לא בכל מחיר : מגוש קטיף ועד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, ענת רוט, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, 631 עמ'

בשמיני ליוני 2005, שלושה חודשים לפני פינוי כל אזרחי ישראל מרצועת עזה ובשיאו של מאבק השטח כנגד "תוכנית ההינתקות", דיווח 'ידיעות אחרונות' שבפרקליטות המדינה החליטו על "עליית מדרגה במאבק כנגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים שיינקטו "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק [=חוסמים כבישים – ת.פ] כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים." היה זה אחד השיאים הגרוטסקים ביותר של המאבק של מדינת ישראל באזרחיה ה"כתומים", ואחד מתהומות השפל העמוקים ביותר אליו היא הגיעה באותו קיץ לוהט ומתוח.

ספרה של ענת רוט נסוב כולו על אותו קיץ ולוקח על עצמו שתי משימות. האחת היא תיעוד כרונולוגי מדוקדק של מאבקו של הציבור הציוני-דתי על זרמיו וגווניו בתוכנית לפינוי מעזה, שיזם ראש הממשלה אריאל שרון. תיעוד זה מביא עדויות בלעדיות מתוך ראיונות שקיימה רוט עם העומדים בראש המאבק – פוליטיקאים, מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי שטח – ומלווה את השתלשלות האירועים מרגע פרסום תוכניתו של שרון על ידי עיתונאי 'הארץ' יואל מרקוס, בפברואר 2004, ועד לנעילת השער על גוש קטיף עם יציאת הכוחות האחרונים ב-11 בספטמבר 2005. מדובר בכרוניקה מאלפת שמציגה התגייסות כללית – פוליטית, תקשורתית ומשפטית – שנועדה לסכל כל אפשרות לעצירת המהלך, תוך הפיכתם של מתנגדיו למצורעים.

המשימה השנייה היא הצגתה של התפיסה ה"ממלכתית" (במלעיל) של הציבור הציוני דתי לגווניו וגווניה, ונתינת תוקף לטענתה של רוט שההשקפה הממלכתית הזו לא הובנה כלל על ידי מרבית העוסקים, ישירות ובעקיפין, בתוכנית, ושאותה השקפה היא שמנעה סירוב פקודה המוני מחד גיסא ואלימות רחבת היקף מאידך. רוט עומדת במלואה רק במשימה השניה, אולם מאירה בספרה היבטים שונים ומשמעותיים, ובסופו של דבר מוציאה תחת ידה מסמך מרתק וחשוב.

תמרור אדום לדמוקרטיה הישראלית

תיעוד המאבק הפוליטי והאזרחי בהתנתקות – ואף חשוב יותר: ההתנגדות לו – הוא בעל משמעות אדירה. לא חלפו שנים רבות מאז אותם אירועים, אבל הקריאה בספר מגלה עד כמה אותם ימים היו אינטנסיבים ורבי מעש, ועד כמה כל מי שניזון אז מהתקשורת הכללית קיבל תמונה חלקית ביותר של המתרחש. רוט מביאה מידע פנימי, וזה פורש בפני הקורא את השיחות האישיות של מנהיגות מועצת יש"ע ונציגיה בכנסת, כמו גם את ההתרחשויות בשטח, להן היתה עדה.

כך למשל, רוט מלווה את הלחצים שהופעלו על בנימין נתניהו, אז שר האוצר, להתפטר מהממשלה או לפחות להצביע נגד התוכנית. שוב ושוב נפגשו אנשי מועצת יש"ע עם נתניהו בתקווה לשכנעו לעמוד בראש ההתנגדות הפנים-ממשלתית לתוכנית, ושוב ושוב נכזבו. נתניהו הצביע בעד אישור התוכנית בממשלה (יוני 2004), התקפל גם בהצבעה בכנסת (ה"פוטש-בננה" – אוקטובר 2004) והמשיך לתמוך בה עד לאוגוסט 2005, חודש בלבד לפני השלמתה, אז התפטר מהממשלה. על התנהלותו של נתניהו אמר זאב חבר (זמביש) לרוט כי "הוא לא התנהג כאחד שרוצה באמת לעצור [את ההתנתקות]. כל פעם שהייתי יוצא מישיבה איתו, הייתי מסתכל על החברים ושואל את עצמי: מה הוא רוצה? בלב כבד הבנתי שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. […] לכן הוא אומר לעצמו: ששרון יוציא את הערמונים מהאש. שהוא ישבור את הראש על עזה."

חשובה עוד יותר סקירתה של רוט את הכוחות שקמו כדי להבטיח את הצלחת התוכנית. ראש הממשלה שרון, כזכור, אותרג, והחשדות כנגדו – שוחד והפרת אמונים בפרשת "האי היווני" – התמסמסו בלהט ההכנות למבצע; השמאל הפוליטי, אחרי תקופת חשדנות כלפי כוונותיו של שרון, התייצב לימינו כדי לעזור לו להעביר את התוכנית בכנסת, והצעות לערוך משאל עם לאישור התוכנית נתקלו בהתנגדות חוזרת ונשנית; מערכת המשפט, כפי שניתן להבין מפסקת הפתיחה לעיל, התייצבה גם היא כדי להקשות עד כמה שאפשר על התנגדות אזרחית למהלך; המשטרה שימשה את הממשלה ככלי לפיזור הפגנות יותר מאשר כמוסד המגן על זכויותיהם של אזרחיה; ולבסוף התקשורת, כמעט ללא יוצאים מהכלל, היללה את התוכנית מלידתה והציגה את המתנגדים לה כ"קיצונים", "משיחיים" וכמהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולביטחון תושביה.

