קוראותי וקוראי היקרות והיקרים, אני מתכבד להזמין אתכן ואתכם ליום עיון תחת הכותרת:

Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי

העיון שביום יהיה במעמקי מושג הגבול, מושג חשוב ומרכזי מאין כמוהו בתרבות היהודית, ובעיקר במטען ובשימוש שלו היום, בחברה הישראלית. הוא יתקיים ביום א', ז' באב, 7 לאוגוסט, בבית כנסת יקר בתל-אביב. כלומר האירוע מתקיים יומיים לפני ט' באב, וסמיכות הזמנים מסמנת את תחושת הדחיפות והחרדה שמרגישים מארגניו, ביניהם אני, לעתידה של החברה הישראלית וליכולת שלה להתמודד בהצלחה עם האתגרים שמציב בפניה מושג הגבול כיום.

בערב ידברו הרב יהושע אנגלמן ופרופ' רון מרגולין על אפשרות החיים לא בגלות ולא בגאולה, ב"מרחבי ביניים" שבקיום היהודי; אחריהם ידונו יואב שורק, ד"ר יצחק בנימיני וד"ר אריאל פיקאר על אפשרות הלגיטימציה לכתחילה של החילוניות היהודית על ידי המסורת, ובעצם "ביטול החברה הדתית", כממרתו הפרובוקטיבית של שורק; בהמשך ידברו הפסיכואנליטיקאית רות גולן ופרופ' חביבה פדיה על המושגים 'גבול', 'תחום' ו'מכיל' במרחב הנפשי והרוחני, ולבסוף הרב בני פרל ועו"ד אפרת שפירא-רוזנברג ינסו לזקק את משמעותה של הזהות הישראלית 'הלכה למעשה'. הדוברים ידברו, והקהל כמובן יוזמן להגיב. ינחה את הערב אנוכי הק'.

הנה התוכנית המלאה:

יום העיון בעצם ניזום והופק על ידי רן גולדן, שהרגיש שהנושא חשוב ודורש הצפה ודיון רציני. חשבנו יחד איך לעורר מודעות, ואולי גם הבנה, באשר לתהליכים המהירים שמתרחשים בחברה היהודית סביבנו כיום, והחלטנו לפתוח בכך. כפי שאתם רואים, הדוברים בערב (לבד מזה שרבים מהם אוזכרו ברשימות שונות בבלוג הזה לאחרונה – כן, יש כאן מעין הרחבה של הבלוג לתלת-מימד) הם יותר מהצד ה"דתי" מאשר מזה החילוני, ואין ספק שזו, בפשטות, רק צד אחד של התמונה. ברור, אם כן, שמדובר בחוליה אחת מתוך רבות. (לא מזמן, אגב, היה יום עיון מעניין מאוד סביב ספרו המיתולוגי של ארי אלון, עלמא די, שהציג את הדברים מהכיוון החילוני יותר).

החברה הישראלית עוברת בזמן הזה תמורות מרחיקות לכת בשדה הזהות היהודית ובמרקם היחסים שבין שומרי מצוות לשאינם. כמו בכל תהליך של שינוי, תמורות אלו מלוות בפחד והקצנה מחד גיסא, ובחלומות ובתקוות מאידך. כמו בכל תהליך של לידה, אני חושב שיעזור לכולנו לנשום עמוק, להתבונן על הדברים – ולדבר על זה. הציבור הרחב מוזמן לעשות כן.

ffff

דף הפייסבוק של הערב

אילו רצה הרב דב ליאור, הוא היה מגיע לחקירה במשטרה בכוחות עצמו. אין הלכה שמצווה לא להיחקר. המנעותו מהגעה לחקירה אינה משום שהאמין שזה מה שאביו שבשמיים ציווה עליו, אלא משום שזה מה שהוא עצמו רצה. השאלה, אם כן, היא למה הוא רצה זאת. התשובה הפשוטה היא שהוא עצמו רצה זאת בשביל לבצר בעיני רוחו ובעיני תלמידיו את עצמאותה של ההלכה, את היותה נפרדת ומנותקת מכל מערכת חוקים אנושית. לאמור, המדינה על חוקיה החילוניים לא תוכל לשפוט אותי על דברי הלכה, שכן זו עומדת מעל ומעבר לכל חוק ארצי.

