המלוכה הבריטית אף פעם לא היתה חזקה וטוטלית כמו זו שבצרפת. המגנה כרטה רק קיבעה בחוק חולשה שהיתה חלק מהמציאות הפוליטית באנגליה כבר קודם, מציאות שהלכה והפכה ברורה יותר ויותר עם הדורות, כאשר המלך מאבד בהדרגה את סמכויותיו, תחילה לטובת בית הלורדים, אחר כך, במאה ה-19, לטובת בית הנבחרים (House of Commons), ולבסוף כמובן עד לאיבוד מוחלט של כוחו והשארתו כסמל בלבד עם בואו של העידן הדמוקרטי במאה העשרים.

בצרפת כידוע הדברים התנהלו אחרת: שלטון הברזל של מלכי צרפת, שהחזיק את אציליו ואביריו על רצועה קצרה מאוד, הגיע לשיא של רודנות וניתוק עם שושלת בית בורבון ("המדינה זה אני" וכל זה), כלומר רצף הלואים מתחילת המאה ה-17 ועד המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית? כן, אתם יודעים, זו ששמה בפועל קץ לבית המלוכה הצרפתי. נכון, הוא פירפר עוד קצת גם אחריה, אבל היום אין מלך בצרפת, אפילו לא כסמל.

האם זה מקרה שהויתור ההדרגתי על סמכויותיו השאיר את בית המלוכה בבריטניה על כנו וחוסר הנכונות להתפשר גרם למחיקתו בצרפת?

קיצור תולדות חוק הגיור

חוק הגיור שהביא ח"כ דוד רותם התחיל את חבלי לידתו כבר בדיונים הקואליציונים בין ישראל ביתנו לליכוד. יחד עם "ברית הזוגיות" הוא היה אמור לתת לבוחרים של ליברמן יכולת להצטרף בקלות לעם ישראל: חתונה בין יהודים ללא-יהודים ו/או גיור זריז וקל. היום כבר כולנו יודעים שחתונה "מעורבת" לא תוכר על פי חוק בישראל, ו"ברית הזוגיות" שהתקבלה (בה הרבנות תקבע אם המועמד הוא מספיק לא יהודי כדי להתחתן עם לא יהודי אחר) היא עלבון לאינטליגנציה של בוחרי מפלגתו של ליברמן, שגם ככה תבונתם מפוקפקת.

בנוגע לחוק הגיור הצליחו להגיע לקומבינה: הגיור יעשה על ידי רבני הערים (וכך יוכל מי שרוצה להגיע לרב שלכאורה יקל יותר מחבריו), ומנגד סמכות הרבנות הראשית כאחראית על הגיור בארץ תוכר בחוק. קל להבין מזה שסמכותה כיום איננה מעוגנת בחוק: אכן, הרבנות עד כה אישרה גיורים רק משום שכך נהגה מאז המנדט הבריטי. במצב הנוכחי, אם כן, יכולות התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית להגיש בג"ץ על כל גיור שהרבנות מסרבת להכיר בו ולהביא לאישורו, שכן, כאמור, אין חוק. שורה של עתירות לבג"ץ אכן הבטיחו שכיום גיורים של תנועות אלה שנעשים בחו"ל מוכרים לצורך עליה מכוח חוק השבות, ונדמה לי שאפילו גיורים שנעשים בארץ הם בעלי תוקף בתנאים מסויימים.

אם החוק יעבור החלטות בג"ץ הקודמות יאבדו מתוקפן, והגיורים הלא-אורתודוקסים ירוקנו ממשמעות מבחינת מדינת ישראל. הם לא יוכלו לעלות מכוח חוק השבות, ואם החוק יחול רטרואקטיבית (ויש אפשרות כזאת), יהדותם של רבים תישלל. ברמה העקרונית מכריז החוק למעשה כלפי יותר משישים אחוזים מיהדות ארה"ב שהם לא ממש יהודים (רק 20% הם אורתודוקסים שם, והשאר לא מזוהים עם אף זרם), ומשום כך מנהיגי התנועות האלה נזעקים, וטענים בצדק שאי אפשר לקרוא למדינת ישראל מדינת היהודים, אם היא בעצם מדינת האורתודוקסים. אישור החוק יגרום לקרע חסר תקדים בין ישראל ליהדות ארה"ב.

