1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

ביום רביעי שעבר נסעתי עם בוקר לבאר שבע, שבאוניברסיטתה התקיים כנס מעניין שכותרתו:
Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives
היינו: קבלה והתחדשות רוחנית בת-ימינו: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

כמובן שכבעל עניין בתחום רציתי מאוד לשמוע לפחות חלק מההרצאות ועשיתי הכל כדי לפנות לעצמי זמן ולהגיע. ואכן היה מרתק. לבד מהמינגלינג שהוא חלק חשוב ביותר בכל כנס אקדמי (למשל, יצרתי קשר עם גרהם הארווי, מומחה עולמי לפאגניזם ושמאניזם), הרי שגם ההרצאות שניתנו באותו יום היו מעניינות מאוד. מחשבי הנייד היה עמי (תראו איך אני חושב עליכם), ואני מביא כאן תקצירים שכתבתי (בסגנון מתומצת מאוד) מכמה מההרצאות, שאני חושב שיכולים להיות בעלי עניין.

אבל אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה, שמה שמובא כאן הינו מה שאני שמעתי –  זה לא אומר שזה מה שהם אמרו. מה עוד שמדובר בתרגום סימולטני שלי – הכנס היה באנגלית. כך שאני מבקש לייחס כל טעות כאן לשמיעה הקלוקלת שלי, ולא לדוברים עצמם.

מריאנה רוח-מדבר – Jewish Spirituality in the New Age – Emerging Jewish-Israeli Phenomena in the Junction with New Age Culture

מריאנה רוח-מדבר היא מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית, ומרצה באונ' תל-אביב.

ד"ר רוח-מדבר דיברה על הסצנה הניו-אייג'ית היהודית. למרות שביהודית קשה יותר למצוא מחיצה חדה בין רוחניות לדת [שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.] בכל זאת יש רוחניות יהודית שהיא לא "דתית".

היא מנתה עשרה סוגים של תופעות ניו-איג'יות ישראליות-יהודיות:

1) תורות קבליות ששורשן בתורתו של הרב אשלג: "המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" (קצת אנגלוסקסי ולכן יותר מוכר).
2) ניאו-חסידות. תוצאה של למפגש בין היהדות לתנועות ההיפים של שנות השישים. מחולקים שלתי קבוצות: רדיקלית (אוהד אזרחי, מרדכי גפני [שכמובן ברח מהארץ אחרי שהואשם בהתרדה מינית – ת.פ.]) ומסורתית יותר (ר' נחמן).
3) לוח שנה ופרשנויות אלטרנטיבים. טקסים אלטרנטיבים במרכזים ניו-אייג'יים שאין להם קשר ממשי ליהדות האורתודוקסית לבד ממועדיהם: שבתות וחגים. כמו גם אותם פסטיבלים המוניים (בראשית, שנטיפי, בומבמלה) שמתקיימים בחגים ונוהגים לציין אותם. הפרשנויות לחגים שם הן אלטרנטיביות: פרשנויות יונגיאניות, פמיניסטיות וכו'.
4) תקשור עם דמויות יהודיות: האר"י, אליהו, מטטרון, ישו. זו דרך פוריה שבה רעיונות חדשים, ניו-אייג'יים, מועברים דרך כלים עתיקים.
5) שמאניות יהודית, פגאניות יהודית, מאגיה ואקו-פמיניזם יהודי. השכינה ולילית מקבלים מוקד. R. Gershon Winkler למשל.
6) סינקרטיזם יהודי-ניו-אייג'י. למשל רייקי יהודי, יוגה יהודית, עירוב של בודהיזם ויהדות. או שי טובלי עם הבודהה מאוריון שהסביר למה היהדות נוצרה ולמה הייא מיותרת כיום.
7) תיאוריות "מדעיות" ניו-אייג'יות יהודיות. כמו של ימימה אביטל המערבבת פסיכולוגיה ניו-אייג'ית ויהדות. גם ערבוב של אלמטים מאריך פון-דניקן.
8) גישות הוליסטיות של גוף-נפש. מדיטציה, שיאצו וכו'. למשל יוגת-אותיות (עבריות), או ר' אליהו עזרד הקים מרכז "אחלמה" לריפוי יהודי.
9) יעוץ רוחני על פי היהדות. נומרולוגיה, אסטרולוגיה יהודית, קלפי טארות יהודיים. למשל נתנאלה מגר.
10) תשמישי קדושה יהודיים. שופר, טלית, תפילין שמשתמשים בהם בדרכים חדשות בניו-אייג'. למשל גם כלפי ר' נחמן, תמציות פרחים מישראל, אותיות קבליות על העורף, וכו'.

כמובן שרבים לא רואים את זה כ"יהדות", אם כי כל חידוש יהודי תמיד נחשד בזרות, לפני שהתקבל.

יוסי לוס – Transforming Experiences in the practice of Buddha Dhamma (the Path of the Buddha) in Contemporary Israel

יוסי לוס חוקר את הבודהיזם בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית.

