, שמבקש שלכל אדם תהיה אפשרות לממש את רצונו (מה שישעיהו ברלין היה מכנה "חופש שלילי").

שלישית, אנחנו מתבשרים שגם הלשכה לאתיקה(!) של ההסתדרות הרפואית דנה בנושא, והחליטה, שוב באופן שעוקב אחרי הקו האנמי דלעיל, ש"אם יש תועלת" בתרופה, ואם הסיכון זניח, אז סבבה אגוזים. אבל מהי תועלת? שוב: ללא מסגרת ערכית (אידיאולוגית, רוחנית, דתית) שבתוכה נבחן את הנושא, אין למילה זו כל משמעות לבד מ"מה שחושב אותו אדם באותו רגע שמביא לו תועלת".

ורביעית, שוב באותה צורה מגוחכת של חדלון ערכי במסווה של שיח אתי, מלמד אותנו פרופ' אבינועם רכס ש"לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי" ובלה בלה בלה – אבל מהו מיצוי עצמי מירבי פרופסור? האם הצטיינות בבחינות האוניברסיטה? ואולי דווקא הסטלבטות בטבע? האם היכולת לנהוג על משאית כל לילה כל הלילה, או דווקא היכולת הוולונטרית והקוגניטיבית למחות נגד תנאי העסקה שכדי לעמוד בהם יש צורך בעזרים כימיים? האם מיצוי עצמי מירבי פירושו להיות עירני, חד וממוקד, או דווקא יצירתי ופתוח, רך ומזוּמן להפליג במחוזות הדמיון? כאשר אין הגדרה ברורה, כאשר אין אפילו אפשרות לבחור בין הגדרות, כאשר אין אפילו דיון שמתחיל לחשוב על הגדרות, המילים היפות האלה מתדרדרות לכדי רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט. אכן, "חופש".

שיח הסמים בסמיות כפולה

עד כה התייחסתי לריקנות של השיח הערכי המערבי-ליברלי, שאחרי שמצד אחד זנח את הדתות השונות ומצד שני התרחק מההומניזם של עידן הנאורות (ובטח מהפאשיזם והמרקסיזם), למעשה אינו מציג כל אידיאל של "מימוש עצמי". כעת אני רוצה להתייחס לעניינינו ספציפית, כלומר לעניין הסמים משני התודעה.

השיח הנוגע לסמים בימינו סובל מעיוורון כפול. מצד אחד, החברה המערבית מתעלמת בעקביות מהתפקיד המרכזי שמילאו חומרים נרקוטיים/הלוצינוגנים/אנתאוגנים בהיסטוריה האנושית (החל ממרקחות שמאנים, צ'ילומי סניאסים, הסומה ההודי, הקיקאון היווני, דרך האלכוהול ושימושיו הריטואליסטים, ועד האקספרימנטציה הכימיקלית של גדולי עולם כוויליאם ג'יימס, זיגמונד פרויד, אלדוס האקסלי, ז'אן-פול סארטר ועוד רבים). ההיסטוריה הזאת כיום או מוכחשת ומועלמת, או עוברת תהליך של הלעגה שהופך אותה לפיקנטריה אקזוטית.

מצד שני, אנחנו גם מתעלמים מהמסגרות החברתיות-דתיות-אתיות שבתוכן התרחשה ההיסטוריה הזאת. כך אין לנו כל מושג אילו גדרים הגנו על החומרים האלה ועל שימושם, אילו טקסי חניכה ומבחנים היו צריכים מועמדים לשימוש בהם לעבור, אילו תנאים תומכים היו להם כאשר השימוש הותר, וכמובן מהן המטרות שעמדו כנגד המשתמשים בהם (כמעט תמיד היו אלה מטרות רוחניות).

מצב זה מוביל לאיסור גורף, מחד גיסא, על כל סם מסורתי שלממשלה ולחברות התרופות אין אינטרס לקדם או מספיק שליטה על ייצורו, ומאידך גיסא לפיתוח הולך ומואץ של סמים מהונדסים שאמורים לפתור בעיות תפקוד או חוסר-יכולת (בתיאום עם דרישות השוק לעובדים יעילים). מעל לכל, לא ניתנת, כפי שכבר אמרנו, מסגרת אתית (מוסרית או רוחנית) שתציב אידיאלים שאליהם יש לשאוף וביזיונות מהם יש להימנע.

כל זה מוביל בתורו לפשיטת רגל ערכית כמו זו שהופגנה בכתבה דלעיל, שבה לא רק מסגרת אתית לא נתנו, אלא אפילו את השאלות הפשוטות ביותר שראוי לשאול, לא נשאלו. ומהן שאלות פשוטות אלה? השאלות הן שתיים: מהו מצב תודעתי טוב, ואיך ראוי להגיע אליו. דהיינו מה יחשב עבורנו ראוי כמצב תודעתי, ומהן הדרכים שלדעתנו ראוי להשתמש בהן כדי להגיע אליו. התשובות לשאלות הללו תלויות כמובן בצורה שבה אנחנו מגדירים "מימוש עצמי" (ובצורה בה אנחנו מגדירים "עצמי"), אבל השאלות עצמן יכולות לכוון אותנו לבירור העניין.

