שלי, נטלי ואנג'ליקה הם השמות הבדויים שבחרו שלוש נשים שהתראיינו לנרי ליבנה ('מוסף הארץ' 18.7), ובפיהן הצהרה ברורה: אנחנו זונות, ואנחנו עושות את זה מבחירה. שלוש הנשים, החברות בעמותה להסדרת הזנות בישראל (על פי הכתבה בעמותה רשומות כשישים זונות), יוצאות כנגד מאמציהן של "הפמיניסטיות" לקדם חקיקה שתפליל לא רק את הפרוצות וסרסוריהן, אלא גם לקוחות, וזאת כחלק ממלחמה כוללת בתופעת הזנות. שלוש המרואיינות לא רוצות להילחם בתופעה, כי הדבר יפגע בפרנסתן. הן רוצות להסדיר אותה. הן טוענות שבחרו מרצון לעסוק בזנות, ומצהירות שאמנם זה לא ממש נעים ולו יכלו להרוויח אותו שכר בדרכים אחרות היו מעדיפות להימנע מן הזנות. מצד שני, הן טוענות, זה "מקצוע כמו כל מקצוע", וכשצריך פרנסה, אפשר לעסוק גם בזה.

כדי להדגיש את ישוב דעתן מדגישות הנשים כי הן כולן מבוגרות, נשואות ואמהות. לא מדובר במשוגת נעורים או בכפייה. שלושתן הגיעו לזנות מתוך צורך כלכלי. אנג'ליקה מספרת כי כאשר עבדה "בשלוש עבודות לא היתה לי בכלל תקשורת עם הילד, ופה ראיתי שיש לי אפשרות אחרת, להיות אימא כמו שאני מבינה שצריך להיות אימא." ונטלי מחרה-מחזיקה אחריה: "ברור לי שאני נשארת בזנות, כי זה הפתרון היחיד שיאפשר לי סוג של רווחה כלכלית". נטלי בחרה לדבריה, "בחירה אמיצה. בחרתי להקריב חלק ממני למען המשפחה."

המשפט האחרון המצוטט מפי נטלי חשוב, מפני שהוא מציג תופעה שחזרה בדברי המרואיינות. הן לא הסתפקו באמירה כי בחירתן בזנות הייתה "חופשית", אלא לוו את דבריהן בהכרזות הנותנות תוקף מוסרי לבחירה. על פי דבריהן לא רק שלא מדובר במעשים שיפגעו בהן, ולא רק שלא מדובר במעשים בעלי מטען ערכי שלילי, אלא ששלושתן נמצאות במסע אישי של הגשמה עצמית. נטלי מתארת כאמור את בחירתה כ"אמיצה", ובמקום אחר מדגישה כי היא "עושה את זה מתוך סוג של שליחות". היא ושלי משתמשות בביטוי "מימוש עצמי" כדי לתאר את נכונותן לשכב עם גברים זרים תמורת כסף. ייתכן שהזנות היא המקצוע העתיק בעולם, אולם כאן היא מקבלת עטיפה מודרנית ומיתוג מעודכן.

וזה בעצם לב העניין: בקוראנו את דבריהן של שלוש הזונות הישראליות הללו, מתברר לנו כי הן עושות שימוש באותם נימוקים עצמם שבהם גברים ונשים בני זמננו מצדיקים בחירות פחות ויותר שנויות במחלוקת—מלימודי תואר ראשון באמנות ועד להפלת עוברים, מקעקוע על הכתף ועד לנישואים חד-מיניים. פעמים רבות אנחנו נותנים תוקף מוסרי לבחירות כאלה על ידי הפנייה לזכותו של העושה ל"בחירה חופשית" ועל ידי הכרזה שהבחירה תתרום ל"הגשמתם העצמית". משהודבקו שתי התוויות הללו על מעשה מן המעשים הוא נעשה כשר.

ואל תספרו לנטלי או לשלי שיש להן "תודעה כוזבת". הן כבר שמעו על זה ואין להן הרבה סבלנות למרקסיזם בגרוש. "מי שמה לקבוע התודעה של מי כוזבת ושל מי לא?" שואלת שלי בנוגע לדבריה של "פמיניסטית", שהתפלמסה אתה ברדיו. ובאמת מי יכול לקבוע? האם מן העובדה שרוב האנשים חושבים שזנות היא עניין שלילי נובע שאין נשים שבעבורן היא יכולה להיות דרך המלך להתפתחות מוסרית ולמימוש עצמי, ובלבד שתיעשה מרצון?

הראיון של נרי ליבנה עם שלוש הנשים מציב בפנינו דילמה מטא-מוסרית המעמתת אותנו עם ההנחות המוסריות שלקחנו כמובנות מאליהן. מתברר לנו שסוסי המרוץ המוסריים שלנו, אותם טיעונים עליהם רכבנו אל הניצחון בפולמוסים כה רבים כנגד אנשי דת או שמרנים למיניהם, נגנבו מאורוותינו ומשמשים כעת לניהול מערכה כנגד המחזיקים בתפיסת עולם "נאורה". כי חשובה ככל שתהיה זכותו של כל פרט לעשות מה שבא לו, דומה שכל מי שגם דמותה של החברה חשובה בעיניו, אמור לחשוב שמכירת שירותי מין מבזה את האדם, ופוגעת במרקם החברתי.

הזנות, בין מרצון ובין מאונס, מהווה פגיעה בצלם האדם (בדרך כלל, בצלם האישה). מאותה סיבה שנתנגד לסחר בבני אדם, לעבדות, גם אם יימצא מי שירצה למכור את עצמו, נתנגד גם למכירת שירותי מין: מדובר באקט שבו הופך בן אנוש לחפץ, למוצר, ובן אנוש אחר הופך לרוכש נפשות, לבעל קניין אנושי—ולו לזמן מוגבל . נדמה לי שכולנו מרגישים אינטואיטיבית קושי מוסרי עם מצב שכזה (לכן יש לנו קושי עם אקט הקניין בנישואים על פי ההלכה, לא?). למעשה, מצב כזה מנוגד במהותו לשאיפה למימוש עצמי בכל מובן הומניסטי או דתי, שכן קשה לדמיין מימוש עצמי של אדם שבא לידי ביטוי בהפיכתו לכלי לסיפוק צרכיו של אדם אחר.

אם אכן כך אנחנו חושבים, מסתבר שהנימוקים שלנו לטובת נישואים חד-מיניים, למשל, כלל אינם מתמצים בכך שמדובר באקט שנעשה בהסכמה בין שני מבוגרים הזקוקים לו לצורך מימוש אהבתם. זה נכון וחשוב, אולם מעבר לכך נישואים חד-מיניים פשוט לא סותרים עבורנו כל תפיסה של אנושיות, של מימוש עצמי, ושל חברה בריאה. מה שעומד בשורש נכונותנו לקבל נישואים חד מיניים הוא התשובה שאנחנו נותנים לשאלה: מהו האדם? ואולי גם לשאלות: מהי משפחה? מהי חברה ?

