לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.

שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים והחרד"ל. כמו ילדי הרומן 'בעל זבוב' שנקלעו לאי ללא מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור על הומואים להיכנס לבית מלון. מנגד התגלה לנו שניסיון הגשמתן של אותן פנטזיות לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית.

כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, החקיקה הנוכחית כוללת "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, בפרט לזרימות הון למגזר ההייטק החשוב". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה לא יכול לטעון שהוא בעד "ממשלה קטנה". למעשה, גם אם לא היתה כלל התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממיסים לא היתה מאפשרת לנתניהו למממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.

עוצמת המחאה הנוכחית מגיעה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני, ומעמד הביניים. שלושת מעגלים אלה חופפים במידה רבה, אולם יש לציינם בנפרד משום שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופיה החילוני של הציבוריות הישראלית, והן בזכויות הפרט.

מה שמאחד את הקבוצות הללו הוא האתוס הליברלי, שכולל הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת מותקף על ידי ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים אשר מבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.

לצערם, מהירות המתקפה חשפה בפני אזרחי המדינה את חולשת האי-ליברליזם. היא הראתה בברור שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. בתגובה היא הקימה עליה את בעלי ההון ובעלי הכישורים.

ודוק: אין מדובר כאן בדפוס המוכר בו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. לא זו בלבד שהבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר כלל לא מעוניינים להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להפוך לבורגנים. מרבית החרדים והחרד"ל דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כפי שהם דוחים את הליברליזם.

עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, כמו גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"ל. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח), אלא שרובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה על העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.

חברי קבוצות אלה מבינים את מה שמרקס ידע כבר מזמן: שהקפיטליזם הוא אויבה של המסורת. שבעולם הבורגני, כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי, "כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש הופך לחול". מה שקדוש בהגדרה אינו סחיר, ובעולם שלכל דבר יש מחיר דבר אינו קדוש. כפי שקבע הפובליציסט השמרן ג'ורג' וויל, "האלטרנטיבה האחת היא שמרנות תרבותית, האחרת היא הדינמיות של הקפיטליזם. האחרונה מבטלת את הראשונה."

הקפיטליזם מחלן. ערכים כאנוכיות, תחרות והישגיות; עובדות כמפגש עם השונים מאיתנו, שיחות טראנס-אטלנטיות, עסקאות שבהן הכסף, לא הדת או הלאום, מדבר, מצמצמות את חשיבות המסורת בחייו של אדם. ה"ניידים" אינם כאלה רק משום שיש להם את ההון וכישורים לעזוב, אלא מפני שיש להם את האופק התרבותי והערכי לכך, אותו הם רכשו מתוך אינטראקציה מואצת עם בני מינם ברחבי העולם.

האם מסתורין גדול הוא מדוע שמרנים אינם יזמים? הרי זה בהגדרת התפקיד. האם מסתורין גדול הוא מדוע מרחב עסקי שמעלה על נס את אידיאל ה-disruption (הפרעה), ושסיסמת הקרב שלו היא "זוז מהר ושבור דברים" אינו מרחב שבו אדם מסורתי ירגיש בנוח?

החרדים והחרד"ל אפוא, בהכללה, לא יהיו הייטקיסטים, ולא רק משום שהאנגלית של רובם דומה לזו של סמוטריץ'. אנשים שכל הוויתם מופנית פנימה, אל קהילתם ומסורתם, לא ישתייכו לחוג הסילון. אם עויילם גויילם ורק העם היהודי מעניין, היוזמות שתוציא מקרבך יתמצו בהקמת עוד גרעין תורני, לא עוד יוניקורן. הקוטב השני מובהק גם הוא: אנשים שפונים החוצה יעברו התפתחות ביחסם למסורת. הם יפנימו את ערכי העולם המודרני, על ההומניזם האוניברסלי שבו, על הליברליזם והחילון. הם ישתנו.

במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא הופך לבנט. הוא עדין ימין, ודאי, אבל קו ליברלי מובהק נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת הופכת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראות אותה – או את העולם – רק בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני והליברלי על מנת לשגשג, על מנת לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטרטאפים. מנגד החילוניות וכלכלתה מאיימת על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפיסת עולמם, ותוך כדי כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.

מהכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשר את שגשוגן של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ סטייט" חותר תחת אותו אתוס רפובליקאי, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את אותה רקמה. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.

ניתן אפוא להבין את המשבר הנוכחי במונחים אלה. אם נביט מרחוק ומלמעלה, חיה בישראל קבוצה שחרדה לזהות שלה, שמאויימת על ידי המרחב הליברלי-קפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. אותה קבוצה רוצה כעת להגביל את הליברליזם על מנת לשמור על זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, וכיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה נשים ומיעוטים לרעה, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת מההתנגדות – הכמעט אינסטינקטיבית, קמאית – לאמריקניזציה של הכל.

מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, שמדברת את שפתו, שמרוויחה מתשואותיו, שמעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, שגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיבידואלים אוטונומיים ללא כפייה או דיכוי. נכון, זה גם גורר שחיקה של המסורת, חילון, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר-קפיטליסטי גלובלי, שהשמירה עליו היא עבורם שמירה על מה שהם תופסים כחירות, ולא פחות מכך, איכות חיים.

הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי היא גם פרידה משגשוג כלכלי, שגשוג שמאפשר הטבות שונות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי – לא. הבעיה של הקבוצה השניה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי הוא גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, משאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים התופסים את עצמם כ"אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל – יש.

האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד השני. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית ללא החברה החילונית-ליברלית וללא כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד יש להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.

הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי-ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בניטרול כוח הכפייה הדתית שממנו נהנה הממסד הדתי האורתודוקסי, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. לבסוף, היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בואו נדבר רגע על אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המחאה הנוכחית, והוא סירובם של אנשי צבא במילואים להמשיך ולהתייצב (רובם, בהתנדבות) למילואים ולאימונים בניסיון ללחוץ על הממשלה לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית.

אין לי ספק שמעשה הזה תרם לא מעט להצלחת המחאה, ומנגד אין גם ספק שהוא מעשה קשה, סוג של 'נשק יום הדין' שכמעט מאלץ את הממשלה לשקול את צעדיה, אם לא לשנותם ממש.

המעשה הזה נכנס בגדר מה שמכונה "התנגדות אזרחית בלתי-אלימה". התנגדות כזאת, שהיא מעשה פוליטי ואזרחי, כוללת שיבוש מסויים של החיים הרגילים, עבירה פומבית על החוק, תוך מוכנות לשאת בעונש הקבוע בחוק, ותוך סירוב עיקש להשתמש בכל אלימות. מטרת הפעולה הזאת היא למחות, לפנות למצפונו של הציבור והשלטון, ולשנות את החוק הלא מוצדק, או מדיניות לא מוצדקת אחרת של הממשל.

חסימת כבישים היא דוגמא פשוטה לכך, שכולנו מכירים היטב. גם כאשר רוזה פרקס ישבה ב-1955 על ספסל האוטובוס שהיה אסור לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה התנגדות אזרחית בלתי-אלימה (או אי-ציות אזרחי בלתי אלים), ואכן נעצרה על ידי המשטרה. גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב-1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, הוא עבר על החוק בהודו הנשלטת על ידי הבריטים, וגם הוא נעצר.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה נשענת על התפיסה שיש ערכים, מוסר, השונים מהחוק, וגבוהים ממנו. החוק, במילים אחרות, לא ממצה את הטוב האנושי (או, למאמינים, האלוהי), ויש עקרונות החשובים יותר מציות לחוק, כאשר זה נחשב כמנוגד להם. עקרונות ככבוד האדם, שוויון, חירות וצדק. במצב כזה מסרבים לציית לחוק.

ההפך גם נכון: האמירה "רק מילאתי הוראות" או "פעלתי במסגרת החוק" לא יכולה להצדיק עוולות. כך מאז משפטי נירנברג ועד ההלכה הישראלית בנוגע לפקודה בלתי חוקית בעליל. לפעמים החוק, או המפקד, חורג מהמוסרי והראוי, ואז חובה לסרב לציית לו.

כמו שכותב מרטין לותר קינג ב'מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם' ש"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה חוקי וכל מה שעשו הפרטיזנים היה לא חוקי." וכפי שכותב ההוגה השמרני יורם חזוני,

אם אזרחיה של חברה חופשית לא יהיו מוכנים להגן על חירותם כנגד העוולות שלעולם יהיו אפשריות גם תחת ממשלה דמוקרטית… אז, במוקדם או במאוחר, יהרס המפעל כולו.

לא כל אי-צדק מצדיק התנגדות אזרחית. כולנו נתקלים בפגמים שונים בחוקי המדינה שלנו, ואנחנו מוכנים, בדין, לסבול אותם למען הסדר הטוב. לא נצא למאבק רק מפני שאנחנו סבורים שגובים מאיתנו קצת יותר מדי מיסים. התנגדות אזרחית נוגעת, אפוא, לא לכל עוולה, אלא לעקרונות הבסיסיים של החיים המשותפים של כולנו. לפגיעה ממשית בחירות, בכבוד האדם, או בצדק.

הנה ההגדרה לאי-ציות אזרחי (שהוא מעט פחות אקטיבי מהתנגדות אזרחית) בלתי אלים מאת מי נחשב בידי רבים להוגה החשוב ביותר בתחום מדעי המדינה והפילוסופיה של המוסר במאה העשרים, ג'ון רולס:

מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה על מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה.

רולס מוסיף שמדובר במעשה שלא בא רק על מנת למלא אינטרס אישי, אלא מתוך דאגה לכלל, ושעליו לבוא רק כמוצא אחרון, אחרי שדרכים אחרים נוסו, ולפני התנגדות בכוח.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה היא אפוא מעשה פוליטי מוכר ולגיטימי בכל מקום שבו קיימת ההכרה שישנם עקרונות הגבוהים מהחוק.