שתו הרבה מים

הזמן הזה הוא זמן קריטי, בו ניסוח השאלות הללו עדיין אפשרי ומאוד רלוונטי. ככל שיותר ויותר סמים משני תודעה יהפכו חוקיים ונגישים, אנחנו נגלוש למציאות שבה אנשים לא יהיו יכולים לחקור את התודעה שלהם – לא רק מפני שאין להם כלים, השכלה או גירוי לכך, אלא מפני שתודעתם תהיה מסוממת תמידית כדבר מובן מאיליו. ייתכן שבעוד עשרים שנה נחיה בעולם בו להיות עצבני יהיה לא מנומס (שהרי יש כדור שפותר את זה!), ולהיות לא מרוכז יהיה פשוט מביך, קצת כמו לשכוח לשים דאורדורנט.

במציאות כזאת הסד הכימי שיבנה ויבצר את תודעתנו יכלא אותה בדיוק כפי שדוגמטיות פנאטית מנתקת מאמינים עיוורים מקליטת רעיונות חדשים. תודעתנו תוגדר מראש, תוחזק יציבה בתוך גבולותיה המוסכמים, ולא יהיה אפילו רמז של עצב או בלבול שיתנו לנו אפשרות לשאול האם אנחנו מפספסים משהו, האם יש עולם שלם של רגש ומשמעות, של יצירתיות והומור, שאנחנו לא מכירים (וכן: אוסיף גם קדושה). האדם, שפיקו דלה-מירנדלה, מראשוני ההומניסטים, ראה בו את תפארת הבריאה משום שהוא יצור אינסופי, מתפתח ומשתנה ומתעלה תמיד, יסגר סוף סוף בתוך כלוב כימי, ולתפארת האומה יהיה יעיל בעבודתו מאין כמוהו, מתפקד למופת במצבי לחץ, חד וממוקד כפי שרק מולקולה יכולה להיות, ומציג חיוך מכאני הקפוא על פניו.

 

בגליון אקדמות האחרון הקדשתי לאתיקה של התודעה מאמר מוער, בו אני מפתח את הנושא בהרחבה. וראיתי שאיגוד רופאי המשפחה לכאורה מיתן את החדשות הללו. אבל קריאה זהירה תראה שרק לכאורה. וטור של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי הוא היחיד שמצאתי אצלו התייחסות לשאלה רחבה יותר מהיתרונות והחסרונות של הסם הספציפי הזה. לוינסקי קובע כי "השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה כל זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים?" וכו', וזה אכן חשוב, אבל גם הוא לא מתעסק לצערי במה שכתבתי עליו כאן.

האתיקה של התודעה – החוויה הדתית בעידן הפרוזק

ה- World Drug Report של 2010 מטעם המשרד לסמים ופשע של האו"ם (כאן ב-pdf) שיצא בסוף יוני הוכתר בכותרת: Shift Towards New Drugs and New Markets, דהיינו מעבר לסמים חדשים ושווקים חדשים. על פי המחקר העולמי שנעשה גידול וייצור של הסמים ממשפחות ההירואין והקוקאין נמצא בירידה. מנגד מספר משתמשי הסמים ממשפחת ה-ATS בקרוב יעבור את מספר משתמשי ההירואין והקוקאין ביחד. סמי ה-ATS הם אמפטמינים למיניהם, כלומר מני מעוררים ומעודדי-ריכוז. במשפחה זו ניתן למצוא בקצה אחד את הריטלין (שהוא גרסה מרוככת מאוד) ותרופות אחרות לכל מני בעיות ריכוז,  וקצה השני את האקסטזי (MDMA) למיניו.

אקדמות כ"ה

מסתבר, אם כן, שהסמים הישנים, שהופקו מצמחים בתהליך של עיבוד וזיקוק, מפנים את מקומם לסמים החדשים שמופקים מלכתחילה במעבדה, מהונדסים על ידי חברות תרופות (או רוקחים פירטיים) כדי ליצור אפקט מדוייק הרבה יותר. המגמה העולמית הזאת היא אחת הסיבות שבשלן כתבתי את המאמר שהתפרסם עכשיו בגליון האחרון של אקדמות, "האתיקה של התודעה: החוויה הדתית בעידן הפרוזק".

במאמר אני מנסה להצביע על הצורך למפות מבחינה אתית את מה שהוא אולי השדה האחרון שאין לו מפה נורמטיבית בעידננו: התודעה. בעוד שבתחומים רבים, החל ממין וכלה במלחמה, מנוסחות לנו תורות שונות לגבי מה שראוי ומה שמגונה, הרי שאין כיום למעשה שיח שעוסק בשאלות הללו לדבי מצבי תודעה. במילים פשוטות, אנחנו לא ניסינו להשיב על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? איך ראוי שההכרה שלנו תפעל?