רק אם התשובות שאנו משיבים לשאלות האלה אינן נוגדות נישואים חד-מיניים (או פונדקאות, או מכירת כליות, או עישון חשיש), אנחנו מוכנים לקבל כלגיטימית את בחירתם החופשית של יחידים המעוניינים בהם. ולחילופין, רק מכיוון שאנשי דת והוגים שמרניים עונים על השאלות הללו באופן שמנוגד לנישואים חד-מיניים הם לא מוכנים לקבל אותם, גם אם אותם זוגות מצהירים על כך שמדובר בבחירתם החופשית ובדרך שלהם למימוש עצמי. חישבו על התנגדותכם לזנות מבחירה לפני הפעם הבאה שתצאו בצעקות על הומופוביה כנגד מי שמתנגד ליחסים הומוסקסואלים מבחירה. אם אכן הקריטריון הבסיסי לגיבוש העמדה שלנו אינו הבחירה החופשית, אלא דמות האדם (המשפחה, החברה) העומדת לנגד עינינו, כי אז מדובר בהכרעה מוסרית דאונטולוגית, הבאה לפני לכל שיקול תועלתני והשוללת את הלגיטימיות של בחירות מסוימות. על הכרעות שכאלה קשה מאוד להתווכח.

והערה אחת לסיום: חשוב לחזור לנסיבות הכלכליות שהביאו את אותן נשים לבחור בזנות. אם אנחנו רוצים שנשים לא תמצאנה את עצמן נגררות לזנות "מבחירה חופשית" עלינו לדאוג לא רק בפרט אלא גם לחברה, עלינו לשאוף לכך שהמדינה תנהל את כלכלתה כך שמשפחות ממוצעות לא יגיעו למצב שבו כדי להתפרנס בכבוד נשקלת האפשרות לפנות לזנות . גם כאן המדינה אחראית למינימום של הסדרה והשגחה. גם זה חלק מהתנועה לקראת בנייה של חברה בריאה.

:

—

פורסם באתר 'קומפרס'.

• אמש שודרה כתבה בחדשות 10 על התלאות שעוברים זוגות בדרך לחתונה ברבנות: מחקירות פולשניות על מוצא הוריהם, דרך כפיית טבילה במקווה, ועד הרצאות של "מדריכת כלות" בהן מוסבר לכלה שאם תאכיל את ילדיה באוכל לא כשר הם יתחרפנו. הכתבה מציירת תמונה קשה על מצב שירותי הרבנות, ואני ממליץ מאוד לראות אותה (אף אני רואיינתי בה והצלחתי להשחיל שני משפטים).
• ב'יומן' של הערוץ הראשון ביום שישי שודרה כתבה על זוגות דתיים שלא מוכנים להתחתן ברבנות מסיבות שונות. אשתי ואני מרואיינים כאחד הזוגות (אם כי יש לציין שבניגוד למרואיינים האחרים אנחנו לא מגדירים עצמנו כאורתודוקסים).

בסוף מגילת אסתר, אחרי הנקמה בגויים ומשתאות הניצחון, מבקש מרדכי להפוך את האירוע ההיסטורי המשמעותי שעבר עליו ועל יהודי פרס למסורת, ליסוד טקסי שחוזר על עצמו ומשפיע לדורות על עיצוב תודעתם של היהודים. יכול להיות שזה נראה לנו מובן מאליו שמרדכי ירצה בכך, אולם מה שלבטח לא ברור הוא למה המגילה מספרת לנו על זה. מסורות נוצרות בדרכים רבות, אולם אלה על פי רוב סמויות מן העין. באופן נדיר ומעניין המגילה עצמה מספרת לנו על תהליך הקנוניזציה שלה, דהיינו על המהלך שיוזם מרדכי בכדי להכניס אותה, כחלק מציון אירוע ה"פורים", למחזור הדם של העם היהודי.

ומרדכי לא רק קובע שתימשך ממנו והלאה מסורת של חג שנתי, כלל-יהודי, אלא גם מעצב אותה על פי דעתו. הנה:

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. […] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם." (פרק ט, פסוקים כ-כג)

היהודים מקבלים את פסיקותיו של מרדכי, וקוראי המגילה עדים לתחילתה של מסורת, ראשיתו של מנהג שנתי שמכונן באופן יזום ומודע מאוד (וההדגשה על תחילת המסורת נמשכת עוד שמונה פסוקים שלמים – כמעט מחצית מכל פרק ט). מעמד "קבלת החג", מרצון ומתוך מודעות, הוא מיוחד וחריג, ולא בכדי חז"ל העניקו לו משמעות מרחיקת לכת, על פיה העם היהודי מקבל כאן בהסכמה מראש את כל התורה כולה.

אולם לא רק המצאת המסורת היא המעניינת כאן, אלא גם תוכנה של אותה מסורת. יש לשים לב שמרדכי אינו מבקש מאחיו היהודים לכרוע בכל שנה על ברכיהם ולהלל את האלוהים על הנס אשר עשה להם. הוא גם אינו מבקש מהם להעלות קרבנות, ללמוד משניות, לקבוע מזוזות או להשתדל להתפלל בדבקות מיוחדת. הוא מבקש מהם שלושה דברים: לחגוג את האירוע בסעודה חגיגית ובשמחה, להעניק משלוח מנות לחבריהם, ולתת מתנות לעניים שסביבם. חגיגת הרווח וההצלה שעמדו ליהודים באה לידי ביטוי לא במצוות מול האל, אלא במחוות שבין בני האדם: בשמחה ביחד, באכילה משותפת, ובדאגה לחלשים.

בספרו The Invention of Tradition ("המצאתה של מסורת") טוען אריך הוסבאום שמסורות מגלות חולשה כאשר מוצאים להן צידוקים פרגמטיים (למשל, כשיהודים שומרי כשרות מסבירים שבשר חזיר אינו בריא). הצורך להצדיק את המסורת על ידי פנייה להגיון מראה על חולשתו של המנהג, שכבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה בתור מסורת בעולם הפרה-מודרני. אולם ראו: דווקא המסורת שמתחיל מרדכי היא מראש פרגמטית והגיונית. היא פועלת לעידוד שמחה, קהילתיות ומוסריות. אלוהים, כידוע, כלל לא נזכר במגילה, והחג כולו סובב סביב האדם – וסביב אחריותו הקהילתית.

במרכז התנ"ך: האדם

לפני כשבועיים הגיע לארץ רבה הראשי של בריטניה, ג'ונתן זקס. הרב (הד"ר, הלורד) זקס יסיים באוגוסט הקרוב את תפקידו, וזאת אחרי עשרים ושתיים שנים של פעילות מרשימה. זקס נחשב כיום לאחד התיאולוגים היהודיים החשובים ביותר, והוא בוודאי אחד מבעלי ההשפעה הרחבה ביותר. לבד ממעל לעשרים ספרים שפרסם, הוא יועץ כבר למעלה מעשור לראשי הממשלה הבריטית (אולי קצת כמו שמרדכי ייעץ לאחשוורוש), ומהווה מקור השראה לרבים, יהודים ושאינם יהודים.

במרכז הגותו הדתית של זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת אלוהים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו. זקס גם מבקש להדגיש את מעמדו המיוחד של האדם שמסתבר מתוך כך: אלוהים העניק לאדם לא רק חופש בחירה, אלא אחריות מיוחדת לעזור לו לתקן את עולמו.