אבל רגע, במקרה של רוב המסרבים להמשיך ולשרת לא היתה אפילו עבירה על החוק. הם, כאמור, מתנדבים. למעשה גם המילואימניקים הם בפועל מתנדבים, שהרי אין כל בעיה להתחמק משירות מילואים, ושיעור הישראלים שמגיעים לשירות מילואים הוא באחוזים הבודדים.

במובן הזה, הסירוב להתנדב הוא גם צורה קלה של התנגדות אזרחית, וגם תמונת ראי מדוייקת להסתמכות על, שלא לומר ניצול, הרצון הטוב והכישורים של אזרחים נאמנים, לקיחת השירות שלהם כמובן מאליו, ובו בזמן נתינת פטור גורף לאוכלוסיות שלמות (והרי זאת אחת הסיבות המרכזיות למחאה הרחבה יותר).

ההתנגדות האזרחית של אנשי הצבא התקיימה מול ממשלה שרובה לא שירת שירות צבאי מלא, שלא לדבר על מילואים, שמתכוונים לחוקק פטור מלא לציבור החרדי. יש כאן משהו משונה: היינו מצפים ממי שתומך בסרבנות שירות על רקע דתי, לנשים, לחרדים, לחלקים של בני הציונות הדתית, שיקבלו בהבנה גם חילונים שסבורים שיש ערכים שמחייבים אותם לסרב לשרת. האם רק לחרדים מותר לתעדף את ערכיהם על פני שירות בצה"ל?

שר האוצר סמוטריץ' בעצמו תמך בסירוב להתגייס על רקע שילוב נשים(!) בצה"ל. רבנים בציבור הציוני דתית קראו לא להתגייס, או לדחות גיוס, ליחידות מסויימות, על רקע שילוב נשים, או שירת נשים, או שיעורי ספורט עם מדריכות במקום מדריכים, או בעיות הלכתיות אחרות לטעמם. האם סירוב להתגייס לצה"ל מפני שהוא משלב נשים ביחידות הוא לגיטימי, וסירוב לשרת במילואים על רקע מהפכה משפטית שמרבית המומחים בעולם סבורים שמחרבת את הפרדת הרשויות במדינה – לא?

ועוד לא דיברנו על הקריאות הנרחבות לסרבנות במסגרת הנסיגה הישראלית מעזה והריסת גוש קטיף. הרי אז לא פחות מאשר הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, קרא לסרב פקודה, ועוד שלל רבנים אחרים, במטרה ברורה לא לאפשר לקיים את החלטת הממשלה. גם היום יש רבנים שקוראים לסרב לפנות מאחזים, ומן הסתם עוד יוצדקו קריאות לסרבנות אם אי פעם ירצו לפנות התנחלויות. איך אפשר לתמוך באלה ולא באלה?

—

אני לא מקל ראש במהלך הזה. אני חושב שהוא קשה, שהוא חמור, ושאסור לנקוט בצעד הזה בקלות ראש. צריך גם לומר בכנות, המעשה הזה לא רק "מדבר" אל הממשלה, אלא גם לוחץ עליה בפועל, בצמצום סדר הכוחות הצבאי. כלומר יש כאן לחץ שהוא מעבר לזעקה. מנגד יש לומר שגם מעשי הממשלה היו עלולים לפגוע אישית בכל חייל וחייל, בהסרת ההגנה עליהם מפני בתי דין בינלאומיים. ושוב, יש להדגיש שרוב הסרבנים כלל לא עברו על החוק, אלא הפסיקו פעולה התנדבותית.

לסיכום, אני חושב שבנסיבות הנוכחיות הצעד הזה מוצדק. הוא מוצדק לא מכיוון שלאנשים מסויימים היה כאב בטן על חוק מסויים, ולא בגלל שמשהו פגע בהם אישית. הוא מוצדק מפני שעמדנו בפני מהלך ש-90% מהמומחים העולמיים למשפט חוקתי ומדעי המדינה סברו שירסק את הפרדת הרשויות בישראל ויפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ושגם ידידותינו הטובות בעולם, ארה"ב ומדינות אירופה (למעט הונגריה ופולין כמובן) התריעו שהוא יהפוך את ישראל למדינה שלא חולקת איתם את הערכים המשותפים שעליהם מתבססת מערכת היחסים בינינו.

כפי שאני מנסה להראות בסרטונים שלי על הליברליזם (ראשון, שני, בקרוב השלישי ואז אעלה את כולם לכאן), שלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האזרח והאדם. שלטון שמבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולפגוע בהגנה על זכויותיהם של אזרחיה היא סיבה ראויה מאין כמוה להתנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ואם ניסיון כזה יחזור על עצמו, התנגדות כזאת תהיה מן ההכרח. ואנחנו נתנגד.

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ.