לפני מספר ימים פורסם שהכנסייה האנגליקנית (כלומר זו שראשה הוא רוואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי, אנגליה, ומונה 77 מיליון איש) עוברת מעין-פיצול: מאות כמרים החליטו להקים תת-כנסייה שתשמור על ערכים שמרניים ותנתק קשר עם החלק היותר ליברלי. למעשה תהיה להם מועצת ארכיבישופים משלהם, גם עקרונות תיאולוגים משלהם, כל זאת משום שהם רואים חובה להילחם ב"בשורה שקרית שמערערת את סמכות האל", שכן הם קובעים בפירוש ש"הידרדרות רוחנית המתרחשת ברוב המדינות המפותחות כלכלית בעולם".

על מה עלתה צעקתם של האנגליקנים השמרנים השמיימה? על כך שהכנסייה האפיסקופלית, שהיא החלק האמריקאי של הכנסייה האנגליקנית, מינתה לכמורה ב-2003 את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר. רוואן וויליאמס, למרות שהוא כנראה לא מת על זה, לא עשה סימנים שזה סוף העולם, וכעת באה תגובת השמרנים. אה כן: הם גם מעוצבנים מזה שהאפיסקופלים האמריקאים חושבים שישו הוא דרך אלוהים. כלומר שהם לא מתעקשים שהוא "הדרך היחידה, האמת והחיים". רוב השמרנים, חשוב לדעת, באים מאוגנדה, ניגריה, קניה, רואנדה, טנזניה וארגנטינה.

מה שניכר כאן הוא קרע ברור בין אנשי דת שחיים במדינות מפותחות, לבין אלה שחיים במדינות מתפתחות. האחרונים נוטים לשמרנות ופונדמנטליזם. הראשונים לחדשנות, פלורליזם, ליברליזם – כן כן, ממש לשמאלנות, רחמנא ליצלן. ומה שיפה הוא שהקרע הזה מתאים בול לתוצאות סקר הדתות העצום שתוצאותיו פורסמו לפני כשבועיים בארה"ב. כי מה שמראה הסקר הזה, שהקיף 35,000 (!!!) איש, הוא שהאמריקאים, עד כמה שהם מאמינים (והם ברוך השם מאמינים), הם מאוד פלורליסטים באמונתם. שימו לב לטבלה הבאה:

מבין כל הנשאלים, 70% חושבים ש"דתות רבות יכולות להוביל לחיי נצח", ו- 68% מאמינים ש"יש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את תורתה של הדת שלי"! כלומר מדובר באנשים מאמינים, שמוכנים להכיר בכך שגם אם אמונתם היא אמת, יש עוד אמונות שגם הן אמת, ולא רק דרך הדת שלהם מגיעים לגן-עדן (מה שזה לא אומר)! והם גם מכירים בכך שיש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את כתבי הקודש שלהם! וצריך להבין שעבור נוצרים מדובר בלא פחות מאשר ניתוץ וריצוץ של אחת הדוגמות הבסיסיות ביותר: שרק דרך ישו מגיעים לאלוהים.

מעניין גם לראות מי מוביל במדד הפלורליזם: בשאלה על דתות רבות המובילות אל הנצח נמצאים במקום הראשון ההינדים, יברך אותם שיווה וישמרם; במקום השני הבודהיסטים, מי ייתן וישוחררו מכל סבל במהרה; בשלישי הפרוטסטנטים "הרגילים" (כלומר לא האוונגליסטים וכו'), ובמקום הרביעי היהודים האמריקאים. בשאלה על פירוש כתבי הקודש מובילים הבודהיסטים, שברור להם שהפרשנות היא תמיד בעיני המתבונן, ובמקום השני, לפני ההינדים והפרוטסטנטים, היהודים! מסורת של פרשנות ופולמוס או לא? אפשר להיות גאים.

