משיחיות

למה הימין הדתי לעולם לא יהיה מאוחד

בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.

ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש

הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.

ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:

מתוך: חוה לצרוס-יפה, "פרקים בתולדות הערבים ואיסלאם"

אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו

ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.

זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.

אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.

למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.

אחדות זה חשוב, אבל

כולנו פנחס "הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.

והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:

התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:

זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.

זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).

גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.

אתנחתא קומית מתבקשת:
http://www.youtube.com/watch?v=gb_qHP7VaZE

הטהרנים החדשים משמאל

כולנו חמאס זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.

דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".

אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:

The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.

There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.

כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).

שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת

ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.

לאחרונה יצאו שני סרטים בעלי מסר אנטי-פנאטי מובהק. כוונתי ל"התנגשות הטיטנים" ול"אגורה" (כן, אני אוהב דווקא סרטים כאלה). הראשון פשוט יותר ולמעשה מתאר מאבק של הגיבור ההומניסטי לעצמאות מהאלים, מאבק שמצליח בסך הכל, אבל לא בלי קצת עזרה, בכל זאת, משמיים. יענו, אני אדון לעצמי אבל צריך את אלוהים בשביל להביא את המכה. דת סטייל ארה"ב. דמות הפנאט שם, מנגד, נלעגת ומציגה בטלן מטורלל עטוי סחבות. הסרט השני מתוחכם הרבה יותר, ולצד העלילה הראשית, בה הנצרות שאך הגיעה לעמדת כוח באימפריה הרומית רודפת בפנאטיות את הפגאנים, היהודים, ובסופו של דבר גם את הנוצרים הקצת-פחות-פנאטים, נמשכת עלילת משנה בה הגיבורה מנסה לגלות את מסלולי הכוכבים במערכת השמש. היא מבינה שכנראה כדוה"א סובב סביב השמש, אבל לא מצליחה להרפות מהמחשבה שמסלולו עיגול, שכן העיגול הוא הצורה ה"טהורה" והמושלמת. רגע האאוריקה שלה מגיע כשידידה מספר לה שממילא היא אף פעם לא הצליחה להסביר איך תנועות מושלמות כל כך מולידות עולם כשלנו, חסר כל כך בשלמות. אז היא מבינה שמסלולי הכוכבים כנראה לא מושלמים, ומצליחה במשימתה. היא כמובן פילוסופית פגאנית במסורת אפלטון ואריסטו, והנוצרים שבסביבתה עורכים בה לינץ': עבורה אשה שמורה מדעים היא מכשפה, שכן כך כתוב בכתבי הקודש. תוך התעלמות מהמציאות הם מנסים להפוך בכוח את העולם למושלם על פי נוסחה "טהורה" שבה הם מחזיקים. בצירוף "אווטר", טרנד סרטי הפגאניות/אנטי-נצרות/אנטי-פנאטיות-דתית הזה מעניין ויש לשים לב לחדירתם של מוטיבים ניו-אייג'יים, הומניסטים ואנטי-מונותאיסטים להוליווד ומעבר לה בזמן הזה. בתמונה (מהסרט "אגורה") האל סרפיס, מגינה של אלכסנדריה לפני שהנוצרים מחקו אותו מההיסטוריה.

*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".

[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]

וקראת שמו עמנואל: משמעות המשיחיות החסידית המתחדשת

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

האדמו"ר מסלונים הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308

פגישה עם הרב לייטמן

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

סמל בני ברוך כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

מהתוכניות בערוץ 66 אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

  • הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
  • הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
  • בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
  • חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
  • מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.

משיח לא בא: שתי סטיות כיתתיות-משיחיות שעל סדר היום

1. כנראה המשפחה הזאת היתה עוד פחות בריאה ממה שחשבנו, ואם אכן הוא אשם במה שרומזים שהוא אשם, טוב כמובן שהוא הורחק מבני ביתו. גואל באזיקים. על כן ראשית מחמאותי למשטרה ולשרותי הרווחה, שעשו עבודה מצויינת בפירוק הקומונה של רצון ללא אלימות וללא דם. אחרי איומים מפורשים מצד כמה מהנשים להתאבד אם וכאשר, ואחרי נסיונות העבר לפירוק קהילות כיתתיות בארה"ב (ג'ונסטאון, דיוויד כורש), בכלל לא צריך לקחת את זה כמובן מאליו.

אבל זהו, שלדעתי אין ממש בהשוואה בין הכתות ההן למשפחה המורחבת של רצון. נכון, זו בהחלט לא משפחה פוליגמית פחות או יותר רגילה, כפי שנטיתי לחשוב לפני שהתפרסמו המסמכים התיאולוגיים וההלכתיים של רצון, אבל להגדיר את מה שהיה שם ככת זה עדיין צולע בעיני. כי מה שהיה שם זה בכל זאת מערכת יחסים פוליגמית. נכון, עם אידיאליזציה, שלא לומר דאיפיקציה, של הגבר. נכון, עם יחסים היררכים דרקוניים. נכון, עם מניפולציות נפשיות למיניהן. אבל עדיין, הירק העיקרי במרק הסמיך של רצון היה יחסי הזוגיות. הפוליגמיה. זה מה שעמד במרכז המבנה הקהילתי שם. לא האמונות הבלתי-מתוחכמות שלהם ולא ההערצה של רצון כמורה רוחני. למעשה אני מעריך שהחריגה מהנורמות המקובלות היא שדרשה הצדקה תיאולוגית מיוחדת (רצון הוא המשיח), וזו נבנתה סביבה ובאה אחריה. קודם כל היתה שם משפחה גדולה שבמרכזה זכר אלפא אוטוריטטיבי. לכן, אגב, כגבר, אני למשל לא הייתי יכול להתקבל לכת של רצון. לכן זו לא ממש כת.

ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום את ד"ר דוד גרין מזכיר את המילים "מיינד קונטרול", ופני התכרכמו ביאוש. לא הגיע זמן להפסיק עם זה? ברור שגואל רצון היה מניפולטיבי וידע איך ליצור יחסי תלות בינו ובין נשותיו. אבל איך זה שונה מכל גבר מניפולטיבי אחר? מכל אישה מניפולטיבית? אין כאן שום עניין שמעבר ליחסי אנוש פשוטים, על הדינמיקה המבאסת שלפעמים אופפת אותם. מוחותיהן של הנשים לא נשלטו על ידי רצון בשום צורה אוקולטית, היפנוטית, טלפתית או מיסתורית. הוא פשוט ידע לנצל את חולשותיהן ולתת להן מה שחשבו שהן צריכות. זה הכל, כאחרון ה- jerks.

ומה בעצם עומד מאחורי ניפנופי המיינד-קונטרול? בין השאר הרצון להסביר לעצמנו איך זה ייתכן שהממזר הזה הצליח לשכנע נשים כה רבות להיות שלו ורק שלו. ובכלל, זה לדעתי מה שעומד גם מאחורי כל העניין הגדול בסיפור רצון. הלא כתות יש הרבה, ומשפחות דיספונקציונליות הרבה עוד יותר. אבל גבר אחד עם כל כך הרבה נשים? זה כבר ממש מעצבן. אז זהו, פיניטו לה קומדיה. אפשר לנשום לרווחה, כלומר אפשר לעמוד זקופי קומה.

2. לא מזמן ציין העולם היהודי את צום י' בטבת (לא שמתם לב?), לזכר תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן בית ראשון. נכון, רוב היהודים בעולם לא צמו. נכון, רובנו לא צמנו. נכון, גם אני לא צמתי. אבל אף אחד מאיתנו לא עשה מזה עניין! כמה חב"דניקים באוסטרליה עשו מזה עניין:

אנטינומיזם משיחי, מישהו? אז החברה האלה החליטו שמכיוון שהגאולה כבר הגיעה יש לערוך "סעודת יום טוב" במקום הצום. וזה מאוד משמעותי. אני זוכר איך מישהו, מקורב לחב"ד, פעם הסביר לי שהרבי מליובאוויטש אינו משיח שקר, אלא רק משיח כושל. מה ההבדל? משיח שקר הוא מישהו כמו ישו או שבתי צבי, שמשנה או מבטל את ההלכה. משיח כושל הוא מישהו כמו בר כוכבא, שלא משנה את תורת משה, אלא רק לא מצליח להביא אותה למיצויה.

חב"ד מאוד מאוד נזהרים לא לחרוג מתחומי ההלכה, בדיוק בשל החשש להיחשב לממשיכי השבתאות, וכפי שכותב שמריה רוזנברג, חב"דניק לשעבר ובלוגיסט חתרני בהווה (שבשבוע שעבר אף נכתב עליו בניו-יורק טיימס), יש חשש גדול בחב"ד מכל מני משיגענערס שכאלה שיחליטו על דעת עצמם לבטל חלקים מההלכה בשם הגאולה. מצד שני, אם הגאולה אכן הגיעה הרי די ברור שההלכה משתנה, למשל בענייני צומות למיניהן. שלא כמו במקרה של רצון, כאן האמונה באה לפני המעשה, התורה קובעת את ההתנהגות, ולא להפך. ויוצא מכך שיש בחב"ד מתח תמידי בין הרצון להישאר חלק מהיהדות האורתודוקסית (דהיינו להתנהג על פי ההלכה) לבין הרצון להפגין את אמונתך שהגאולה אכן הגיעה (להתנהג על פי האמונה).

נכון להיום הרצון הראשון גובר על השני, ועל כן רב קהילת חב"ד במלבורן הוציא עליהם חרם (עד שיחזרו בתשובה). אבל הבלוגיסט הזה, שאני לא מכיר, כותב שאת ילדיהם של האוכלים-בצום לא יעיפו מבתי-הספר שלהם, וזו הרי הסנקציה האמיתית בחברה החרדית כנגד בנים סוררים, כך שכנראה לא מעוניינים באמת להעניש את הסועדים העליזים.

מתוך הוידאו שלעיל

וזה באמת מה שמעניין, כי הרי אין משוגעים על אי בודד. במילים אחרות, החברה שסביבך היא שקובעת עד כמה אתה פסיכי. כך בנוגע למחלות נפש, וכך בנוגע לחריגות מהנורמה ההלכתית. השאלה היא תמיד כיצד תגיב הקהילה. מדינת ישראל הבהירה לגואל רצון שהוא עבר את הגבול מבחינתה. ואם היא היתה צריכה לעבוד קשה כדי למצוא ראיות למעצר, אז היא עבדה קשה, ועכשיו הוא עצור. הרב של מלבורן לא היה צריך לעבוד קשה כדי לדעת מה מעוללים חברי קהילתו, כי הם העלו את מעשיהן ליו-טיוב. גם לפני זה, הוא ודאי יכול היה לדעת מי הם צאן מרעיתו ומה הם חושבים. הפעולה המהירה אבל המסוייגת שהוא הפגין יכולה להפגין בפנינו את האמביוולנטיות שהוא מרגיש כלפי החורגים מהתלם: האם מה שהם עשו הוא נורא, או שמא מה שנורא הוא שהם העלו את מה שהם עשו ליו-טיוב?

ומילה אחרונה בעניין: שימו לב שאחד החסידים מברך על הארוחה ברכת "שהחיינו", ומנמק זאת בכך שכדי שהברכה לא תהיה לבטלה, הקב"ה באמת יביא את הגאולה. כלומר הוא מאלץ את הקב"ה לגאול את העולם כי ברור שהקב"ה לא יכול להרשות לעצמו שחסיד חב"ד יחטא.

אז ראשית, מדובר בתפיסה חב"דית שורשית, והיא שההלכה קובעת את המציאות, ולא להיפך, כלומר העולם נברא אחרי קיום התורה, על פיה, ושהוא עדיין ממשיך להיברא בהתאם להתפתחותה. כך שלא רק שיהודי שמקיים הלכה מתחזק את המציאות, אלא שרב שפוסק הלכה משנה אותה (וראו מאמרי על הרבי, חפשו "פסק הלכה"). קביעת "ברכה גאולה" בצום י' בטבת אמורה לשנות את המציאות. לגאול אותה.

אבל שנית, זה גם מגלה לנו את היחס האמביוולנטי של אותו חסיד לגאולה: האם היא הגיעה או מחכה להתגלות? האם אנחנו סועדים בי' בטבת כי כבר בא משיח, או כדי להביא אותו?

(ברגע האחרון: מסתבר שעוד חסיד חב"ד חגג את תום הצום, באיביזה והעלה את העניין ליו-טיוב. ונסיים בשירת "יחי אדוננו".)

המשיח שלימד אותנו שאין משיח

מעטים יחלקו על כך שהמאורעות שהתרגשו ועלו בתנועת חב"ד בעשורים האחרונים הם מהדרמות היותר גדולות שידעה היהדות. התנועה, שהיא ודאי מהחצרות המפוארות והמרשימות שבתנועת החסידות ומהעמוקות שבהן מבחינה תיאולוגית, נתפסה במאה העשרים, בעיקר לקראת סופה, ללהט משיחי שסחף אותה על מוסדותיה ורבניה, שהביא לתולדת קווים מחשבתיים, ותתי-ארגונים, חדשים ומקוריים, וששינה כמעט לחלוטין את פניה.

בראש התנועה, ובראש אותו הלהט, עמד האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש. הרבי ירש ב-1951 אתעע עול המנהיגות מחמו רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), ועליו הוטל האתגר הגדול של בניית החסידות מחדש אחרי מאורעות מלחמות העולם והשואה, כמו גם ההתמודדות עם ההאצה הגוברת והולכת של המודרניזציה וההתפתחות הטכנולוגית במערב.

הוא הצליח בכך מעל למשוער: חב"ד בתקופתו צמחה למימדים עצומים, חסרי תקדים: מאלפים בודדים כאשר קיבלה לידיו, לכחמישים אלף חסידים כיום, בתוכם אלפי חוזרים בתשובה. בישראל עומדים החסידים מאחורי דוכני הנחת תפילין, ומחוצה לה, כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, מאיישים פעילים של החסידות ("שלוחים" בשפתה) "בתי חב"ד" ומושיטים ידם לכל יהודי שנקרא בדרכם. פעילות התנועה אף אינה מוגבלת ליהודים, וחסידיה רואים חובה גם בשכנוע לא-יהודים לקיים את הכלול ב"שבע מצוות בני נח". כל אלא הביאו לכך שחסידות חב"ד היא כיום הארגון היהודי הנפוץ והאקטיבי ביותר בעולם, ולמעשה נתפסת במקומות רבים בעולם (למשל, ברוסיה) כחזות היהדות כולה.

הספינה ורב החובל

נראה שהשפעתו של הרבי מליובאוויטש עצמו לא רק שלא נעלמה עם מותו ב-ג' תמוז תשנ"ד, אלא אף קיבלה משנה תוקף, כאשר לא הוכתר בחב"ד אדמו"ר תחתיו ודמותו מוצבת במרכזה של הציפייה המשיחית של החסידים. אך לא רק חסידי חב"ד מתעניינים ברבי. מאז מותו פועלו והגותו משמשים קרקע פורייה למחקרים רבים, אקדמים ופופולריים. אם למנות דוגמאות בולטות, הרי שרק לפני שנתיים יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", העוסק ברבי ובשליחותו המשיחית, וביוני 2010 עתיד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון מחקר מקיף ומעמיק על הרבי ומורשתו על ידי פרופ' שמואל היילמן מהסיטי יונברסיטי של ניו-יורק ופרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר-אילן.

מאידך גיסא, נשמעו ונשמעים גם קולות המתנגדים לדרכה של החסידות, דהיינו לפרץ המשיחיות האחרון. הגדול שבין אלה היה כמובן הרב אליעזר שך זצ"ל, שבהזדמנויות שונות כינה את חב"ד "כת". כמחרה-מחזיק אחריו יצא ב-2001 ספרו של הרב וההיסטוריון דוד ברגר, "הרבי מלך המשיח: שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל" בו הוא תוקף את האפשרות שאדם מת יחשב למשיח ולמעשה קורא להוצאת חסידי חב"ד מכלל ישראל.

בעוד המחקרים, והפולמוסים, על מורשתו של הרבי נמשכים, ברור מעל לכל ספר שהרבי מליובאוויטש עצמו היה אישיות יוצאת דופן: אדם מבריק, רחב אופקים ומשכיל בצורה עמוקה ונדירה, שמעטים היו הנושאים שזרים לו ושבהם לא גילה עניין. חייו מרובי התהפוכות נדמים לדרמה מתוך סרט עלילתי: הוא נולד בדרום אוקראינה בי"א ניסן תרס"ב (1902), בנו של הרב והמקובל ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה עצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, ה"צמח צדק". ב- 1923 נפגש עם האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, אותו לימים יירש, והאחרון אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב- 1928 הוא נשא את בתו של הריי"צ, חיה מושקא, בוורשה. משם עברו יחד לברלין, בה השתתף כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה, וממנה ברח לפריז ב- 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. שם, בבית-ספר לעבודות ציבוריות ESTP, למד והשתלם בהנדסת חשמל. עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט לארה"ב, והגיע לניו-יורק באוניה. שם המתין לאדמו"ר חב"ד וחותנו, הריי"צ, וכאשר זה הגיע מאירופה חבר אליו ושימש בתפקידים שונים ומגוונים בתוך החסידות. האחרון נפטר בי' בשבט תש"י (1950) אחרי מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. שנה מאוחר יותר קיבל על עצמו הרבי את עול האדמו"רות.

הרבי היה לא רק אוצר בלום של ידע הלכתי, קבלי, חסידי וחב"די, אלא חלש גם על תחומי דעת חוץ-תורניים רבים, בכללם המדע והפילוסופיה של המדע, וידע עברית, יידיש, גרמנית, רוסית וצרפתית על בוריין. חשוב מכל אולי, הרבי מליובאוויטש העמיד בחייו תורה תיאולוגית מורכבת ושלמה כיהלום מלוטש, שלדעת חוקרים שונים משמשת, יחד עם תורותיהם של קודמיו, כדלת אמות של הנהגה שמאפשרות לספינה החב"דית להמשיך בדרכה ללא רב חובל.

השכל אמצעי לאמונה

עטיפת הספר

אך מהו המסר המרכזי העולה מתורתו? התשובה המתבקשת היא, אולי, אותה הבטחה ידועה על גאולה קרובה תחת מלך המשיח, אותה ציפייה למשיח שיבוא במהרה בימינו ויושיע את העולם, תוך סימון הרבי עצמו כדמות הגואלת. אולם יתכן שאין תוכם של הדברים כברם. לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספרו של חוקר המיסטיקה היהודית פרופ' אליוט וולפסון, "סוד גלוי: משיחיות בתר-משיחית וההתמרה המיסטית של מנחם מנדל שניאורסון" (Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson), שמערער על הנחה זו. בספר זה טוען וולפסון שהרבי הצפין את לוז דבריו, וכיוון את חסידיו לא אל ציפיייה למשיח בשר ודם, אלא אל עבר טרנספורמציה פנימית, תודעתית, שתהווה עבורם גאולה אישית ואמיתית.

וולפסון הוא מחוקרי המיסטיקה היהודית החשובים בעולם כיום, והוא משלב בכתיבתו ידע מקיף ווירטואוזיות לשונית. הוא משמש כפרופ' ללימודי היהדות בקתדרה ע"ש אברהם ליברמן באוניברסטת ניו-יורק מאז 1987, וכמה מספריו על מימדים שונים בתורת הקבלה זכו בפרסי הוקרה משמעותיים. בין לבין הוא הוציא לאור אף שני ספרי שירה. וולפסון, שגדל כיהודי אורתודוקסי, עסק במחקריו בצורה נרחבת בסימבוליקה וביחסים הפנימיים של המינים במערך המטאפיזי הקבלי, וקביעותיו גררו פולמוסים נרחבים.

באחד מספריו החשובים, Through a Speculum That Shines ("מבעד לאספקלריא מאירה"), עוסק וולפסון בראייה ודמיון במיסטיקה היהודית בימי הביניים. בספר זה מצביע וולפסון על המתח האינהרנטי אליו נקלע המיסטיקן היהודי כאשר הוא עומד בין "האמונה הנורמטיבית לפיה הא-ל איננו גשמי ולכן בלתי נראה", לבין העובדה הפשוטה שהוא רואה אותו.