פריסת השתלשלותה של ההתגייסות כנגד המחאה הכתומה היא התרומה החשובה ביותר של הספר, ומהווה תמרור אדום זועק המצביע על יכולתה של חברה דמוקרטית להשתמש בכל כוחותיה, הממסדיים והחוץ-ממסדיים, כדי להעביר תוכנית פעולה בעלת מימדים ברוטליים, שמטרתה ויעילותה לכל הפחות שנויים במחלוקת. כתיבתה של רוט ממחישה היטב עד כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה המודרנית ועד כמה אכזרית יכולה להיות היציאה כנגד מיעוט לא-קונצנזואלי שמממש את זכותו למחאה. רוט מביאה ראיות לכיסוי התקשורתי המונוליתי שהציג את המוחים שוב ושוב כמיעוט קולני ואנרכי, המסוגל לכל, כולל יציאה למלחמת אחים. זאת בעוד הן בדיונים פנימיים והן כלפי חוץ הצהירו מנהיגי המחאה ורבנים בכירים כי הם מתנגדים נחרצות לכל מעשה אלימות.

למוטט את סמכות המדינה בטרור

כך לדוגמא, באחד מרגעי השיא של המאבק, בכפר מימון, החליטה הנהגת המחאה שלא לנסות ולפרוץ דרך מעגלי כוחות הביטחון שניצבו בינם ובין רצועת עזה. רבבות "כתומים" ששו להוראה להתקדם לעבר גוש קטיף. סביבם נפרסו עשרים אלף שוטרים וחיילים (ויש לשים לב לשימוש בחיילים כדי לעצור הפגנה של אזרחים בתחומי המדינה), והיה ברור לכל הצדדים שעימות, גם ללא נשק חם, היה מוביל להרוגים. מתוך אחריות ובניגוד לרוח שנשבה מכיוון המפגינים החליטו מנהיגי המחאה לשוב על עקבותיהם ולהתפזר.

רוט מביאה מהקולות שנשמעו באותם ימים. מול שר הביטחון מופז שהזהיר מ"אנרכיה ופורענות", השר צחי הנגבי שדיבר על הובלתם של המתנחלים אל "מלחמת אחים" וראש הממשלה שרון שקבע כי מדובר ב"קבוצה קטנה של אנשים שמנסה להוביל את המדינה הזאת לחורבן […] לוקחים ילדים וילדות רכים, מרעילים להם את הנשמה"; מול כתבים בכירים בעיתונות שהעמידו את המאבק כמתקיים בין בני אור לבני חושך ("חיילים ואנשי מג"ב מול מסות הולכות ומתהדקות של לוחמי דת" – ארי שביט; "ריבונות מול משיחיות" – בן כספית), היו מנהיגי המחאה בשטח נחושים שלא לנקוט בשום מהלך שיביא לאלימות. כך למשל, יו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, הבהיר ש"אין דבר כזה 'בכל מחיר'", ואילו הרב דרוקמן קבע שאי אפשר להגן על הארץ במחיר של פגיעה בעם.

והנה, למרות האחריות שגילו מנהיגי המאבק וגם אחרי הפיזור השקט המשיכו רוב הכתבים הבכירים בעיתונות לשפוך אש וגופרית על המוחים. חוגגים את "ניצחון שלטון החוק" הדגישו אלה שוב שמדובר ב"מיעוט פנאטי" (סימה קדמון), "מיעוט קנאי" (מאיר שלו) או פשוט "מוסולינים" (נחום ברנע), אשר מעוניינים "למוטט את סמכות המדינה בטרור" (יואל מרכוס).

ראוי לשים לב בעיקר לקולות מימין שיצאו נגד בעלי בריתם עד לפני כמה חודשים. "המתנחלים" מעולם לא הוכפשו בצורה כה חריפה. שרון היה מלך ישראל ומה שהוא החליט – החוק. השילוב בין סיקור סלקטיבי וחד מימדי, משטרה שלא בחלה במעצרי שווא ואף אלימות, ומערכת משפט שמקילה בחשדות השוחד כלפי ראש הממשלה ומחמירה בשיפוט המפגינים לא השאיר למחאה סיכוי. רוט מציירת תמונה עגומה של התקרנפות כמעט כללית, כזו המזכירה, אולם גורפת וחמורה יותר, את הביטויים כנגד "השמאל הקיצוני" שאנחנו שומעים בשנים האחרונות.

הממלכתיות הקוקיסטית

משימתו השנייה של הספר, זו המחקרית יותר (מדובר בעיבוד של עבודת דוקטורט שנכתבה תחת הנחייתו של פרופ' אשר כהן), עניינה להסביר את הפער האדיר בין התדמית של המוחים לבין התנהגותם בשטח. לצורך כך פונה רוט להסביר את משנתם התיאולוגית, ועומדת על מחויבותם העקרונית לשלמותו של עם ישראל וראייתם את המדינה ומוסדותיה כבעלי קדושה מובנית.

רוט יוצאת כנגד סיווג השקפת 'גוש אמונים' כ"פונדמנטליזם". היא מנסה להראות שספרי מחקר רבים שוגים בזיהוי וסיווג לא נכונים של חסידי הרב קוק, אולם לטעמי לא מצליחה בכך, אלא מראה שבעיקר ספרי עיון פופולרים (כגון 'חמורו של משיח' של ספי רכלבסקי) עושים זאת. היא גם לא מציינת את הדוקטורט של שלמה פישר, שעמד על אותה נקודה לפניה, ולא את זה של גדעון ארן, שהציג כבר בתחילת שנות השמונים ראייה מורכבת של ה"קוקיזם".

מכאן פונה המחברת לתיאור השקפתם הייחודית של המתנחלים, ומסכמת היטב את עקרונות ה"ממלכתיות" הקוקיסטית. רוט הופכת את הדברים לרלוונטים כאשר היא מחלקת את הציונות הדתית כיום לזרמים שונים הנבדלים על פי פרשנותם את אותה עמדה: מה"היפר-ממלכתיים" (הרב טאו וישיבות 'הקו'), דרך הזרם המרכזי (הרב חיים דרוקמן ועוד רבים) ועד אלו שלהם "ממלכתיות משברית" (הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור ועוד). חלוקה זו חשובה עבור ניתוח התגובות השונות של הרבנים אל מול התקדמות הפינוי מעזה.