ומי בתחתית הטבלה? הקנאים ביותר, הפונדמנטליסטים החשוכים ביותר, אלא שחושבים שרק אצלם האמת ושיש רק דרך אמיתית אחת לפרש את כתבי הקודש הם הפלג הנוצרי-אפוקליפטי "עדי י-ה-ו-ה", וקצת אחריהם המורמונים. כלומר הפלגים הקקיוניים, ההזויים, הסגורים ובעלי האמונות המופרכות (שלא לומר מטופשות) ביותר. רק אצלם (ובטח גם אצל הסיינטולוגים, כתות קבלת-הפופ וכו') רוב הנשאלים חושבים שהדתות שלהם בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מובילות אל האמת. לתשומת לבם של היהודים מבינינו שחושבים, כמוהם, שכל האמת אצלם.

במאמר שפורסם בגליון האחרון של "תכלת", כותב פיטר ברגר, סוציולוג מפורסם, שהמודרנה, בניגוד לציפיות, לא הובילה לחילון. היא הובילה לריבוי. כלומר לכך שדתות חייבות להתמודד עם דתות אחרות שנמצאות ממש לידן, ולא רק מעבר לגבול אצל "עובדי האלילים" או "הברברים". לא: השכנים שלי הם מוסלמים, או יהודים, או הינדים, או חילונים, ואני יודע מהיכרות איתם שהם דווקא אנשים נחמדים מאוד. אני לא יכול לעשות להם דמוניזציה, ואני לא יכול להאמין שהם מקוללים לנצח ושלבטח יירשו גיהנום. אני חייב להאמין (אם אני מאמין באל טוב ורחום), שיהיה להם טוב אחרי מותם, בדיוק כמו לי. כך שאם אני מודע לעצמי בצורה מינימלית מה שיוצא מזה הוא פלורליזם, ומותו של השובניזם הדתי.

ולחדשות בהרחבה:

10% מהיהודים חושבים שהתנ"ך הוא דבר האל, נכון מילולית כולו (היינו, כולל הנחש המדבר בגן-עדן, מגדל בבל, אשת לוט ההופכת לנציב מלח ושמש בגבעון דום). 27% מאמינים שהתנ"ך הוא דבר האל, אבל שהאל הטוב לא התכוון שנבין כל פסוק בצורה מילולית. 53% חושבים שהתנ"ך בכלל נכתב על ידי בני אדם. והנה נקודה חלשה בסקר: אני עצמי חושב שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, אבל גם שהוא דבר האל. מה, מישהו צריך לכתוב את דבר האל, לא? כלומר השאלות כאן מפספסות דקויות תיאולוגיות, וכנראה שאי אפשר להימנע מכך בסקר בגודל כזה (או בכל גודל).

אתאיסטים יראי שמיים

עוד תוצאות מעניינות – שימו לב לאמונה הכללית באלוהים:

92% (!) מהאמריקאים מאמינים באלוהים. 60% באל פרסונלי (שבורא, מצווה, כועס וגואל), 25% ב"כוח", יענו "אנרגיה" מיטיבה כלשהי. בראש המאמינים צועדים המורמונים, עם מאת אחוזי אמונה (!), צמודים אליהם האוונגליסטים עם 99%, ושתי קבוצות אלה גם מאמינות הכי הרבה באותו אל פרסונלי. זה לא מפתיע: זאת לרוב (מדגיש: לרוב) אמונה בסיסית יותר הנשענת יותר על דוֹגמה שמקבלים ופחות על תחושה שחווים. דוֹגמה יכולה להיות משותפת יותר בקלות מאשר חוויה.

ישנם עוד כמה דברים מעניינים בטבלה הזו: זה שהבודהיסטים וההינדים מאמינים ב"כוח" מופשט יותר מבאל פרסונלי זה לא מפתיע, אבל היהודים האמריקאים, ש- 83% מהם מאמינים באלוהים, מאמינים הרבה יותר, כפליים, באותו "כוח" מאשר באל שמופיע להם במקרא, באותו "אבינו מלכנו" שאליו הם אמורים להתפלל כל יום! זהו ממצא מאוד מעניין לדעתי, שיכול לשקף, מחד, מגמות של חילון ו/או רציונליזם, ומאידך דווקא מגמות של ספיריטואליזציה, יענו רוחְניות, בקרב היהודים בארה"ב.

