נתחיל בעיקר: חזרתי מאומן ביום שלישי בבוקר, ואני מרגיש כאילו הזריקו לי תרכיז יהדות מזוקק ישר לוריד הראשי. אני כולי אפוף, הוזה ומעכל "יהדות". מה זאת אומרת? זה דומה לתופעה בה אחרי שאתה יוצא מסרט אקשן טוב האצבע היורה שלך מקפצת בכיווצים בלתי רצוניים, ואחרי שאתה יוצא מסרט רומנטי אתה כמהה ועורג לאהבה. אני הייתי שבוע שלם בסרט יהודי אינטנסיבי (ובתלת-מימד).
אבל יותר מזה, כי עלילת הסרט הזה בכל זאת טבועה בזכרון התרבותי שממנו אני צומח: מזרח אירופה היא ביתם של סבותי. השטעטל או הגטו היהודי הוא נוף ילדותם של סופרים והוגים שאני קורא ומזדהה איתם. ים השטריימלים והטליתות שטבעתי בתוכו גועש באותם המים שמהם חלקים גדולים ממני מעורבבים. בהליכה ברחובות אומן משהו בי פעם כל הזמן: זה אני!!!
והרחובות הללו, בהם מניין נערך בכל שעה ובכל מקום, ובהם אי אפשר לפסוע מבלי לשמוע את הקהל חוזר בקול "יהי שמיא רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא…"; רחובות בהם אנשים צועקים לשמיים ומקבצים נדבות, שותים תה שחולק חינם ומחלקים חינם חוברות תהילים; רחובות בהם רוקדים ושרים ומכנים אחד את השני "צדיק" (במלעיל) – הרחובות הללו משכרים ומלטפים גם כשהעומס בהם מרתיע או סתם נמאס.
יש משהו באחווה, יש משהו בטירוף, יש משהו בכיעור, יש משהו בגסות, יש משהו באינטנסיביות, יש משהו בפשטות, יש משהו בר' נחמן, יש משהו בראש השנה באומן.
כתבתי לא מעט (ועדיין חלקיק ממה שעברתי), אז נעשה דבר כזה: נחלק את הרשימות מאומן. הנה החוויות בלבד. ניתוחים יבואו בפוסט משלים. ועוד פוסט יהיה, שיוקדש לאברהם זגדון. קדימה:
כ"ח אלול, שדה התעופה
התור לבידוק ארוך. מלא כיפות ומעילים שחורים. שני חסידים מנגנים באקורדיון ושרים. ערסים מריצים קטעים. פאות מתערבבות עם רסטות, כיפות קטיפה שחורות עם סניקרס לבנות. לפתע תקיעת שופר מפלחת את הטרמינל.
במטוס
שרים. במטוס אין דיילות, רק דיילים. א.נ. לוחש לי באוזן: "אין כאן ולו אדם אחד שאביו וסבו טסו לאומן". יושבים שעה וחצי, ממתינים לשני חסידים שעשו צ'ק-אין אבל לא מגיעים. אולי נרדמו בדיוטי. בינתיים תפילות במטוס, גיטרה, הקרבניט מתחנן שלא יעשנו, צעקות "רבנו מחכה!", ממריאים, סרטון של הרב ארז משה דורון, אוכל גלאט-כושר (אין מנה צמחונית), בנחיתה מישהו צועק "לשמור על העיניים!!!"
כ"ט אלול בבוקר, בציון
בין ההמון המתנועע כגל קדימה ואחורה, המתרכז בהגיית התיקון הכללי. אב ובנו. האב מתפלל, הבן יושב על כתפו, ראשו נשען על ראש האב, פיו מלופף סביב הריבוע השחור של תפילין של ראש. אחר כך האב מוריד את הבן ונותן לפניו ספרון של התיקון הכללי, ומורה לו "מילה מילה, כן?", והבן עובר על הכתוב מילה מילה.
בדרכים
יש לשבח את האוקראינים ולציין שהם משחקים את תפקיד הגויים בצורה מופתית, לפחות בכל הנוגע למראה: חצי מהשוטרים, גדולי גוף, ורדרדים, דומים בדיוק לחייל האמיץ שווייק (באיורי הספר הישן), והחצי השני לקחו רק כמה מאפיינים שלו ובנו איתם משהו רק קצת יותר מקורי. בהחלט מרשים. לעומת זה האזרחים צנומים ולבושים כמו עולים חדשים מרוסיה.