לא כל העובדות

הספר, כאמור, חשוב וטוב, אולם יש להעלות הסתייגות לתזה שמציגה רוט בנוגע לטיפול התקשורתי במוחים. רוט כאמור מראה בצורה משכנעת שאלו הוכפשו ודמותם עוותה. עם זאת, יש לזכור שמנהיגי המוחים עצמם ספק הזהירו ספק איימו לא פעם במלחמת אחים אם יתבצע הפינוי. אי אפשר לצפות מהתקשורת לא להגיב ברצינות לאיומים שכאלה (והמאיימים עצמם אף רצו בכך!).

בנוסף, הרי שהיתה גם היתה אלימות במהלך ביצוע התוכנית: עדן נתן-זאדה רצח ארבעה אזרחים ישראלים באוגוסט 2005, ואשר ויזגן רצח ארבע מתושבי השטחים כשבוע אחריו. באותו חודש התאבדו שני אזרחים במחאה על התוכנית: ילנה בוזינובה, בת 54, הציתה עצמה מול מחסום צה"ל, וברוך בן מנחם, בן 32, הצית עצמו בירושלים.

לבסוף, במהלך ביצוע התוכנית הדליקו אלמונים ברז של צובר גז ברחובות, וריססו לידו את המילים "צריך לרצוח את שרון". כבאים שהוזעקו למקום כיבו את האש שקרוב אליה המתינו 5,600 ליטר גז בישול ושני בניינים בהם שכנו כ-300 דיירים. מקרים אלה זוכים להתייחסות זניחה אצל רוט (המקרה האחרון כלל לא מצויין), והיא ממהרת להבהיר שלא מדובר באנ"ש, כלומר בבני ציבור הציוני-דתי הממלכתי. זה אולי נכון, אבל גם כאן האשמת התקשורת בליבוי חששות הציבור לחינם אינה תקפה.

מאידך, רוט מבהירה היטב את אופיה וגווניה של ההשקפה ה"ממלכתית", ואת חוסר ההבנה שלוקה התקשורת הכללית באשר אליה. יש לומר שאין כל ביטחון שהממלכתיות תעמוד בנסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל, ודאי אם מדובר בנסיגה משטחים ביהודה ושומרון, המקודשים מרצועת עזה. גם עצם משבר הפינוי מעזה סדק עמדה זו, והיא אינה דומה למה שהיתה לפניו. ועם זאת, אי אפשר להבין את התנהלותו של הציבור הציוני דתי בלי להבין אותה. אסיים עם אנקדוטה רלוונטית שמביאה רוט מפי הרב אלי סדן:

לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיויד הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לביקור אצל הרב צבי יהודה קוק. הרב כעס מאוד על ההסכם, שכלל נסיגה מלאה מסיני, אולם כמובן שנאות להיפגש עם ראש הממשלה. לאחר הפגישה ליווה את בגין עד חדר המדרגות, וזאת למרות שסבל מכאבים חריפים ברגלו – זמן קצר לאחר מכן תיכרת אותה הרגל בניתוח. בגין החל לרדת במדרגות ואילו הרב החזיק במעקה ועמד, נאנק מכאבים. הוא סירב לשבת על כיסא שהובא לו, והמשיך לעמוד לכבודו של ראש הממשלה עד שזה יצא מטווח ראייתו. אם תרצו, זו כל תורת ה"ממלכתיות" על רגל אחת.

:

—

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ

שר הכלכלה, שהוא גם שר הדתות, אמר בשבוע שעבר ש"המדינה הופכת יום-יום יותר יהודית, וזו ברכה אדירה", הוא הוסיף וקבע שתפקידה של מפלגתו, הבית היהודי, היא לדאוג שהמדינה אכן תהיה יהודית יותר, וזאת כדי שלא תהיה מדינה "רגילה" כמו נורווגיה ושוודיה. ללא ספק, ישראלים רבים שותפים לתשוקתו של בנט, אולם השימוש בתבנית "יהודית" כאן עלול להטעות, שכן תחת הכותרת הרב-שימושית הזאת ניתן לכלול דברים רבים ואף סותרים. עלינו לשאול אפוא למה בנט עצמו מתכוון כשהוא יוצא להפוך את ישראל ליהודית יותר.

יהוד הגליל או הנגב פירושו ניקודם בעשרות ישובים בהם גרים יהודים, אולם יהוד המדינה אינו עניין נדל"ני אלא אידיאולוגי. ממעשיו של בנט נראה שפירושו עבורו הוא כפיית היהדות האורתודוקסית על כלל האוכלוסייה היהודית. לקראת ציון שנה לכהונתו כשר הדתות אפשר להתחיל לסכם את פועלו: הקמת מנהלת הזהות היהודית, שתפקידה להרביץ אורתודוקסיה בבתי ספר ובמרכזי נוער; ביצור המונופול של הרבנות הראשית על ידי חקיקת חוק המשית עונש מאסר על המתחתנים מחוץ לה והקמת משטרת כשרות שתמנע יוזמות כשרות פרטיות, שלא דרך הרבנות. אפשר גם לבחון לאילו יוזמות התנגדו בנט ומפלגתו בשצף קצף – למשל חוק ברית הזוגיות או החוק להשוואת זכויות להורים להט"בים.