זקס רואה בתנ"ך ספר שמתמקד לא באל, אלא באדם, וביתר פירוט במסעו אל עבר אחריות ודאגה לכלל. עבורו העם היהודי אינו מיוחד אלא בכך שלקח על עצמו משימה ושאף (ושואף) לחיות חיי מופת מוסריים. בהמשך לכך, הוא לא חושב שהיהדות היא "דת האמת" או שליהודים עדיפות כלשהי בעבודת האל. המסורת היהודית בסך הכל מדריכה אותנו לחיי האחריות שהאל דורש מאיתנו.

וכאן חשיבתו של זקס מקבלת מימד אקטואלי וגלובלי. זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות, ומייחסים את הפרגמנטציה, את חוסר הסולידריות ואת השטחיות התרבותית לניתוק ממקורותיה המסורתיים-דתיים. כך הוא מנסח את דעתו בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, תר. צור ארליך, ההדגשות במקור):

"המסר שהתנ"ך מציע לפוליטיקה של המערב בן זמננו הוא שאין זה מספיק להיות מדינה; נדרשת גם חברה – אותה השתייכות משותפת הנובעת מהתחושה שאיננו רק זרים, אלא גם שכנים; שיש לנו חובות איש כלפי רעהו, כלפי מורשת העבר וכלפי תקוותנו לדורות שטרם נולדו; חברה אינה מלון שאנו מקבלים בו שירותים תמורת כסף, אלא בית שאנו חשים חלק ממנו […]" (עמ' 155)

שימו לב שכמו מרדכי, זקס אינו מדבר כאן על חובות כלפי האל, אלא על חובות האחד כלפי השני. כיום ניתן דגש רב למצוות הקריאה במגילה, וזו הפכה לטקס רפטטיבי – למעשה למסורת על פי הגדרתו של הוסבאום לעיל. זקס מבקש לחדש ימים כקדם, בהם המימד הקהילתי היה העיקרי מבחינת הדת, ובו מתקיימת עבודת ה' האמיתית. מרדכי ייסד מסורת שאינה טקסית אלא פרגמטית ומוסרית; הרב זקס מנסה להחזיר מעט פרגמטיות ומוסריות למסורת הקיימת.

—

פורסם באתר אבי חי.

אתמול פורסם מאמר (די מוצלח, אם יותר לי) שלי על הראיון שנתן הרב דוד סתיו לאיילת שני ב'מוסף הארץ' בשישי האחרון.

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, ובניגוד לציפיות שהתעוררות אחרי מאבקי הגיוס ולימודי הליבה, אין מפלגה שמתמודדת בבחירות הקרובות תחת דגל "חופש הדת" (או תאומו המרושע, "שנאת חרדים"). לפיד, עם רב אורתודוקסי במקום השני ברשימתו, כבר אפילו לא תומך בנישואים אזרחיים, ספק אם לבני תדגיש משהו מזה במצע "התנועה", וגם יחימוביץ' משתדלת, כידוע, לא להרגיז אף אחד. נותרנו עם מרצ, שמאז ומתמיד חרטה חופש דת על דגלה, ובאופן מעניין גם עם הרב חיים אמסלם, שנותן איזה תבלין אנטי-ממסד-דתי למפלגתו.

מצד שני, בין המתמודדים בבחירות המוקדמות לרשימת העבודה אפשר למצוא, לראשונה אם איני טועה, רב רפורמי. הרב גלעד קריב ינסה להפוך לחבר כנסת, ותחת הסיסמה "יהדות, דמוקרטיה, חופש דת ומצפון", ייתכן שהוא יהיה בין הנאבקים לחופש דת במדינה. לקראת הבחירות ביקשתי ממנו לענות בקצרה על כמה שאלות, מתוך ניסיון להבין את עמדתו בסוגיות של חופש דת, ובכמה סוגיות אחרות. תשובותיו לפניכם.

לפני שבועיים אמר הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שמתרחב הפער הערכי שבין יהדות ארה"ב, ובעיקר הצעירים שבה, ובין ישראל. מתוך הקשרים שלך עם היהודים המשתייכים לזרם הרפורמי בארה"ב, איך אתה מרגיש את הפער הזה, אם בכלל? אילו קולות אתה שומע?
קיומו של הפער אינו מפתיע. ההתרחקות שלנו מן האירועים הגדולים של העם היהודי במאה ה-20, השואה והקמת מדינת ישראל, מביאה לירידה טבעית ברמת ההזדהות והקשר הרגשי. הבעיה הגדולה טמונה בכך שלא רק שאיננו עושים דבר כדי למתן את התהליך, אלא אנחנו מעצימים אותו. מדינת ישראל נתפסת יותר ויותר בעולם המערבי, בו חיים כיום כ95% מהעם היהודי, כגורם כוחני. בנוסף, יחסה של מדינת ישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים תורם גם הוא להתגברות של תחושות הניכור. חשוב להדגיש שגם ליהדות התפוצות ישנו תפקיד ביצירת הפער, בכל הנוגע לאיכות והיקף החינוך היהודי והדגש על הקשר עם מדינת ישראל כמרכזו של העם היהודי.

כאשר מדברים על יהדות ארה"ב הליברלית, על ערכים הומניסטים והשאיפה לתיקון עולם במובן החברתי, נשמעת לעיתים מצד גורמים באורתודוקסיה הישראלית הטענה כי אלו אינם ערכים יהודיים "באמת", או שלכל הפחות יש כאן ויתור נרפה על ערכים יהודיים מסורתיים, כגון הייחודיות היהודית, האפלייה המובנית כנגד נשים ותפיסת פעילות ההומוסקסואלית כחטא, ועל כן יצירתה של נצרות נוספת, הומניזם ליברלי סטנדרטי, או פשוט יהדות מדולדלת וחסרת אותנטיות. מהי תגובתך לטענה הזאת?
הטענה כאילו החתירה לצדק הינה ערך יהודי פחות אותנטי ממצוות פולחניות משוללת כל יסוד, והיא חלק מן התפיסה המעוותת של היהדות שהשתרשה בקהלים רבים בישראל. המתח בין תרבות דתית שמה דגש על ההיבטים הפולחניים והפרקסיסיים של הדת, לבין תרבות דתית השמה דגש על ערכים חברתיים ומוסריים, אינו חדש. אני מניח שכהני הבית הראשון השתמשו בטענה דומה ביחס לנבואותיהם של עמוס וישעיהו. כך ודאי היה גם בימי הבית השני. מתח דומה התגלה גם עם הופעתן של מגמות ותנועות כדוגמת החסידות. היהדות הרפורמית אכן טענה כי היהדות הלכה והתכנסה אל תוך מימדיה ההלכתיים והפולחניים ונטשה במקרים רבים את החזון המוסרי והחברתי. הדבר אינו פותר את היהדות הרפורמית מהתעסקות משמעותית ואמיצה בשאלת אורח החיים היהודי בדורנו והיבטיו האמוניים והפולחניים.

הוויתור על אפליית הנשים, היחס השלילי לזהות מינית הומוסקסואלית או על מגמות בדלניות חריפות ביחס לאומות העולם אינו בגדר ויתור נרפה. זוהי הכרעה דתית ומוסרית שמשקפת את האמונה שהמסורת שלנו מגלמת ערכים נצחיים, אך בה בעת גם תפיסות עולם שכוחן המוסרי אבד להן. בניגוד לתפיסת העולם החרדית, היהדות הרפורמית אינה גורסת תהליך של ירידת הדורות. להפך, אט אט, עם הרבה מכשולים ומעידות בדרך, האנושות לומדת עוד ועוד לקחים ותובנות מוסריים. לקחים אלו כדוגמת שוויון מעמדה של האישה אינם יכולים להיוותר מחוץ לגדרותיה של הדת במסורת המאמינה שב "כל דרכיך דעהו".