העמדה הזאת, שהוא ותלמידיו מציגים בעצמם, אינה כשלעצמה מובנת מאליה. אין שום סיבה פנים-הלכתית לחשוב שההלכה מנותקת מכל חוק ארצי, שהיא לא נמצאת בשיג ושיח מתמיד עם חוקי המדינה, מנהגי המקום, כללי האופנה כמו גם חוקי הפיזיקה. נהפוך הוא, רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם ראו בהתאמה בין ההלכה ל"דרך הארץ" מציאות חיה במקרה הטוב, ואידיאל שיש לשאוף אליו במקרה הפחות טוב. לכן השאלה שצריך לשאול היא למה חשוב לרב ליאור לנתק בין שני אלה, בין ההלכה ובין הנורמה המקומית, בין אם נקרא לה דינא דמלכותא, החוק הדמוקרטי או כללי ההגינות והנימוס הבסיסיים. למה חשוב לו להעמיד את עצמו כנגד המדינה והחברה בישראל.

כמובן שלעניין סיבות רבות, חלקן פוליטיות (בעקבות הפינוי מעזה), חלקן פסיכולוגיות (בעקבות הפינוי מעזה) וחלקן חברתיות (בעקבות הפינוי מעזה), אולם כאן ארצה להצביע על סיבה אחת לעניין, והיא הרצון של הרב ליאור לבצר את ההלכה כ"מסורת". על פי ההסבר הזה, סירובו להיחקר עוזר לתיפעולו של פרוייקט המתמשך הלז.

האורתודוקסיה היהודית היא מסורת שהתפתחה במאתיים השנים האחרונות. אני כמובן לא טוען שיהודים לא קיימו מצוות לפני כן, אלא שהמסגרת החברתית שבה נשמרת ההלכה היא כיום שונה משהיתה לפני כמה מאות שנים. זה כמובן ברור לכל, שהרי אין החרדיות או הציונות הדתית דומות לחיים בשטעטל. ממילא גם ההלכה שונה, מכל מני בחינות, שעל אחת מהן אעמוד מיד.

האורתודוקסיה, כפי שהיה מכנה זאת אריק הובסבאום, היא "מסורת מומצאת". מסורת, בניגוד למנהג, רוטינה, נורמה או קונבנציה, היא סדרה מודעת של טקסים, כלומר פעולות שיש לעשות מתוך כוונה ברורה ורפלקסיבית. בספרו על העניין (The Invention of Tradition) מסביר הובסבאום שהמצאת מסורות היא "תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המתאפיין בהצבעה על העבר, ולו רק על ידי כפיית חזרת פעולות על עצמן" (עמ' 4). מסורת מומצאת מדגישה את עברה על ידי שיעתוקה המתמשך בהווה.

הרב ליאור, כמו אורתודוקסים רבים, זקוק להלכה כישות מטאפיזית. נפרדת, עליונה, שלמה, מושלמת. ההלכה על פיו היא מימד נוסף במציאות, היפוסטאזה אלוהית. היא חייבת להיות כזו, משום שכמציאות חיה, נושמת, טבעית ומתפתחת היא חדלה מלהתקיים. אנחנו כיום לא מקיימים מצוות כדבר מובן מאליו, לא כמנהג אבות אורגני שמעובר בעלפה ולא כברירת מחדל חברתית-קהילתית. אם בכלל, אנחנו מקיימים מצוות כבחירה. כאמור, זהו עניין מודע. כל זאת משום שבמעבר מהשטעטל לאמנסיפציה ההלכה נעלמה כמציאות טבעית עבור רוב היהודים. ואם היא נעלמה ככזו, לא היתה שום ברירה אלא להפוך אותה במודע למציאות נפרדת (ואם כבר נפרדת, אז אלוהית). המודרנה היא בדיוק המשבר שמוליד מעין מסורת מומצאת שכזו.