פעולות אלה נמצאות במתח מובנה עם הדינמיקה החברתית בישראל בימים אלה. אם ישראל באמת נעשית "יותר יהודית", הרי שיהדותה המתגברת שונה מזו ששר הדתות מנסה לכפות עליה. כל מי שיבקר במכינות הקדם צבאיות החילוניות, בבתי המדרש הפלורליסטים, בפסטיבלי הניו-אייג', בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות השוקקות, במניינים האלטרנטיבים היוצאים מתוך האורתודוקסיה, במאבק הדתי-פמיניסטי המתעצם והולך יגלה תהליך שונה לחלוטין: במקום האחדה, גיוון. במקום שמרנות, פריצת גבולות. במקום דריכה במקום, התפתחות. במקום שכפול העבר, יצירתיות.

הנה נתונים שלא נחשפו מעולם: מתוך מאות חופות שנערכו בשנתיים האחרונות מטעם ארגון 'הויה', כארבעים אחוזים בלבד (39.8%) היו של זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות (פסולי חיתון ואזרחים שהרבנות אינה מחשיבה כיהודים), ואילו 55.8% היו חופות של זוגות שלא מוכנים להתחתן ברבנות מבחינה אידיאולוגית. כלומר למרות המצוקה של מאות אלפי אזרחים(!) שאינם יכולים להתחתן במדינתם, מירב הפונים לשירותים אלטרנטיבים הם כאלה שיכולים, אבל לא מעוניינים, וזאת מכיוון שהם נדחים עקרונית או רגשית על ידי הכפייה הדתית שמפעילה הרבנות.

דבר דומה מתחולל בתחום הכשרות: מתרבות והולכות המסעדות שאינן מעוניינות לקחת חלק במערך הכשרות של הרבנות הראשית ומבקשות להכשיר בעצמן את מטבחיהן. בירושלים פועל הרב אהרן ליבוביץ' (מסיעת 'ירושלמים' במועצת העיר) על מנת לכונן "כשרות קהילתית", שתסתמך על ידיעת הלכות כשרות על ידי המסעדנים והכשרת עצמאית מתוך מחוייבות לקהילה. לכאורה, יהודים שמעונינים ללמוד הלכה ולקיים מצוות הכשרת המטבח אמורים לשמח את מפלגתו של בנט, אולם בפועל במקום לעודד פרויקטים כגון אלה הרבנות הראשית נלחמת בהם.

נראה שדווקא כששר הדתות מנסה לחזק את הרוח היהודית במדינה היא מסתדרת יפה מאוד בלעדיו, ואילו הוא בפעולותיו דואג לדכא אותה. אפשר לומר שבאופן אירוני אם יש משהו שמונע מהמדינה להיות יהודית יותר זו דווקא הרבנות הראשית, שבשחיתותה ודורסנותה מרחיקה חילונים רבים מקשר כלשהו עם מורשתם. חיזוק הרבנות הראשית, והתנגדות מתמשכת לפתיחת המרחב הציבורי לסוגים מגוונים של יהדות (למשל, על ידי אפשרות חוקית להתחתן שלא דרך הרבנות) מעמידה מכשול בפני הרנסנס היהודי שאנו עדים לו.

האם בנט אינו יודע זאת? אני חושד שהוא יודע, אלא שלא שגשוג תרבותי או דתי מעניין אותו. נדמה ש"יהדות" עבור נפתלי בנט אינה בעיקרה עניין דתי, אלא לאומי. כאן הדת משועבדת לצרכיה של המדינה, וממילא עושר תרבותי או יצירה דתית הם דברים בטלים. מנהלת הזהות היהודית וחיזוק הרבנות הראשית מאפשרים מחד סטנדרטיזציה והשטחה תוכנית, ומאידך גיסא העצמה של רגש לאומי, אתנוצנטריזם וצדקנות. יהדות אחידה הכפוייה על האזרחים אינה אלא עוד ניסיון לחשל פטריוטיזם, והחשש הוא שהיהודים שבנט מעוניין בהם אינם כאלה שמודעים למורכבותה של תרבותם, אלא דווקא אלה שבחוסר מודעותם מבטיחים ציות נלהב וגאווה ריקה.

כדאי לזכור זאת להבא: כשבנט מדבר על מדינה "יותר יהודית" הוא מדבר לא על פריחה תרבותית ודתית, אלא על חברה יותר אחידה, יותר שטחית ויותר לאומנית. הוא רואה בכך "ברכה אדירה".

:

—

פורסם היום כמאמר דעה ב'הארץ'

רק בפעם הזאת, בפעם התשיעית ששהיתי בבנגלור, פתאום הבחנתי בכיעור האיום של העיר הזאת. אני לא מתכוון לטינופת שכל עיר הודית ראויה לשמה לוקה בה, אלא לחוסר הצורה וחוסר המחשבה שמתוכן העיר הזאת גדלה. והיא גדלה מאוד בשנים האחרונות. בנגלור היא הרי "עמק הסיליקון" של הודו, בירת ה-IT שלה, וחברות רבות, מקומיות ומערביות, מבססות בה את מפקדותיהן. אלה מושכות לעיר שלל נותני שירותים נלווים, ומכאן הזינוק העצום באוכלוסייתה. הצמיחה הזאת הפכה אותה למעין מחנה מעבר ענק שמורכב תלאי על תלאי. אם זה לא מספיק לבנגלור אין את המרכז המעוצב שיש לדלהי, כלכתה, מדרס או בומבי, שסביבו העיר מתרחבת. יש, לכאורה, רק התרחבות. מכונה שבונה את עצמה לצדדים ולגובה. כפר על סטרואידים.