השאלה הזאת היא לדעתי אחת החשובות עבור כל אדם, אבל היא הופכת לרלוונטית מאוד לחיי כולנו בתקופה שבה עוד ועוד חומרים משני תודעה מיוצרים במעבדות והופכים זמינים ואף כמעט נטולי סיכון (וראו תוצאות המחקר שלעיל). תרופות שיוצאות ומחכות לנו על המדפים מבטיחות שיפור בריכוז ובמצב הרוח. בקרוב הן אולי תבטחנה שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי, אולי אפילו באינטליגנציה, וכל זאת עם תופעות לוואי זניחות וללא סכנת התמכרות. במצב כזה, למה שלא יטול כל אחד כפי ראות עיניו? או לחילופין, למה שרופאים דווקא יחליטו בשבילנו אם נוכל או לא נוכל להשתמש בכדורים שכאלה?

במאמר אני מזכיר שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, עד העידן המודרני, היו אלה המסורות הדתיות והרוחניות שאכן כן ניסחו אתיקה של תודעה. כך בבודהיזם תודעה ראויה היא כזו הנמצאת בנירוונה; בהינדואיזם כזו הנמצאת במוקשה; אצל הסטואיקנים כזו הנמצאת באפתיה או אטרקסיה; ביהדות כזו הנמצאת בנבואה וכו'. אני ממליץ לחזור ולשאוב חוכמה ממסורות אלה, ומראה כיצד אפשר לקומם אתיקה של תודעה מתוך כתבי הרב קוק.

לבד מהמאמר שלי, אני חייב לומר שהגליון האחרון של אקדמות, שעוסק בחוויה הדתית לסוגיה, מלא כל טוב. שלום רוזנברג כותב על תחייתה של הדת בימינו, דב שוורץ על חוויית הבדידות אצל הרב סולובייצ'יק, שי בן טל סוקר את תולדותיה של תנועת "בני ברוך", שלמה טיקוצ'ינסקי כותב על החוויה הדתית החרדית, יהודה ברנדס כותב על החוויה הדתית בחסידות רוז'ין, מתי ליבליך מתארת את סכנותיה של החוויה הדתית, משה וינשטוק מנתח את תופעת העליה לאומן בראש השנה, ועוד ועוד.

המאמר להלן, ואם לא רואים כלום הוא נמצא גם כאן. אני עצמי נמצא בדרך לאומן. בחיפוש אחר חוויה דתית אותנטית כמובן. שנה טובה!

המשיח שלימד אותנו שאין משיח

מעטים יחלקו על כך שהמאורעות שהתרגשו ועלו בתנועת חב"ד בעשורים האחרונים הם מהדרמות היותר גדולות שידעה היהדות. התנועה, שהיא ודאי מהחצרות המפוארות והמרשימות שבתנועת החסידות ומהעמוקות שבהן מבחינה תיאולוגית, נתפסה במאה העשרים, בעיקר לקראת סופה, ללהט משיחי שסחף אותה על מוסדותיה ורבניה, שהביא לתולדת קווים מחשבתיים, ותתי-ארגונים, חדשים ומקוריים, וששינה כמעט לחלוטין את פניה.

בראש התנועה, ובראש אותו הלהט, עמד האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש. הרבי ירש ב-1951 אתעע עול המנהיגות מחמו רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), ועליו הוטל האתגר הגדול של בניית החסידות מחדש אחרי מאורעות מלחמות העולם והשואה, כמו גם ההתמודדות עם ההאצה הגוברת והולכת של המודרניזציה וההתפתחות הטכנולוגית במערב.

הוא הצליח בכך מעל למשוער: חב"ד בתקופתו צמחה למימדים עצומים, חסרי תקדים: מאלפים בודדים כאשר קיבלה לידיו, לכחמישים אלף חסידים כיום, בתוכם אלפי חוזרים בתשובה. בישראל עומדים החסידים מאחורי דוכני הנחת תפילין, ומחוצה לה, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, מאיישים פעילים של החסידות ("שלוחים" בשפתה) "בתי חב"ד" ומושיטים ידם לכל יהודי שנקרא בדרכם. פעילות התנועה אף אינה מוגבלת ליהודים, וחסידיה רואים חובה גם בשכנוע לא-יהודים לקיים את הכלול ב"שבע מצוות בני נח". כל אלא הביאו לכך שחסידות חב"ד היא כיום הארגון היהודי הנפוץ והאקטיבי ביותר בעולם, ולמעשה נתפסת במקומות רבים בעולם (למשל, ברוסיה) כחזות היהדות כולה.

הספינה ורב החובל

נראה שהשפעתו של הרבי מליובאוויטש עצמו לא רק שלא נעלמה עם מותו ב-ג' תמוז תשנ"ד, אלא אף קיבלה משנה תוקף, כאשר לא הוכתר בחב"ד אדמו"ר תחתיו ודמותו מוצבת במרכזה של הציפייה המשיחית של החסידים. אך לא רק חסידי חב"ד מתעניינים ברבי. מאז מותו פועלו והגותו משמשים קרקע פורייה למחקרים רבים, אקדמים ופופולריים. אם למנות דוגמאות בולטות, הרי שרק לפני שנתיים יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", העוסק ברבי ובשליחותו המשיחית, וביוני 2010 עתיד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון מחקר מקיף ומעמיק על הרבי ומורשתו על ידי פרופ' שמואל היילמן מהסיטי יונברסיטי של ניו-יורק ופרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר-אילן.