ושימו לב לאתאיסטים: 21 אחוזים מהם מאמינים באלוהים! הלו? טוב, אז ברור ש-21 אחוזים מהם גם לא מבינים את משמעות המילה "אתאיזם", אבל כנראה שזה מצביע על כך, כפי שכתב יפה סטיבן וולדמן עורך האתר Beliefnet, ש"אתאיזם הפך להיות הצהרה תרבותית יותר מאשר עמדה תיאולוגית". חלק מה'אתאיסטים' בעצם אומרים: אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדתות הממוסדות – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים באלוהים.

וכמה פריטי טרוויה

63% מהנשים אומרות שהדת חשובה להן מאוד. רק 49% מהגברים אומרים כך. זה הבדל לא קטן, וזאת תופעה ידועה עוד משחר ההיסטוריה: נשים תמיד יותר בעניין. כמעט בכל זמן, כמעט בכל דת.

74% מהאמריקאים מאמינים בקיומו של גן-עדן. רק 59% מאמינים בקיומו של גיהנום. רחמנים בני רחמנים (או שמע הבינו שאל טוב לא מסתדר עם מימד של רוע מוחלט.)

ולעניין בו פתחנו: 50% מהאמריקאים חושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. 40% חושבים שלא. זה הממוצע. הבודהיסטים הכי סובלניים כלפי הקהילה (82%), ומי מיד אחריהם? היהודים, עם 79% שחושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. מי הכי פחות סובלני? המוסלמים, המורמונים, עדי י-ה-ו-ה והאוונגליסטים. מעל 60% מהם חושבים שאסור לקבל הומוסקסואליות בחברה. איזו חברייה עליזה (לתשומת לב כל מני יהודים שגם חושבים כך). על כך (ועוד) כאן.

לסיום, הנה טבלת החלוקה הדתית בארה"ב:

רק 1.7 אחוז יהודים. כמו המורמונים. וכמה רעש הם עושים.

ומתוך כלל היהודים:

כ- 40% רפורמים, קצת פחות מ- 30% קונסרבטיבים, וכ- 16% אורתודוקסים (הערכתי נכון?). עוד כל מני חיתוכים של יהודים ועמדותיהם בדף הזה (הבעיה היא שזה נפתח בלי אפשרות לגלול למטה, אז צריך להעתיק את הכתובת, ולפתוח את זה בדפדפן כאילו זה אתר). והנה סיכום קצר של התוצאות באתר הסקר. וזהו – בסך הכל לדעתי ממצאים די מעודדים, גוד בלס אמריקה.

[מסתבר שמתארגן קורס "ויפאסנה יהודית"! על פי רשימת מארגנים נראה שהוא נוטה קצת יותר לצד היהודי מאשר לזה הבודהיסטי, אבל אין ספק שהיוזמה ברוכה, ובמקום. בעניין הלייטמנים, העניינים מעט מסתבכים, פרטים בקרוב (בינתיים נאמר שעורכי הדין שלהם מדברים עם עו"ד שלי), אבל מאמרים, אולי, רק עוד כשבועיים.]

שלשום הייתי במסיבת יום-הולדת לאל קרישנה. האירוע נערך בקיבוץ עין-שמר, שם חיה קהילה קטנה, כמה עשרות, של חסידי קרישנה. חלקם קשורים לתנועת ISKCON העולמית, הידועה יותר בכינויי "הרה קרישנה", ושבעבר כתבתי מאמר על ההיסטוריה שלה במערב כאחת מתנועות העידן החדש המצליחות ביותר.