זה היה לפני חודשיים, עת הייתי בהודו לרגל כנס אקדמי אליו הוזמנתי. ישבתי בבית קפה בנגלורי עם ארונדהטי, ידידה ותיקה שעובדת ב-Greenpeace הודו, והנהנתי בצער כשהיא סיפרה על הזוועות שהיא נחשפת אליהן בעבודתה. בעיקר דובר בדורסנות של חברות כרייה עצומות שמתורגלות במציאת דרכים (חוקיות או מבוקששות) לנישול כפריים וקבוצות שבטיות שונות מאדמותיהן ברגע שנמצא בהן מחצבים יקרים. ההגיון התועלתני של השוק דוחף את אנשי העסקים להחריב עוד ועוד טבע ותרבות בהודו על מנת למקסם את השורה התחתונה, ומה יעשו כפריים אנאלפביתים אל מול המכונה היעילה בתבל? בהודו המצב מוקצן עוד יותר משום פערי ההכנסה, פערי ההשכלה והרצון הכללי של ההודים "לנצח את סין" במרוץ להיות המעצמה העולמית הבאה. למען מטרה אחרונה זאת מותר וראוי להקריב הכל.

"או שהודו תעבור רציונליזציה ותיעוש עד לבלי הכר ותחדל להיות הודו, או שהיא תהיה המובילה בעידן עולמי חדש, תסייע על ידי דוגמא והשפעה תרבותית למגמות החדשות במערב, ותהפוך את האנושות לרוחנית." – כך כתב שרי אורובינדו, מגדולי המנהיגים הרוחניים והפוליטיים של הודו במאה העשרים ובכלל. נראה שהודו היום בחרה באופציה הראשונה. הודו מאבדת את הודיותה, ומחליפה את המורשת התרבותית שלה במרוץ היפר-קפיטליסטי לעושר וצרכנות. ארונדהטי וחבריה מהמעמד הבינוני-פלוס שעלה זה מכבר חיים בחיקוי הודי לחברת השפע המערבית. אנגלית היא שפת אמם, ואין להם קשר לתרבות ההודית המסורתית. משום כך גם אין להם אמת מידה חיצונית למדוד מולה את יתרונותיה וחסרונותיה של התרבות המערבית.

אני מרחיק את עדותי להודו לא כדי לשקר חלילה, אלא כדי להציג את הגלובליות של הבעיה מולה גם אנחנו ניצבים: שחיקת התרבות המקומית על ידי כוחות השוק, שמתמחים בלשכנע אותנו שאיננו אלא פרודות יצרניות-צרכניות אוטונומיות ללא כל צורך בקהילה או מערך ערכי שאינו תועלתנות. ואני עושה זאת כדי להביא פן נוסף שבגללו אני חושב שחשוב שאנחנו (כמו ההודים וכו') נחיה במדינה שמטפחת תרבות ספציפית.

מדינת הלאום של העם היהודי

לכן אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני חושב שהרעיון שישראל היא מדינה לאום יהודית אינו סותר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ואינו מחייב (אם כי יש להיזהר מאוד בהגשמתו כמובן) שלילת זכויות אדם ואזרח ממיעוטים החיים במדינה. מדינה יהודית תאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית ואפשרות מלאה לפתח את תרבותו, וזוהי לדעתי גם זכותו, גם טובתו, וגם דבר בעל חשיבות כתרומה לתרבות האנושית ככלל.

כמובן שיש כאן שיקולים שונים שחייבים להתחשב בהם לבד מהיתרונות החברתיים. הנחת המוצא שמנחה אותי היא שלעמים יש זכות להגדרה עצמית ולאוטונומיה תרבותית. אלו אינם שקולים בדיוק להקמת מדינה עצמאית, אבל זו הדרך הנפוצה וכנראה היעילה ביותר להבטיח זכויות אלה. ספציפית באשר ליהודים בארץ ישראל, נראה שללא מדינה משלהם יהיה להם קשה לחיות כקהילה תרבותית משגשגת (או לחיות בכלל). בדיוק כפי שלפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, גם ליהודים יש זכות למדינה משלהם. במדינות אלה, כאמור, יעצבו אותם עמים את זהותם ותרבותם.

עכשיו, זה לא כל כך פשוט כמובן. היהדות, כידוע, היא לא רק לאום, אלא גם דת. יש הטוענים שהיא רק דת, ושלכן אין לבניה זכות לעצמאות מדינית. לדעתי הם מתעלמים מן העובדות הפשוטות, והן שעבור רוב היהודים, ובוודאי רוב היהודים בארץ ישראל, יש ליהדותם מרכיב אתני מובהק, ואף אופי לאומי, ופעמים רבות אף הרבה יותר מאשר זה הדתי. הכחשת תפיסתם העצמית של רוב היהודים שקולה להכחשת תפיסתם העצמית של רוב הפלסטינים על ידי הטוענים ש"אין עם פלסטיני". אלה ואלה מנסים לכפות את דעתם על המציאות, ונוהגים באופן בלתי דמוקרטי ברצונותיהם הברורים של ציבורים גדולים.

מצד שני, המימדים הדתיים של היהדות בהחלט ברורים (כלומר היא גם דת), ואני לא חושב שלדתות (בניגוד לעמים) יש זכות לעצמאות מדינית. המקרה של היהדות הוא על כן יוצא דופן. יחד עם זאת, הוא אינו ייחודי. נדמה לי שלא היינו מוחים אילו הודו (או טיבט, או ארמניה), כארץ שקהילה דתית מובהקת משייכת עצמה אליה, היתה משמרת את האופי הדתי של האומה המרכזית שבה במסגרת האזרחית של מדינתה העצמאית (שפה רשמית, המנון, דגל, חגים וימי מנוחה, תכני לימוד בבתי הספר וכו'), וזאת כמובן תוך שמירת זכויותיהם ונתינת אוטונומיה תרבותית למיעוטים הדתיים החיים בה (מוסלמים, בודהיסטים, ג'יינים, יהודים וכו').