מאידך גיסא, נשמעו ונשמעים גם קולות המתנגדים לדרכה של החסידות, דהיינו לפרץ המשיחיות האחרון. הגדול שבין אלה היה כמובן הרב אליעזר שך זצ"ל, שבהזדמנויות שונות כינה את חב"ד "כת". כמחרה-מחזיק אחריו יצא ב-2001 ספרו של הרב וההיסטוריון דוד ברגר, "הרבי מלך המשיח: שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל" בו הוא תוקף את האפשרות שאדם מת יחשב למשיח ולמעשה קורא להוצאת חסידי חב"ד מכלל ישראל.

בעוד המחקרים, והפולמוסים, על מורשתו של הרבי נמשכים, ברור מעל לכל ספר שהרבי מליובאוויטש עצמו היה אישיות יוצאת דופן: אדם מבריק, רחב אופקים ומשכיל בצורה עמוקה ונדירה, שמעטים היו הנושאים שזרים לו ושבהם לא גילה עניין. חייו מרובי התהפוכות נדמים לדרמה מתוך סרט עלילתי: הוא נולד בדרום אוקראינה בי"א ניסן תרס"ב (1902), בנו של הרב והמקובל ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה עצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, ה"צמח צדק". ב- 1923 נפגש עם האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, אותו לימים יירש, והאחרון אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב- 1928 הוא נשא את בתו של הריי"צ, חיה מושקא, בוורשה. משם עברו יחד לברלין, בה השתתף כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה, וממנה ברח לפריז ב- 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. שם, בבית-ספר לעבודות ציבוריות ESTP, למד והשתלם בהנדסת חשמל. עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט לארה"ב, והגיע לניו-יורק באוניה. שם המתין לאדמו"ר חב"ד וחותנו, הריי"צ, וכאשר זה הגיע מאירופה חבר אליו ושימש בתפקידים שונים ומגוונים בתוך החסידות. האחרון נפטר בי' בשבט תש"י (1950) אחרי מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. שנה מאוחר יותר קיבל על עצמו הרבי את עול האדמו"רות.

הרבי היה לא רק אוצר בלום של ידע הלכתי, קבלי, חסידי וחב"די, אלא חלש גם על תחומי דעת חוץ-תורניים רבים, בכללם המדע והפילוסופיה של המדע, וידע עברית, יידיש, גרמנית, רוסית וצרפתית על בוריין. חשוב מכל אולי, הרבי מליובאוויטש העמיד בחייו תורה תיאולוגית מורכבת ושלמה כיהלום מלוטש, שלדעת חוקרים שונים משמשת, יחד עם תורותיהם של קודמיו, כדלת אמות של הנהגה שמאפשרות לספינה החב"דית להמשיך בדרכה ללא רב חובל.

השכל אמצעי לאמונה

עטיפת הספר

אך מהו המסר המרכזי העולה מתורתו? התשובה המתבקשת היא, אולי, אותה הבטחה ידועה על גאולה קרובה תחת מלך המשיח, אותה ציפייה למשיח שיבוא במהרה בימינו ויושיע את העולם, תוך סימון הרבי עצמו כדמות הגואלת. אולם יתכן שאין תוכם של הדברים כברם. לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספרו של חוקר המיסטיקה היהודית פרופ' אליוט וולפסון, "סוד גלוי: משיחיות בתר-משיחית וההתמרה המיסטית של מנחם מנדל שניאורסון" (Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson), שמערער על הנחה זו. בספר זה טוען וולפסון שהרבי הצפין את לוז דבריו, וכיוון את חסידיו לא אל ציפיייה למשיח בשר ודם, אלא אל עבר טרנספורמציה פנימית, תודעתית, שתהווה עבורם גאולה אישית ואמיתית.

וולפסון הוא מחוקרי המיסטיקה היהודית החשובים בעולם כיום, והוא משלב בכתיבתו ידע מקיף ווירטואוזיות לשונית. הוא משמש כפרופ' ללימודי היהדות בקתדרה ע"ש אברהם ליברמן באוניברסטת ניו-יורק מאז 1987, וכמה מספריו על מימדים שונים בתורת הקבלה זכו בפרסי הוקרה משמעותיים. בין לבין הוא הוציא לאור אף שני ספרי שירה. וולפסון, שגדל כיהודי אורתודוקסי, עסק במחקריו בצורה נרחבת בסימבוליקה וביחסים הפנימיים של המינים במערך המטאפיזי הקבלי, וקביעותיו גררו פולמוסים נרחבים.

באחד מספריו החשובים, Through a Speculum That Shines ("מבעד לאספקלריא מאירה"), עוסק וולפסון בראייה ודמיון במיסטיקה היהודית בימי הביניים. בספר זה מצביע וולפסון על המתח האינהרנטי אליו נקלע המיסטיקן היהודי כאשר הוא עומד בין "האמונה הנורמטיבית לפיה הא-ל איננו גשמי ולכן בלתי נראה", לבין העובדה הפשוטה שהוא רואה אותו.