התיאולוגיה שלהם מענינת מאוד: קרישנה, אל הינדי מסורתי המופיע כאוואטר (התגלמות אנושית) של האל וִישְנוּ, מתגדל ומתעלה אצל הצ'איטאניה (שם הזרם הדתי שלהם) למימדים חסרי תקדים. הצ'איתניים מסכימים, כמו רוב ההינדים, שכאשר קרישנה מופיע על פני האדמה הוא התגלמות של האל וישנו, שהוא האל האחראי על תחזוק העולם, האמצעי מבין משולש האלים הפופולרי ששני קדקודיו האחרים הם ברהמה (הבורא) ושיווה (המשמיד). אלא שאצל הצ'איטאניה וישנו עצמו הוא האצלה של קרישנה, הפעם כאלוהות טרנסצנדנטית, אך עדיין בעלת מאפיינים אישיים-אנושיים, שנמצאת מעל וישנו (ראו תרשים). מכיוון שהאל, גם בהוויתו הגבוהה ביותר, הוא בעל גוף ודמות הגוף, אפשר ואף רצוי לקשור קשר אישי ואינטימי של אהבה בינינו לבינו, ולמעשה זו, על פי הצ'איטאניה, מטרת החיים.

האהבה בין החסידים, או הדְבֶקִים, של קרישנה לבינו היא מהות הקיום ומטרתו, ולכן, וגם בגלל דמותו הפרסונלית של האל, אין בכלל מה לדבר על מני התאחדות עם אלוהים או (חלילה?) הבנה שאנחנו ממילא תמיד היינו אך ורק הוא. האל איננו האבסולוט חסר המאפיינים. האל הוא קרישנה, עליז ואוהב ומתוק ושובב.

וקרישנה הוא אכן שובב: במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, בתענוגות אהבהבים עם לא פחות משש-עשרה אלף נערות בוקרים תמות, אותן הוא מפתה לנטוש את בעליהן החוקיים!

יש עליו גם סיפורים אחרים, והוא יודע להיות קשוח כשצריך: הוא יכול להרוג אנשים רעים, שדים אכזריים, וכמובן, ב"בהגווד גיטה" הוא זה שמעודד את ארג'ונה לצאת למלחמה כדי להשיב את ממלכתו הגזולה, תוך כדי שהוא מדריך אותו (את ארג'ונה) ביוגה העליונה של ההגעה לידיעה ואהבה שלמה שלו (של קרישנה).

אפשרותה של אמונה תמימה בימינו

אבל הדבר שהכי תפס את תשומת לבי אתמול היתה אווירת התמימות הקדושה ששררה על פני החגיגה כולה. כמאתיים אנשים התכנסו כדי לחגוג את יום הולדתו של קרישנה. אני בטוח שלא כולם, אבל כן בטוח שחלקם מאמינים בלב שלם שמדובר בדמות היסטורית, שנולדה כאמור לפני כחמשת אלפים שנה (5235 על פי החישובים האסטרולוגים שערך כותב הערך בויקיפדיה). הם מאמינים שכילד הוא השתובב בעיירה ורינדאוואן, וכמבוגר הוביל את צבאותיו של ארג'ונה לניצחון, כפי שמסופר במיתוס המהאבארתה. הם מאמינים שהוא שליט העולם הבלעדי, שמטרת החיים היא לאהוב אותו ושהאושר הגדול ביותר הוא להאהב על ידו. האנשים האלה, המקסימים ביותר אגב, הם אנשים מאמינים.

אפשר, אני חושב, להבין די בקלות איך דמות אלוהית שובבה, מתוקה ואוהבת מביסה ומחליפה די בקלות, לפחות בשביל רבים, דמות אלוהית זועפת וקנאית של מעין דיקטטור שמימי שמנחית מטה חוקים תוך איומים על הרעות הצפויות אם הם לא יישמרו, אותה אפשר למצוא בתורת משה. אבל אותי מפליאה עצם האפשרות של אמונה תמימה בימינו.