במחקרים אחרים, בהם הוא נגע כאמור ביחסים המיניים שבתוך מערך הספירות, הדגיש וולפסון את הנטייה הפטריארכלית של מערכת הספירות בספרות הזוהרית (כלומר את היותן של תשע הספירות העליונות בעיקר זכריות מבחינה סימבולית, כאשר רק ספירת מלכות נחשבת נקבית בצורה מובהקת), ואת אפשרויות התיקון שניתנת למצב זה על פי ההגיון הפנימי הקבלי. לפני שלוש שנים ראה אור ספרו Venturing Beyond, על חוק ומוסר במיסטיקה קבלית (הוצאת אוקספורד), בו הוא עוסק בנקודת המפגש, או הסתירה, בין מיסטיקה ומוסר בקבלה, ואילו עתה כאמור יצא לאור ספרו האחרון, על תורתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש.

פרופ' וולפסון, נראה שחסידות חב"ד סללה דרך משלה עוד מתחילתה. תוכל להצביע ראשית על מה שהבדיל את חב"ד מהחסידויות האחרות עוד מהמאה ה-18?
"מתחילת תנועת החסידות ניתן היה לראות שצדיקים חסידיים שונים מפגינים ביקורת גלויה כלפי חב"ד, ובאופן ספציפי כלפי מה שהם חשבו שמורה האדמו"ר הזקן [ר' שניאור זלמן מלאדי – ת.פ.], דהיינו הדגש שהם חשבו שהוא שם על 'שכל', על האינטלקט, דבר שכמובן בא לידי ביטוי בראשי התיבות חב"ד. היתה אמת בביקורת שלהם, ואכן, בהשוואה לחצרות חסידיות אחרות, שהמשיכו את דרכו של המגיד ממזעריטש, היה בחב"ד דגש גדול יותר על האינטלקט ככלי לעבודת השם. אבל בדומה לכל עמדה פולמוסית גם הטיעון הזה לוקה, משום שכבר אצל האדמו"ר הזקן ישנה הדגשה של תפקידה של האמונה, שהיא מעל לשכל. כך שהשכל הוא למעשה האמצעי הטוב ביותר כדי להביא אדם לאמונה, שמצדה עולה מעבר לשכל."

מה אתה יכול לומר על הרבי עצמו, מתוך עמדה אקדמית, אובייקטיבית ככל שניתן. מה היה מיוחד בו?
"אין ספק שהיתה גדולה ביכולתו של הרבי לממש חלק מהחזון של קודמו, וזאת בעולם שמתמודד עם זוועות השואה. הרבי השתמש בארה"ב כבסיס כדי להרחיב את החסידות לכדי תנועה בינלאומית, וכמו כן לא חשש להשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג מטרה זו. כך שיש מימד מודרני מסויים בפועלו, ובמובן הזה ישנה איכות מיוחדת להנהגה שלו. לבד מזה, משנות החמישים ועד שנות השבעים תורתו עמוקה ומורכבת לא פחות מזו שניתן למצוא אצל קודמיו, וזה כמובן אומר הרבה. בשיאו הוא היה חריף ככל אחד מקודמיו, וחלש על כלל הספרות היהודית כמובן, מהמקרא ועד לחיבורי ימינו. באשר לנוכחותו האישית, הרי שמעולם לא היתה לי 'יחידות' אישית עם הרבי, אבל מכל מה שקראתי ומקטעי הוידאו שראיתי נראה שהוא היה אדם שהיה מסוגל להיות לחלוטין מרוכז באדם שמולו, להקדיש עצמו לגמריי לבן-שיחו, וזו איכות מיוחדת מאוד לדעתי עבור מנהיג."

כל אחד הוא משיח

רובנו מכירים את הרבי מליובאוויטש כמעט רק בהקשר לתנועה המשיחית שקמה סביבו. בספרך אתה מציג תזה יוצאת דופן באשר לטבעה, אולי טבעה הסודי, של תורתו המשיחית.
"נכון. אני לא מתאר לעצמי שהיא תתקבל בקלות. בדרך כלל במחקרים על הרבי תשומת הלב מופנית לשאלת התודעה העצמית שלו, האם לא רק חסידיו אלא הוא עצמו חשב שהוא המשיח. אני ניסיתי ראשית לשים את השאלה הזאת בסוגריים, ולהתבונן קודם כל בתורה המשיחית עצמה, תוך תפיסתה בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסת העולם והקוסמולוגיה של הרבי. כשזה נעשה ניתן לראות שהדגש שהרבי שם, למשל, על 'ביטול' [עבודת ה' בה היחיד מבטל את עצמו כפרט אוטונומי ונבדל מול הקב"ה – ת.פ.] הוא משהו שלמרות שהרבי קידם אותו, ולמרות שהוא מהווה יסוד קריטי להבנת המשיחיות שלו, הרי שכשמתבוננים בחב"ד כתנועה חברתית לא ניתן לטעמי למצוא אותו. זו נקודה חשובה, מפני שעולה ממנה שהאופי המיסטי בצורה מהותית של תורת חב"ד למעשה נעלם. רק אחרי שאני מתמודד עם המציאות הזאת אני שב לשאלה שמעסיקה את רוב האנשים, ואז מסתבר שבמובן מסויים הוא אכן ראה עצמו כמשיח, אבל אם לומר זאת בבוטות, הוא היה אמור להיות המשיח שילמד אותנו שאין כלל משיח, או לחילופין שלכל אחד ואחד יש את האפשרות להיות המשיח."

כלומר המשיח אינו אדם מסויים?
"אכן. לדידי, הרבי משתמש רטורית ברעיון המשיח כאדם מסויים כדי להוביל את חסידיו אל מעבר לרעיון הזה. הוא עושה זאת באופן שלא שונה בהרבה לדעתי מזה של הרמב"ם, שאת השקפותיו אדמו"רי חב"ד, החל מהאדמו"ר הזקן, תופסים כמכריעות. אפילו האדמו"ר השלישי של חב"ד, הצמח צדק, שהיה עוין מאוד לפילוסופיה, אפילו הוא שילב בהגותו את זו של הרמב"ם, ובכלל זה 'מורה נבוכים'. הרבי ממשיך את הקו הזה ואף מעלה אותו לשלב חדש."

בוא נהיה ברורים: אם המשיח אינו אדם, מהו?
"המשיח הוא מצב תודעתי. כמונוגרף פותח לספר אני מצטט את האדמו"ר הזקן שקובע "הנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק" (תורה אור, נה, ב), כלומר מדובר בטרנספורמציה של ההכרה. זו פירושה של משיחיות."

התזה של וולפסון אולי נתפסת כמרחיקת לכת, אולם יש לזכור שלרעיון שהמשיח יבוא לא כאדם מסויים אלא כשינוי תודעתי יש שורשים ביהדות, וניתן למצוא אותו כבר אצל ר' אברהם אבולעפיה, המקובל בן המאה ה-13 שהאמין ששיטת הקבלה שהגה מסוגלת להביא כל אדם למצב תודעתי שמהווה עבורו גאולה פרטית. אבולעפיה הסתמך בתורתו על הגותו של הרמב"ם, ואולי אין זה מקרה שהרמב"ם חשוב כל כך גם לחב"ד (לאחרונה ראה אור בנושא זה ספר של ד"ר יעקב גוטליב "שכלתנות בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד"). גם באגרת המפורסמת של הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, מתוארת "עליית נשמה" של הבעש"ט לעולמות העליונים בהם מורה לו המשיח שהגאולה תבוא כאשר כל אחד יוכל "לעשות יחודים ועליות כמוך".

מערכת יחסים מורכבת

אליוט וולפסון

באופן דומה מציע וולפסון בספרו שתורתו המשיחית של הרבי הכילה מימד אזוטרי: "הסוד הסוטריולוגי בו החזיקו אדמו"רי חב"ד […] מקופל באבחנה שהציפייה המשיחית העתידית […] כלל איננה עניין של זמן כרונולוגי, אלא מצב מנטלי שעל ידו ובו האדם מבין שמה שאמור לבוא כאירוע עונתי כבר קיים בצורה תמידית" (עמ' 124).

וולפסון ממהר להכיר בהסתיגות המתבקשת מעמדתו: "כמובן שניתן לטעון כנגד העמדה שלי שצריך להבחין בין גאולה פרטית לגאולה כללית."

הרי התפיסה היהודית הקלאסית של ביאת המשיח היא שמדובר בגאולה לאומית לכל הפחות, או אף אוניברסאלית!
"נכון, ונכון גם שבספרות חב"ד, כמו גם בספרות החסידית הכלל, ישנה ההבחנה הזאת. ההבנה שלי היא שההבחנה הזאת בסופו של דבר קורסת, שכל הדיבורים על גאולה לאומית או אוניברסלית, בעיקר בפיו של הרבי, מתקפלים את תוך מה שמכונה בדרך כלל 'גאולה פרטית'. המשיח הופך לשינוי הכרתי, שינוי בדרך ההוויה בעולם.
אגב, כאן גם נכנסת מערכת היחסים המורכבת של הרבי עם מדינת ישראל. זה לא פשוט בכלל, כפי שנוטים לחשוב. כידוע, הרש"ב [רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד – ת.פ.] היה אנטי-ציוני, אם כי כמובן זה היה לפני המלחמה, לפני השואה. אבל זו בהחלט נטייה בחב"ד, ואתה רואה את זה גם אצל האדמו"ר השישי של חב"ד, הריי"צ, שמדבר על כך שלהיות 'בארץ' לא אומר בהכרח להיות פיזית בארץ ישראל, כלומר מדובר יותר במצב תודעתי. ישנן פסקאות רבות אצל רבי מנחם מנדל שניאורסון בהן הוא אומר את אותו דבר.
אנחנו יודעים גם שחב"ד החשיבה את בית הכנסת ובית המדרש של הרבי כבית המקדש הזמני, עד הגאולה.
יותר מזה, כבית המקדש החדש, בית המקדש השלישי. הרבי עצמו מכנה אותו בית המקדש השלישי."

וכל זה לא בירושלים אלא בברוקלין.
"נכון. אם כי יש לדייק: הרבי לא היה אנטי-ציוני, והוא גם היה מעורה ומעורב בנושאים שונים שעמדו על סדר יומה של המדינה, כך שהעניין מורכב. שלא כמו נטורי קרתא או חסידות סאטמר למשל, הוא תמך בקיומה של המדינה, הוא האמין בשובו של עם ישראל לארץ ישראל ולייסוד מחדש של תרבות יהודית הכרוכה בכך, אבל אני חושב שבסופו של דבר התורה המשיחית שלו היתה רחבה הרבה יותר."