במחקרים אחרים, בהם הוא נגע כאמור ביחסים המיניים שבתוך מערך הספירות, הדגיש וולפסון את הנטייה הפטריארכלית של מערכת הספירות בספרות הזוהרית (כלומר את היותן של תשע הספירות העליונות בעיקר זכריות מבחינה סימבולית, כאשר רק ספירת מלכות נחשבת נקבית בצורה מובהקת), ואת אפשרויות התיקון שניתנת למצב זה על פי ההגיון הפנימי הקבלי. לפני שלוש שנים ראה אור ספרו Venturing Beyond, על חוק ומוסר במיסטיקה קבלית (הוצאת אוקספורד), בו הוא עוסק בנקודת המפגש, או הסתירה, בין מיסטיקה ומוסר בקבלה, ואילו עתה כאמור יצא לאור ספרו האחרון, על תורתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש.

פרופ' וולפסון, נראה שחסידות חב"ד סללה דרך משלה עוד מתחילתה. תוכל להצביע ראשית על מה שהבדיל את חב"ד מהחסידויות האחרות עוד מהמאה ה-18?
"מתחילת תנועת החסידות ניתן היה לראות שצדיקים חסידיים שונים מפגינים ביקורת גלויה כלפי חב"ד, ובאופן ספציפי כלפי מה שהם חשבו שמורה האדמו"ר הזקן [ר' שניאור זלמן מלאדי – ת.פ.], דהיינו הדגש שהם חשבו שהוא שם על 'שכל', על האינטלקט, דבר שכמובן בא לידי ביטוי בראשי התיבות חב"ד. היתה אמת בביקורת שלהם, ואכן, בהשוואה לחצרות חסידיות אחרות, שהמשיכו את דרכו של המגיד ממזעריטש, היה בחב"ד דגש גדול יותר על האינטלקט ככלי לעבודת השם. אבל בדומה לכל עמדה פולמוסית גם הטיעון הזה לוקה, משום שכבר אצל האדמו"ר הזקן ישנה הדגשה של תפקידה של האמונה, שהיא מעל לשכל. כך שהשכל הוא למעשה האמצעי הטוב ביותר כדי להביא אדם לאמונה, שמצדה עולה מעבר לשכל."

מה אתה יכול לומר על הרבי עצמו, מתוך עמדה אקדמית, אובייקטיבית ככל שניתן. מה היה מיוחד בו?
"אין ספק שהיתה גדולה ביכולתו של הרבי לממש חלק מהחזון של קודמו, וזאת בעולם שמתמודד עם זוועות השואה. הרבי השתמש בארה"ב כבסיס כדי להרחיב את החסידות לכדי תנועה בינלאומית, וכמו כן לא חשש להשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג מטרה זו. כך שיש מימד מודרני מסויים בפועלו, ובמובן הזה ישנה איכות מיוחדת להנהגה שלו. לבד מזה, משנות החמישים ועד שנות השבעים תורתו עמוקה ומורכבת לא פחות מזו שניתן למצוא אצל קודמיו, וזה כמובן אומר הרבה. בשיאו הוא היה חריף ככל אחד מקודמיו, וחלש על כלל הספרות היהודית כמובן, מהמקרא ועד לחיבורי ימינו. באשר לנוכחותו האישית, הרי שמעולם לא היתה לי 'יחידות' אישית עם הרבי, אבל מכל מה שקראתי ומקטעי הוידאו שראיתי נראה שהוא היה אדם שהיה מסוגל להיות לחלוטין מרוכז באדם שמולו, להקדיש עצמו לגמריי לבן-שיחו, וזו איכות מיוחדת מאוד לדעתי עבור מנהיג."

כל אחד הוא משיח

רובנו מכירים את הרבי מליובאוויטש כמעט רק בהקשר לתנועה המשיחית שקמה סביבו. בספרך אתה מציג תזה יוצאת דופן באשר לטבעה, אולי טבעה הסודי, של תורתו המשיחית.
"נכון. אני לא מתאר לעצמי שהיא תתקבל בקלות. בדרך כלל במחקרים על הרבי תשומת הלב מופנית לשאלת התודעה העצמית שלו, האם לא רק חסידיו אלא הוא עצמו חשב שהוא המשיח. אני ניסיתי ראשית לשים את השאלה הזאת בסוגריים, ולהתבונן קודם כל בתורה המשיחית עצמה, תוך תפיסתה בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסת העולם והקוסמולוגיה של הרבי. כשזה נעשה ניתן לראות שהדגש שהרבי שם, למשל, על 'ביטול' [עבודת ה' בה היחיד מבטל את עצמו כפרט אוטונומי ונבדל מול הקב"ה – ת.פ.] הוא משהו שלמרות שהרבי קידם אותו, ולמרות שהוא מהווה יסוד קריטי להבנת המשיחיות שלו, הרי שכשמתבוננים בחב"ד כתנועה חברתית לא ניתן לטעמי למצוא אותו. זו נקודה חשובה, מפני שעולה ממנה שהאופי המיסטי בצורה מהותית של תורת חב"ד למעשה נעלם. רק אחרי שאני מתמודד עם המציאות הזאת אני שב לשאלה שמעסיקה את רוב האנשים, ואז מסתבר שבמובן מסויים הוא אכן ראה עצמו כמשיח, אבל אם לומר זאת בבוטות, הוא היה אמור להיות המשיח שילמד אותנו שאין כלל משיח, או לחילופין שלכל אחד ואחד יש את האפשרות להיות המשיח."