יצחק בנימיני נגד האל והרבנות

לאחרונה פרסם יצחק בנימיני, אחד העורכים של הוצאת רסלינג והוגה בפני עצמו, ספר תחת הכותרת צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית. בספר בנימיני מפרש את הפרקים הראשונים של ספר בראשית בצורה מקורית ומעניינת, תוך פניה למקורות ושדות שיח שונים. אני לא רוצה כאן להתייחס לפרשנותו, אלא להערות האוטוביוגרפיות המחוייכות-אירוניות שהוא מפזר לאורך הספר, הערות שבעצם מתלכדות לכדי מעין 'תיאוריה של הדת', ושדרכן נוכל גם לפגוש דתיות שונה לחלוטין מזו של הרב ליאור ודומיו.

שכן בנימיני בא ממסורת שאינה עדיין "מסורת":

לא מעט מיהודי תרבות האיסלם (החיים בישראל תחת סד המילה "מזרחיים") […] חיים את האלוהים לא כצו חיצוני, לא כדת, אלא כמסורת אבות, כדרך חיים: שומר אבי וכך דודיי וסבי ז"ל ואמי, ואולי גם אני, שומרים על שבת, לא מדליקים אש, נוסעים בשבת, חובשים כיפה בבית הכנסת ובשעת הקידוש בערב שבת, אבל בשאר הזמן מורידים את הכיפה ולא מרגישים בשום פנים ואופן פחות יהודים מזה שהוגדר כ-הדתי. (עמ' 105)

לדעת בנימיני כמוהו גם היה אברהם, לפני מתן תורה. התורה לדידו היא הכפייה החיצונית על הספונטאניות של הקשר הטבעי עם האל:

ומה נאמר בקשר לכך שאברהם חי את עידן הקדם-משה? שמשה והר סיני הם שלב חדש הנוטל את המסורת והופכה לצו חיצוני-רבני של אליטה המטילה על הסובייקט אינספור חוקים וחוקי משנה כפייתיים שאין לו מילוט מהם. […] על כן עבודת האל בבראשית של אברהם, החולף על פני הארץ ובונה מזבחות ל-ה', הנה טבעית, אישית, משפחתית […] ואולי זו דת עממית בהיותה לא תחת סד הטלאולוגיה הקולקטיבית.

הסובייקט הפרסי, הסוחר, היודע להתמקח, שומר מסורת ואינו מכפיף את עצמו בהכרח לאידיאולוגיות מלבד ממד ההצלחה המשפחתית, מלבד הארגון של תא המשפחה, תוך קיום הלכות דת, הטקסים של שבת, חגים, כשרות, ולא בקיצוניות ולא בכיור בשרי מול כיור חלבי, אלא באי-אכילה פשוטה של בשר עם חלב, של סוכה לפעמים כן ולפעמים לא, תוך חיוך, תוך אירוניה, תוך הגחכה של מי מבני המשפחה המציב את עצמו בעמדה רבנית: "מולה!", כך כפי שאמי נוהגת לומר לאבי שלעתים מחליט להיות קצת יותר צמוד למנהג, או סבתי שושנה אחדות ז"ל, אֵם אמי, שנהגה ללכת יום-יום ושבת-שבת לבית הכנסת השכונתי להתפלל, אך גם הזדעזעה למשמע נכדתה על כך שהיא מתכוונת לחיות כדתייה אדוקה. זר לא יבין זאת.

אבל ייתכן שלא רק בני משפחתי נהגו כך במשך הדורות, אלא מרבית יהודי העולם בקהילות שונות, אשר לא הקפידו על קוצו של חוק ויוד אלא הזרימו את החוק לתוך חייהם, פעלו בתוך האידיאולוגיה הרבנית, ולא הקימו מוסדות רפורמיים אדיאולוגיים, אלא בו-זמנית תמיד חתרו תחת הצו המוחלט הרבני. (עמ' 107-109)

בנימיני מתאר כאן את הדת כמנהג, כמסורת חיה (להבדיל ממסורת מומצאת). הדת כחלק אורגני מהחיים שזורמת איתם ודרכם. לכאורה כך נראו הדברים לפני המודרנה, וגם אחריה בארצות ערב, אליהן היא הגיעה באיחור ובצורה איטית יותר. כשהרב אמסלם צוחק על אלי ישי על שהפך לליטאי, לזה הוא מתכוון, כלומר לאימוץ התפיסה האשכנזית, הליטאית-טכנוקרטית-טרנסצנדנטית-קשוחה של ההלכה.