שימו לב: מדובר כאן לא בקהילה סגורה של חרדים, או באיזו התנחלות פרא אטומה לעולם החיצוני שמפתחת בקרבה חזיונות משיחיים. מדובר על אנשים שחיים בעולם, עובדים לפרנסתם במקצועות ממקצועות שונים, חשופים לכלי התקשורת ולהיגיון הפוסט-מודרני. ועדיין, הם מאוד מאמינים.

אמונה היא דבר מעניין. ברגע שאנחנו מחייבים עצמנו לאמונה מסויימת, חשוב לנו מאוד לשמור עליה בפני עצמנו, ולהוכיח לעצמנו שאין לנו בה שום פקפוק. ברגע שפקפוק כזה עולה (והוא תמיד עולה, שכן המציאות פריכה ושברירית מדי מכדי להתאים עצמה לאמונות קשיחות) אנחנו חייבים או להתעלם ממנו ולעשות עצמנו כאילו הוא מעולם לא עלה (זה הולך אם אנחנו לא מתעקשים להיות כנים עם עצמנו), או לתרץ אותו ולפתור אותו, ואת עצמנו ממנו. הבעיה היא שברגע שפקפוק כזה עלה, העובדה הזאת עצמה היא כבר סיבה לפקפוקים נוספים – שהרי אם האמנו באמונה שלמה, למה בכלל פקפקנו באמונתנו? כעת אנחנו מפקפקים באמונה שלנו (כלומר בתוכנה, למשל בטענה "תהיה תחיית המתים"), ומפקפקים באמונה שלנו באמונה שלנו (כלומר בדבקות שלנו בה, בטענה "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים"). מכאן קל מאוד להיכנס לסחרור שבסופו נתרסק לתוך החול ללא כל אמונה. לכן בימינו, כשהאינטרוספקציה היא דרך חיים (אם לא ממש אובססיה), מאמינים אמיתיים הם מחזה נדיר.

על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על אמונה באלוהות מוגדרת. רבים היום מוכנים להצהיר בכל פה שהם מאמינים ב"כוח" כלשהו, ב"מקור אחד" או ב"אנרגיה" שממנה הכל מגיע ושהיא זו שמניעה את הכל. אבל לתפיסת העולם המודרנית יש בעיה עם אל שיש לו אישיות – בטח כזה שיש לו צורה. זה נראה לנו קצת משפיל בשביל אלוהים שיהיו לו קווי מתאר או אופי (וכמובן: הגיוני גם להאמין באחדות המוחלטת של הקיום, ולא הגיוני להאמין שיש לאחדות המוחלטת רצונות או מאפיינים כלשהם). אבל למעשה, אם אנחנו באמת רוצים להימנע מלאפיין את אלוהים, הרי שלא יעזור גם אם נאמר שהוא "אנרגיה". נהיינו חסידים כל כך נלהבים של המדע עד ששימוש בז'רגון פסאודו-מדעי ("כוח-על", "עיקרון-בסיסי") נראה לנו נאות יותר כשם לאלוהים מאשר "בורא עולם" או "היושב במרומים". אבל ככל שמדובר באלוהים אלו ואלו דברי מושגים מתים. והנה באים אנשים שלא זקוקים למכבסת המילים התיאולוגית הזאת ומצהירים בגלוי: אנחנו יודעים מי הוא אלוהים: קוראים לו קרישנה, הוא נראה כמו אדם, רק שהוא כחול ויפיפה ומדבר סנסקריט שוטפת.

הרה קרישנה

במסיבה שרנו שירי דת, ראינו הצגה הממחיזה קטעים מימי ילדותו של קרישנה, שמענו הרצאה פילוסופית-תיאולוגית, נהננו מריקוד של ילדות בתלבושות הודיות לכבוד האל, וכמובן: סעדנו כיד המלך (או האל) ממאה וחמישים (!) מני מזונות שונים, שהועלו כמובן כמנחה לקרישנה לפני הארוחה. בקיצור: הודו של צאיטאניה שהועברה קופלט לישראל 2007. אישית היתי מוקסם רוב הערב מהאווירה הטובה ומלאת האהבה, ולא פחות מהאנשים, שגם הם עשו רושם של בני אדם טובים ומלאים אהבה. נהנתי מהמוסיקה וההצגות מאוד, אם כי איתי אין לדעת: ברגע שמדברים על אלוהים אני נוטה להתפעם מכל דבר.