כלומר המשיח אינו אדם מסויים?
"אכן. לדידי, הרבי משתמש רטורית ברעיון המשיח כאדם מסויים כדי להוביל את חסידיו אל מעבר לרעיון הזה. הוא עושה זאת באופן שלא שונה בהרבה לדעתי מזה של הרמב"ם, שאת השקפותיו אדמו"רי חב"ד, החל מהאדמו"ר הזקן, תופסים כמכריעות. אפילו האדמו"ר השלישי של חב"ד, הצמח צדק, שהיה עוין מאוד לפילוסופיה, אפילו הוא שילב בהגותו את זו של הרמב"ם, ובכלל זה 'מורה נבוכים'. הרבי ממשיך את הקו הזה ואף מעלה אותו לשלב חדש."

בוא נהיה ברורים: אם המשיח אינו אדם, מהו?
"המשיח הוא מצב תודעתי. כמונוגרף פותח לספר אני מצטט את האדמו"ר הזקן שקובע "הנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק" (תורה אור, נה, ב), כלומר מדובר בטרנספורמציה של ההכרה. זו פירושה של משיחיות."

התזה של וולפסון אולי נתפסת כמרחיקת לכת, אולם יש לזכור שלרעיון שהמשיח יבוא לא כאדם מסויים אלא כשינוי תודעתי יש שורשים ביהדות, וניתן למצוא אותו כבר אצל ר' אברהם אבולעפיה, המקובל בן המאה ה-13 שהאמין ששיטת הקבלה שהגה מסוגלת להביא כל אדם למצב תודעתי שמהווה עבורו גאולה פרטית. אבולעפיה הסתמך בתורתו על הגותו של הרמב"ם, ואולי אין זה מקרה שהרמב"ם חשוב כל כך גם לחב"ד (לאחרונה ראה אור בנושא זה ספר של ד"ר יעקב גוטליב "שכלתנות בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד"). גם באגרת המפורסמת של הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, מתוארת "עליית נשמה" של הבעש"ט לעולמות העליונים בהם מורה לו המשיח שהגאולה תבוא כאשר כל אחד יוכל "לעשות יחודים ועליות כמוך".

מערכת יחסים מורכבת

אליוט וולפסון

באופן דומה מציע וולפסון בספרו שתורתו המשיחית של הרבי הכילה מימד אזוטרי: "הסוד הסוטריולוגי בו החזיקו אדמו"רי חב"ד […] מקופל באבחנה שהציפייה המשיחית העתידית […] כלל איננה עניין של זמן כרונולוגי, אלא מצב מנטלי שעל ידו ובו האדם מבין שמה שאמור לבוא כאירוע עונתי כבר קיים בצורה תמידית" (עמ' 124).

וולפסון ממהר להכיר בהסתיגות המתבקשת מעמדתו: "כמובן שניתן לטעון כנגד העמדה שלי שצריך להבחין בין גאולה פרטית לגאולה כללית."

הרי התפיסה היהודית הקלאסית של ביאת המשיח היא שמדובר בגאולה לאומית לכל הפחות, או אף אוניברסאלית!
"נכון, ונכון גם שבספרות חב"ד, כמו גם בספרות החסידית הכלל, ישנה ההבחנה הזאת. ההבנה שלי היא שההבחנה הזאת בסופו של דבר קורסת, שכל הדיבורים על גאולה לאומית או אוניברסלית, בעיקר בפיו של הרבי, מתקפלים את תוך מה שמכונה בדרך כלל 'גאולה פרטית'. המשיח הופך לשינוי הכרתי, שינוי בדרך ההוויה בעולם.
אגב, כאן גם נכנסת מערכת היחסים המורכבת של הרבי עם מדינת ישראל. זה לא פשוט בכלל, כפי שנוטים לחשוב. כידוע, הרש"ב [רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד – ת.פ.] היה אנטי-ציוני, אם כי כמובן זה היה לפני המלחמה, לפני השואה. אבל זו בהחלט נטייה בחב"ד, ואתה רואה את זה גם אצל האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, שמדבר על כך שלהיות 'בארץ' לא אומר בהכרח להיות פיזית בארץ ישראל, כלומר מדובר יותר במצב תודעתי. ישנן פסקאות רבות אצל רבי מנחם מנדל שניאורסון בהן הוא אומר את אותו דבר.
אנחנו יודעים גם שחב"ד החשיבה את בית הכנסת ובית המדרש של הרבי כבית המקדש הזמני, עד הגאולה.
יותר מזה, כבית המקדש החדש, בית המקדש השלישי. הרבי עצמו מכנה אותו בית המקדש השלישי."

וכל זה לא בירושלים אלא בברוקלין.
"נכון. אם כי יש לדייק: הרבי לא היה אנטי-ציוני, והוא גם היה מעורה ומעורב בנושאים שונים שעמדו על סדר יומה של המדינה, כך שהעניין מורכב. שלא כמו נטורי קרתא או חסידות סאטמר למשל, הוא תמך בקיומה של המדינה, הוא האמין בשובו של עם ישראל לארץ ישראל ולייסוד מחדש של תרבות יהודית הכרוכה בכך, אבל אני חושב שבסופו של דבר התורה המשיחית שלו היתה רחבה הרבה יותר."