הרשה לי להקשות עליך: אני חושב שקשה להכחיש שהתנועה הרפורמית חרגה מבחינה רעיונית-תיאולוגית מהקו המרכזי במסורת היהודית החל מחורבן הבית השני, והוא נאמנות לקודקס קבוע של הלכה. ודאי שלא מדובר בהלכה כפי שאנחנו מוצאים לפנינו באורתודוקסיה היום, אולם בכל זאת, העקרון הזה, של הכפפתנו לחוק האלוהי המפורט והדקדקני, היה קיים למן ימי המשנה לפחות. כיצד אתה מצדיק את החריגה האידיאולוגית (כלומר, שאינה פשוט נסיגה לחילוניות) ממנו?
התיאור המופיע בשאלה ביחס להתפתחות ההלכה מדויק וחשוב (אם מותר לי להחמיא לבעל הבלוג), אכן באלפיים השנים האחרונות הרעיון ההילכתי הפך לביטוי מרכזי ומכונן של הזהות היהודית. בהקשר זה, הרפורמה, כשמה אכן ביצעה מהפך בגישה אל ההלכה, בהפיכתה למקור השראה ולמידה ולא למקור מחייב. מהפכה זו נעשתה על רקע המהפכה בתפיסת האדם את עצמו כבן חורין וכיצור תבוני. היהדות הרפורמית אינה מבקשת לטשטש מהפכה זו (בניגוד אולי לזרמים דתיים אחרים). באופן ברור היהדות הרפורמית מציעה כי בעידן המודרני והפוסט מודרני ההלכה אינה עוד יכולה לשמש בתפקידה המסורתי.

מהו כיום מצבה של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ? מהם תחומי פעילותה, והאם היקף פעולתה גדל? באם תיבחר לכנסת, האם תתפטר ממנכ"לות התנועה?
ראשית, ברור כי כשאבחר לכנסת אתפטר מתפקידי כמנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת ואמשיך לשרת את הערכים והרעיונות להם אני מחויב מתוך בית הנבחרים. לעניין מצבה של היהדות המתקדמת, כיום פועלים ברחבי הארץ 45 בתי כנסת, קהילות ומניינים של היהדות הרפורמית. שליש מהם הוקמו בחמש השנים האחרונות. עובדה זו מעידה על עניין הולך וגובר של הציבור הישראלי החילוני והמסורתי בערכיה ובשירותיה של היהדות הרפורמית.

נתון משמעותי נוסף נוגע להתרחבות המשמעותית במעגל הרבנים והרבות הרפורמים הפועלים בישראל. בעשור השנים האחרון הוסמכו בישראל למעלה משמונים רבנים רפורמים, רובם המוחלט ילידי הארץ. על פי סקר קרן אביחי, שהתפרסם בינואר השנה, כארבעה אחוזים מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כיהודים רפורמים וארבעה אחוזים אחרים כיהודים קונסרבטיביים. למעלה משלושים אחוזים מהציבור היהודי, על פי סקר זה, נטלו חלק בטקסי מעגל חיים, תפילות ואירועי תרבות ולימוד של היהדות הרפורמית. אין ספק שהדרך להשרשת היהדות הרפורמית בחברה הישראלית עודנה ארוכה, אך בניגוד לעבר אנו מצויים כבר בעיצומה ולא בראשיתה. אני מקווה שבעוד דור יהיה ברור כי היהדות הרפורמית בישראל היא אחד מהגורמים המשפיעים, המעורבים והתורמים לחברה הישראלית והעם היהודי בכל תפוצותיו.

תוכל לומר כמה מילים על התהליכים שעוברים על התנועה הרפורמית העולמית? אם אני לא טועה, מתרבים הקולות המבקשים חזרה מסוימת לקיום של מצוות אחדות, וגם קולות המבקשים יתר דגש על חיפוש רוחני. האם אכן כך? איך מתמודדת התנועה עם דרישות אלה?
מזה מספר עשרות שנים וביתר שאת בשנים האחרונות ניכרת ביהדות הרפורמית מגמה כפולה, מהצד האחד חיזוק המחויבות לערכים ליברליים והומניסטיים ומן הצד השני חזרה לדפוסים מסורתיים של פולחן ואורח חיים אישי ומשפחתי. מושגים שננטשו בתקופת הרפורמה הקלאסית חוזרים עתה לשיח הרפורמי ומבחינתי מדובר בתהליך חשוב וראוי שמחזק את היבטיה המוסריים של היהדות והיבטיה הרליגיוזיים גם יחד. תהליך זה מוכיח כי גם ללא "סהנדרין" ועם גישה ליברית אל ההלכה, היהדות הרפורמית יודעת לאזן את דרכה הרעיונית.

בניגוד לדרכו של אביו, נראה שיאיר לפיד אינו יוצא למלחמה כנגד הדת הממוסדת, ומוותר על מאגרי הקולות שמלחמה זו מביאה. המקום השני במפלגתו שמור לרב פירון, ומשובצות בה דמויות אורתודוקסיות נוספות. כמי שקרוב לנושא, יש לך השערה מדוע בבחירות הקרובות אין מפלגה הנושאת בברור את דגל המאבק לחופש דת? האם נראה לך שמפלגת העבודה תעשה משהו בכיוון?
לצערי הרב יאיר לפיד בחר שלא לשלב דמויות מן היהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית ברשימתו, וזאת למרות היכרותו האישית והמשפחתית עם פעילותה של תנועתנו בארץ. לטעמי הוא שגה בכך ופספס הזדמנות חשובה להושיב יחדיו דמויות מובילות מכל קשה גווניה של היהדות הישראלית.

כחבר ותיק במפלגת העבודה וכמי שמחויב למשנתה החברתית, הכלכלית והמדינית, עיני היו נשואות תמיד אל עבר רשימתה לכנסת. אני מאמין שדווקא מפלגת העבודה מסוגלת לקדם באופן אפקטיבי יותר הסדרים חדשים בנושאי דת ומדינה מתוך הקשר רחב ותוך ויתור על רטוריקה של שנאה. אין לי ספק שהרוב המכריע של מצביעי מפלגת העבודה וקהלי היעד שלה מוטרדים מן המצב הנוכחי של יחסי הדת והמדינה ורוצים לראות בה שינוי. בנוסף, למפלגת העבודה תפקיד מכריע בשימור החוסן הדמוקרטי של ישראל גם מעבר לסוגיות של דת ומדינה. כישראלי ויהודי רפורמי אני מוטרד מאוד משאלת מעמדו של בית המשפט העליון ומצבה של התקשורת הישראלית לא פחות ממשבר הגיור ושאלת הדין האישי בישראל.