שגריר הודו שהוזמן לא הגיע, אבל מי שהגיע התענג. יומולדת שמח.

שני העיתונאים המערביים החטופים שוחררו אתמול משבי ארגון פלסטיני זעיר, לא לפני שהם "התאסלמו", כלומר חזרו על המשפט שנדרש לומר כל מי שמעוניין לקבל על עצמו את האיסלאם, והוא "אין אלוהים מלבדי אללה, ומוחמד הוא נביאו". כן, זה די קל להפוך למוסלמי, וזאת מכיוון שהאיסלם מראשיתו רצה לעשות נפשות, וכמה שיותר, ובכיבושיו הביא את בשורתו לעמים שלא ידעו אותו, אבל למדו עליו (לפעמים בדרך הקשה). המשפט הזה הוא מה שנקרא היגד "פרפורמטיבי", כלומר כזה (שכמו מעשה) משנה את המציאות. עוד היגד כזה, שהמציאות אחרי אמירתו אחרת, הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נחזור לחטופים המשוחררים: "יצאו בזול" אנחנו אומרים לעצמנו, וברור לנו שהם לא באמת מוסלמים, מכיוון שממילא אמרו את הדברים מן הפה אל החוץ, לא התכוונו למילה, אולי אפילו קיללו בלבם את נביא האיסלאם תוך כדי מלמול הפסוק, ולכן זה בכלל לא נחשב, ולמי בכלל איכפת מה אומרים.

למה זה בעצם ברור לנו? פשוט: מכיוון שהכוונה אצלנו נחשבת הרבה יותר מהמעשה. "אצלנו" כאן פירושו התרבות המערבית/ נוצרית, שבוודאי השפיעה מאוד גם על היהדות והאיסלאם, כבר לפני מאות שנים. לנו הישראלים, שגדלים בתרבות מערבית, ברור לכן שאם הם לא התכוונו למה שאמרו, זה ממילא ריק מתוכן.
לא תמיד זה היה כך. היהדות בבסיסה היא דת של מעשים, לא של כוונות. העיקר, ובזה נמדדת יהדותו של אדם, הוא לעשות מעשים מסויימים, ולא להאמין בדברים מסויימים. האמונות פחות חשובות. העיקר שתשמור שבת, וכו'.

פאולוס הקדוש. חשב (כבר במאה הראשונה לספירה) שהאמונה חשובה מהמעשה. כך כנראה היו כל הדתות לפני כמה אלפי שנים: מערכות של טקסים וציוויים (שחלקם בעלי משמעות מוסרית, וחלקם חסרי כל משמעות) שהכתיבו סדר מסויים לחיים, אבל בשום אופן לא הגבילו את אמונותיו של האדם. בכלל, מה שהתרחש בתוך ראשו של הפרט לא עניין אף אחד, ולא מן הנמנע שזה היה מפני שפשוט לא התרחש שם הרבה באותם ימים. רק עם התפתחותה של התודעה האנושית (ולא בכל לטובה לדעתי), התחיל להיות מאוד משמעותי מה אתה חושב, במה אתה מאמין, ומה היתה הכוונה שלך במעשה מסויים, והתחילו ניסיונות למשטר גם את התחום הזה. במערב זה התחיל עם הנצרות, שמתחילתה (פאולוס) היה לה הרבה פחות חשוב מה אתה עושה, והרבה יותר חשוב במה אתה מאמין. לכן כינסו שם אספות גדולות של בישופים מיד כשהתנצרה האימפריה הרומית (המאה הרביעית לספירה) וקבעו קוד אמוני אחד לכולם: ה- credo, כלומר ה"אני מאמין" (בלטינית) שכל נוצרי חייב לדבוק בו כדי להיות נוצרי.