אם אתה צודק בכך, הרי שלא רק חוקרים רבים טעו בקשר לתורתו המשיחית של הרבי, אלא שרובם המוחלט של חסידי חב"ד תופסים בצורה שגויה לחלוטין את העניין.
"זה לא מפתיע אותי בכלל."

אבל האם זה לא היה אמור להפתיע את הרבי עצמו? האם הוא לא היה אמור אולי להבהיר את כוונתו לחסידיו?
"אנחנו כמובן לא יודעים מה חשב הרבי, אבל ישנן מספר אינדיקציות, בכללן אותה שיחה ספונטאנית ידועה של אחרי פסח תשנ"א [שיחה לא מתוכננת בה הרבי זעק שחסידיו אינם משתוקקים באמת למשיח, וקבע שהוא עשה כל שהיה יכול, ועל החסידים להמשיך את המאמץ להבאת הגאולה – ת.פ.], שבה הוא מודה שהוא מיואש, שהמסר שלו לא הובן, והוא אומר שאולי אחד או שניים או שלושה מהנוכחים יבינו אותו… אז אם הוא מדבר על התפיסה הקונבנציונלית של המשיח, הרי שאת זה הם כן הבינו! כך שנראה לי שיש כאן סימן שהוא דיבר על משהו אחר."

כלומר היתה תורה אזוטרית מסויימת שהחסידים לא הבינו.
"כן. ואני לא חושב שזה צריך להפתיע אותנו, אם אנחנו מבינים את השקפת העולם של הרבי."

אבל אם כך, למה התעקש הרב שזו אכן תהיה תורה אזוטרית? למה הוא לא פשוט יצא ואמר את כוונתו?
"ייתכן שזה היה יותר מדי עבורו, בהתחשב בתפקיד שהיה לו בקהילה, וגם בהתחשב בדרכי העברת סודות התורה שלהן הוא היה מחוייב. אבל זו שאלה טובה. אני בכל מקרה חושב שהתפקיד שלי כאקדמאי היא לנסות לחדור מבעד לפני השטח."

שום דבר תוקפני

האם קיבלת תגובות מחסידי חב"ד לתזה שלך?
"הספר רק יצא, אבל קיבלתי כמה. בכולן היתה ההדגשה שזו העבודה האקדמית הרצינית הראשונה על הגותו של הרבי, וככזו מתוך הקשר עם ההגות של האדמו"רים הקודמים לו. חלק מהמגיבים נרתעו ממה שאני מציג, וזה מובן. אבל שום דבר תוקפני, לפחות עד כה."

כדי להתעמק בהגותו של הרבי אתה משתמש בספר באסכולת המָדְיאמיקָה ("דרך האמצע") של הפילוסופיה הבודהיסטית, כאשר התובנות הבודהיסטיות על אופי המציאות משמשות לך ככלי להבנתן של אלו של הרבי. ראשית הייתי רוצה לשאול, בצורה פשוטה, למה?
"קודם כל אודה ואומר שמדובר במשהו אישי. מתחילת המסע האינטלקטואלי שלי בחקר המיסטיקה היהודית נשאתי איתי עניין גדול בתרבות וספרות בודהיסטית. אבל מעבר למימד האישי, ככל שהתעמקתי יותר במה שחוקרים מכנים החשיבה ה'אקוסמיסטית' של חב"ד, הרגשתי שהחומר הזה הציע לי עדשה צלולה מאוד דרכה אני יכול להביט על תורת חב"ד. אני כמובן לא מציע שיש קשר היסטורי כלשהו בין השיטות הללו, ולמרות זאת מצאתי במדיאמיקה הגות שמנסה לנסח את התחושה על פיה ה'חומר' ממנו עשוי העולם הוא בסופו של דבר ריקות, ושהדרך המיסטית מטרתה להביא אותנו לראות את הריקות הזאת ולהיות חלק מהריקות הזאת, ואז לראות את כל זה במלאות של כל הקיים. וזה מה שמתרחש בתורתו של הרבי, ולמעשה נמשך החל מהגותו של האדמו"ר הזקן – הרעיון שכאשר אתה מצליח לראות את 'העולם' כ'העלם', אתה מצליח לראות שהעולם הוא ההסתרה של אור אין-סוף, ואז אתה משיג שאין כלל הבחנה בין הפיזי למטאפיזי, החומרי והרוחני. ואולי זה משיב על שאלתך הקודמת בדבר חוסר הבנתם של רוב החסידים. הרי רוב החסידים לא מבינים גם את התורה הזאת של הרבי. היא כלל לא חשובה להם. כך שגם אם חב"ד ממשיכה להתקיים היא לא יכולה עוד לטעון שהיא מגלמת דרך רוחנית-מיסטית."