בהמשך לכך, אם תיבחר לחבר כנסת, אילו חוקים הקשורים לחופש דת בכוונתך לנסות לקדם? מה בדעתך לעשות בנושאי כשרות, נישואין וגיור? מה תעשה בנוגע לאפלייה כנגד התנועות הלא-אורתודוקסיות מצד המדינה?
מן הבחינה הרעיונית אני מאמין בהפרדתם של המוסדות הדתיים מרשויות השלטון. חיי הדת צריכים להתנהל על בסיס וולנטרי ולא מכוח חקיקה או פעולות שלטוניות. החיבור בין הממסד הדתי וכוח שלטוני פוגע בדמוקרטיה אך לא פחות מכך משחית את הדת. הדרך למימושו של חזון זה, המשותף היום גם לחוגים אורתודוכסיים מודרניים מתונים, ארוכה ומסובכת וסביר להניח שתיקח שנות דור.

עד אז מן הראוי להתקדם צעד אחר צעד כאשר היעדים הראשונים הם הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, הפיכת המועצות הדתיות למחלקות לשירותי דת ותרבות תורנית ברשויות המקומיות, הכרה מלאה בפעילות התנועות הלא אורתודוכסיות, בלימת ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ולא פחות חשוב מכך – הטמעת לימודי הליבה בכל מערכות החינוך בישראל, הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית ומאבק עיקש בגילויי גזענות בכלל ועל רקע דתי בפרט.

בעניינן של התנועות הלא-אורתודוכסיות, אני מאמין בצורך לפתוח דיאלוג אסטרטגי בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין ממשלת ישראל במעורבות של הסוכנות היהודית של הפדרציות היהודיות ברחבי העולם. אני מאמין שבשלה השעה לשיח ציבורי חדש בנושאי דת ומדינה, ושהתובנה הזו מתנחלת גם בקרב אנשי הציונות הדתית ואף גורמים מסוימים בציבור החרדי, ואני מקווה לסייע בקידומו.

על פי המקובל המתוק, על פי המקובל המר, על פי המקובל החם, על פי המקובל הקר, על פי המקובל הצבע, אך על פי האמת – אטומים וריק. – סקסטוס אמפיריקוס, נגד אנשי המדע, סוף המאה השניה*

קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי חרג מזמן מתחומי ה"ספר" והפך לתופעה תרבותית. אין צורך להלאות אתכם, קוראים יקרים, במספרי המכירות או במניין השבועות בראש טבלת רבי המכר. אם אני לא טועה, הספר הוא אחד המצליחים בישראל בשנים האחרונות בכל קנה מידה, ודאי בסוגת ספרי העיון. את העותק שלי, אגב, קיבלתי ממש סמוך ליציאתו לאור, מאחד מקוראי הבלוג שהתעורר בו רצון לתת לי מתנה (כן, זה קורה מדי פעם, ובהזדמנות זו אודה לו שוב. ואם קופצת עליכם רוח טובה שכזו, ראו משמאל למטה, כפתור התרומות), אם כי לא קראתי אותו עד לפני כחודש, בעיקר מפאת העבודה המאומצת על הדוקטורט. מי שעורר אותי מתרדמתי הדוגמטית לאחרונה היה הרב חיים נבון, שקרא וביקר את הספר קצרות בעמוד הפייסבוק שלו. שמתי מיד בצד את הספר החדש של רוברט בלה על האבולוציה של הדת (חבל"ז), ושקעתי בספרו של הררי.

הספר מעניין וכתוב היטב, אולם אין לי כל כוונה לסכם אותו או אף להתייחס לרובו. כאן אני רוצה אך ורק להעיר הערה קטנה, לצערי באמת בקצרנות, המתייחסת לתפיסת העולם העומדת בבסיס הספר, תפיסה שמנחה את הררי בכתיבתו. מדובר, כפי שברור לכל מי שקרא את הספר, במטריאליזם רדוקציוניסטי, בו אין אמת מלבד תאים ואורגניזמים, ומדע הביולוגיה הוא נביאם. במילים אחרות, הררי תופס את העולם אך ורק מבעד לעדשה הביולוגית. כל מה שמורכב יותר מחייו של האורגניזם הביולוגי וסביבתו, או מתוחכם יותר מקשריו האינסטינקטיבים עם בני מינו ובני מינים אחרים, מהווה עבור הררי תופעת לוואי (epiphenomenon) שממשותו מפוקפקת במקרה הטוב, נלעגת במקרה הקצת פחות טוב.**

הנה ציטוט מהספר שמדגים היטב את עמדתו:

לפי מדע הביולוגיה, בני אדם לא "נבראו" אלא התפתחו בתהליך אבולוציוני. […] אין דבר כזה "זכויות" בטבע. יש רק תכונות. […] ומהן התכונות שהתפתחו בתהליך האבולוציוני? בין התכונות שיש לבני אדם ולבעלי חיים אחרים בהחלט אפשר למנות את התוכנה "חיים". אבל "חירות"? אין בשפה הביולוגית מילה כזו. כמו "שוויון", כמו "זכויות" וכמו "חברות בערבון מוגבל", גם "חירות" היא מושג שבני אדם המציאו וקיים אך ורק בשפתם ובדמיונם של בני האדם. מנקודת מבט ביולוגית, אין הרבה משמעות לאמירה שאדם החי תחת שלטון דמוקרטי הוא "חופשי" ושאדם החי תחת שלטון רודני "אינו חופשי". ומה לגבי "אושר"? […] רוב המחקרים על בעלי חיים מכירים רק בקיומן של הנאות, שניתנות להגדרה ומדידה בצורה אובייקטיבית. (עמ' 116)

כשקראתי דברים אלה לראשונה הנחתי את הספר וכתבתי את הפסקאות הבאות:

טעות מרה עושה הררי כאשר הוא משתמש בשפה הביולוגית כדי לתאר את המציאות. השפה האמיתית שעל פיה פועל העולם היא כמובן השפה הכימית. ובשפה הכימית אין כלל "בני אדם". "בני אדם", כמו "תהליך אבולוציוני", כמו "ביולוגיה" וכמו "חיים", הם מושגים שבעלי חיים לוקחים ברצינות ושקיימים רק בשפתם, בדמיונם ובאינסטינקטים שלהם. למעשה העולם כולו אינו אלא תרכובות כימיות, כלומר מולקולות שונות שמצטרפות אל אחרות תוך שחרור אנרגיה, ולהפך.

המניע של הררי ברור: לתת לנו נחמה מסויימת בכך שיש לנו "חיים" ושאנחנו משתתפים באיזה "תהליך אבולוציוני" כולל כל. למעשה, אין כלל "אנחנו". יש רק זיליוני מולקולות שמתקשקשות אחת עם השנייה וזו עם זו עם זו עם זו. בסופו של דבר, זהו העולם האמיתי.

אלא אם כן… כמובן: השפה הכימית היא אשלייה מטופשת. למעשה, המציאות לאשורה היא פיזיקלית בלבד. הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החזק, הכוח החלש, וכוח המשיכה: אלו האמיתות היחידות שבנמצא. "מולקולות", "תרכובות", "תגובות כימיות" ואפילו "אטומים" אינם אלא תוצרים של הדמיון האנושי הפורה, שמחבר יחדיו, לכדי ישויות בדיוניות, מקטעים, לחצים וכיוונים שונים של אותם כוחות יסודיים.