ומה עם גיורי רבני הערים, זה טוב לא?

לא. לכאורה יהיו יכולים החפצים בגיור לכתת רגליהם לרב עיר ששמעו שהוא קצת יותר מקל מאחרים, אך למעשה הפיתרון הזה מעוות מראשיתו, שכן רבני הערים לא נבחרים על ידי קהילותיהם וגם לא על ידי הממשלה, הכנסת או כל גוף דמוקרטי אחר. רבני הערים – תתכוננו להפתעת חייכם – נבחרים על ידי הרבנות. כלומר הרבנות הראשית תקבל גם גושפנקא חוקית ובלעדיות לגיורייה, ומצד שני תשמור על השליטה במינוי רבני הערים. כבר היום ישנן קהילות חילוניות רבות שהרב שלהן הוא חרדי שלמעשה לא נמצא בשום קשר משמעותי איתן. סמכו על הרבנות שהיא תדאג לכך שכל רבני הערים יהיו מהסוג המחמיר, ועל כן לא תהיה שום הקלה או הפשטה של תהליך הגיור.

מחשבות על העתיד לבוא

כבר היום משפחות שאחד מחבריהן לא יהודי לא יכולות לקנות בית במושב נוקדים, מושבו של שר החוץ ליברמן. כבר היום אישה שמתפללת בכותל נעצרת ונלקחת לתחנת המשטרה אם היא מחזיקה בידיה ספר תורה. כבר היום אחוזים ניכרים ממוסדות החינוך לא מלמדים לימודי ליבה ולמעשה מגדלים דור של אזרחים חסרי יכולת להשתלב במרחב הציבורי הליברלי.

האורתודוקסיה החרדית, מסיבות רבות ומגוונות (ובראשן פחד עצום מהמודרנה ומהחילון) מנסה לבצר את כוחה. היא רוצה לשלוט בחינוך, בגיור, במקומות הקדושים, בתקציבים, ביהדות. אבל היא נלחמת נגד הזמן ונגד התנועה הכללית של החברה. כמו לואי ה-16, היא לא מבינה עד כמה היא מנותקת מהעם, עד כמה היא מנותקת מהמציאות.

הבה ננסה לחשוב מה יקרה בעקבות חוק הגיור, שלמעשה יחלק את המדינה לשתי קהילות: יהודים להלכה ולמעשה, ויהודים רק למעשה. כפי שכותבת יפה אבירמה גולן היום ב"הארץ":

מישהו צריך להסביר ליהודי העולם, שהם יכולים כבר להתחיל לצפצף על החוקים והתעודות של ישראל. כי בעוד שהממשלה והכנסת הופכות יותר בדלניות ופונדמנטליסטיות, בחברה הישראלית מתרחש מעקף מרשים של הגיור הדתי. זה מה שפרופ' אשר כהן הגדיר כ"גיור סוציולוגי", והפרופסורים צבי זוהר ואבי שגיא תיארו כתהליך שתחילתו בדברי רות המואביה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בתהליך זה ההצטרפות אל הזהות החברתית והקהילתית קודמת להצטרפות אל הזהות התרבותית-דתית.

זאת אחת האופציות: הפיכת הרבנות לסמל ארכאי, דוגמת המלוכה הבריטית (ובמידה רבה האפיפיור). ממילא כל מי שמשולב בחברה הוא מספיק יהודי עבור רוב אזרחי ישראל, ובסופו של דבר יבינו הישראלים, כמו שהאמריקאים מבינים, שיש דרכים רבות להיות יהודי ושהאורתודוקסיה היא רק אחת מהם.

אופציה שניה היא פירוקה של הרבנות, דוגמת המלוכה הצרפתית, וזאת משום שמצב בו חוקיה לא מאפשרים לאנשים להתחתן או לגור בשכנות יהפכו אותה לבלתי-נסבלת. בכל זאת, חוק מעצבן גורר התנגדות ומערכת רודנית גוררת התקוממות.