בנימיני ממשיך ומפתח את העניין. הוא טוען שאותו תהליך התרחש לגבי האמונה, בה במקום אמונה דיאלוגית שדרשה מהאל טובות הנאה (פרנסה, פריון וכו'), הומצאה על ידי שליחי הדת אמונה "טהורה" ו"תמימה", שאינה תלויה בדבר, והוכרז שזו דווקא היא האמונה האמיתית, העמוקה יותר, בעוד שאין היא אלא המצאה של תיאולוגים, שהולבשה על האמונה הטבעית והאותנטית יותר.

אלוהים והרבנים נמצאים על פי בנימיני בצד אחד, הצד שמקדם דתיות סינטטית וכפוייה. מולם ניצבים המאמינים הפשוטים על משפחותיהם, שנגררים בעל כורכם למסגרת מלאכותית (זאת, אפשר להוסיף, אחרי שנשדדו מהאמונה התמימה על ידי כוחות החילון). מכאן עובר בנימיני להתפלמסות עם תפיסת המזרחיות של מאיר בוזגלו, ולבסוף כאמור מגבש מעין תיאוריה ראשונית של התופעה הדתית. קראו שם.

דב ליאור נגד הזרימה לעבר המסורתיות

חזרה לרב דב ליאור ולמה שמטריד את הרב דב ליאור. הרב ליאור מבין שכדי להדגיש את מעמדה המורם של ההלכה צריך להדגיש עד כמה היא לא ארצית. עד כמה היא משהו אחר. הבעיה היא שלא מספיק לעשות את זה פעם אחת ולתמיד. זה עניין שדורש תחזוקה מתמדת. אם נמשיך את הקו הפרשני של בנימיני, המסורת המומצאת נמצאת כל הזמן בסכנה להיטמע בחיים, לגלוש לעבר מנהג חי וגמיש, כמעט לא מודע. או פשוט להיעלם.

כדי להשאיר אותה אלוהית, מנותקת, מעוררת יראה ומנפיקת ציות, יש צורך לחזור ולתקף אותה, להצביע עליה כאלוהית באופן רפטטיבי, ממש כמו החזרה על כל אחד מהטקסים שנכללים בתוך המסורת. לכן יש ניסיון חוזר להבהיר תוך כדי מאבק ש"ה' הוא האלוהים", דהיינו שהחוק הלכתי הוא מעל לכל, שהוא אלוהי. לכן יוצאים למאבק אחרי מאבק. לכן קוראים לזה "קידוש ה'".

אותו דבר מתרחש באינספור הפגנות חרדים. אותו דבר כאשר חיילי הסדר קמים ועוזבים מופע שבו שרה אישה. ההפגנה, מתוך מאמץ, ב"אתכפייא", מול כולם, היא שמבססת את ההלכה כמערכת נורמטיבית שנמצאת מעל ומעבר לעולם ולכל אשר בו. אחרת הסכנה היא שנתרגל, שנעשה מצוות מתוך הרגל, שנאבד את היראה, שנהפוך למסורתיים. אולי גם לחילונים.

אם נמשיך את הדיון שבו פתחנו ברשימה על רעיונותיהם של הרב יואל בן נון ויואב שורק, הרי שכאן בדיוק צריך להתחולל חלק מהשינוי מבחינת האורתודוקסיה: היא צריכה לוותר על תפיסת ההלכה כמערכת שלמה, אידיאלית, מנותקת. ויתור כזה יאפשר להלכה להתאחד עם החיים. השאלה היא האם ויתור כזה הוא אפשרי מבחינתה.