המניע שלנו להאמין במולקולות הוא ברור: כך אנחנו שומרים על היצור הדמיוני שאין עבורנו חשוב ממנו: "חומר". המונח המטופש הזה, שרק קשישים דלוזיונים מסוגלים להאמין שיש לו איזושהי מציאות, מאפשר לנו להרגיש את עצמנו כממשיים, על ידי כך שהוא מבסס את האמונה שאנחנו עשויים ממשהו. אלו, כמובן, שטויות. אין כל "משהו", כי אין כלל "דברים" בעולם. כל ישות מעבר לארבע הכוחות הפיזיקליים היא דמיונית כמו חד-קרן.

התרגיל שעשיתי כאן מובן: אם רידוד התופעה האנושית לתאים ואורגניזמים הופך אותה לאמיתית יותר, רידודה למולקולות יהפוך אותה לאמיתית עוד יותר, ולכוחות פיזיקלים הכי אמיתית מכל, שהרי ההיגיון שעל פיו נוהג הררי מניח שאבני הבניין אמיתיות יותר מהבניין עצמו. אם החלקים אכן אמיתיים מהשלם, מסתבר שככל שנפרק תופעה כלשהי למרכיביה, כך "נגלה" מה היא "באמת". ממילא, מרכיביה הראשוניים ביותר של תופעה יציגו בפנינו את מהותה לאשורה.

האם אכן כך? יש קסם רב ברעיון הזה, ואפשר להתחקות אחר ראשיתו כבר בימי קדם, בפילוסופיה היוונית וההודית, עוד הרבה לפני שעין אדם צפתה באטומים לראשונה דרך מיקרוסקופ. הייתי מייחס את הנטייה הזאת לאינרציה אנליטית שיצאה משליטה, מעין גלישה של כושר הניתוח וההבדלה של המחשבה, שניכס לעצמו את חותמת האמת, ושכנע אותנו שרק שימוש אדוק ועקשן ביכולתיו המפרידות והמפרקות יביא אותנו אליה לאשורה. אפשר לקרוא לזה הכשל הרדוקציוניסטי.***

אבל למה בעצם זה לא נכון? האין אטומים אמיתיים יותר מבני אדם? האין תאים ואינסטינקטים אמיתיים יותר מזכויות אדם וחירות? אנסה לענות על השאלות האלה, קצת בעצמי וקצת בעזרת תובנותיו של דאגלס הופשטטר מספרו האחרון, I Am A Strange Loop (כתבתי עליו בעבר כאן ועוד קצת כאן). ראשית אנסה להסביר למה תופעות מורכבות אינן אמיתיות פחות מתופעות ראשוניות, וזאת בעזרת כמה טענות וכמה ניסויי מחשבה. שנית אצביע על המערך הערכי שהררי מציג, שכן בניגוד ליומרה הנייטרלית והמדעית, הוא בהחלט מקדם השקפת עולם מסויימת.

ברמה האטומית אין משמעות

ובכן, ראשית, כותב הופשטטר, יש להבין שלמרות שהרמה החלקיקית אחראית במאה אחוז למה שמתרחש ברמות המורכבות יותר, היא גם בלתי-רלוונטית לחלוטין למה שקורה בהן. איך זה יכול להיות? (1) מפני שהאטומים המסויימים שיוצרים תופעה מורכבת הם חסרי חשיבות, ו(2)מפני שהיא פשוט לא מעניינת אותנו ולא משנה לנו כשאנחנו באים לבחון את ההתרחשויות. הופשטטר נותן כדוגמא שמיעה של תקליט. אם נניח את המחט על החריץ התקליט שניה מאוחר או מוקדם יותר הדבר ישנה לחלוטין את מערך המולקולות בחדר ובגופנו, אבל לא ישנה בכלל את החוויה שלנו מהמוזיקה. המוזיקה, השמיעה שלנו, אנחנו עצמנו נישאר אותו דבר מכל בחינה חשובה.

הרמות התת-אטומית, האטומית, המולקולארית, התאית – כולן חשובות, אבל הן באותה מידה הן חסרות משמעות. משמעות במובן האנושי של המילה, כלומר: הן לא משנות לנו כלום. לולא היו אטומים שהרכיבו את סטלין הוא לא היה קיים, אבל לא משנה אילו אטומים הרכיבו את סטאלין. לא משנה לנו אילו אטומים מילאו את ראשו של סטאלין, משנה שסטאלין – ולא אדם אחר – עמד בראש ברית-המועצות. ושוב: לא משנה אילו קשרים כימיים הביאו לפעולות המעיים התקינה של ישו. משנה שמעיו פעלו מספיק טוב כדי לא להפריע לו לחולל מהפכה ביהדות המאה הראשונה לספירה. ומכיוון אחר: כשאנחנו מתבוננים בתינוק, אנחנו לא בוחנים את מצבור המולקולות שמרכיבות אותו, אלא את פניו.

שימו לב, לא מדובר כאן רק עניין של נוחות תפיסה. אנחנו לא מוותרים על ניתוח הקשרים הכימיים שפעלו בתוך ישו מפני שהם רבים ומורכבים מדי, ולא מניחים לאטומים שמרכיבים את התינוק מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותם, ולכן "מסתפקים" בבחינת המערכות המורכבות שהם, או אותם קשרים כימיים אצל ישו, מכוננים יחד. העניין הוא עקרוני: הכוחות הכימיים או הפיזיקלים הספציפים שמרכיבים תופעה מסויימת הם חסרי משמעות. הם פשוט לא רלוונטים עבורנו, לבד מכך שהם מאפשרים לתופעות האלה להתקיים.

עוד דוגמא: כשאומרים ש'ישראל היום' אינו עיתון אמין, האם מתכוונים לכך שמשהו לא בסדר ברמה המולקולארית שלו? האם זה מפני שהאטומים בידיעות שהוא מביא אינם תואמים לאטומים שבעולם? לא, זה מפני שהמילים והמושגים (תופעות מורכבות) בין דפיו אינם תואמים לעובדות (שוב, תופעות מורכבות) כפי שהן ידועות לנו. ועוד: לו הייתם יוצרים רובוט רוצח, מעין "טרמיניטור" שכזה, ושולחים אותו למשימת החיסול שלו, האם הייתם מתכנתים אותו לחפש מקבץ מסויים של אטומים (נאמר שהעין שלו מסוגלת לכך), או אדם מסויים? ודאי שאדם, מפני שאנחנו יודעים היטב שהאטומים בגופנו משתנים כל הזמן, אבל המכלול נותר מבחינתנו אותו ה"דבר", וזה מה שחשוב לנו, וזה מה שאמיתי עבורנו.

הופשטטר מביא דוגמא אחרת:

הסיבות לפריצתה של מלחמה מסתורית בארץ רחוקה יתחדדו ויובנו לנו אם פרשן מעמיק יקשר את מקור המלחמה לסכסוך עתיק בין מסורות דתיות שנות. מצד שני, שום בהירות לא תופק אם פיזיקאי ינסה להסביר את המלחמה בכל שיאמר שהיא פרצה הודות לטריליוני טריליוני התנגשויות משמרות-מומנטום שהתרחשו בין רסיסים ברובדי המכאניקה הקוונטית. (עמ' 179)

במילים אחרות, המציאות אינה (רק) אטומים. מה שאמיתי עבורנו, מה שממשי עבורנו, אינו מולקולות או כוחות פיזיקליים מופשטים, אלא פרצופים ומילים ואמונות. זה לא אומר שאי אפשר להבדיל בין מילים שקריות לאמיתיות, או בין מושגים חסרי תוכן לכאלה שמחזיקים תוקף וערך. אבל זה כן אומר שהמחשבה שרק אטומים או רק כוחות פיזיקליים או ביולוגיים הם "האמת" היא מגוחכת. זה פשוט לא הדרך שבה אנחנו עובדים או חושבים. זאת קפיצת אמונה לעולם שלא מוכר לנו, ושכאמור, אין לו משמעות עבורנו.