הרבנות הראשית, ובאופן כללי הממסד האורתודוקסי המקבל את כוחו מהמדינה, הם דינוזאורים שלא מבינים, ולא סופרים, את היונקים שמתפתחים סביבם. נותר רק לחכות למטאור שיגרום להכחדתם.

בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.

ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש

הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.

ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:

אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו

ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.

זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.

אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.

למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.

אחדות זה חשוב, אבל

"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.

והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:

התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:

זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.

זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).

גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.

אתנחתא קומית מתבקשת:

הטהרנים החדשים משמאל

זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.

דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".

אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:

The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.

There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.

כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).

שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת

ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.

—

*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".

[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]

תוך כדי הכנה של קורס שאעביר בשנה"ל הבאה, הגעתי לכמה טקסטים שאני צריך מספרות המרכבה וההיכלות. בעלעול ביניהם נזכרתי לפתע בקטע אחד מיוחד מאותה התגלות מפעימה של עברית, קטע ששמתי לב אליו כשלמדתי על הנושא לראשונה, עוד בתואר הראשון שלי באונ' חיפה, תחת ד"ר אסי פרבר. זה קטע נדיר כי הוא מתאר לדעתי חוויה נדירה, שונה מאוד ממה שמתואר בדרך כלל בטקסטים הנידונים.

אבל אולי כדאי לומר כמה מילים כלליות על הנושא. ספרות המרכבה היא קורפוס קטן אך מגוון של ספרות יהודית קדומה, כתבים מיסטיים שכנראה נכתבו אחרי חורבן הבית-השני, ולפני המאה החמישית למיניינם. איפשהו במאות השנים הללו עסקו חבורות שונות של יהודים – כנראה לא תמיד מקושרות ביניהן – בפרקטיקות איזוטריות שונות ומשונות. משום אופייה כינה גרשום שלום ספרות זו בשם 'גנוסיס יהודי', ואהב אותה במיוחד משום שלדעתו ביטאה חוויה דתית מקורית ואותנטית שאינה מוזכרת כלל בתנ"ך. אלו כתבים מרתקים, יפיפיים, עתים עמוקים ועתים מגוחכים, הנותנים נקודת מבט לא-רגילה על התרבות העברית הקדומה.

יש כאן מיסטיקה יהודית, אבל לא מדובר בקבלה, שהתפתחה רק כאלף שנים מאוחר יותר (אולם ירשה כמה אלמנטים הספרות הזאת). כאן מדובר בספרות קדומה הרבה יותר, שונה מהקבלה בשפתה, בצורתה הספרותית, בתחומי התעניינותה, בגיבוריה ואולי הכי חשוב: באופי החוויה המיסטית המתוארת בה.

מדובר ביותר מעשרים חיבורים קטנים השונים זה מזה הן בצורתם והן בתכנם. יש העוסקים בקוסמוגוניה וקוסמולוגיה, יש המפרטים את מבנה הפלירומה (כלומר את מערך הכוחות העליונים על מגוון המלאכים והשרפים ותפקידיהם השונים בעזרה לאל בניהול העולם). חלק לא מבוטל של ספרות זו עוסק במאגיה – אלו הם חיבורים המכילים השבעות ולחשים שונים בעזרתם ניתן לכבול מלאכים ולהכריחם לעשות כרצון האדם. בחלק זה, כמו גם באחרים, נתקלים שוב ושוב בתפיסה הישנה הגורסת כי ידיעת שמו של הדבר – במקרה זה מלאך – נותנת ליודע כוח ואפשרות אמיתית לנצלו.

אבל מבחינת "ההיסטוריה של המיסטיקה" אולי הכי מעניינים החיבורים המספרים את סיפורי עלייתם של בני חבורה קטנה של תנאים – על פי רוב ר' עקיבא, ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל בן אלישע – לנבכי ההיכלות העליונים המקודשים, ופגישתם, היתקלותם הלא-תמיד-נעימה, בבני חבורה גדולה של מלאכים.