אם אתה צודק בכך, הרי שלא רק חוקרים רבים טעו בקשר לתורתו המשיחית של הרבי, אלא שרובם המוחלט של חסידי חב"ד תופסים בצורה שגויה לחלוטין את העניין.
"זה לא מפתיע אותי בכלל."

אבל האם זה לא היה אמור להפתיע את הרבי עצמו? האם הוא לא היה אמור אולי להבהיר את כוונתו לחסידיו?
"אנחנו כמובן לא יודעים מה חשב הרבי, אבל ישנן מספר אינדיקציות, בכללן אותה שיחה ספונטאנית ידועה של אחרי פסח תשנ"א [שיחה לא מתוכננת בה הרבי זעק שחסידיו אינם משתוקקים באמת למשיח, וקבע שהוא עשה כל שהיה יכול, ועל החסידים להמשיך את המאמץ להבאת הגאולה – ת.פ.], שבה הוא מודה שהוא מיואש, שהמסר שלו לא הובן, והוא אומר שאולי אחד או שניים או שלושה מהנוכחים יבינו אותו… אז אם הוא מדבר על התפיסה הקונבנציונלית של המשיח, הרי שאת זה הם כן הבינו! כך שנראה לי שיש כאן סימן שהוא דיבר על משהו אחר."

כלומר היתה תורה אזוטרית מסויימת שהחסידים לא הבינו.
"כן. ואני לא חושב שזה צריך להפתיע אותנו, אם אנחנו מבינים את השקפת העולם של הרבי."

אבל אם כך, למה התעקש הרב שזו אכן תהיה תורה אזוטרית? למה הוא לא פשוט יצא ואמר את כוונתו?
"ייתכן שזה היה יותר מדי עבורו, בהתחשב בתפקיד שהיה לו בקהילה, וגם בהתחשב בדרכי העברת סודות התורה שלהן הוא היה מחוייב. אבל זו שאלה טובה. אני בכל מקרה חושב שהתפקיד שלי כאקדמאי היא לנסות לחדור מבעד לפני השטח."

שום דבר תוקפני

האם קיבלת תגובות מחסידי חב"ד לתזה שלך?
"הספר רק יצא, אבל קיבלתי כמה. בכולן היתה ההדגשה שזו העבודה האקדמית הרצינית הראשונה על הגותו של הרבי, וככזו מתוך הקשר עם ההגות של האדמו"רים הקודמים לו. חלק מהמגיבים נרתעו ממה שאני מציג, וזה מובן. אבל שום דבר תוקפני, לפחות עד כה."

כדי להתעמק בהגותו של הרבי אתה משתמש בספר באסכולת המָדְיאמיקָה ("דרך האמצע") של הפילוסופיה הבודהיסטית, כאשר התובנות הבודהיסטיות על אופי המציאות משמשות לך ככלי להבנתן של אלו של הרבי. ראשית הייתי רוצה לשאול, בצורה פשוטה, למה?
"קודם כל אודה ואומר שמדובר במשהו אישי. מתחילת המסע האינטלקטואלי שלי בחקר המיסטיקה היהודית נשאתי איתי עניין גדול בתרבות וספרות בודהיסטית. אבל מעבר למימד האישי, ככל שהתעמקתי יותר במה שחוקרים מכנים החשיבה ה'אקוסמיסטית' של חב"ד, הרגשתי שהחומר הזה הציע לי עדשה צלולה מאוד דרכה אני יכול להביט על תורת חב"ד. אני כמובן לא מציע שיש קשר היסטורי כלשהו בין השיטות הללו, ולמרות זאת מצאתי במדיאמיקה הגות שמנסה לנסח את התחושה על פיה ה'חומר' ממנו עשוי העולם הוא בסופו של דבר ריקות, ושהדרך המיסטית מטרתה להביא אותנו לראות את הריקות הזאת ולהיות חלק מהריקות הזאת, ואז לראות את כל זה במלאות של כל הקיים. וזה מה שמתרחש בתורתו של הרבי, ולמעשה נמשך החל מהגותו של האדמו"ר הזקן – הרעיון שכאשר אתה מצליח לראות את 'העולם' כ'העלם', אתה מצליח לראות שהעולם הוא ההסתרה של אור אין-סוף, ואז אתה משיג שאין כלל הבחנה בין הפיזי למטאפיזי, החומרי והרוחני. ואולי זה משיב על שאלתך הקודמת בדבר חוסר הבנתם של רוב החסידים. הרי רוב החסידים לא מבינים גם את התורה הזאת של הרבי. היא כלל לא חשובה להם. כך שגם אם חב"ד ממשיכה להתקיים היא לא יכולה עוד לטעון שהיא מגלמת דרך רוחנית-מיסטית."