מובן שאין כאן כל כוונה לכינון תיאוקרטיה (ישמרנו השם), אלא לנתינת ביטוי במרחב הציבורי לדת ותרבות השייכת לרוב המוחלט של התושבים בחבל ארץ מסויים. למעשה דרישתו של הדלאי-לאמה כנגד סין היא בדיוק זו: לתת לארצו (אם לא עצמאות אז לפחות) אוטונומיה תרבותית, כדי שיוכל לשמור על אופיה הבודהיסטי של טיבט ועל הדת והתרבות הטיבטית-בודהיסטית באופן כללי. האם לא ראוי שזה ינתן לו?

בקיצור, אני לא רואה כל פגם בכינונה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל כל עוד שומרים על זכויותיהם הפרטיות והקהילתיות של המיעוטים שבה (שיהיו צריכים, אמנם, לסבול חיים כמיעוט תרבותי ולאומי, וללא ספק יהיו אינטרסים שונים שלהם שיפגעו). המתנגדים לכך אמורים להתעקש שאסור שלמדינות לאום יהיה אופי דתי מסויים, גם אם במקרה הדת הזאת מהווה את תרבותו וזהותו של הלאום המדובר. כלומר בשם ההפרדה בין דת למדינה אמורים לאומים שבמקרה יש להם גם דת מאפיינת (כמו העם הטיבטי, ההודי, הארמני או היהודי) לוותר על תרבותם ולכונן מדינה חסרת זהות לאומית ספציפית. הרעיון הזה לא רק בלתי ריאלי לחלוטין, אלא בעיני כאמור גם לא רצוי, שכן תרבויות שונות ודתות שונות שומרות על החברה, מעשירות את העולם ותורמות לאנושות. עולם ללא מדינה בודהיסטית-טיבטית הוא עולם עני יותר.

ולבסוף, נדמה לי שהיציאה כנגד רעיון המדינה היהודית מגיע לרוב לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט. לא הוגן גם לתמוך בזכותם של ההודים או הטיבטים לשמר את תרבותם-דתם ולהתנגד לזכותם של היהודים לעשות כן.

:

—

פורסם באתר אבי חי

בכל שנה סביב דצמבר עולות מרשת פוקס-ניוז זעקות שבר על "המתקפה על כריסמס". שדרניותיו הבלונדיניות ה"כל-אמריקאיות" ואוסף פרשניו השמרנים ממלאים את המסך בדוגמאות שלדעתם מראות איך "המדיה הליברלית" וקבוצות של אתאיסטים חובבי משפט חוקתי מנסים לכרסם בקונצנזוס הנוצרי הקדום שכולל עץ אשוח מואר במרכזי קניות וסנטה-קלאוס חייכני שמחלק מתנות. כך יוצא שבארץ שמסחרה את חג המולד אד-אבסורדום מפחדים מכמה לוחמי-חילון שפונים לבתי משפט בדרישה להוריד את עץ האשוח בבית העירייה, כי אין לערבב דת ומדינה.

נראה שהמקבילה הישראלית והמועצמת לתופעה הזאת היא הבהלה הנוכחית ל"צביון היהודי" ול"זהות היהודית" של מדינתנו. נכון, הדאגה לאלו ליוותה את המדינה עוד מלפני קוּמה, אולם נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שבזמן הזה היא מגיעה לשיאה ההיסטרי, כאשר נתח לא קטן מההאשמות כנגד אנשי שמאל, ארגוני זכויות אדם וסתם אנשים נורמלים שלא מעוניינים למול את בנם עוסק בהתכחשותם של אלה לזהותם היהודית ובניסיונם הנבזי לכאורה לערער אותה אצל אחרים.

יש כמה רבדים שונים ומשולבים במשבר הזהות הזה. ראשית, הולך ונהיה ברור שהחלום הימני-סרוג על שליטה ביהודה ושומרון (אני כבר לא מדבר על שתי גדות לירדן) נגוז. שברו של עמוד השדרה האידיאולוגי של הימין מוליד צורך בתנועה מהירה קדימה על מנת שלא לעמוד במקום וליפול, וזו באה לידי ביטוי בחיפוש קדחתני והעצמה מופרזת של איומים חדשים מבית ומחוץ. חלקם בעלי תוקף (איראן), וחלקם אינם (הפליטים האפריקאים, ארגוני זכויות האדם).

מצד שני, שברון חלום ארץ ישראל אכן קשור לתמורה רחבה שתעבור על המדינה שלנו, וזו אכן נוגעת בזהותה היהודית (לפחות כפי שהמושג הזה נתפס על ידי רוב היהודים). מבחינה זו למרות שתעמולת השיסוי מצד כותבים מימין כנגד הגופים שמניתי לעיל היא מוגזמת ופעמים רבות חסרת ביסוס, יש בה גרעין של אמת, משום שאם מדינת ישראל תוותר על שטחי יהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית היא אכן תאבד מימד מסויים, יסוד מסויים, של "יהדותה". ודאי אם אנחנו מדברים גם על ויתור על חלקים מהאגן הקדוש בירושלים.

משמעותו של "שלום אמת"

אבל זה עוד לא הכל. כי יש גם נקודה שלישית, והיא למעשה קשורה בדיוק למה שאותם קולות מהימין מכוונים אליו. אגיע אליה דרך דו"ח מעניין וחשוב שיצא לאחרונה.

לפני כחודשיים יצא דו"ח של החלק הישראלי 'קבוצת המשבר הבינלאומית' (International Crisis Group), ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח הפועל בעשרות מדינות וממומן על ידי נדבנים וממשלות מערביות שונות. הדו"ח, תחת הכותרת הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (pdf: עברית, ערבית, אנגלית) מביא כמה נקודות מעניינות, המובילות אותו למסקנות מעניינות לא פחות.