עלייה לדוגמא: היכלות רבתי

הנה למשל תיאור של עלייה מיסטית שכזאת מתוך ספר "היכלות רבתי". חיבור פסאודו-היסטורי זה מתאר זמן של חירום (לאור רדיפות הרומאים), שבעטיו מכנס ר' נחוניא בן הקנה חבורה של חכמים כדי לגלות להם את סוד הירידה למרכבה "כאדם שיש לו סולם בתוך ביתו". בספר "הלב והמעיין" טוען יוסף דן שזהו תיאור ראשון בספרות המיסטית היהודית של ה"אידרא", כלומר הכינוס הקדוש של מיסטיקנים בו מתגלים סודות, שאחר כך יהווה אבטיפוס בסיסי לכתיבה של הזוהר.

אגב, כמובן שלא כל מי שרוצה יכול. המועמדים לעלייה הם רק "כל מי שנקי ומנוער מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ושבועת שוא וחילול השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר".

הנה הטקסט, כפי שנלקח מכאן:

ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חברים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:

וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהו-ה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהו-ה אלהי ישראל:

שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:

אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהו-ה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:

אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:

אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:

ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:

סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:

ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:

והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהו-ה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:

מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

כפי שכתבתי כאן, אנחנו רואים פה מהלך שלם של כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, עליה לרקיעים האלוהים, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך מה שנקרא "גלוסולוליה", כלומר השתפכות מילולית כתוצאה מגירוי מיסטי.

אז כל זה טוב ויפה (באמת יפה, לא?), אבל אם נסבור שזה יותר מאשר תיאור דמיוני שכל כולו ספרותי, איך נבין מה באמת קורה למיסטיקנים האלה? האם הם עולים בגופם להיכלות עליונים? האם רק בנשמתם? בין כך ובין כך, אני לא חושב שאיזו מבין האפשרויות האלה מעניינת אותנו. אנחנו כבר מזמן לא חושבים שאפשר לעלות למרומים בגוף, וגם אם נעלה בנשמתנו, האם אכן נאמין שככה זה בנוי שם למעלה, האם אכן נצפה לפגוש את אותם מלאכים, סוסים וגחלים? האם נחשוב שבחוויותינו המיסטיות, וכתנאי להן, צריך "להשביע" מלאכים? קשה להאמין.

ומה אם נתרגם את המסופר כאן לשפה רוחנית מודרנית: האם כל ההנחיות האלו אינם אלא תרגילי דמיון מודרך שאמורים לשחרר קשרים פסיכולוגים? האם אלו מדיטציות של ריכוז עמוק, סטייל קאלאצ'קרה למי שמכיר את הפרקטיקה הטיבטית הזאת, שאמורה להביא את המודט למצב תודעתי חריג? גם אם כן, אני מתקשה להאמין שיש היום מקובל כלשהו שמבצע את זה כך. כפקרטיקה מיסטית זה נשכח.

עולם חדש

ועכשיו נגיע אל הטקסט שכיוונתי אליו מלכתחילה, שמתאר פרקטיקה מיסטית מסדר שונה לגמרי: לא עליות לרקיעים שמימיים, אלא ראיית העולם הזה מחדש. הקטעים הם מתוך מה שנקרא ספר "שר תורה זותרתי", והעתקתי אותם מתוך המקור המדעי העיקרי של הספרות הזאת, הסינופסיס של פטר שפר [Peter Schafer, Synopse Zur Hekhalot Literatur, J.C.B. Mohr, Tubingen, 1981]

677. א"ר [=אמר רבי] ישמעאל בן שלוש עשרה שנה הייתי ראני ר' נחונייא בן הקנה רבי בסיגוף גדול ובצער גדול ובסכנה גדולה. מקרא שהייתי קורא בה היום לימים הייתי משכח ומשנה שהייתי שונה היום למחר הייתי משכחו. מה עשיתי כיוון שראיתי שאין התורה מתקיימת בי תפסתי לעצמי ומנעתי עצמי ונפשי מאכילה ושתייה וסיכה ועיניתי עצמי מתשמיש המטה ולא רננתי ולא שחקתי ולא יצא מפי דבר מכל זמר ושיר

678. מיד עומד עלי ר' נב"הק [=נחוניה בן הקנה] ולקחני מבית אבי והכניסני בלשכת הגזית והשביעני בחותם גדול שיש לזבודיאל יי' אלוהי ישראל וזה מטטרון יי' אלהי השמיים והארץ אלהי הים ואלהי היבשה וגילה לי מיד סודה של תורה מיד האיר לבבי בשערי המזרח והאירו גלגלי עיני במעמוקות ונתיבות תורה ושוב לא נשתכח מפי דבר כל מה ששמעו אזני מפי רבי ומפי התלמידים ובנתיבות תורה שעשיתי בהן לאמתן שוב לא הייתי שוכחן.