ביהדות "עיקרי אמונה" כלליים כאלה הוצגו לראשונה רק במאה ה- 12 על ידי הרמב"ם, וגם אז הם נתקלו בהתנגדות רבה מצד קהילות יהודיות רבות, שטענו, בין השאר, שליהדות אין צורך ברשימת אמונות, ושזה סתם "פילוסופיה" (לטעמם דבר שלילי). עד אז, וגם כיום כפי שמיד אראה, היה חשוב רק מה יהודי עושה, לא מה הוא חושב. כך למשל, אפשר להבין את סיפור "חנה ושבעת בניה" המפורסם, שנראה לכל בר דעת מודרני כטירוף פנאטי לשמו (אם המעדיפה שילדיה ישחטו מול עיניה ובלבד שלא להשתחוות לפסל אלילי, כנראה במאה השנייה לפנה"ס). אבל צריך להבין את חנה: היא לא היתה יכולה לדמיין מצב בו היא משתחווה לאליל ועדיין אינה עובדת עבודה זרה (שזה "יהרג ובל יעבור", כידוע). היא לא יכלה לומר לעצמה: "טוב אני אקוד איזו קידה, אבל בלב לא אתכוון לזה, רק כדי שהחיילים יעזבו אותי בשקט" או משהו כזה. עבורה השתחוות פירושה עבודה זרה, ולא משנה מה היא חושבת בלבה או מתכוונת. הדת היתה אז קודקס אחיד של מעשים, לא של אמונות, שאיחד את בני הקהילה הדתית. אם רצית להישאר שייך, היה עליך לעשות כך וכך.

כאמור, הדגש על האמונה הוכנס על ידי פאולוס לנצרות, ולאורך הדורות היהדות כמובן הושפעה ממנו. למרות זאת, העיקר הוא עדיין המעשה, וגם אם מדגישים את חשיבותה של הכוונה במצוות, יהודי אורתודוקסי הוא זה שעושה, לא זה שמתכוון. היהדות פשוט משחקת משחק אחר: משחק הגוף, ולא משחק הרוח (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

כך אפשר להבין, למשל, את הסובלנות היחסית אותה מפגינה היהדות כלפי חלקים בחסידות חב"ד, שמבחינה אמונית דומים הרבה יותר לנצרות מאשר ליהדות (יש להם משיח שמת ואמור לקום לתחיה וכו'). הסובלנות הזו קיימת בגלל דבר אחד: הם ממשיכים לקיים מצוות כהלכתן. כל עוד הם שומרים הלכה, פחות חשוב מה הם מאמינים. לו הם היו עוברים על ההלכה, לא היה עוזר גם מה היו חושבים בלבם. הם מיד היו מקוטלגים ככופרים (שבתאים, למשל) ומוקעים החוצה (חרמות, נידויים, איסור על זיווגים איתם וכיוצא באלו נפלאות הדת).

ומה אם החוטפים המוסלמים? לדעתי גם החוטפים מרגישים שחטופיהם לא ממש מוסלמים כשרים, והם ביימו את כל העניין רק כדי להציל את כבודם לפני שחרור חטופיהם. תרבות המערב השנואה עליהם כל כך, שנגד כיבושה הם נלחמים, כבר כבשה את לבם.

אבל זה לא רק תרבות המערב. התודעה האנושית מתפתחת, ולא בכדי יש אינטרנליזציה, ופסיכולוגיזציה, של הדת. יש משהו שמושך אותנו פנימה, אל השכל והלב, ומשאיר את המעשים בפריפריה של המשמעות. אני חושב שזה לא רע. כלומר, גם אני מאמין שהכוונה יותר חשובה מהמעשה. גם אני מאמין ששחרור אלוהי אמיתי תלוי במצב ההכרה שלי, והרבה פחות במצב הגוף שלי. מצד שני, ברור שאחשוב ככה, הרי אני בכל זאת ילדו של הזמן הנוכחי.