הדו"ח מנתח את יחסו של הציבור הציוני-דתי לסכסוך (או למעשה למה שנראה כמתווה לפתרון הסכסוך) ובאופן ראוי לציון נותן משקל משמעותי למימד הדתי של הסכסוך. מחבריו מבינים שכל פתרון ידרוש לא רק פשרות מדיניות, אלא פשרות דתיות משני הצדדים. בצד הישראלי, אלו המתפשרים מבחינה זו יהיו בעיקר ציבור הציונות הדתית. החרדים מחד, והחילונים מאידך, יוותרו על הרבה פחות מבחינה דתית. הכאב של הציונות הדתית יהיה אפוא גדול בהרבה, ויש לא רק להתחשב בו, אלא גם לעשות את המקסימום כדי לצמצם אותו.

בתקציר המנהלים שבתחילת הדו"ח אפשר לראות המלצות לממשלת ישראל כגון כניסה ל"דיאלוג פנימי על מקומה של הדת בעשיית שלום אשר כולל מנהיגים דתיים מכל הזרמים היהודיים, ובהם דתיים-לאומיים", וכן הבטחה מראש של הממשלה לקיים משאל עם על כל הסכם עתידי, דבר שבאופן ברור יפחית התנגדות מתוך הציונות הדתית, שרובה רואה ברצון העם ביטוי לרצון האלוהי.

דבר נוסף עולה בדו"ח (שאינו נמצא בתקציר המנהלים – לגביו ראו עמ' 34-36), והוא לא פחות משמעותי. על פי הדו"ח הסכם השלום אשר

מאשר ומחזק את אופייה היהודי של ישראל, ובה בעת מכיר בקשרים היהודיים לארץ ישראל עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגייס תמיכה דתית-לאומית. מרבית הציבור הדתי -לאומי הלא-תורני עשוי לקבל פשרה על ארץ ישראל, אם יקבל פיצוי בשני עמודי התווך האחרים של התפיסה הדתית הדתית-לאומית – "עם ישראל" ו"תורת ישראל". בלי קשר לשאלה כיצד יוגדר ההסכם ואיך ידונו בו במרחב הבינלאומי, ממשלה ישראלית שרוצה לגייס לפחות את תמיכתם של חלקים מהחוגים הקוקיסטים חייבת להראות מחויבות לארץ ישראל ולאופייה היהודי של המדינה. (עמ' 34)

איך עושים זאת? על פי הדו"ח מנהיגים דתיים-לאומיים מחפשים "הפגנת תודעה יהודית" בקרב מנהיגי המדינה. אלו מצופים לעמוד לא רק על האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים, אלא גם אלו ה"יהודיים". כלפי חוץ, עקרון חשוב הוא ההכרה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כך למשל, הדו"ח מזכיר סקר חשאי שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ב-2010. על פי הסקר

הסיכוי שמתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה יתפנו בלא עימות יגבר אם הנסיגה תהיה בעבור "שלום אמת". הסקר גם מצא שהמרכיב המובהק ביותר המצביע על כך שההסכם מספק "שלום אמת" היה הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (עמ' 36, הע' 226)

אני מאמין שהתעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית באה מתוך שהוא סבור שכך ראוי, אבל כפי הנראה הכרה כזאת תקל על הציבור הציוני-דתי לקבל הסכם הכולל את חלוקת הארץ. (ועקיבא אלדר כותב על זה בהקשר לדו"ח הנידון כאן.)

השלום איננו מטרה בפני עצמה

ועכשיו נחזור אל אותה נקודה שלישית, כלומר המשא ומתן על חלוקת הארץ ככלי המכוון לפגיעה באופייה היהודי (כפי שרבים מבינים אותו) של המדינה. שימו לב לציטוט המדהים הבא מפי רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מתוך ראיון שקבוצת המחקר עשתה איתו בנובמבר האחרון:

הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל. (עמ' 35, הע' 225)

לדעתי הציטוט הזה קשה מאוד. על פי הדברים האלה השלום (שמבחינתו של פונדק פירושו הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש) אינו סופו של תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל זוכה לגבולות קבע וחדלה מלפשוע כנגד הפלסטינים על ידי שלילה מתמשכת של זכויותיהם, אלא כלי שמטרתו לשנות את אופי המדינה בהתאם לחזון מאוד מסויים. מי שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים לא ידע עד כמה רחוק העקרון הזה יכול להגיע.

שאלתי בדוא"ל את ד"ר פונדק על הדברים והוא כתב שהם נאמרו במפגש עם קבוצת חרדים, שטענו שהם מקווים שהסכסוך לא יסתיים "מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו". הוא עמד על כך שהוא לא מכוון למדינת כל אזרחיה, אלא להפרדת דת ממדינה, שתאפשר גם למיעוט הערבי להשתלב באופן מלא (ראו תגובתו המלאה בתחתית הרשימה).

השאיפה להפרדת דת ממדינה היא כמובן עמדה לגיטימית, אבל אני סבור שאין לה מקום כחלק מהשיקולים במשא ומתן המדיני. יש כל מני מודלים של דמוקרטיה, אפילו ליברלית, כמו גם מודלים שונים של יחסי דת ומדינה בדמוקרטיה. הברירה ביניהם אמורה להיות מוכרעת על ידי דיון ציבורי, לא באופן עקיף על ידי מו"מ לשלום. בעיה נוספת בדבריו של פונדק היא כמובן שעד כה הם לא נשמעו, דהיינו הוצהר על מטרה אחת, כאשר הכוונה היתה בכלל לאחרת. והעניין אף חמור עוד יותר, שכן ברגע שתהליך השלום מחביא בתוכו פולמוס דתי, העובדה שבמסגרתו יפגע (אם לא פשוט יתרסק) עולמו הדתי של ציבור גדול, ציבור הציונות הדתית, הופכת את המהלך הזה למכוער ופגום מבחינה מוסרית גם מהכיוון הזה.