679. א"ר ישמעאל אם לא עשיתי תורה כלום רב לי המדה הזאת אשר קבעתי בהם בישראל כנגד כל התורה כולה כדי שירבו את התורה שלא ביגיעה.

680. א"ר ישמעאל כיון כששמעו אזני רז גדול זה נשתנה העולם עלי לטהרה והיה לבי כשבאתי לעולם חדש ובכל יום ויום דומה עלי נפשי כשעמדתי לפני כסא הכבוד.

[…]

682. א"ר ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא יודע רז גדול זהכיצד יעשה. כשהוא ישן על מטתו ערבית יקרא שמע ובבוקר באשמורת ראשונה ובתשע שעות ביום ובלילה יעמוד על מטתו וירחץ פעמי ידיו ורגליו במים ויסוכם בשמן ויניח תפילין ויעמוד ויתפלל לפני מטתו ולכשיגמור תפילתו יחזור וישב על מטתו ויאמר ויפרש וישביע ויזכיר ויגזור ויגזור ויקיים בשקדחוזיה זהובד יוי ייה מן מה שהוא נקרא שמות של שם מטטרון. מרגיוויאל זהו מטטרון. טנריאל זהו מטטרון. גפעיאל זהו מטטרון. גזחיאל זהו מטטרון. עוזיה זהו מטטרון. גנוניה זהו מטטרון. ססנגריה זהו מטטרון. סוריאיה זהו מטטרון. זרזריאל זהו מטטרון. פסקון זהו מטטרון. אטמון זהו מטטרון סגרון זהו מטטרון. סנגדיה זהו מטטרון. זעפנודיה זהו מטטרון. זהובדיה זהו מטטרון. זבודיאל זהו מטטרון. וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' יוי צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויגזור עליהם גזירות.

683. א"ר ישמעאל באיזו מידה ישתמש אדם בדבר זה. באימה ביראה בטהרה ובטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא.

684. א"ר ישמעאל יצום אדם ארבעים יום באחת ויאכל לחם שעושה הוא בידיו וישתה מים שממלא מידיו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעום כל מני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה.

סימנתי את פסקה 680 כי היא לדעתי המהפכנית כאן: העולם הוא שמשתנה לטהרה. אין כאן מסע אסטרלי לרקיעי עדן, אלא שינוי תפיסתי לגבי המציאות הארצית. תיאור החוויה גם הוא מוכר לכל מי שתרגל מדיטציה בצורה רצינית: זו הראייה החדשה של העולם, התחדדות התפיסה החושית ותפיסת העולם כחדש, החזיון של המציאות הפשוטה כנוצצת, בוהקת, חיה ורעננה יותר. וחוויה זו (ולא העלייה להיכלות נשגבים) מתוארת כאילו היא דומה לעמידה מול כיסא הכבוד! ואחרי כן באות ההוראות, וגם הן מובנות בסך הכל – בעיקר לשנן שמות של מלאכים ולסגף את עצמך.

לא עברתי על כל ספרות ההיכלות כמובן ואני גם לא מומחה לעניין, אבל לא נתקלתי בתיאור דומה לזה שכאן, בספר "שר תורה זותרתי". זהו תיאור של חוויה מיסטית בשפה מודרנית, תיאור של שינוי תפיסתי, תודעתי – תיאור של שינוי תפיסת המציאות, ולא תיאור של שינוי של מיקום הגוף ביחס לאלוהים. המוקד כאן הוא התודעה. לכן כמובן אנחנו מסוגלים להבין את זה ולהזדהות עם זה.

התמיהה המובנת שאחזה כל בר דעת בראותו אלפי חרדים שיוצאים להפגין בלהט נגד העברת עצמותיהם של קבוצת פגאנים עלומים, לא היתה יכולה שלא להתגבר כששזפו עיניו ברבבות בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, רבנים ואדמו"רים "מחרפים נפשם" למען "קידוש השם" בהפגינם נגד "הגזירה הנוראה" בדבר הלימוד המשותף של בנות חסידות סלונים עם בנות משפחות חרדים ספרדיות.

למתבונן מהצד נראה הדבר תמוה שפעם אחר פעם בוחרים חרדים להילחם דווקא למען מטרות שלא רק שהן אבודות, אלא שהן פשוט לא מובנות. הנה, אומר לעצמו אותו אזרח תמים, חלק מרבני הציונות הדתית דרשו בעת הפינוי מעזה לסרב פקודה ולא להשתתף בפעילות. יכול להיות שאני מסכים איתם ויכול להיות שלא, אבל כך או כך אני מבין אותם. יש להם מטרה ברורה (מניעת נסיגות מאדמת א"י), ולא רק זאת, אלא שהם (לרוב) לא עוטפים את מעשיהם בסופרלטיבים מופרכים כ"קידוש שם שמיים" ו"מסירות נפש". מה, אם כן, שואל הוא, הסיפור עם החרדים האלה?

ובכן, להלן ננסה להשיב לתמיהתו המובנת של אותו אזרח תמים ולהראות שיש, אכן, הגיון בשיגעון החרדי. נחלק את התשובה לשתי חטיבות. בראשונה, התשובה המתבקשת, הכמעט מובנת מאליה: החרדים יוצאים לקרב כדי למלא את חייהם במשמעות. ולא שאין מספיק סוגיות תלמודיות ללמוד, אלא שכאן מדובר במשהו שהוא מעבר לידע שאפשר לרכוש מספר. העניין הוא פשוט: כפי שכל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו.

דא עקא, שכמעט בכל תחום ותחום החברה המקיפה את החרדים ממש טובה אליהם. היא מתחשבת, מכבדת, מתספקת ואף מממנת אותם. איך אם כן יוכלו החרדים להרגיש עליונים במלכות של חסד, איך ירגישו מוסריים יותר כשאלו שסביבם שואלים "עד איפה?" בכל פעם שהם אומרים "קיפצו"? אין ברירה, אם כן, אלא להיתפס לזוטות, לראות צלליות עכברים כהרים, ולהקים מהומה רבה על לא מאומה.

כפתור ופרח – זאת אם כן הסיבה הברורה, הפשוטה. אולם הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, גם היא מתחום הפסיכולוגיה של הדת, אולם כאן גם נתחשב במימד ההיסטורי של הדת בימינו, בשונה מזמנים עברו. הסבר זה גם יאפשר לנו להבין יותר לעומק את המצוקה של המאמין בימינו, שהיא עמוקה ואין לזלזל בה.

ובכן, ידוע לנו שבעבר אנשים אכן מסרו נפשם ומתו על קידוש השם (בלי מרכאות כפולות). זה היה כאשר אמונות שונות התחרו זו בזו, ודתות נהגו לכפות את עצמן על בני אדם. יהודים שלא היו מוכנים להתנצר או להתאסלם (ועוד קודם לכן, לזבוח לזאוס), שילמו על כך לפעמים בחייהם. היום זה כמובן לא קורה. לא בגלל שאנשים הפכו לנחמדים יותר, אלא בגלל שהדת איבדה מכוחה. ולא איבדה הדת מכוחה כי היא מסואבת או צבועה (כי זה לא חדש), אלא משום צורת חשיבה חדשה שעלתה וכבשה את התודעה האנושית: החשיבה הרציונלית.

כיום, בשונה מבעבר כשמיתוסים ואמונות שלטו בהכרותינו, אנו מסוגלים להבדיל, בסיועה של החשיבה הרציונלית, בין אמת לבדיה, בין הגיון בריא לשטות גמורה. לכן (טוב, יש גם כמה סיבות נוספות) היום כבר לא מתים מאמונה. נהפוך הוא: בני אדם חיים, ואילו האמונות הן אלה שפעמים רבות מתות.