ברמה האטומית אין בני אדם

ועוד כמה נקודות. כפי שכתבתי באותן שורות ראשוניות שצוטטו לעיל, ברגע שאנחנו יורדים לרמות המולקולאריות, ובוודאי התת-אטומיות, ממילא אנחנו מגלים שלא רק זכויות אדם אין, אלא גם בני אדם אין, וגם אורגניזמים קטנים יותר אין, ואפילו תאים אין. זאת מפני שכוחות הפיזיקה והכימיה לא ממש מכירים בישויות כגון "תא", "כרומוזום" ובוודאי לא "אדם". מה אם כן הערך בהצגתם כאמת הבלעדית?

אולי תאמרו: מה יש לך מאטומים? הררי מדבר על אורגניזמים! ובכן, ראשית, אם כבר רדוקציה, אז עד הסוף (ואד אבסורדום), לא? מה הסיבה שהחלטנו לעצור ברמת האורגניזם? למה "חיים" היא תכונה שיש לבני אדם, בניגוד ל"חירות", כאשר גם החיים אינם יותר מאשר מצב ביוכימי מסויים?

עכשיו, חשוב לומר שאין לי כמובן כל כוונה לקבוע שהרמה הכימית או הפיזיקלית אינה אמיתית. ודאי שהיא אמיתית. כוונתי היא לומר שהיא לא יותר אמיתית מהרמות המורכבות יותר. אלו דרכים שונות של התבוננות בעולם התופעות, ואנחנו זקוקים לכולן. הניסיון לפרק את העולם לחלקיקים ולקבוע שרק כך הוא אמיתי דומה לניסיון לקבוע שהאותיות במשפט הזה אמיתיות יותר ממילותיו.

ולכן, שנית, אם נחזור עם התובנות האלה ונבחן את הפסקאות הראשוניות אותן כתבתי לעיל, נבין מיד שאנחנולא אמורים לוותר על הביולוגיה לטובת הכימיה, או על הכימיה לטובת הפיזיקה וכו'. האם מישהו מעלה על דעתו שהפיזיקה אמיתית יותר מהכימיה? לא, כל הרמות האלה אמיתיות. הן מייצגות את המציאות ברבדים שונים. באותה מידה, גם בני אדם הם אמיתיים. באותה מידה, גם קהילות הן אמיתיות. באותה מידה, גם מדינות הן אמיתיות, וגם עמים. אפשר כמובן לרצות שלא יהיו מדינות ולא יהיו עמים, ואולי יום אחד זה יהיה המצב, אבל אין טעם לספר לעצמנו שישויות אלו אינן קימות כבר עכשיו.

ושלישית, שימו לב שיש גם קשרי גומלין בין הרמות השונות של המורכבות: תכונותיה של מולקולת מים הן שגורמות לתכונותיו של הנוזל (מה שנקרא Emergent Properties, כגון נימיות, התרחבות כמוצק וכו'). האם נאמר שהתכונות המולקולאריות הן אמיתיות, אבל התכונות של הנוזל אינן אמיתיות? שהתרחבותם של מים כמוצק היא תופעה פחות ממשית מאשר הקשר בין אטום החמצן לבין שני אטומי המימן? באותו אופן, once again, בני אדם אינם פחות אמיתיים מתאיהם, וקהילות אינן פחות אמיתיות מחבריהן. אלו תופעות שנבנות על בסיס תכונותיהם של מרכיביהם. וכן, גם "אושר" הוא משהו שממש קיים.

ומעבר לזה, רביעית, עד כמה בכלל אפשר לדבר על בני אדם אם לא מדברים, כהצעתו של הררי, גם על חירות או אושר? אילו מין יצורים אלה, שמושגים אלה אינם אמיתיים עבורם? האם הם אכן בני אדם, ועוד מפוכחים או אמיתיים יותר? אישית, אודה שקשה לי לראות אותם כאנושיים בצורה מלאה. למעשה, אלה לדעתי לא יהיו באמת בני אדם. נדמה לי שדי ברור גם לכם שאין בני אדם ללא יפה ומכוער, חשוב וטפל, אהוב ושנוא, טוב ורע. ערכים אלה לא נמצאים ברמה הביולוגית, הכימית או הפיזיקלית, הן תופעות מורכבות יותר, אבל במובן חשוב הן מרכיבות בני אדם לא פחות מאלה. בלעדיהן אי אפשר ממש לדבר על בני אדם. הן אמיתיות מאוד.

ברמה האטומית אין אכזריות

וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של רשימה זו, והוא בחינת הטוב והרע אצל הררי עצמו, כלומר המערך הערכי שלו. משום שעל אף שהוא מתעקש לרדד את הקיום האנושי לרמה הביולוגית, כמו כל אדם (שאינו פסיכופט), הוא אינו יכול שלא להחזיק במצפון מוסרי כלשהו. וטוב שכך כמובן. לא אכנס כאן לפלפולים פוסטמודרניסטים על שדות הכוח שחבויים תמיד בכל עמדה שהיא, לא כל שכן באלה שמתחזות ל"ניטרליות" ו"טבעיות". הדברים הלא כבר הפכו כמעט לברורים מאליהם. ניגש אם כך מיד לעניין.

הררי כותב כי

כל ההיררכיות האנושיות שהוזכרו לעיל – אנשים חופשיים/עבדים, לבנים/שחורים, עשירים/עניים – הן היררכיות מדומיינות […] ההיררכיות הללו קיימות אך ורק בדמיון האנושי. […] למיטב ידיעתנו, מקורן של כל ההיררכיות הללו הוא בסדר שבני אדם דמינו בעצמם.
[…]
העובדה שחלק ניכר מההיררכיות של המין האנושי חסרות בסיס לוגי או ביולוגי, ואינן אלא התקבעות של מאורעות מקריים ורעיונות שרירותיים, היא זו שמכריחה אותנו לדעת היסטוריה. אילו היתה החלוקה לשחורים ולבנים או ברהמינים ושודרות הגיונית ומעוגנת במציאות הביולוגית (נניח, אילו לברהמינים היה מוח גדול יותר מלשודרות), די היה לנו לדעת ביולוגיה ואולי סוציולוגיה. אך הדברים התגלגלו כך שאם ברצוננו להבין לעומק את נפתוליה של החברה ההודית, את הדינמיקות הגזעיות בארצות הברית, או את היחסים בין אשכנזים לספרדים בישראל, אין לנו ברירה אלא ללמוד את רצף האירועים המקרי שהפך יצירי דמיון שרירותיים למציאות אכזרית." (עמ' 140-141, 149)

על קביעות אלה אעלה שתי טענות:

1. נניח שהיינו מגלים שלברהמינים יש מוח גדול יותר מלשודרות, או שלשחורים כישרון מתמטי מולד גדול יותר מאשר ללבנים, או שלנשים חוש כיוון מפותח יותר מאשר לגברים, או שפולנים נוטים לדיכאון הרבה יותר מפרסים – האם זה היה מוביל לרישיון מצד קבוצות אלה לקחת לעצמן זכויות יתר, או להפלות עצמן לטובה על פני האחרות? הרי ודאי שגם במקרים אלה היינו יכולים לנמק למה למרות שחברי קבוצה X הם מבחינה ביולוגית חכמים יותר, אין סיבה שיעבדו פחות או יפונקו יותר מכל אדם אחר. לא? האין כך אנחנו נוהגים כבר היום עם בני האדם שביולוגית ברור שנחותים מאיתנו (למשל, בעלי תסמונת דאון). האם אנחנו סבורים שמגיע להם זכויות פחותות – למשל שיעבוד עד מותם במכרות פחם – משום עצם נחיתותם הביולוגית?