בהקשר לזה, אתה בספרך לא נכנס לשום אפולוגטיקה באשר לחלק בתורתו של הרבי, על פיו ישנו הבדל מהותי בין יהודים לשאינם יהודים, כך שלמשל רק יהודים יכולים להעפיל אל הגבהים הרוחניים העליונים ביותר. האין ההנחה הזאת חותרת תחת השימוש בתובנות רוחניות מהמסורת הבודהיסטית, שכן מנקודת מבטו של הרבי שום בודהיסט לעולם לא יוכל להבין את מה שהוא מכוון אליו?
"הרבי לעולם כמובן לא היה מסכים להשוות בין תורתו לבין ההגות הבודהיסטית, אבל בנקודה זו הוא לדעתי מוגבל. אני בהחלט מבקר בנושא זה את הרבי. אגב, בחזון המשיחי של הרבי הדברים מורכבים יותר – הרי משום כך חג פורים הוא כל כך משמעותי. משום שבפורים מתרסקות כל ההבחנות בין המן ומרדכי, עמלק וישראל. אבל זה מתקיים רק בצורה אידיאלית, וזו המוגבלות של חב"ד. משום כך אני גם חושב שבסופו של דבר החזון המשיחי של הרבי לא יכול להתממש מבחינתו. מכיוון שאם כולם יגאלו, הרי שתפרצנה המחיצות בין המן למרדכי, וזו תהיה סופה של היהדות. כך שיש כאן סתירה פנימית בתורתו."

אתה לא חושב שיש היררכיה רוחנית בה היהודים עליונים על אלו שאינם.
"לא, אני לא. זה גובה ממני מחיר מסויים לחיות כך, אבל הייתי אומר שזו היתה אחת הנקודות הראשונות, והחשובות ביותר, שבהן חרגתי מהדרך בה חונכתי."

האם הם בכלל חושבים?

המחקר שלך מצטרף כמובן לקורפוס ההולך וגדל, ובקצב מרשים, של גוף הידע האקדמי על היהדות. מה דעתך על המצב הנוכחי של לימודי היהדות באקדמיה?
"היחס שלי לזה הוא מעורב. אני חושב שלימודי היהדות התרחבו מאוד בעשרים שנים האחרונות וכללו בתוכם שדות שונים, כדוגמת סוציולוגיה, ענייני מגדר – כלומר זה כבר לא רק מחקר טקסטואלי. זה כמובן טוב. אבל לעיתים נראה שהתחום עדיין כפוף לפוליטיקה של זהות: רוב החוקרים בתחום הם יהודים, שכותבים אל יהודים, ושמנסים להסביר לעצמם את היותם יהודים. אני כמובן כולל בעניין את עצמי, אבל אני חושב שיש כאן משהו מצומצם, וזו בעיה. מצד שני, יש הרבה ממה לשמוח. התפקיד המשתנה של הנשים הוא דוגמא טובה למשהו משמח מאוד. וכן, למשל, ההשפעה החברתית והתרבותית של המחקר האקדמי על היהדות, שברור שהיא עמוקה."

מהקריאה בספרך בהחלט עולה ההרגשה שאתה מעוניין להשפיע על דרכי המחשבה של הקוראים, לפחות בכל הנוגע לרעיון המשיחי. אתה כותב למשל שיהודים, שומרי מצוות ושאינם, אינם מסוגלים עוד להאמין ברעיון המשיח כפשוטו, ולכן לאסונם גם ויתרו על "האמונה בגאולה אותנטית". מה אתה חושב באופן כללי על מצב הדתיות היהודית כיום? בארה"ב כמובן שניתן למצוא מגוון רחב של "יהדויות", ובכללן התעוררות רוחנית גדולה בקרב היהודים שם.
"ראשית, אני לא ממש רוצה לשפוט את דרכיהם של אחרים, ואם משהו ממלא אותך מבחינה רוחנית, אז מי אני שאמתח ביקורת על כך. אבל אם אני מתבונן בזה מנקודת מבט של מי שגדל בבית אורתודוקסי והקדיש את חייו ללימוד המקורות, עבורי התופעה היא רזה במקצת, ואין באמת נגיעה בנושאים המהותיים. למשל על מה שדיברנו לפני כן: האם ניתן לקיים יהדות שרואה את הלא-יהודי כשווה לחלוטין ליהודי, ויחד עם זאת לשמר את לוז הרוחניות היהודית? השאלה היא על מה אנשים חושבים כאשר הם עורכים קידוש ביום שישי בערב – או האם הם בכלל חושבים על משהו? אולי הם רק ממלמלים את המילים."

מצד שני, יהודים שלוקחים חלק במה שנקרא ה-Jewish Renewal עוסקים בדיוק במה שהרבי היה מתאר כלוז הרוחניות היהודית, דהיינו עבודה פנימית שמטרתה להביא לטרנספורמציה תודעתית.
"זה נכון, וכמובן שהרב זלמן שכטר שלומי הוא דוגמא חשובה למעין מורה רוחני שכזה, והוא יוצא חב"ד. אתה צודק, אבל אני עדיין אשאל עד איזו נקודה הדרך הזאת תלך. מה משמעותה של תודעה משוחררת, או מוארת, בתוך מסגרת יהודית? איך המסגרת היהודית יכולה לתמוך בה, או לחילופין איך היא יכולה לתמוך במסגרת היהודית? אלו שאלות קשות, ואין לי את התשובות להן."

[פורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ביום שישי, 8.1.10. כזכור אני עצמי כתבתי לא מזמן מאמר מוער על תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, בו ניסיתי להראות שהרבי האמין שהוא המשיח העומד להתגלות.]