במקווה
אחרי שטבלתי ארבע פעמים בגנגס כמו יהודי טוב, טבלתי עכשיו לראשונה במקווה. המקום עמוס ודחוס, ולא נעים להיות במזרח אירופה ולראות הרבה יהודים ערומים בתור למקלחות, אבל בסך הכל היה חמים ונעים. אגב, גם במקווה אפשר לזהות חרדים, ולא רק על פי הפאות. חרדים הם אלה שהולכים כפופים, שתי ידיהם מסתירות את ערוותם, והם כולם בושה וכלימה. תמהתי כשנתקלתי בהם בעודי הולך זקוף, איברי מתנדנד לפני. חשבתי לתומי שמכיוון שהם רגילים לחשוף עצמם לפני גברים אחרים במקום ציבורי שכזה לא עולה שאלה של בושה. מסתבר שהחרדה היהודית-חרדית הבסיסית מהגוף מלווה אותם גם כאן, והנה הזדמנות פז להתיידד עם הגוף שנשארת לא מנוצלת.
לפנות ערב
ב"תיקון הכללי העולמי" נדחס בין חסידים, לא עומד על רגלי אלא בכוח הדחוסים מלפני ואחורי. מתנוענעים ומשתדלים להזדווג עם השכינה לא עם השכנים, ממלמלים וצועקים את התיקון הכללי. חסידים עומדים על גג הציון ומשלהבים את הקהל לשיר שירי ר' נחמן לפני ואחרי התיקון, והרחוב במהרה הופך למסיבת צעקות שכולה שמחה תמימה.
ואחריה, שעה לפני תפילת ראש השנה חסיד מבקש רד-בול בקיוסק הכשר. יהודה משי-זהב חולף על פני. אומרים שגם מחצית ממצבת הזמר המזרחי כאן (אייל גולן, רגב הוד, אחד הפרצים, עוד מישהו ששכחתי). גם הרנטגן הגיע. סטיקר: "איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה". גברים בחליפות וגברים בקיטל. שני אתיופים בשטריימל. הולך להתפלל בהאנגר העצום של הרב שיק, "הצדיק מיבניאל". התפילה מרשימה ומענגת. שטריימלים ככל שהעין מגעת. לחזן קול יפיפה.
א' תשרי, בציון
בתפילת הבוקר ביקשו את טובתם של "החיילים" ושל גלעד שליט. מיד אחרי זה התחילו במחרוזת שירי ר' נחמן:
מי יתנני אבר כיונה / אעוף לציון הקדוש אוּמנהּ
אשרינו, מה טוב חלקנו, שזכינו 'תקרב לרבנו / אומן אומן ראש השנה (X5)
מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה (X2) / אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה (X2)
ר' נחמן, ר' נחמן, אין כמוך בעולם / ר' נחמן, ר' נחמן, אוהבים אותך כולם
מדי פעם פשוט מרימים את הקול וצועקים לשמיים. הכל בעידודם של חסידים שמנצחים על הקהל הקדוש אחרי שתיפסו על הבמה במרכז. שליחי ציבור של שירה וצעקות. בחוץ מיניינים על גבי מניינים. בחג מעשנים בשרשרת. סיגריה מדליקה סיגריה מדליקה סיגריה. האש הזו תוקד עד כניסת השבת.
ערסים
ערסים מסתובבים ברחובות בחבורות, לבושים כמו לבילוי ועל ראשם כיפה לבנה עם פונפון. עד כמה הם באו בשביל ר' נחמן? ד.א. אמר לי אחר כך שעבורם הוא פשוט ה"צדיק" שמחליף את ההילולות של צדיקי מרוקו. הם באים, אומרים תיקון הכללי על הציון ואז פורשים לחדר לחסל את השיבס שהביאו מהדיוטי. אם לשפוט לפי שניים שישנו איתי בחדר (יותר נכון, במחסן) שבו שהיתי, זה בדיוק נכון. שני אלה חיסלו ליטר ג'וני ווקר שחור בארבעה ימים, לא כולל בירות, ורוב הזמן ישנו. וגם כמה ימים אחרי זה במז'יבוז' היו: הולכים ברגל מציון הבעל שם טוב לבית הכנסת המשוחזר שלו ובאחד הסיבובים עוצרת לידינו מכונית ומישהו צועק מבפנים "אחי איפה זה פה הבעל שם טוב???"
חרדים שאינם ברסלבים
חרדי ליטאי מספר שהוא כאן בגלל השיעמום. התפילות הרגילות כבר נמאסו עליו. הוא חייב משהו שונה. טוב, כך זה לפחות היה בשנה שעברה, אז הוא הגיע לכאן לראשונה. הפעם הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על שלושה ימים רצופים (חג + שבת) עם האישה והילדים.