אין זאת אלא שהררי מבצע כאן את אחת מהטעויות הבסיסיות ביותר בחשיבה אתית, והיא השוואת המצוי עם הראוי, הדסקריפטיבי עם הפרסקרפטיבי. דהיינו, המחשבה שמשום שביולוגית לקבוצה מסויימת יש ייתרון, תהיה הצדקה לתעדף אותה גם מבחינה חברתית. במילים אחרות, לא העדר בסיס לוגי או ביולוגי הוא שמרוקן את ההיררכיות האלה מתוכן, אלא חוסר הרצון – הערכי בהחלט – שלנו להשלים איתן.

2. ואכן, אותו חוסר רצון ערכי עולה גם מדבריו של הררי עצמו. על פי דבריו, היררכיה שאינה מעוגנת במציאות לוגית או ביולוגית היא "אכזרית". אולם למה שיהיה משהו אכזרי בהיררכיה כזו? אם קבוצה של הומו-ספיאנס מנצלת קבוצה אחרת, מה רע בזה? כלומר, מבחינה לוגית או ביולוגית טהורה, מה לא בסדר? הרי כל זכר אלפא בלהקת יונקים לוקח לעצמו זכויות יתר, ואין כאן שום דבר שאינו טבעי. וגם אם לא טבעי, מה ללוגיקה ולביולוגיה עם התנגדות לאכזריות? אילו הררי היה כותב רק בשם אלה, גם לוֹ לא היתה כל בעיה עם היררכיות, מדומינות או לא, אכזריות או לא.

אלא שהררי לא בא בשם הלוגיקה והביולוגיה בלבד. יש לו, ברוך ה', מערך ערכי משלו. למעשה, לא קשה להבין מהספר שהוא מבקש למוטט כל מבנה תרבותי היררכי, והביולוגיה משמשת לו רק ככלי. בניגוד גמור להצהרותיו על כך שבטבע לא נולדנו שווים (עמ' 116), הרידוד לרמה הביולוגית מאפשר לו להשוות בין כל בני האדם כולם: כולנו נולדנו שונים, הוא כותב, ודווקא משום כך כולנו שווים.

הררי מנסה להראות שאנחנו שונים ביולוגית (גנטית וכו'), ואפשר בהחלט להצביע על מי שמוכשר יותר בריצה ומי שמוכשר יותר בקפיצה, אולם דווקא משום כך אי אפשר בכלל לדרג אותנו בהיררכיה אידיאולוגית. בנוסף, ולא פחות חשוב, אי אפשר לחלק אותנו לקבוצות, לעמים, לתרבויות. מבחינה ביולוגית, אנחנו לא יותר מאשר אוסף אקראי למדי של הומו-ספיאינס. מבחינה תרבותית אנחנו כמובן הרבה יותר מזה, אבל הגדרות תרבותיות שכאלה הן כבר "דמיוניות", שלא לומר "אכזריות" לדעתו של הררי.

ושלא יהיה ספק, חלקן גם אכזריות לדעתי. אלא שלי אין בעיה לומר זאת, מפני שאני מאמין שיש מוסר שאינו נגזרת של הביולוגיה. מכיוון שעושה רושם, לפחות על פי הספר (ואין לי מושג מה חושב הררי בחייו הפרטיים כמובן) שהררי אינו לוקח ברצינות תורות מוסריות שכאלה, קשה להבין איזו אכזריות הוא מוצא בניצול הדדי על ידי בנייה של היררכיות תרבותיות.

באותה מידה, אני לא מבין למה הוא מאשים, במקום אחר בספר, את בני האדם ב"אטימות" לסבלם של בעלי החיים בתעשיית הבשר (עמ' 346), ולא גוער בצ'יטה על אטימותה לסבלו של הצבי, או בחתול על אטימותו לסבלו של הדרור. כיצורים ביולוגים שצורכים בשר, למה אמור להיות לנו אכפת מסבלו של האוכל שלנו? מה אטום בכך שליצור ביולוגי מסויים לא מזיז סבלו של יצור ביולוגי אחר, שהוא אוכל?

ברמה האטומית אין עומק

בחיפוש אחר אמת יש המבקשים לעלות אל מחוזות אלוהיים, אשר בהם, מעבר לטוב ולרע, הם ימצאו את האמת לאמיתה. הררי נוסע בכיוון ההפוך: הוא מבקש לחפור מתחת לטוב ולרע, ועל ידי כך להגיע אל האמת. שתי הדרכים האלה, ההעפלה לעליונים והפירוק הרדוקציוניסטי עד לתחתונים, הם תחביבים אנושיים ותיקים. שני הכיוונים מעניקים לנו לא רק מערכים אידיאולוגים ואתיים, אלא גם חוויות וריגושים אסתטיים. אסיים עם ריגוש אסתטי שכזה, עליו כתבתי בעבר, דברים הרלוונטים גם לעניינינו הנוכחי. כתבתי על העניין בקשר לאותה תערוכה ידועה שבה מציגים גופות חנוטות, 'עולמות הגוף' שמה. בזמנו, אז הלכתי לראותה, היא הוצגה במוזיאון המדעטק בחיפה:

בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרבדים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו.

סתם

—

* מצוטט בתוך: ש. שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, 1981, עמ' 141

** הררי למעשה כותב כך בפירוש: "בתחילת הספר הצגנו את ההיסטוריה כאילו היא הקומה הבאה ברצף פיסיקה-כימיה-ביולוגיה, וכאילו בני האדם כפופים לגמרי לחוקים הביולוגים השולטים בעולם החי." (עמ' 393). בהמשך הפסקה כותב הררי שכיום, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לכופף את חוקי המשחק הביולוגי, אם כי רק במובן התועלתני.

*** אחותה התאומה של הנטייה הבעייתית הזאת היא הנטייה לראות במה שקדום יותר דבר אמיתי יותר, כאילו ששורש הדבר מסביר אותו במלואו (או לחילופין, מסביר שהוא לא אמיתי). זהו הכשל הגנאולוגי, מחלה של התפיסה ההיסטורית-ליניארית של הזמן, כלומר עוד מלכודת של המחשבה בכלל, שמתקשה מאוד לתפוס דברים שלא במסגרת יחסי סיבתיות ותולדה.

מחר יתקיים כנס על השיח היהודי-הינדואי באונ' חיפה. ארצה בו. הפרטים כאן.