בעוד פעמים רבות הזעקות מימין על כוונות הזדון כנגד זהותה היהודית של מדינת ישראל הן לא יותר מהכפשה זולה של עמדות לגיטימיות והסחת דעת דמגוגית מאימפוטנציה של ממשלת הימין (ראו למשל הפולמוס האחרון שלי עם דרור אידר על עניין המילה), פעמים אחרות יש בהן ממש. אפשר להיזכר כאן גם בהאשמה על האליטה האחוס"לית שמנסה לשמר את מעמדה על ידי פגיעה בקבוצות אחרות. ראוי שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים יהיה נקי מאינטרסים זרים או מאבקי כוחות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

דת ומדינה במו"מ לשלום

אישית, אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי,* ובהזדמנות אחרת אכתוב מדוע. כאן רק אעלה את השאלה, האם ייתכן שהיציאה כנגד רעיון "המדינה היהודית" מגיע לפעמים לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט.

כמובן, גם הצד הימני של המפה הפוליטית תומך בפתרון מדיני כזה או אחר מתוך מניעים דתיים ועל מנת לקבע או להשפיע על יחסי דת ומדינה. פונדק מספר שכך בדיוק אמרו לו חרדים שדיבר איתם, ואצל סרוגי-כיפה קוקיסטים הדבר מובן מאליו. ברור שהם מעוניינים לשמור על השטחים לא רק מסיבות בטחוניות, ואף לא רק מתוך קשר דתי לארץ, אלא גם משום שזה תואם לחזונם על אופייה דתי הרצוי של מדינת ישראל ויחסי דת ומדינה בתוכה. ברור שגם מתוך מניעים כאלה הם מתנגדים להסכם שלום הכולל את חלוקת הארץ.

בתוך כמות המלל האינסופית שנשפכה על תהליך השלום, ההתייחסות לסוגיות של דת ומדינה מעטה מאוד. הדו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית הוא על כן חשוב. הדת והלאום היהודיים ממילא משולבים, ויש לבטח תמימות מסויימת בהנחה שתהליך רחב היקף שעובר על הלאום היהודי (בין אם הקמת מדינה ריבונית ובין אם פרידה משטחיה) לא ישפיע על דתו. חשוב שהדברים האלה יוצבו מול אור השמש וידוברו בגלוי ביושר.

:

—

* נתניהו מדבר על "מדינה יהודית", אולם עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומית, גילה לי שיועציו של נתניהו אמרו לקבוצה ששני הנוסחים (כלומר גם "מדינת לאום של העם היהודי") מקובלים עליו בהסכם סופי. על פי זלצברג לא מן הנמנע שנתניהו משתמש במינוח "מדינה יהודית" כדי לנגן על אותם רגשות דתיים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כלומר כדי להרגיע את הציבור הדתי לאומי על ידי העצמת "יהודיות" המדינה שתוכר על ידי הפלסטינים.

** תגובתו של ד"ר רון פונדק:

מבחינתי השלום אינו מטרה. כישראלי ציוני הדבר החשוב לי הוא להבטיח את עתידה של המדינה לעתיד הרחוק. לכן המטרה הגדולה איננה שלום, אלא השלום משרת את המטרה הגדולה. בטווח הנראה לעין תפיסתי את המטרה הגדולה היא מדינה נורמאלית שאינה חיה על חרבה, שיחסיה עם שכניה נורמאליים ושהיא מתעסקת בראש ובראשונה ומשקיעה את מיטב משאביה בפיתוח המקום הזה לטובת אזרחיו.

מבחינת האופי של הדבר הזה שנקרא ישראל, אני סבור שאנחנו חייבים לעדכן חלק מההגדרות ולהתייחס לשינויים שחלו מאז 1881-2 ועד היום. מחד, נוצרה כאן חברה עם מאפיינים ישראלים/עבריים ולא רק מאפיינים (תרבותיים ודתיים) יהודיים, ומאידך נקלטו כאן כעשרים אחוז ישראלים שאינם יהודיים והם ישארו ישראלים על אפו וחמתו של ליברמן. ובמדינה נורמאלית גם המיעוט חייב להיות חלק מהחברה ולחוש את זה הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הסמלית.

ולכן השורה התחתונה של התפיסה שלי היא שהשלום יאפשר לנו להתמקד בפיתוח המדינה והעצמת החברה. במסגרת זאת צריך יהיה גם להתמקד במעבר מהמצב שהיה בראשית הציונות – כשהיהדות הייתה המוטיב הדומיננטי והישראליות מוטיב משני, למצב בו הישראליות תהיה הדבר הדומיננטי והיהדות הדבר המשני. מבחינתי ישראליות היא שילוב של יהדות, עבריות, והכלה חיובית של האחר במציאות שתאפשר לו/לה לחוש חלק מהישראליות.

כל זה לא קשור ישירות לשלום, ואם היה ניתן לעסוק בזה גם בעידן של מלחמות, מה טוב. אבל נפש החברה והאדם היא כזאת שאינה יכולה להביט פנימה בצורה חיובית וכנה כל עוד קיים איום חיצוני. ולכן לא הפתיע אותי שחלק מהחרדים אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים סוף לקונפליקט הערבי-ישראלי מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו. תחושת האיום משאירה את החברה הישראלית/יהודית בגטו ואת זה הם מעדיפים. אני מעוניין שנשתחרר מהפראנויה ומהגטו.

אני מבין את החשש של החרדים מתהליך ישראליזציה שבפועל כבר מתרחש בישראל, אבל לדעתי הציונות הדתית הלא חרד"לית יכולה וצריכה להיות שותף מלא למהלך כזה. אבל גם הם יהיו מסוגלים לעשות את זה רק אחרי שיקבע גבול חדש והם יצטרכו למצוא כוון אחר וחיובי לאנרגיות שהם משקיעים במפעל האנטי-ציוני של ההתנחלויות.

כשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

מרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13