ובתפילה בקלויז, אחד מהמניינים הגדולים בעולם, מוקף בים של שטרימלים ומעילים שחורים, התיישבתי ליד חסיד מבוגר של סערט-ויז'ניץ. למה הוא בא לכאן? "רק כאן אפשר למצוא את זה." את מה? "דיבורים על זה." על הנפש? "כן, על מה שקורה בפנים." והאדמו"ר? "האדמו"ר כבודו במקומו מונח, אבל מה הוא נותן לנו? כמה שורות לא ברורות על פרשת השבוע? מזה אין מזון לנשמה. רק חב"ד וברסלב מתעסקים בדברים האלה. כל האחרים הזניחו את זה. ולכן האמונה מדלדלת. גם לי קשה להאמין, מה אתה חושב? האמונה שלי בקושי מחזיקה. קשה, קשה מאוד."
דבריו הכנים והנוגעים ללב עוררו בי מחשבות. פתאום אני מבין למשל מה כל כך חסר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים (טוב, בין שאר הדברים שחסרים, ובראשם דגש על מפגש ישיר עם האלוהות): זרמים. איפה חב"ד שלהם? איפה הר המור שלהם? איפה נאמני תורה ועבודה שלהם? איפה הליטאים שלהם? כלומר, הם כולם אולי קיימים כפרטים פה ושם, אבל לא כמסגרות מחשבתיות שבתוכם מתבשלים ומתעכלים רעיונות ומעשים. במבט מלמעלה הכל הומוגני מדי, ולכן מעט נרפה, חסר תשוקה. ודאי שחסר טירוף. זרמים שונים מבטיחים הפריה הדדית והתפתחות, מבטיחים מריבות פנימיות והתפתחות. מבטיחים הרגשה של ערבות הדדית ומשפחתיות. באומן, למשל, אתה ממש רואה שבאורתודוקסיה קורה משהו.
לאורתודוקסיה כמובן יש את ההלכה שלה שמחזיקה את כל הזרמים באותה סירה. בדיוק על הרקע ההלכתי כמובן נפרדו להן הרפורמים והקונסרבטיבים (ודומיהם) ביניהם, ולכן בדיוק זה לא יכול להיות מה שמאחד אותם. לכן הם מיודדים, אבל לא קשורים כרקמה אורגנית. זהו ההבדל בין משפחה לבין חברות: במשפחה הדם מחבר בין היחידים גם אם הם שונאים אחד את השני. בחברות אם שונאים אחד את השני הולכים איש איש לדרכו. במשפחה השנאה והמצוקה יוצרת לפעמים תנועה והתפתחות הדדית (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ – מן המצר דייקא). בחברוּת מצוקה יוצרת פרידה והתפתחות אישית. יש יתרונות כמובן גם לחברות על פני משפחה, ובכל זאת, באומן אפשר לטעום מהחום והאחווה המשפחתיים. לו רק זו היתה משפחה יותר הגונה.
הזמן כאילו נמרח ונמחק כאן. למרות התפילות. אולי בגלל שממילא יש מניין בכל זמן ובכל מקום. אולי כי היום מורכב מסרטים סרטים, שהרי אין משהו ספציפי לעשות ונודדים בין מרכזים ועניינים.
ב' תשרי, ליד הציון
התפללתי כשעה וחצי במניין של הרב מורגנשטרן. איזו נוכחות! הרב עומד מלפנים, עטוף טלית, מתנדנד ובוכה את התפילה, ומדיף קדושה אדירה. אחרי שהתפללתי שחרית המשכתי להתנדנד מאחוריו, סופג וסופח את מה שהוא הקרין בעונג אדיר. וגם דבר מעניין: עצמתי עיניים והרגשתי חום קל ואור מלמעלה. פתחתי אותן ולא הצלחתי למצוא את מקור האור. עצמתי שוב ושוב אור גדול מלמעלה. ושוב בעצימת העיניים היה אור גדול יותר מאשר בפתיחתם. כך לפחות זה נראה לי, ואולי זה רק היה נראה לי.
אחרי שהשחרית נמשכה עד 12:30, וקראו בתורה עד 13:30, ואחרי הפסקה של שעה, התקיעות עומדות להתחיל. הרב נכנס, מכוסה טלית, פניו לבנות, מלאכיות. השמש יצאה היום ומהחלונות הפתוחים (למעשה, פתחי אוהל הברזנט) רואים את אומן, עצים עד האופק, וכיפת עננים גבוהה ויפיפייה שמכסה למחצה שמיים כחולים כחולים (השמיים באוקריינה שונים מהשמיים בישראל, ויפים הרבה יותר). מתחתנו בית הקברות היהודי הישן וההרוס של אומן ועליו עיר האוהלים של עולי הרגל.