בהקשר לזה, אתה בספרך לא נכנס לשום אפולוגטיקה באשר לחלק בתורתו של הרבי, על פיו ישנו הבדל מהותי בין יהודים לשאינם יהודים, כך שלמשל רק יהודים יכולים להעפיל אל הגבהים הרוחניים העליונים ביותר. האין ההנחה הזאת חותרת תחת השימוש בתובנות רוחניות מהמסורת הבודהיסטית, שכן מנקודת מבטו של הרבי שום בודהיסט לעולם לא יוכל להבין את מה שהוא מכוון אליו?
"הרבי לעולם כמובן לא היה מסכים להשוות בין תורתו לבין ההגות הבודהיסטית, אבל בנקודה זו הוא לדעתי מוגבל. אני בהחלט מבקר בנושא זה את הרבי. אגב, בחזון המשיחי של הרבי הדברים מורכבים יותר – הרי משום כך חג פורים הוא כל כך משמעותי. משום שבפורים מתרסקות כל ההבחנות בין המן ומרדכי, עמלק וישראל. אבל זה מתקיים רק בצורה אידיאלית, וזו המוגבלות של חב"ד. משום כך אני גם חושב שבסופו של דבר החזון המשיחי של הרבי לא יכול להתממש מבחינתו. מכיוון שאם כולם יגאלו, הרי שתפרצנה המחיצות בין המן למרדכי, וזו תהיה סופה של היהדות. כך שיש כאן סתירה פנימית בתורתו."

אתה לא חושב שיש היררכיה רוחנית בה היהודים עליונים על אלו שאינם.
"לא, אני לא. זה גובה ממני מחיר מסויים לחיות כך, אבל הייתי אומר שזו היתה אחת הנקודות הראשונות, והחשובות ביותר, שבהן חרגתי מהדרך בה חונכתי."

האם הם בכלל חושבים?

המחקר שלך מצטרף כמובן לקורפוס ההולך וגדל, ובקצב מרשים, של גוף הידע האקדמי על היהדות. מה דעתך על המצב הנוכחי של לימודי היהדות באקדמיה?
"היחס שלי לזה הוא מעורב. אני חושב שלימודי היהדות התרחבו מאוד בעשרים שנים האחרונות וכללו בתוכם שדות שונים, כדוגמת סוציולוגיה, ענייני מגדר – כלומר זה כבר לא רק מחקר טקסטואלי. זה כמובן טוב. אבל לעיתים נראה שהתחום עדיין כפוף לפוליטיקה של זהות: רוב החוקרים בתחום הם יהודים, שכותבים אל יהודים, ושמנסים להסביר לעצמם את היותם יהודים. אני כמובן כולל בעניין את עצמי, אבל אני חושב שיש כאן משהו מצומצם, וזו בעיה. מצד שני, יש הרבה ממה לשמוח. התפקיד המשתנה של הנשים הוא דוגמא טובה למשהו משמח מאוד. וכן, למשל, ההשפעה החברתית והתרבותית של המחקר האקדמי על היהדות, שברור שהיא עמוקה."

מהקריאה בספרך בהחלט עולה ההרגשה שאתה מעוניין להשפיע על דרכי המחשבה של הקוראים, לפחות בכל הנוגע לרעיון המשיחי. אתה כותב למשל שיהודים, שומרי מצוות ושאינם, אינם מסוגלים עוד להאמין ברעיון המשיח כפשוטו, ולכן לאסונם גם ויתרו על "האמונה בגאולה אותנטית". מה אתה חושב באופן כללי על מצב הדתיות היהודית כיום? בארה"ב כמובן שניתן למצוא מגוון רחב של "יהדויות", ובכללן התעוררות רוחנית גדולה בקרב היהודים שם.
"ראשית, אני לא ממש רוצה לשפוט את דרכיהם של אחרים, ואם משהו ממלא אותך מבחינה רוחנית, אז מי אני שאמתח ביקורת על כך. אבל אם אני מתבונן בזה מנקודת מבט של מי שגדל בבית אורתודוקסי והקדיש את חייו ללימוד המקורות, עבורי התופעה היא רזה במקצת, ואין באמת נגיעה בנושאים המהותיים. למשל על מה שדיברנו לפני כן: האם ניתן לקיים יהדות שרואה את הלא-יהודי כשווה לחלוטין ליהודי, ויחד עם זאת לשמר את לוז הרוחניות היהודית? השאלה היא על מה אנשים חושבים כאשר הם עורכים קידוש ביום שישי בערב – או האם הם בכלל חושבים על משהו? אולי הם רק ממלמלים את המילים."

מצד שני, יהודים שלוקחים חלק במה שנקרא ה-Jewish Renewal עוסקים בדיוק במה שהרבי היה מתאר כלוז הרוחניות היהודית, דהיינו עבודה פנימית שמטרתה להביא לטרנספורמציה תודעתית.
"זה נכון, וכמובן שהרב זלמן שכטר שלומי הוא דוגמא חשובה למעין מורה רוחני שכזה, והוא יוצא חב"ד. אתה צודק, אבל אני עדיין אשאל עד איזו נקודה הדרך הזאת תלך. מה משמעותה של תודעה משוחררת, או מוארת, בתוך מסגרת יהודית? איך המסגרת היהודית יכולה לתמוך בה, או לחילופין איך היא יכולה לתמוך במסגרת היהודית? אלו שאלות קשות, ואין לי את התשובות להן."

[פורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ביום שישי, 8.1.10. כזכור אני עצמי כתבתי לא מזמן מאמר מוער על תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, בו ניסיתי להראות שהרבי האמין שהוא המשיח העומד להתגלות.]