באירופה וארה"ב יש עניין של לא-אסייתים בבודהיזם. מחקרים מתקשים לתפוס את התופעה משום שהם מתעקשים לנסות למצוא "בודהיסטים מומרים" – כלומר יש לחוקרים גישה מהותנית. הם רוצים אנשים שלקחו את המקלט המשולש ונשמעים לחמשת הציוויים – כאילו כדי להיות בודהיסט אתה חייב להשמע לקוד מסויים של מעשים או דוגמה.

אבל יש בעיה להציע אלטרנטיבה לגישה הזאת, שלא תהיה יותר מדי רחבה (למשל "בודהיסט הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא כזה"). יש צורך בשינוי ניסוח השאלה: במקום "מי בודהיסט" ל"מה זה אומר להיות בודהיסט". קתרין בֶּל הבחינה בין תיאוריות שרואות בטקסים פעילות הנפרדת מחיי היומיום, לבין אלה שרואות טקסיות בפעילות יומיומית. בל הציע שבמקום לחפש הגדרה אוניברסלית של טקסים, אולי נמצא איך פעילות מסויימת הופכת לטקס. כך גם, לא צריך לחפש בודהיסטים, אלא לברר איך מישהו הופך לבודהיסט בהקשר תרבותי מסויים.

מאז שנות השבעים הבודהיזם פורח במערב. אבל רק בשני העשורים האחרונים הוא פופולרי בישראל. הבעיה היא שבישראל קשה עוד יותר לברר מי "בודהיסט", כי רוב מי שעוסק בפעילות זו לא רואה עצמו כך, ואפילו לא "בודהיסט יהודי". למרות שרבים עושים מדיטציה ולוקחים על עצמם את אותם הציוויים. לוס לכן קורא להם "מתרגלי דהרמה" ואומר שיש צורך לשנות את הפרדיגמה.

הפעילות המרכזית הרלוונטית בישראל היא ה"קורס". קימות שתי קבוצות של מתרגלים: אלה שבאים פעם אחת וזהו, ואלה שממשיכים ובאים. בקורסים לא רק יושבים אלא גם לומדים תכנים (ארבע האמיתות הנאצלות, חמשת הציוויים).

בראיונות ביקש לוס שיספרו לו על החוויות המשמעותיות ביותר בשבילם. נראה שהסיבה שהולכים שוב ושוב לקורסים הם החוויות הללו. החוויות המשמעותיות ביותר היו משותפות במובנים רבים למספרים. המימד החוויתי הוא החשוב ביותר למתרגלים. החוויות החשובות ביותר בדרך כלל התרחשו בקורס הראשון, וכללו התמודדות עם חוסר-שליטה. ההתמודדות הזאת מידעת או מפגישה אותם עם חוויה של שחרור (כאשר הם משלימים עם חוסר השליטה), שאותה הם מבקשים לשחזר בקורסים הבאים.

אדם קלין-אורון – Messages for the End: Eschatological Thought in 20^th century, Channeling and it's Israeli Verities

אדם קלין-אורון הוא חוקר תופעות בתרבות הניו-אייג' והוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברי.

אין היסטוריה של תקשור בישראל. הכל התחיל בשנות השמונים. הגדרה לתקשור: מצב בו אדם מאמין שהוא משמש ככלי ישיר לישויות שמדברות דרכו (לא איתו). זה מעין מצב של "דיבוק". התקשור לסוגיו חשוב מאוד להפצת הניו-אייג'.

מושג "עידן הדלי" התחיל כנראה בשנות העשרים-שלושים (אף שהוא נשמע לפני זה). זו תקופה בה רבים האמינו שהעולם הישן מת, ועולם חדש הולך להיוולד. אבל לא ידעו מה הוא יהיה. זו תקופה מאוד לא יציבה, בכל תחומי התרבות. הרבה עינויים פוליטיים וכלכליים, בעיקר אחרי "המלחמה הגדולה". אנשים הרגישו שהם חיים בתקופה חדשה. זו תקופה בה אמונה בספיריטואליזם (האפשרות לתקשר עם המתים) היתה בשיאה (ולא במקרה זה היה אחרי המלחמה). תיאוסופיה פרחה אז, והיא דיברה על "מאסטרים" ששלטו מההימלאיה. מתוך התיאוסופיה עלו תנועות רבות שתרמו רבות לניו-אייג'.

למשל אליס ביילי, שהיתה תיאוסופית, ואחרי ארבע שנים ג'וּאָלְקוּל, הטיבטי, התגלה לפניה ואמר לה שהוא יכתיב לה דברים (כפי שהכתיב את ספריה של בלאבצקי, לטענתו). ביילי היא שהשתמשה את מושג "עידן הדלי". ביילי היתה אופטימית ביותר. אבל כל זה השתנה בשנות החמישים, שאז פתאום נהיה ממש ריאלי שהעולם כולו יושמד (המלחמה הקרה וכו'). כמובן שהניו-אייג'יסטים ספגו את זה וזה השפיע על תורתם. אלה התחילו להגות תרחישים אפוקליפטים בהם כולם מתים חוץ מקבוצה מצומצמת של בני אור (הם).

בארה"ב היה טרנד של סיפורי חייזרים, ובבריטניה היה טרנד של מדיטציה ויוגה כהכנה לקטסטרופה (הכת כמעין תיבת-נוח רוחנית).

לכל זה הגיבו המתקשרים. המפורסמים ביניהם קבוצת פינדהורן, שנוסדה על ידי שלושה מחפשים רוחניים. איילין קאדי היתה המתקשרת שלהם, והיא בכל בוקר תקשרה את הלו"ז היומי, ואת המצוות להתנהגות הנכונה באותו זמן. היא הרגישה "כמו תחנת שידור […] חלק מרשת עצומה שמאירה את העולם". בשנות המלחמה הקרה התקשור שלה התחיל להיות אפל ביותר. היא חזתה הרעה הולכת וגוברת, עד כדי קטסטרופה. בסופו של דבר פיינדהורן הפך למצליח ביותר. ההיפים הגיעו והציפו אותה. והם לא התעניינו בעתיד בכלל. הם רצו צמיחה אישית והנאה. פיינדהורן וקבוצות אחרות הפסיקו לדבר על העתיד. הדיבורים האסכטולוגים התמעטו מאוד. למשל, ב"קורס בניסים" הידוע גן עדן הוא "כאן היום" ו"בתוכנו".

הנה טבלה המקטלגת את סוגי השינויים הצפויים (חלקיים או מוחלטים) בעולם על פי המתקשרים השונים וגורמיהם (מעשה ידי אדם או כוח חיצוני):

כוחות חיצוניים הם למשל היפוך הקטבים המגנתיים של הכוכב, או גל של אנרגיה שישטוף את העולם. נבואה אסכטולוגית היא למשל הלהג סביב 2012. עניין המסה הקריטית הוא אותה תכנית שעל פיה כאשר מספר מסויים של בני אדם יגיעו להשגה רוחנית מספקת, כל העולם ישתנה באחת (ע"ע אפקט המהרישי). "יצירת המציאות" ניתן לראות בז'אנר של "הסוד".

צבי מרק – The Contemporary Renassaince of Breslov Hasidism—Ritual, Tikkun and Messianis

צבי מרק הוא מומחה עולמי לדמותו ופועלו של ר' נחמן. הוא מלמד באונ' בר-אילן. ראיינתי אותו כאן בקשר לספר שלו על "מגילת סתרים" של ר' נחמן.

חסידות ברסלב, הוא אומר, פורחת. בעניין ציפיות משיחיות, יש לנו למשל את הפלג של "בעל הפתקה" ר' ישראל אודסר, שאינו מקובל על שאר הברסלבים. חסידים אלה מאמינים שמנטרה שלהם היא מפתח לגאולה. תחילה חשבו שר' אודסר עצמו יחזה במשיח, וככל שהאריך ימים האמונה גברה. לבסוף מת בגיל 106.
או למשל הפלג של ר' אליעזר שלמה שיק (גם מורכב מחוזרים בתשובה). שיק רואה עצמו כמנהיג מהפכה משיחית, ומאמין שהפצת תורת ר' נחמן (בחוברות שלו, שמחולקות בצמתים) מזרזת את הגאולה. ב- 2006 היה אמור, לדעתו, להגיע המשיח, אבל הזדמנות זו פוספסה בגלל התנגדות שהוא ספג מתוך פלגי ברסלב אחרים.

ג'ודי מיירס – Kabbalah for the Gentiles: Diverse Souls and Universalism in Contemporary Kabbalah

לאורך ההיסטוריה היו מקובלים שראו בלא-יהודים את הרשע בעולם, והיו שראו בהם רק חסרים, כלומר שאין להם חלקי נשמות, או נשמות ממש, שליהודים יש. מאיליו מובן שאין ללמד יצורים כאלו את תורת הסוד. אולם כיום יש מקובלים שמוכנים, ואף רוצים ללמד לא-יהודים. התזה: אנחנו בתקופה שלא-יהודים רוצים ללמוד קבלה. לא כדי לנסות ולנצר את היהודים, אלא מתוך רצון אמיתי וכבוד לקבלה. מקובלים מסויימים רואים בזה עדות שימינו הם ימות המשיח.

"המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" רואים עצמם כתלמידיה של קבלת ר' אשלג. אלוהים בשבילם הוא "אור" ו"הרצון לתת". הנשמות מאופיינות ב"רצון לקבל" והמטרתן להשתנות ולהפוך ל"רצון לתת" – כך הם מתדמים לאלוהים והם ב"דבקות" איתו. כמובן שזה לא קל, ומי שלא צועד בדרך [על פי התיאולוגיה שלהם] סובל. אבל עם תורת הקבלה ניתן לעבור את התהליך ביתר קלות. בסוף התהליך נשמות בני האדם יאוחדו באהבת האל.

בשביל אשלג לכל נשמה, גם של לא-יהודים, יש מני רצונות שונים: רצונות "ישראליים", שהם דומים לאלו של האל, ורצונות "זרים", שהם הרצונות האגואיסטים שלנו.

ההיסטוריה ע"פ אשלג: האל נתן לכל בני האדם את חוכמת הקבלה, אבל רק בנ"י רצו אותה. אז האל שינה את תוכניתו וקבע שהיהודים יהיו המורים של כולם. משה קיבל את כל התורה הקבלית ואותה העביר לעם (את הסודות רק בע"פ). אבל העם נטש את החוכמה, והיא נותרה נחלתם של מעטים בכל דור. כמובן שזה הביא על היהודים אסונות רבים, וזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. כשהאר"י הגיע החל השלב האחרון של הפצת תורת הקבלה, אבל הוא יצא אל הפועל רק עם אשלג עצמו, שבצניעות רבה קובע שהוא זה שיפיץ את החוכמה האמיתית לכל העולם.

[כאן הרשו לי להביא ציטוט נאה שנגלה לי בזכות מאמר של יונתן מאיר, חוקר של הקבלה במאה העשרים, שהתפרסם בספר "יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות" – שם המאמר "נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל". והנה הציטוט: אומר הרב אשלג: "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא]

זה מה שמשותף לשני הארגונים הנ"ל.

המרכז לקבלה בראשות פיליפ ברג החל כמרכז ללימוד קבלה ליהודים (1969). רק בסוף שנות השמונים הוא הופך לפופולרי ומושך גם לא-יהודים, ובתחילת שנות התשעים הוא מחליט שזהו רצון האל ופותח את הדלתות לכל. הארגון לא ממש מתרכז בלימוד, אלא בטקסים רבי משתתפים בחגים. כמו כן, אין ממש שימוש שם במושג "יהודי", בנימוק שזה מביא פירוד. בכלל, לא-יהודים משתתפים כמעט בכל פרקטיקה שבמרכז. הרי על פי הנראטיב של אשלג ממילא כל הדתות גרעינן בקבלה, ולכן הבודהה ודאי למד קבלה. הבעיה היא שהוא ואחרים עיוותו את התורה המקורית והפכו אותה לדוגמטית ונוקשה. לכן ממילא צריך ללמד את הלא-יהודים קבלה מחדש. במרכז מדברים גם על כך שהיהדות הפכה דוגמטית, בעיקר עם הגלות אחרי חורבן בית שני. לכן האורתודוקסיה מפחדת מהקבלה!

בקיצור, המרכז לקבלה לא מזהה בין איכות הנשמה למקור המשפחתי-דתי-לאומי. יהודים יכולים להיות דוגמטים ויבשים, ולא-יהודים יכולים להיות מקובלים גדולים. המרכז גאה מאוד בשיטוף לא-יהודים בין שירותיו, ורואה בזה עדות לאוניברסליות של הקבלה.

בני ברוך. מיכאל לייטמן עלה לארץ ב- 1974. הוא למד מעט עם פיליפ ברג, אבל פרש ממנו אחרי שלא היה שבע רצון מאיכות הלימוד איתו. הוא חבר לברוך אשלג (הבן של הרי"ל אשלג) ולמד איתו, וב- 1991, כשאשלג נפטר, הוא פתח חבורת לימוד משלו. לייטמן מדגיש את האינטגרציה, אבל את הפרדה, בין ישראל והאומות. ישראל צריכה ללמד את האומות. לייטמן מדגיש את בבל העתיקה בה אברהם לימד אנשים מדתות רבות. אבל בגלות נשמות היהודים התערבבו לחלוטין בנשמות הגויים.

מה ששונה בבני ברוך הוא שהם מלמדים שלפני הגלות המצוות כולן בוצעו תוך כדי כוונה רוחנית מלאה. אבל אחרי החורבן הכוונה נעלמת ונשארות רק המצוות כקליפה חיצונית. ככאלה הם רק כלא תרבותיי שנועד להשאיר את האנשים במחזוריות עקרה. האר"י התחיל את חזרת הקבלה אל העם, ואת חזרת העם לארצו. אשלג הביא את גרסתו הבהירה אח"כ. עשיית המצוות כיום למעשה רק מסיחה את הדעת מהרוחניות האמיתית. לכן כמובן שאין טעם שלא-יהודים יתגיירו. היהדות כאוסף של מצוות לא יותר מועילה מכל דת חיצונית אחרת. והפנימיות היחידה היא הקבלה. למעשה ייתכן שהאורתודוקסים היהודים יהיו האחרונים שיראו את האור, אפילו אחרי אומות העולם.

אריאל בר-צדוק. הוא רב שבמימדים רבים הפוך מהקודמים. הוא לא רואה בר' אשלג שום סמכות קבלית כלל. נולד בניו-יורק וחזר בתשובה בגיל 16. עלה לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף. חזר בשנות השמונים לארה"ב ולמד פסיכולוגיה יונגיאנית. החל ללמד תורה ליהודים וניסה להחזירם בתשובה. אבל משנות התשעים החלו לא-יהודים לרצות ללמוד אצלו קבלה. האתר שלו: Kosher-Torah. הוא מתייעץ ונועץ על ידי רבנים אורתודוקסים רבים, בעיקר בקשר לכל מני מקובלים פופולרים שהם נלחמים בהם במשותף. את ברג ולייטמן הוא מכנה שרלטנים רדודים. אבל גם הוא מרגיש שהרבה מהקבלה מתאים גם ללא-יהודים. הוא מלמד לא-יהודים את חוקי בני-נח. אבל מדיי פעם הוא מלמד אותם קבלה, ומה אפשר לעשות, הוא אומר, איך אפשר ללמד את סיפור בראשית ללא הפרשנות הקבלית? או את סיפור חזיון יחזקאל? כך שהוא די סובלני ללא-יהודים, ועבודה זרה בשבילו היא בעיקר התנהגות לא-מוסרית. ליהודים, הוא מחזיק, חובה ללמד את הלא-יהודים לחיות כמו שצריך. גם בשבילו נשמה יהודית אינה בהכרח קיימת בכל יהודי. זו נשמה שמעוניינת בקשר טוב עם האל. לכן יש גם גויים שיש להם נשמה כזו. הוא גם מלמד שהאל מתגלה בעולם על ידיי הספירות, שהן (גם) סוגי תודעה. תיקון, למשל, קורה כאשר בינה וחוכמה משתפות פעולה בהנחיית הכתר, לא בשמיים, בראש. גם הוא קובע שהקבלה שלו היא מדע.

יעקב אריאל – From Habad Emissaries to Kabbalah Centers: New Jewish Religious Movements and the Revitalization of Judaism in the later decades of the Twentieth Century

יעקב אריאל מלמד באונ' צפון קרוליינה וחוקר את התרבות היהודית-דתית בארה"ב

כידוע, ר' זלמן שכטר שלומי הוא האבא, או סבא, של תנועת ה- Jewish Renewal. אבל הוא לא רק האבא של התנועה הזאת, אלא הגיע לשם בשנות השבעים מכך שהתחיל אולי כמחזיר בתשובה הראשון [במאה העשרים – ת.פ.]. רק בשנות השבעים נפרדו דרכי תנועת החזרה בתשובה ותנועת ההתחדשות היהודית.

לפני שישים שנה לא היה קיים כלל עניין של התעוררות רוחנית (או "תשובתית") יהודית. חב"ד בנו לעצמם מסגרת של מחזירים בתשובה, והיא זו שהולידה תנועות אחרות רבות. חב"ד עומדת בעריסת תנועת החזרה בתשובה, וכן של ההתחדשות היהודית.

אז איך בתוך ששה עשורים הגענו מכלום לתמונה החיה מאוד שיש סביבנו היום? יש כאן גינאולוגיה, ואפשר למצוא קשרים ברורים בין האנשים השונים. אז תנועה חסידית שהגיע בשנות הארבעים המוקדמות לארה"ב החליטה בשנות הארבעים המאוחרות שיש לה מה לתת ליהודים בארה"ב. זו היתה חב"ד, ומה שהיא הציעה, ביוזמת הריי"ץ, האדמו"ר השישי שלה, והוא שהפך את חב"ד למסדר הישועים היהודי [מבחינת הארגון המופתי והלהט המיסיונרי – ת.פ.]. נכון שבתנועת החסידות היו שליחים לפני חב"ד, אבל הם נשלחו לקהילות אורתודוקסיות לחלוטין, ועל פי רוב בכלל כאלה של החסידות עצמה. כאן יש שליחים מסוג חדש: כאלה שמופנים כלפי יהודים ליברלים, חילונים, חלקם ללא שום ידע או קשר ליהדות.

עכשיו, כמובן שמשיחיות ומיסיונריות הם צמד חמד. אבל זאת לא הסיבה היחידה להתעוררות המיסונרית. עוד סיבה היא שעל פי חלק מההוגים הדתיים מלחמת העולם השנייה הוכיחה שהאידיאולוגיות החילוניות נכשלו (כן, לא אלוהים הוא שנכשל).

זלמן שכטר ושלמה קרליבך לא היו חב"דניקים במקור, אם כי היו אורתודוקסים. הם שניהם קיבלו חינוך שאינו דתי, והיו מעורים בתרבות החלונית. הם היו פליטים מרכז-אירופאים מתוחכמים שהגיעו לארה"ב. הם היו "המומרים" הראשונים של חב"ד, והצטרפותם לחב"ד משמעותה היתה שהם מפנים גב ל"אורתודוקסיה המודרנית" בה הם גדלו. הם נשלחו להפיץ את הבשורה, והיו מדווחים לרבי (השביעי) גם בע"פ וגם בכתב.

זלמן שכטר אף פעם לא עזב את חב"ד באופן רשמי. קרליבך למעשה נבעט החוצה. אבל שניהם ניתקו קשר. למה? כי הם נתקלו באנשים צעירים וגילו שרובם לא התעניינו אז במסרם חסידיים. זאת היתה תקופה שבה דווקא האורתודוקסיה הרגילה היתה בשיאה. המדע פרח. כולם רצו להיות חלק מה"דרך האמריקאית": פשוט צריך ללכת לכנסייה, או לבית הכנסת, כחלק מאורך חיים "מהוגן". מדובר בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. זה היה עניין סוציאלי בעיקרו. אבל היו כמה יהודים שהתעניינו ברוחניות.

אז בהם השליחים שלנו התענינו, והם גילו שעבורם היהדות היא במקרה הטוב תופעה בורגנית משעממת ללא כל רוחניות, ובמקרה הרע דת מתה לחלוטין. לקרב אותם ליהדות היה ממש מאבק. ובתהליך הזה הם גם התקרבו לתרבות של הצעירים, שהיתה תחילת תרבות הנגד. הם גילו למשל שלא ייתכן להפריד בין גברים ונשים. קרליבך ספג הרבה אש בעקבות זאת (שכטר-שלומי היה נשוי, וזה הגן עליו בעיני חב"ד). אבל הם גם פגשו את הרוחניות המזרחית שהגיעה אז לארה"ב. שכטר-שלומי באמת התעניין ברוחניות הזו. קרליבך האמין שעליו להכנס איתם לדיאלוג, אבל שהיהדות החסידית היא מספיקה לגמרי כדי לתת ליהודים תזונה רוחנית ושמחה, ללא כל תוספים מבחוץ.

יצירת הניאו-חסידות היא הצעד הבא. מדובר בקיבוץ תורות חסידיות שונות (לא רק של חב"ד), שינויין והתאמתן לצרכים הנוכחיים. שימוש באוצר החסידי כדי לקדם ערכים עכשוויים. עם התעוררות תרבות הנגד סוף סוף היה קהל לתכנים הללו. לראשונה היה אצל הצעירים חשד שהחברה לא מתנהלת באופן שוויוני והוגן. שהמדע אינו התגלמות האמת המוחלטת. וכך נוצר המיזוג בין חסידות לתרבות האמריקאית. למשל, בישול חסידי צמחוני. קליפורניה בשנות השישים המאוחרות. מוזיקה חסידית-מודרנית. כל הרעיון היה שיהודים לא יתעניינו באורתודוקסיה סתם כך, ולא בבת אחת. צריך לתת להם תמורה, וגם כך מדובר בתהליך ארוך והדרגתי. התקווה היא לקרב, לא לשנות. קרליבך לא היה אנטינומיסטי. שכטר דווקא ויתר על הדרישה מתלמידיו לאורתודוקסיה.

עד שנות השבעים כבר היו מספיק חסידים לזוג השליחים שיבנו מקום של קבע, וכך נוצר ה- House of Love and Prayer. ובירושלים הניאו-חסידות השפיעה רבות על תנועת החזרה בתשובה: בשנת 67, אחרי המלחמה, אז נכנס המרכיב המשיחי (האפוקליפטי-דוידי) אל תוך הניאו-חסידות וגרם בסופו של דבר להפרדות הזאת, בין הניאו-חסידות לתנועת החזרה בתשובה. אמריקאים רבים באים לישראל, ושותף של קרליבך, ליטאי שלמד פסיכולוגיה, מתחיל מרכז לליטאי לכאורה אבל חסידי בפועל: ישיבת דיאספורה The Diaspora Yeshiva. שמו מרדכי גולדשטיין.

בתקופה זה היה חידוש מוחלט, לפתוח מקום שמקבל משתמשים בסמים, ואנשים שסתם רוצים ללמוד ללא כל מחויבות! זה מה ששינה את נטיב תנועת ההחזרה בתשובה, שכן ראו שזה עובד (אנשים בסופו של דבר חזרו בתשובה!) כי ראו שהחוזרים בתשובה יכולים להיות "מוסטים" על ידי שני הרבנים ההיפים ותלמידיהם, הם גם יכולים ללמוד קצת בישיבות ללא מחויבות ומתוך שלא-לשמה לבוא לשמה.

ישיבות "אור שמח" ו"אש התורה" נולדו מתוך זה בתחילת שנות השבעים כתגובה ישירה של ישיבת דיאספורה.

הפרדוקס כאן הוא שאותם שליחים חב"דיים עצמאיים השפיעו השפעה רבה. לא בישירות על מספר גדול מדי של חוזרים בתשובה, אלא על ידי יצירת תנועה שקיבלה חיים משל עצמה. וזו, למרות ששני אלה היו ליברלים יותר ויותר, פנתה אל האורתודוקסיה והביאה רבים אליה. אז שני השליחים הללו עיצבו את הדגם של ההחזרה בתשובה מאז שנות החמישים, אפילו בתוך חב"ד – בצורה של הנגדה [כלומר חב"ד ראו מה הם עשו ותיקנו את מה שהיה צריך מבחינתם].

הערה מהקהל: אף אחד לא שמע על רוחניות עד 68. באו לקרליבך בשביל המוזיקה. רק כאשר סולובייצ'יק הרצה על אשתו שנפטרה ודיבר על שכינה במובנים קבליים (הצד הנקבי של האלוהות). עד אז באורתודוקסיה המודדרנית אף אחד לא שמע על זה.

כל זה קשור גם לדור הבייבי בום כמחפשים רוחניים.

אליוט וולפסון – Apocalyptic Transposition and the Status of the Non-Jew in Habad Mysticism

אליוט וולפסון הוא אחד מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו. הוא מלמד באונ' ניו-יורק.

תחת ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, השתנתה הגישה כלפי אומות עולם. כבר הריי"ץ (קודמו) בירך על האפשרות להיות יהודי בארה"ב. אבל הריי"ץ פחד מאוד מהשפעת התרבות האמריקאית על נשמות היהודים. ב- 83 הודה הרבי לנשיא האמריקאי (רייגן) וציין שהמקום העליון של ארה"ב בין האומות הוא מפני שהיא מדגישה את חשיבות האמונה, ואף על שטרות הכסף שלה מצויין האל. יש שלהם "אמון מוחלט" באל.
מבחינתו של הרבי הלא-יהודים צריכים לשמור על שבע מצוות בני נח. שום דבר לא מדגיש את המשיחיות של רמ"מ יותר מהשליחות הזאת. זה הדבר הקרוב ביותר למיסיונריות, למרות שכמובן אין שום רצון לגייר אף אחד.

אין כאן, האואבר, החלשות הגבול בין היהודי ללא-יהודי. אומות העולם הן רק אמצעי להטבת היהודים. גם הדרישה לקיום בני-נח היא אינסטרומנטלית. נכון שהיתה לזה חשיבות סוטריולוגית (לעשיית העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה), אבל זו לא שותפות בין היהודים לגויים, לפחות לא שותפות בין שווים. הלא-יהודי הוא ה"אחר". תמיד.

כל אחד משבעת אדמו"רי חב"ד קיבל את העמדה שהלא-יהודי נחות מהיהודי. למשל שללא-יהודי נפש בהמית ורק ליהודים נפש-אלוהית שמעלה את ההיא. ליהודים בלבד יש "יחידה", שמאפשרת להם להתאחד עם היחיד יתברך. למעשה, התפיסה היא שהיהודים במהותם זהים למעשה לאלוהות. אפילו חסידי אומות העולם יכולים רק לתפוס את מציאות האל, ולא את מהותו, ולכן האקסטאזה המיסטית של ביטול מציאותם חסומה בפניהם [זה עובדתית פשוט לא נכון, כפי שמעידים מאות כתבים נונדואליסטים מזרחיים – ת.פ.]. רק היהודים מסוגלים לכך. דבקות, התקשרות, התכללות – רק יהודים.

במכתב לבן גוריון מה- 9 לפברואר 1959 הרבי שלל קיומו של יהודי חילוני, שכן הזהות היהודית קשורה באופן בלתי נתיק לאל. אבל יש כאן סתירה: היהודי יכול להכלל בעצמות האל. אבל באותה עצמות הרי אין כלל הבחנות! אז ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים צריכה להתבטל באל עצמו!

החג החביב על הרבי היה פורים, שהוא השיא של Coincidentia Oppositorum [אחדות הניגודים], ולכן החג המשיחי ביותר. אבל: וולפסון מדגיש שהרבי אף פעם לא הלך עד הסוף בדברים הללו, ולעולם לא הודה שבאינסוף כל ההבחנות מתבטלות. וולפסון לא קורא לתיאולוגיה החב"דית "אקוסמיזם" אלא Apathetic Embodiment.

לסיכום, מה שניתן ללמוד מכאן הוא שלמרות שהרבה תנועות היום רוצות להדגיש את השוויון וכו'… חב"ד לא נותנת לנו למסמס את ההבדלים מהר מדי. חב"ד הציבה עצמה במרכז הפרדוקס שעלינו לחקור ואני מקווה, אומר וולפסון, לעולם לא לפתור.

וולפסון חושב שהתורה המשיחית של הרבי היא אנטי-משיחית: משיחויות אמיתית היא שחרור מהצורך להשתחרר. בקרוב ייצא על כך ספר שלו: open secret, שבו הוא טוען שתורת הרבי חותרת לשינוי תודעתי בחסידיו, ולא להגעה של משיח כאדם [אם יותר לי, לא קראתי את הספר, אבל לפחות כרגע, למרות שזה רעיון מקסים והלוואי שהיה נכון, על פי מה שאני יודע קשה לי מאוד להאמין שאכן כך. הרבי וודאי ביקש שינוי תודעתי אצל חסידיו, אבל לדעתי ודאי שחשב שאמור לבוא משיח. והוא גם חשב שמדובר בו עצמו – ת.פ.].

[והנה כנס ניו-אייג' מסוג שונה לחלוטין: בפסטיבל "שיווה" הקרוב אתן שיעור קצר על שיווה ופרווטי ויחסיהם בהקבלה ליחסי המוחלט והיחסי. כאן תמצאו מאמר של פיליפ וקסלר, עוד חוקר של הרוחניות החדשה, שעלה בוואי-נט (אם כי התפרסם מזמן ב"ארץ אחרת". מאמר פובליציסטי חשוב של שחר אילן מאתמול על מצב הכוחות החדש בזירה היהודית בארץ מאז החוצפה של הממסד החרדי בעניין הגיור. והאם ראיתם את התכנית החדשה של ניצן הורוביץ? אתמול שודר פרק יפיפה על הודו]

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".

נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]

שלשום שודר ה"שיעור" המשותף הראשון של אופרה ווינפרי ואקהרט טולה בקורס "פורץ הדרך", ה"תקדימי" וה"בינלאומי" שלהם, ותרשו לי לומר: הסופרלטיבים הללו הם בהחלט במקום. ווינפרי, כזכור, לא רק בחרה את ספרו האחרון של טולה ל"מועדון הספרים" שלה  – מאז צאתו ב- 2005 ועד בחירתה של אופרה נמכרו חצי מיליון עותקים של הספר, מאז הבחירה ההוצאה מדפיסה מיליון עותקים חדשים בחודש – אלא גם משתפת עם המורה הרוחני פעולה בקורס אינטרנטי של עשרה פגישות שבועיות בנות שעה וחצי כל אחת. לקורס נרשמו 700,000 איש והוא אחד מאירועי האון-ליין הגדולים אי פעם.

אז מה היה לנו שם? לבד מאיכות תמונה נוראית (הבטיחו שיתקנו את זה בהמשך), ווינפרי וטולה מהגגים בניו-אייג'ית דביקה שמסוגלת להעלות אפילו בחסיד שוטה חשש מסכרת, ולעיתים נדמה שעוד רגע השניים יפרקו כל עול ויתחילו לדבר על פיות טובות שרוקדות בינות לעצי שוקולד. אבל – וזה אבל גדול – המסר הוא בכיוון הנכון, ואני לא הרגשתי שהצורה מעוותת אותו. ככל שהשיחה מתקדמת השניים גם משילים מעליהם שכבות של סוכר ונוגעים במהות: מודעות, תשומת לב, אלוהים כקרקע המציאות החיה. ישנם אפילו דיבורים על כך שהאני המורכב מההיסטוריה האישית שלנו אינו אמת.

וישנו גם המתח (הנוצרי במהותו) הישן-נושן בין דת ממוסדת לרוחניות, והוא עולה מיד: השאלה הראשונה מהקהל, בסביבות הדקה ה- 22, היא של קתולית נעימה ששואלת את אופרה איך היא משלבת בין הרוחְניות הזאת לנצרות. אופרה אומרת שהיא הוציאה את אלוהים מהקופסה כשבשנות העשרים שלה לא היתה מוכנה שיספרו לה שאלוהים הוא "קנאי". היא ממשיכה משם לספר שישו לא הגיע כדי ליצור את הנצרות, אלא כדי להוביל אותנו למודעות גבוהה יותר, ושהיא נוצריה שבטוחה שיש דרכים רבות לבד מהנצרות להגיע אל אלוהים. חצי מיליון איש שמעו את זה מסביב לעולם, וזה יופי.

יופי, אלא אם כן אתה נוצרי אדוק, כמו למשל המטיף האינטרנטי ביל קלר, שכינה בשבוע שעבר את אופרה (בתכנית ברשת פוקס) "האישה המסוכנת ביותר בעולם" והאשים אותה במכירת "קראק ניו-אייג'י". הוא כבר קרא לה בעבר "מכשפת ניו-אייג'", ולשונו המדבררת את רצון השם (דרך אתרו ליותר משני מיליון מנויים יומיים) מאשימה את ווינפרי גם ברצון להיות "הגורו הרוחני של האומה [האמריקאית]", ללא מודעות לכך שהיא למעשה "משמשת ככלי של השטן, המוביל מיליונים לגיהנום".

מייקל קארבן, עוד אושיה נוצרית ובעל טור באתר הנוצרי הפופולרי Crosswallk, מסכם את זה יפה: "[אופרה טוענת ש]שינוי ה'תודעה' שלנו הוא המפתח לגאולה, לא ישו, והבעיה המשותפת שלנו היא תפיסה לא נכונה, ולא חטא". כמה נכון. אם כי הוא דווקא טוען שכל זה אינו אלא "עזרה-עצמית בגוון רוחני ופגאניזם ארוז-מחדש שמשמש להונאה ולהטיה של אנשים מהאל האחד האמיתי ומהגאולה שבאה רק דרך ישו הנוצרי".

נו טוב. אני דווקא חושב שאופרה עשתה כאן דבר גדול. למשל: שעה לתוך התכנית טולה מספר על רגע ההארה שלו (כידוע הוא פרח לתוך זה מתוך דיכאון עמוק), משווה את ראיית העולם לאחר מכן לזו שנחשפים אליה כשלוקחים ל.ס.ד. (לא בדיוק אותו דבר, אומר טולה), ואחריו אופרה משתפת אותנו בחוויה מיסטית קטנה שהיתה לה כשהיא יצאה אל הגינה ו"החליטה לא לכנות שום דבר בשם", כלומר ללכת בין הערוגות עם מודעות לדברים עצמם, כפי שהם, ללא שמות או השוואות. ודרך המחשב חצי מיליון איש רואים את הקולות. ממש פרסומי ניסא בראש חוצות, ואמרו אמן והללויה.

עידו הרטוגזון מדבר הרבה על האפשרויות הרוחניות החדשות שמזמנת לנו הטכנולוגיה, וזו דוגמא נהדרת לדעתי ל'נבואה אינטרנטית' להמונים. אני שב ואומר, מדובר באירוע חשוב, שלא רק ממצב את טולה החביב כמגה-מורה-רוחני, אלא נותן דחיפה עצומה לסוג הזה של רוחניות, להבדיל מדת פונדמנטליסטית, ולהבדיל מקשקושים כגון "הסוד".

הנה ההקלטה של השיעור הראשון – אם כי ייתכן שצריך קודם להירשם (בחינם) לאתר.

[נלקח לאנרג'י]