הרב המקובל מייחד ייחודים של לפני התקיעות, ולמטה – נשבע לכם שכך זה בדיוק – חסיד ברסלב שמנמן יושב בגופיה על הארץ ומגרד את הגב בעזרת בקבוק פלסטיק ריק של ספרייט. הייחודים נמשכים דקות מספר ואז התקיעות עצמן, שאינן באות ברצף. יש תקיעה (או תרועה, או שברים), ואחריה מתחילים לשיר ניגון. הניגון לפעמים נגמר ולפעמים נקטע באמצע, ואז הרב מורה על עוד תקיעה (או תרועה, או שברים).
הניגונים – רובם בכלל ניגונים חב"דיים. אך הם, כך הסביר לי מאוחר יותר א.נ., רק פילר בשביל הקהל הקדוש, כדי שלא ישתעמם, בעוד הרב עצמו לא שר, אלא מייחד את ייחודיו, כלומר את ייחודי האר"י, לפני כל תקיעה (או תרועה וגו'). כך יוצא שבציון של ר' נחמן, שביקש מחסידיו במפורש לא לייחד את ייחודי האר"י בתפילותיהם, מייחדים ייחודים של האר"י על רקע ניגונים של חב"ד, בראש השנה, בתקיעת השופר.
שיחות הר"ן
כמו בפסטיבל הרוחני בטירוונאמלאי גם כאן הכל מרוכז סביב קבר צדיק, וגם כאן צריך לבחור בין מורים שונים שמעבירים שיעורים ברוחניות. שם התמה היא ניאו-ודאנטה, וכאן תורתו של ר' נחמן, שם ממלמלים מנטרות לפני ואחרי, כאן תפילות.
התלבטתי בין הרבנים שלום ארוש, ארז משה דורון, אליעזר ברלנד (שמסתובב מוקף בחגורת מאבטחים אוקראינים) וישראל יצחק בזנסון. בחרתי בבזנסון אבל הוא הקדים במפתיע את השיעור ולא הספקתי. למחרת שמעתי את הרב חשין. הוא התעקש ללמד שצריך להיקשר לצדיק ור' נחמן הוא הצדיק. עזבתי באמצע ורצתי לשמוע את הרב ארוש, אבל הוא הקדיש את עשר הדקות האחרונות של שיחתו ליחצון ספריו. אין ספק שרמת השיחות בטירו' עולה על זו שבאומן בעשרות מונים.
פרוסקה 6
בעודי מחפש דירה שכורה של חברים, אבוד במסדרונות החשוכים של המפלצת הסובייטית רבת ורחבת הקומות (אגב, על דירה 42 ברחוב פרוסקה 6 באומן כתוב "צנעני"), עצרתי במסדרון כדי לכתוב משהו ביומן (כתבתי במחבוא כי לא רציתי לחלל את החג בפרהסיה כמובן). בעודי כותב שמעתי צעדים קטנים וראיתי ילד חרדי מתקרב. החלטתי לא לנסות להחביא את המחברת ולהמשיך לכתוב. לא יזיק שהילד ידע שיש גם יהודים לא אורתודוקסים, אמרתי לעצמי. לילד לקח שניה להבין מה אני עושה, ואז הוא עצר, הביט בי ואמר: "יונטיף" (דהיינו יום-טייב, יום-טוב).
קשה לי לתאר איך בדיוק הוא אמר את זה, איזו תערובת של פליאה המומה, נזיפה ותחינה עצובה היתה בקולו. אני זוכר את העיניים שלו, הפעורות לרווחה, מביטות בי, רועדות. מלמלתי משהו בחצי חיוך על כך שאני כותב רק קצת ומיד מסיים, אבל הרגשתי כמו החוטא הכי גדול בעולם. פחות על החג שחולל לכאורה, יותר על התמימות של אותו ילד שחוללה.
יונטיף. מה, אתה לא יודע שיונטיף? הרי אתה באומן בשביל ראש השנה, לא? אתה לא יודע שיהודים לא כותבים ביונטיף? אתה נראה כמו בנאדם מבוגר! מה קורה לך?!? יונטיף! יונטיף.
מז'יבוז'
"אוהל הבעל שם טוב" מלא כל טוב. לא רק קברו, אלא גם מקום משכבו של אברהם יהושע העשל, של ברוך ממז'יבוז' ועוד. המדיטציה טובה ובהירה. גם התפילה. מומלץ.
מאמר חדש ומרתק
לולאת האל 