אבל אל נא נחפז. כי לפעמים האמונה גוססת, אבל המאמין בה מאוד רוצה – מסיבות חברתיות או פסיכולוגיות – להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה יש צורך להחזיק את האמונה בחיים על ידי הנשמה מלאכותית: האדם הרוצה להאמין ינשים את אמונתו בכוח ובהתמדה כדי לא לתת לה למות. ההנשמה המלאכותית הזאת, אני טוען, מתגשמת בעולם כהפגנות צעקניות כנגד שטויות.

נסביר: כאשר המון גדול יוצא לרחוב ומכריז ש"דעת תורה" חשובה לו יותר מפסיקת בית משפט, אותו המון מאשרר ומחזק את אמונת חבריו – ברור, לא? כאשר אספסוף חרדי משליך חיתולים צואים על המשטרה הוא נהנה מאותה "בצוותא" שבה מתבסמים אוהדי קבוצת כדורגל או חבורה אלימה של אופנוענים – ברור, לא? כך או כך, אמונתו זוכה לעוד מעט חמצן וזמן.

אבל כאן יש לבוא ולשאול: כל זה טוב ויפה, אולם בכל זאת, למה בוחרים החרדים להילחם דווקא על כאלה דברי איוולת? שיצאו לרחוב, בסדר, אבל כדי למחות על עָנְיָים, על שחיתות השלטון, על הלכלוך ברחובות, על תעריפי הסלולר – למה מתמקדים הם דווקא בקשקושים?

שאלה טובה, אבל התשובה צריכה להיות מובנת: כדי להחזיק בחיים אמונה לא-רציונלית צריך להילחם ברציונליות. פינוי הקברים ליד בית החולים באשקלון, קבלת ילדות ממוצא שונה לכיתה ועוד מקרים דומים הם דברים כל כך ברורים והגיוניים שדווקא כנגדם אפשר "להוכיח" שהאמונה היא "מעל לשכל". המאבק של החרדים במדינה הוא מאבק של האמונה ברציונליות. המאבק הזה נואש לא רק כי הוא הזוי אלא מפני שבסתר ליבם מבינים גם רבים מהחרדים שאותן עצמות עבדו בעבר את הפנתיאון ההלניסטי ושאין סיבה טובה באמת שילדות קטנות לא תוכלנה ללמוד יחד באותה כיתה, אבל דווקא בגלל זה הלהט בהפגנות הללו הוא עצום, דווקא לכן ההפגנות הללו כל כך חשובות להם: כך הם מוכיחים – בראש ובראשונה לעצמם – שהם מאמינים.

ובמהלך ההפגנות הללו, בשקט בשקט, איפשהו, מתישהו, כל אחד מהם חושב בסתר לבו: אני יודע שאני מאמין מפני שאני מתנגד להגיון הבריא. האמונה שלי אמיתית מפני שהיא אבסורד. אכן, לו היה מפגין כנגד הקיצוץ בקצבאות הילודה הרי שלא היה מצהיר על דבר מלבד דאגתו לרווחתו. ודאי שאז המאבק לא היה נצבע בצבעים אפוקליפטים של סטרא אחרא וגוג ומגוג. למה? כי זה לא היה מאבק בין האמונה לשכל. המאבק בנושאים חסרי הגיון יכול להוציא רבבות לרחובות לא מפני שהוא מאבק צודק, אלא מפני שהוא לא. והחרדים יודעים את זה.

ודווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם כן סוג של "מסירות נפש" ו"קידוש השם". לא שבאמת קורה להם משהו רע – הרי יש אסונות גדולים משבוע בכלא עם כל החברים, קייטרינג צמוד וללא מדי אסיר. אלא שכך הם באמת מעידים על אמונתם. כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שהם מאמינים. פעם המרטירים הגנו על אמונתם כאמת בין אמונות כזב שונות. היום הרציונליות אמורה לברור לנו בין אמת לשטות, ולכן במצוקתה מתייצבת האמונה כולה מולה. מתייצבת, וכתינוק בן שנתיים צווחת ככרוכיה – "לא רוצה!!!"

[המאמר פורסם אתמול באתר אבי-חי]

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

—

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308